כמה שאנחנו יפים

שרה אוסצקי-לזר

 כמה שאנחנו יפים

 מגדי עלאם, תחי ישראל, סיפור חיי: מאידיאולוגיית המוות לתרבות החיים, מאיטלקית: לאה סגמן, מטר, 164 עמ'.

 באחת הסצנות ההזויות בספר נכנס המחבר, עיתונאי איטלקי-מצרי-מוסלמי, למסעדה בירושלים כשבידו תיק עור גדול ומרגיש שכל המבטים מופנים אליו בפחד: "האמינו לי, זו חוויה מזעזעת להסתובב ברחוב ולדעת שהאנשים מסביבך רואים בך מחבל בגלל תווי הפנים שלך, ובו בזמן, להזדהות עימם ולרצות להיות לצידם ולהלחם באותו מחבל בשר ודם שממנו הם חוששים בדיוק כפי שאתה חושש מפניו" (עמ' 103). וההזדהות שלו אכן מובעת בקול גדול בספר "ויוה ישראל", שהסעיר לפני כשנתיים את איטליה והפך מייד לרב מכר, אך גם משך אליו אש ואיומים מצד פונדמנטליסטים מוסלמים, מה שאילץ את עלאם להקיף עצמו בשומרי ראש. המשך…

להמשך קריאה כמה שאנחנו יפים

לחיות עם הסכסוך, על ספרו של דניאל בר-טל

שרה אוסצקי-לזר

דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך: ניתוח פסיכולוגי של החברה היהודית בישראל,  סדרת "תמונת מצב" בעריכת גבריאל שפר, כרמל ירושלים,  414 עמ'.

 

פרופ' בר-טל איננו הראשון שמשכיב את עם-ישראל על הספה, אך הוא עושה זאת בשיטתיות, ביסודיות ובצורה משכנעת, שאיננה מותירה מרחב גדול לפקפוק באשר למצבו הקריטי של החולה. בספר מלא וגדוש הוא מסכם עשרות מחקרים מדיסצפלינות שונות, שנערכו לאורך שנים, ומזקק בעבורנו את הטראומות, הפחדים, האמונות והאתוס שפיתחה החברה היהודית בישראל ביחס לסכסוך בתוכו היא חיה, סכסוך שהוא דומיננטי וחובק-כל ומעיב ומעיק על כל תחומי חיינו. הוא עושה גם שימוש בספרות, בשירה ובקולנוע, בהצהרות מנהיגים, עיתונות ותקשורת כדי להוכיח את מה שכולנו אולי יודעים, אך מתקשים להגדירו: כדי ללמוד לחיות עם הסכסוך פותחה כאן במשך דורות מערכת אינדוקטרינרית מגוננת של אמונה בצִדקת הדרך ובמוסריותה ושל דה-לגיטימציה של האויב; כדי לשרוד ולעמוד מול האיומים  התפתחו כוחות פסיכולוגיים-חברתיים רבי עוצמה, המעצבים את ראיית הסכסוך ומכתיבים לא רק את התפיסות והעמדות, כי אם גם את ההחלטות ואת דרכי ההתנהגות של החברה כולה (עמ' 340). המשך…

להמשך קריאה לחיות עם הסכסוך, על ספרו של דניאל בר-טל

הקמטים והכתמים על פניה של מדינה בת ששים

שרה אוסצקי-לזר

יאיר בוימל, צל כחול לבן – מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים, השנים המעצבות: 1968-1958, פרדס הוצאה לאור 448 עמ'.

בתחילת 1966 אמר הרמטכ"ל משה דיין כי "הגיע הזמן לשקול ולהחליט אם מוכנים אנו לראות בערביי ישראל אלמנט לויאלי ואורגני המוכן לשרת בצבא או משהו זמני", ואילו יגאל אלון, שהתפרסם דווקא בקשריו הטובים עם הערבים, הביע אכזבה מכך ש"לא היתה מדיניות שעשויה היתה להביא את רוב האזרחים הערבים לידי הרהור כי מוטב לעקור מכאן לארץ אחרת". מפקד הממשל הצבאי אמר בישיבת ועדת מפא"י לענייני ערבים כי: "היתה מחשבה שהם יסיקו מסקנות. אולם מתברר שהם לא הסיקו מסקנות, כי גם בארצות ערב לא מקבלים אותם… נוסף על כך מצבם בארץ הוא יוצא מן הכלל, ולכן לא יעזבו, אלא אם תתחולל סערה מיוחדת" (עמ' 71-71).
אלו הן רק טיפות מתוך מאגר גדול של התבטאויות מנהיגים ישראלים בשני העשורים הראשונים, אותם דלה יאיר בוימל, הסטוריון מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים, מנבכי הארכיונים, תחת הכותרת: קו מדיניות שלא יושם: השאיפה לטרנספר. הוא מבקש לאשש כך את הטענה, כי מתחת לרוממות ההצהרות על שוויון ושילוב, הענקת האזרחות הישראלית וזכות ההצבעה לכנסת, שררה בקרב רבים בישראל הצעירה תקווה כי הערבים שנותרו בה אחרי המלחמה יעזבו אותה מרצונם ויפטרו את המדינה היהודית והדמוקרטית מן ההכרח להתייחס אליהם כאל אזרחים שווים. תקווה זו נכזבה כידוע. המשך…

להמשך קריאה הקמטים והכתמים על פניה של מדינה בת ששים