בשוליים בין ישראל לפלסטין

הדף הירוק, 18.10.09

הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" כבר נשחקה כל כך עד שרבים איבדו אמון ביכולתה להתממש. העובדות הזוחלות בשטח עוד מגבירות את הפקפוק. ישראל ממשיכה לבנות ולהתנחל בשטחים המיועדים למדינה הפלסטינית העתידית ואינה מראה כל סימנים שבכוונתה לאפשר הקמת מדינה ריבונית ועצמאית לצידה; רצועת עזה מתנהלת ככוכב לכת נפרד; ויכולתו של אבו מאזן להעביר הסכם כלשהו בקרב עמו וממשלתו הולכת ומתערערת. במשוואה הזאת ישנה שאלה חשובה נוספת שלא מרבים לדבר בה: אם וכאשר תקום המדינה החדשה בשכנותנו, מה יהיו יחסי הגומלין שלה עם הפלסטינים אזרחי ישראל? הללו הרי חשים עצמם ונחשבים כחלק מהעם הפלסטיני, שוכנים במולדתם שהיא בעיניהם פלסטין ההסטורית, וקשורים בקשרי משפחה, זהות ולאום עם אחיהם בגדה וברצועה. לא פלא איפוא שההתנגדות העזה ביותר לדרישתו המיותרת של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינה יהודית" באה דווקא מן הכיוון הזה, מבית מדרשם של אלה החיים כבר שישים שנה כאזרחים "לא יהודים" בישראל ויודעים מה משמעות המשטר האתני לגביהם. המשך…

להמשך קריאה בשוליים בין ישראל לפלסטין

מדינה אחת

הדף הירוק, אוגוסט 2009

הקפאון המתמשך במו"מ בין ישראל לפלסטינים וגוויעתו של מה שמכונה "תהליך השלום" מביאים רבים בקרב הפלסטינים להעלות מחדש את אופצית הפתרון של מדינה אחת בין הים לנהר. יותר ויותר אינטלקטואלים פלסטינים כותבים, מדברים ומכנסים דיונים בנושא זה. בחודשים האחרונים נערכו מספר ימי עיון וכנסים אקדמיים ברחבי העולם שהציגו תכניות מפורטות להקמת המדינה המשותפת לישראלים ולפלסטינים, בה תישמר אוטונומיה תרבותית ודתית לקהילות השונות, וקראו לתכנן אותה ברצינות. בחודש שעבר התקיים כינוס ראשון בנושא זה בישראל, שאורגן בידי שתי עמותות מחקר ערביות בחיפה. על הנייר נראית התכנית כפתרון האידיאלי האולטימטיבי לסכסוך בין שני העמים – לא חלוקה וויתור על טריטוריות קדושות ויקרות, לא גדרות תיל וחומות אלא ניהול משותף של המשאבים המצומצמים ושל הסביבה לרווחת כלל התושבים, חלוקה מוסכמת של השלטון ותיאום בטחוני ומדיני שינטרל את האיבה. הרעיונות הללו מחזירים אותנו לתקופת המנדט, למפ"ם ולשומר הצעיר של אז ולתנועת "ברית שלום" אליה חברו מרטין בובר, יהודה מאגנס ואחרים שסברו עודל פני הקמת המדינה כי אין לחלק את הארץ. הם גם ניהלו שיחות עם מנהיגים ערביים במטרה לשכנעם כי פתרון זה יהיה לטובתם, אולם כידוע נותרו בבחינת קול בודד באפלה. המשך…

להמשך קריאה מדינה אחת

תשוקת החלוצים, תשוקת הערבים

הדף הירוק, 11.7.09

רבים מקוראי 'הדף הירוק' הינם צאצאי אותם חלוצים אחוזי תשוקה אל ארץ ישראל, עליהם כותב בעז נוימן, שמשנתו התפרשה על פני שלושה מעמודי הדף (2.7.09), ואולי הם כבר החלו לפשפש בעבר המשפחתי כדי למצוא עקבות לתשוקה עזה זו. זהו ניתוח חדשני ומאתגר של ראשית הציונות – לא אידיאולוגיה ופוליטיקה, לא לאומיות או צרכים כלכליים וחברתיים, לא מהפכה נגד הדת וגם לא קולוניאליזם עושק – הציונות מקבלת כאן פרשנות גופנית-ארוטית-מינית-אקזיסטנציאליסטית. הארץ איננה רק מושא תשוקתם של מחולליה אלא עצם היותם וקיומם. נוימן מחלץ מכתביהם הרבים של חלוצי העליות הראשונות ביטויים מרהיבים המאששים את התיזה שלו ומגובים גם בתמונות הנותנות ביטוי חזותי למלים. החלוץ משתוקק לדעת את ארץ ישראל (כפי שיודעים אישה), להתנחל בתוכה, הוא מבתק את בתוליה ומפרה אותה, מיצי גופו מתערבבים בה, מלחלחים ומרווים אותה,  היא אמא אדמה ששדיה שופעי חלב אותו הוא יונק בתאווה, אך היא גם ארץ אבות המייצגת את  הקיום הגברי, את הגוף השרירי החשוף לשמש ולקור ואינו נרתע מכל עבודה קשה באמצעותה הוא מתעל את תשוקתו אליה. אלא שיש בניתוח הזה גם נפקדים נוכחים, 'אחרים' השוכנים על אותה כברת ארץ ואשר ייתכן שגם הם קשורים אליה בעבותות תשוקה דומים. המשך…

להמשך קריאה תשוקת החלוצים, תשוקת הערבים

הוראת השפה הערבית

הדף הירוק 6.12.2008

הוראת השפה הערבית בבתי הספר בארץ היא נושא כאוב ושנוי במחלוקת מזה עשרות שנים. האם לחייב את בתי הספר והתלמידים ללמוד ערבית בעל כורחם? האם זאת שפת האויב או השכן? ללמד אותה לצרכי מודיעין או להידברות? האם ללמד את השפה המדוברת או שעדיפה הספרותית? האם טוב להשקיע בהכשרת מורים יהודים שזו אינה שפת אימם או שיש בישראל מורים ערבים בשפע היכולים להביא לבתי הספר העבריים ערך מוסף של היכרות, תרבות והסרת מחיצות? במשך שנים התקיימו בגבעת חביבה כנסים ארציים של המורים לערבית וכל שרי החינוך שהופיעו בפניהם, מכל הקשת הפוליטית, הבטיחו שיגבירו את הוראת הערבית, יגדילו את המשאבים ויעלו את יוקרת המקצוע. אז הבטיחו. מחקר חדש של ד"ר אלון פרגמן, ראש החוג לערבית במכללת בית ברל, עקב אחר השתלבותן של מורות ערביות שהוכשרו ללמד ערבית בבתי ספר יהודיים ביפו, בכרמיאל ובחיפה. הממצאים הלא-מפתיעים הראו כי "המורות רואות את עצמן כנציגות של החברה הערבית, ורואות בהוראה במגזר העברי הזדמנות לשבירת סטריאוטיפים ותפיסות מוטעות של דמות הערבי כפי שהוא נתפס בחברה הישראלית". אמנם, חלקן נתקלו בקשיים בראשית הדרך, אולם החיים המשותפים במסגרת הבית ספרית הובילו, בדרך כלל, לשיתוף פעולה בין המורים הערבים לבית הספר. המשך…

להמשך קריאה הוראת השפה הערבית

זכר יצחק רבין בקרב הערבים

הדף הירוק – נובמבר 08

שלוש השנים של כהונת יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה, עת עמד בראש ממשלת מיעוט של העבודה  (עם 44 מנדטים) ומרץ  (12) היו מן הטובות שידענו ביחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל. במבט לאחור הן נראות אפילו כירח דבש, שאמנם אינו נטול בעיות, אך טעמו המיוחד זכור לטובה. הרצח עצמו הביא להרף עין הסטורי של אחדות רגשות ותחושה של שותפות גורל בין שתי הקהילות. האזרחים הערבים הביעו כמו כולנו  אבל עמוק, זעם גדול וחרדה מפני הבאות. גם הם הרגישו שאיבדו את התקווה שבישר רבין, לא רק בהתקדמות הדרמטית במהלכי השלום עם הפלסטינים אלא גם במפנה האמיתי שהציג במדיניות הפנים כלפיהם. ביטויי הצער הפומביים שלהם והתבטאויות מנהיגים ואזרחים מן השורה בשבועות שלאחר הרצח הפכו אותם לחלק מן הקולקטיב הישראלי וטשטשו לרגע את קווי החיץ, שמאז ואילך רק הלכו והעמיקו. המשך…

להמשך קריאה זכר יצחק רבין בקרב הערבים

כפרים חרבים בצדי הדרך

הדף הירוק, נובמבר 2008

כמעט ליד כל קיבוץ ויישוב בארץ יש בוסתן קטן, טראסה או מעיין, בית אבן נטוש או בית קברות נסתר בין הקוצים. מי מאיתנו לא טיפס בילדותו על עץ תאנה זקן או קטף סבר'ס עסיסי, גילה נביעה בין השדות או שיחק מחבואים בין גלי אבנים מסותתות? ורבים רבים לא שאלו את עצמם ואחרים לא סיפרו – מי היה כאן לפנינו? מי נטע את העץ הנושא פרי או תחם את החלקה במשוכת צבר ואבן? "בצדי הדרך ובשולי התודעה" הוא על כן שם קולע לספר חדש מאת נגה קדמן, שכותרת המשנה שלו היא: דחיקת הכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי. הפועל "התרוקנו" נבחר כאן בקפידה, קדמן איננה עוסקת בסוגיה האם גורשו או עזבו, נחרבו או פוצצו, היא מתחילה בשלב שאחרי – מדוע וכיצד הועלמו הכפרים מן הנוף ומן התודעה הישראלית, אילו מנגנונים הופעלו כדי למחוק את השמות, העקבות, המשמעות של היותם כאן רק לפני שישים שנה? אין חולק על כך שהתנועה הציונית ומדינת ישראל פעלו נמרצות, ועדיין פועלות לייהוד המרחב והטריטוריה. זהו חלק טבעי מתהליך "בינוי האומה" שדומה כי טרם הסתיים. תהליך זה כולל גם יצירת נרטיב לאומי "סיפור המציג את העבר המשותף של חברי האומה, נותן לגיטימציה והצדקה להווה, ומצדיק את שאיפות חבריה לעתיד משותף". לכן, הבחירה מה להנציח, מה לזכור, וגם מה לשכוח היא תרבותית-פוליטית, אומרת קדמן. המשך…

להמשך קריאה כפרים חרבים בצדי הדרך

רופא ערבי חולה יהודי

הדף הירוק, אוגוסט 2008

מי שנזקק לא עלינו לאשפוז בבית חולים, ובמיוחד בצפון הארץ, לא יוכל שלא להבחין במספר הגדול של עובדי רפואה וסיעוד ערבים בכל הרמות ובכל המחלקות. האמנם מערכת הבריאות היא  המקום בו מתקיים "דו-קיום" אמיתי שאינו מבחין בין רופאים וחולים בני שני העמים? בעקבות הפרשה הטראגית של הפגה שחזרה לחיים ושוב נפטרה נחשף הציבור למנהל בית החולים בנהריה, ד"ר מסעד ברהום המשמש כבר כשנה בתפקיד בכיר זה – והוא המנהל הערבי היחיד של בית חולים בישראל. לד"ר ברהום אגב, עבר קיבוצי עשיר, בהיותו רופא משפחה בקיבוץ רמת השופט במשך שנים ארוכות. הוא ואשתו, רופאה אף היא, התגוררו בקיבוץ וגידלו שם את ילדיהם. רופא בכיר נוסף הקים ומנהל את מרפאת הכבד בבית החולים בצפת. בהודעה שנשלחה לתקשורת השבוע נאמר כי ד"ר עאסי נימר מונה למרצה בכיר בפקולטה למדעי הרפואה בטכניון וכי הינו הישראלי הראשון שהוזמן להרצות בכנס רפואי יוקרתי בגרמניה על מחקריו בתחום זה. בהדסה הר הצופים מנהל את המחלקה הכירורגית פרופ' אחמד עיד, מבכירי המשתילים בארץ והראשון שביצע השתלת כבד. לפני כשנתיים הוסמכה האישה הבדואית הראשונה כרופאה, ד"ר ראניה עוקבי מתמחה ברפואת נשים כדי לטפל בנשים הבדואית שאינן מעזות להיבדק ע"י רופא ממין זכר. המשך…

להמשך קריאה רופא ערבי חולה יהודי

מחמוד דרוויש שב לחיפה

הדף הירוק, 26.7.2007

 

אין סמל מובהק לקשר הבל-יינתק בין אלו שאנחנו אוהבים לכנותם "ערביי ישראל" לבין שאר חלקי העם הפלסטיני, יותר מן המשורר מחמוד דרוויש. הוא יליד הכפר בירווה שבגליל המערבי (1942), משפחתו עזבה ללבנון ב-48 ו"הסתננה" חזרה כדי למצוא את ביתה חרב ולהתיישב בכפר שכן. הוא בגר תחת הממשל הצבאי ובסוף שנות השישים אף ישב בכלא ובמעצר בית על פעילות פוליטית, ומייד אחר כך עזב את הארץ שלא על מנת לשוב. בשנות גלותו ונדודיו בין ארצות המזרח והמערב הפך למשורר הלאומי של עמו ושל דוברי שפתו, ולדמות ידועה ומוערכת בעולם כולו. הוא זה שניסח את מגילת העצמאות הפלסטינית ב-1988 שרבים ימצאו בה עקבות של מגילת העצמאות הישראלית, שהיתה ודאי תלויה בבית ספרו בעודו ילד. דרוויש ביקר בארץ פעמים ספורות אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בין השאר כדי להשתתף בלווית ידידו ועמיתו אמיל חביבי, שציווה לחרוט על מצבתו "נשאר בחיפה". אולם במשך שנים סירבה ישראל להתיר לו לשוב ולבקר כאן. האם ייתכן שאנחנו פוחדים ממשוררים? הוא מצידו, סירב להגיש בקשה לרשיון כדי לראות את אימו, משפחתו ומולדתו. השבוע נעתר לבקשת המשוררת סיהאם דאוד לקרוא משיריו באודיטוריום של חיפה, והקהל נהר בהמוניו. יש לו מעריצים רבים בקרב צעירים ומבוגרים ואפילו כמה ידידים יהודים. דרוויש חי בגפו ומחלק את חייו בין רמאללה לעמאן ולפריס. בראיון ל"הארץ" אמר, כי אין לו בית במובן העמוק של המילה, וביתו נמצא בכל מקום בו הוא ישן, קורא וכותב. המשך…

להמשך קריאה מחמוד דרוויש שב לחיפה

ד'אכראת אל-מכאן – זכרון המקום, תערוכת צילומים מוואדי עארה 1903-2008

יולי 2008

בגלריה באום אל-פחם נפתחה תערוכה מרהיבה בשם "זאכרת אל-מכּאן – זכרון המקום" המציגה הסטוריה צילומית של אום אל-פחם ואזור ואדי עארה מ-1903 ועד היום. המתבונן מקרוב בדברי ההסבר לצילומים לא יוכל שלא להבחין בכך שחלק הארי שבהם צולם בידי יהודים ומקורו בארכיוני המדינה וביניהם בארכיוני הקיבוצים השכנים. על קיר שלם מוצגות תמונות שנלקחו מארכיוני הזורע ומשמר העמק, עין השופט, דליה ומענית וגם מארכיונו של עזריה אלון מבית השיטה וצלמים פרטיים אחרים. אפילו אוצר התערוכה הוא קיבוצניק לשעבר, גיא רז בן קיבוץ גבע. המבקש למצוא סמליות בכל פינה יאמר כי הקשר הסימביוטי בין עובדי האדמה בני שני העמים הוא כה עמוק ופתלתל, עד שגם בעיצוב הזכרון שלהם נזקקים הערבים להישען על מֽשָמרי זכרון יהודים ואילו היהודים, והקיבוצים בכללם, אוצרים בארכיוניהם את העבר הפיזי והאנושי המוצפן של ה"מקום" הערבי, שרק שרידים נטושים ממנו פזורים בין קוצים, גלי אבנים ועצי תאנה ורימון, ובמקרה זה על גבעות 'בלאד אלרוחא' – האזור הפורח והיפהפה של רמת מנשה ובנותיה. המשך…

להמשך קריאה ד'אכראת אל-מכאן – זכרון המקום, תערוכת צילומים מוואדי עארה 1903-2008

יהדות אמריקה והערבים בישראל

ינואר 2008

בשבוע שעבר סיירה בארץ משלחת של יהודים מארה"ב, שייצגו פדרציות גדולות וארגונים מרכזיים כליגה למניעת השמצה, ועידת הנשיאים, התנועה הרפורמית ועוד. יאמר הקורא – הרי אין בכך כל חדש,  משלחות כאלה באות לישראל חדשות לבקרים וכבר הפכו לשגרה. אלא שקבוצה זו לא ביקרה בכותל או במרכזי קליטה, אלא שמה פניה דווקא לאום אלפחם, לסחנין ולכפרים הבלתי מוכרים בנגב. במקום להיפגש עם שרים וחברי כנסת נפגשו האורחים בין השאר עם פעילי ארגונים ערבים לזכויות אזרח, עם מנהיגים דרוזים ועם נשים בדואיות. זוהי התארגנות חדשה יחסית, שקמה במחצית 2006 וחברים בה כיום כשבעים ארגונים וקהילות יהודיות מרכזיות כמו ניו יורק, דטרויט, לוס אנג'לס ופילדלפיה.  מטרתה לקרב את יהדות ארצות הברית לבעיותיהם של האזרחים הערבים בישראל, ללמוד לעומק את סוגיית יחסי הרוב והמיעוט כאן, ולהבין כיצד ניתן לשמור על אופיה של המדינה ה"יהודית והדמוקרטית" בלי לפגוע בערכי השוויון האזרחי וזכויות האדם שהאמריקאים כה גאים בהם, ושהיהודים האמריקאים כה חרדים לקיומם. "כוח המשימה" המיוחד הזה, ה-task force, הוא תולדה של נסיונות חוזרים ונשנים שעלו וירדו במשך השנים של יהודים אמריקאים לא רק ללמוד את הבעיה אלא גם להקצות משאבים ולתרום כספים לקהילות ערביות בישראל כדי לסייע בשילובן. כמה ארגונים עשו זאת כבר לפני שלושים וארבעים שנה, והבולטים ביניהם הקרן החדשה לישראל, קרן אברהם, התנועה הרפורמית וגבעת חביבה, שהיתה בין הראשונים להקים אגודת ידידים בארה"ב שגייסה כספים לפעילות בקרב הערבים. אולם החידוש בהתארגנות הנוכחית הוא, שאין מדובר ב"שמאלנים" ידועים, אלא באנשים ובארגונים מלב ליבו של הממסד המרכזי של יהדות ארה"ב, שהחליטו לעשות מעשה. המשך…

להמשך קריאה יהדות אמריקה והערבים בישראל