פבר 242012
 

הדף הירוק, 26.7.2007

 

אין סמל מובהק לקשר הבל-יינתק בין אלו שאנחנו אוהבים לכנותם "ערביי ישראל" לבין שאר חלקי העם הפלסטיני, יותר מן המשורר מחמוד דרוויש. הוא יליד הכפר בירווה שבגליל המערבי (1942), משפחתו עזבה ללבנון ב-48 ו"הסתננה" חזרה כדי למצוא את ביתה חרב ולהתיישב בכפר שכן. הוא בגר תחת הממשל הצבאי ובסוף שנות השישים אף ישב בכלא ובמעצר בית על פעילות פוליטית, ומייד אחר כך עזב את הארץ שלא על מנת לשוב. בשנות גלותו ונדודיו בין ארצות המזרח והמערב הפך למשורר הלאומי של עמו ושל דוברי שפתו, ולדמות ידועה ומוערכת בעולם כולו. הוא זה שניסח את מגילת העצמאות הפלסטינית ב-1988 שרבים ימצאו בה עקבות של מגילת העצמאות הישראלית, שהיתה ודאי תלויה בבית ספרו בעודו ילד. דרוויש ביקר בארץ פעמים ספורות אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בין השאר כדי להשתתף בלווית ידידו ועמיתו אמיל חביבי, שציווה לחרוט על מצבתו "נשאר בחיפה". אולם במשך שנים סירבה ישראל להתיר לו לשוב ולבקר כאן. האם ייתכן שאנחנו פוחדים ממשוררים? הוא מצידו, סירב להגיש בקשה לרשיון כדי לראות את אימו, משפחתו ומולדתו. השבוע נעתר לבקשת המשוררת סיהאם דאוד לקרוא משיריו באודיטוריום של חיפה, והקהל נהר בהמוניו. יש לו מעריצים רבים בקרב צעירים ומבוגרים ואפילו כמה ידידים יהודים. דרוויש חי בגפו ומחלק את חייו בין רמאללה לעמאן ולפריס. בראיון ל"הארץ" אמר, כי אין לו בית במובן העמוק של המילה, וביתו נמצא בכל מקום בו הוא ישן, קורא וכותב. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 כפר קרע – בין עבר להווה

 על שאלת הזהות של האזרחים הערבים-פלסטינים במדינת ישראל נשפכו כבר קיתונות של דיו: מחקרים, סקרים, ספרות ושירה עסקו במתח שבין השתייכותם לעם הפלסטיני, לתרבותו ולמורשתו לבין ניתוקם ממנו ב-48 והפיכתם המלאכותית לישראלים. היותם אזרחים ערבים במדינה יהודית, ב"מדינתם הנמצאת במלחמה עם עמם", כמאמרו המפורסם של הח"כ הצעיר של מפ"ם משנות השבעים עבד אל-עזיז זועבי, מחייבת התמודדות יומיומית. הסוגיה הזאת מחלחלת לא רק אל נאומי הפוליטיקאים ולהרצאות אקדמיות, כי אם נמצאת בכל לב, בכל בית וכפר, בבתי הספר ובארגונים האזרחיים. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 שוויון בתרומה

 ימי הוויכוח על שרות צבאי/לאומי/אזרחי של הערבים בישראל, כימי המדינה. כבר בשנותיה הראשונות עלה העניין לכותרות ונדון בחוגי הצבא, בכנסת ובקרב החברה הערבית עצמה. באותן שנים טענו חלק מן המנהיגים הערבים, כי אם לא יגויסו צעיריהם לצה"ל – לעולם לא יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות בה. ההיסוס בא דווקא מן הצד היהודי. כזכור, באמצע שנות החמישים החליט בן גוריון לגייס את בני העדה הדרוזית לשרות חובה, כמו גם את הגברים הצ'רקסים, אולם בתוקף סמכותו כשר בטחון פטר משרות את כלל האוכלוסיה הערבית, נוהג שאומץ בידי כל שרי הבטחון מאז ועד היום. בן גוריון הסביר כי אי אפשר להעמיד את הערבים במצב הבלתי אפשרי בו יצטרכו להילחם בבני עמם, אולם סיבה נוספת שלא נאמרה בפומבי היתה, שמדינת ישראל לא רצתה לאמן ולצייד צעירים ערבים בנשק, כי פשוט לא סמכה עליהם. ההסדר היה ועודנו נוח לשני הצדדים. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 יש צורך בטיפול שורש ברשויות הערביות

 הרשויות המקוממות הערביות קורסות. זו עובדה ידועה לציבור הערבי, למשרד הפנים ולשלטונות המדינה, אך למרות זאת אין טיפול שורש בבעיה. המשבר לא נולד היום, הוא מלווה את השדה המוניציפלי הערבי זה שנים רבות, והוא נוגע אישית לכל תושב בעשרות יישובים ברחבי הארץ. הבעיות מבניות, עמוקות וסבוכות, ורק בחלקן נוגעות לפערים בתקציבים ובאפליה בהקצאות הממשלתיות. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר 

 על עוני

 בתוך הריטואל הקבוע של הפרסום השנתי של דו"ח העוני וצקצוקי הלשון הקצרים הבאים בעקבותיו, (עד שהסקנדל הבא דוחק אותו לשוליים), טמון ריטואל נוסף והוא ציון חלקם העצום של הערבים, ובמיוחד הילדים שביניהם, בעשירונים התחתונים. 45% ממשקי הבית הערבים מוגדרים עניים (לעומת 14.7% מהיהודים) והם כוללים בתוכם את למעלה ממחצית הילדים העניים בישראל. הסיבות לכך רבות ומגוונות ונוגעות הן לגורמים פנימיים כגודל המשפחות ומיעוט נשים העובדות מחוץ לבית (17% מהנשים הערביות לעומת 65% מהיהודיות), והן לגורמים תלויי מדיניות כמו: מחסור משווע במקומות עבודה ביישובים הערבים, המעבר המהיר מחקלאות לענפי שירותים, אי הקצאת אמצעי ייצור כקרקע ומים, חולשתן של הרשויות המקומיות, אי השקעות בפיתוח, תפיסת מקומות עבודה של "הצווארון הכחול" בידי עובדים זרים, העברת מפעלים עתירי עבודה אל מחוץ לגבולות המדינה וחסמי אפלייה המונעים כניסת ערבים לכמה ממקומות העבודה הגדולים במשק. אמנם יש כמה יוצאים מן הכלל ש"עשו את זה", ורק לאחרונה התפרסמה כתבה ב"דה מארקר" על העשירים [המעטים] בחברה הערבית שהצליחו כנגד כל הסיכויים, אך עיקר הבעיה נעוץ בכך, שמגמת העוני הערבי נמצאת בעלייה מתמדת, לעומת הירידה בקרב היהודים. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

שתי אבידות גדולות

בסמיכות מקרים מוזרה הלכו לעולמם באותו יום שני אישים ערבים בולטים, עוד בטרם הגיעו לגיל שישים. ג'לאל אבו טועמה מבאקה אלגרביה ולוטפי משעור מנצרת נולדו מעט לפני המדינה וחיו באינטנסיביות גדולה את הסתירה המהותית של היותם ערבים במדינה יהודית. באופן טבעי ואמיץ היו גם ישראלים גמורים וגם ערבים גאים, אנשי עסקים ואנשי עט, פעילים ציבוריים ומקדמי ה"דו-קיום" לפני שהפך למילה גסה, מבקרים חריפים של שתי החברות בתוכן חיו ובו בזמן חלק אינטגרלי משתיהן גם יחד. שניהם ראו ב"מרץ" את הביטוי הפוליטי לעמדותיהם ודרכם, אף כי לא היו פעילים וחברים במפלגה. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

חמישים שנה ל"כפר קאסם"

הפרשנות השונה של הערבים בישראל למלחמת לבנון, לא צריכה להפתיע את מי שלומד מן ההסטוריה. חמישים שנה בדיוק חלפו מאז יצאה ישראל ל"מבצע סיני" בשיתוף המעצמות דאז בריטניה וצרפת. זו היתה המלחמה הראשונה אחרי קום המדינה בעת שאזרחיה הערבים, עדיין נתונים תחת ממשל צבאי מתחילים להתאושש מתוצאות הנכבה של 48 ולבנות מחדש את חייהם כיחידים וכקהילה. העיתונות הערבית טענה אז כי המבצע נועד להפיל את משטרו של נאצר ולפגוע בתנועת השחרור האלג'ירית שנאבקה באותה עת נגד הכיבוש הצרפתי, מה שנראה מופרך בעיני הציבור היהודי והוכחש נמרצות על ידי הממשלה, והוכח כנכון עם פתיחת הארכיונים. "התוקפנות המשולשת", כפי שכונתה בערבית, נתפסה כהמשכה של מלחמת התרבות המערבית, שישראל היא חלק ממנה, נגד המזרח. היא הסתיימה אמנם בנצחון צבאי ישראלי אולם בכשלון מדיני מהדהד – ישראל הוכרחה כזכור לסגת מסיני ללא תנאי, נאצר נשאר על כסאו, תעלת סואץ נותרה בשליטתו והוא הפך למנהיג נערץ בעולם הערבי והשלישי. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 הפארק הסורי

 ביום העשירי למלחמת לבנון השנייה הגיע מסר סודי מן הממשל הסורי לישראל ובו הצעה למפגש מיידי בווינה בין סגן שר החוץ הסורי למנכ"ל משרד החוץ הישראלי, בנוכחות נציג אמריקני, והתחייבות סורית ללחוץ על החזבאללה להפסיק את המלחמה. ישראל סירבה להצעה. ההמשך ידוע. כך סיפר ד"ר אלון ליאל, שבאמצעותו הועבר המסר, במפגש של התנועה לשלום עם סוריה, שהוא עומד בראשה, עם תושבי הגליל העליון ורמת הגולן, שנערך במועדון קיבוץ גדות. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 הגשר מתחזק

 בפתח השנה הרביעית לקיומו מכפיל בית הספר הדו-לשוני "גשר על הוואדי" את מספר תלמידיו ובעוד ימים אחדים יתייצבו בפתח כיתות א' עד ו' כמאתיים ילדים נרגשים– חציים יהודים וחציים ערבים. בית הספר שוכן בקרית החינוך של כפר קרע במשולש והוא ניסוי חינוכי תרבותי וגם פוליטי גדול ומיוחד. "זה הדבר האמיתי" אומר יוחנן אשחר (הזורע) המנהל את בית הספר מאז הקמתו יחד עם שותפתו נוהא ח'טיב. "כאן מתחולל שינוי של ממש בעיקר בקרב הורים ומורים. הילדים – הם בונים מראש מציאות אחרת ודפוסי חשיבה והסתכלות שונים מכל מה שסובב אותם". השנה פתחה עמותת "יד ביד" לה שייך בית הספר, מוסד רביעי מסוגו בבאר שבע, המצטרף למשגב, ירושלים וכפר קרע. "החלום שלי", אומר יוחנן, "שבכל קהילה ברחבי הארץ יהיה לפחות בי"ס משותף אחד. שתהיה אופציה לכל הורה ולכל ילד לבחור בדרך זו". Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 חברה מרובת פנים

"נכנסנו לבונקר" אמר לי ידיד ערבי בין יום השואה ליום העצמאות. "מעולם לא היו התקפות כל כך מרוכזות וחריפות עלינו כמו בימים אלה". נראה שפרסום מסמכי העמדה, בהם מוצגת לראשונה מישנה סדורה וקולקטיבית של האזרחים הערבים בישראל, בצרוף "פרשת בשארה", שעדיין רב בה הסתום על הנגלה, המתח הרגשי של ימי הזכרון ומועדי ישראל, על רקע אי-השקט הפוליטי שלפני הסערה – כל אלה מעוררים את מיצי הפטריוטיות הלאומית/לאומנית, המופנית כלפי אלה שאינם חלק מהקונצנזוס הישראלי המדומה. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות