הדף הירוק, 26.7.2007
אין סמל מובהק לקשר הבל-יינתק בין אלו שאנחנו אוהבים לכנותם "ערביי ישראל" לבין שאר חלקי העם הפלסטיני, יותר מן המשורר מחמוד דרוויש. הוא יליד הכפר בירווה שבגליל המערבי (1942), משפחתו עזבה ללבנון ב-48 ו"הסתננה" חזרה כדי למצוא את ביתה חרב ולהתיישב בכפר שכן. הוא בגר תחת הממשל הצבאי ובסוף שנות השישים אף ישב בכלא ובמעצר בית על פעילות פוליטית, ומייד אחר כך עזב את הארץ שלא על מנת לשוב. בשנות גלותו ונדודיו בין ארצות המזרח והמערב הפך למשורר הלאומי של עמו ושל דוברי שפתו, ולדמות ידועה ומוערכת בעולם כולו. הוא זה שניסח את מגילת העצמאות הפלסטינית ב-1988 שרבים ימצאו בה עקבות של מגילת העצמאות הישראלית, שהיתה ודאי תלויה בבית ספרו בעודו ילד. דרוויש ביקר בארץ פעמים ספורות אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בין השאר כדי להשתתף בלווית ידידו ועמיתו אמיל חביבי, שציווה לחרוט על מצבתו "נשאר בחיפה". אולם במשך שנים סירבה ישראל להתיר לו לשוב ולבקר כאן. האם ייתכן שאנחנו פוחדים ממשוררים? הוא מצידו, סירב להגיש בקשה לרשיון כדי לראות את אימו, משפחתו ומולדתו. השבוע נעתר לבקשת המשוררת סיהאם דאוד לקרוא משיריו באודיטוריום של חיפה, והקהל נהר בהמוניו. יש לו מעריצים רבים בקרב צעירים ומבוגרים ואפילו כמה ידידים יהודים. דרוויש חי בגפו ומחלק את חייו בין רמאללה לעמאן ולפריס. בראיון ל"הארץ" אמר, כי אין לו בית במובן העמוק של המילה, וביתו נמצא בכל מקום בו הוא ישן, קורא וכותב. Continue reading »
