"אחוות עמים" 2006-2013

מירלה נפטרה במיטתה ב-1 באוקטובר 2013 כשלושה שבועות אחרי אירוע הפרידה המתואר להלן, ובדרכה המיוחדת ציוותה את גופה למדע. היא זכתה לקרוא את הדברים והתרגשה מאד. יהי זכרה ברוך.

***

צריך להיות מירלה כדי לארגן לעצמך מסיבת פרידה מהחיים. רבים דיברו במשך הערב על אישה ללא חת, והאירוע הזה היה הביטוי הנועז ביותר לאומץ הלב ולתכונה הידועה של מירלה לא לעשות חשבון עם אף אחד וללכת תמיד בעקבות האמת שלה. הפעם היא לא עושה חשבון עם המוות, לא נכנעת לו, מישירה מבט אל בני משפחתה האוהבים, ובתוכם הנכדים הצעירים שאולי אינם מבינים עדיין את משמעות הפרידה הצפויה מסבתא, אל חברותיה וחבריה הרבים ואל משהו גדול מכולנו שנקרא "גורל", "כוח עליון" או בפי אחרים "אלוהים", ומתריסה בפניו בדרכה המקורית: אני חזקה ממך, לא מפחדת! כל מילות התואר שאפשר להחיל על הערב הזה יהיו קטנות מכדי לתאר את עוצמתו: בלתי נשכח, נדיר, מרטיט, מצמרר, לא-ייאמן, מצחיק ואפילו שמח לרגעים.

המשך…

באישון לילה הקיפו מאות שוטרים את בית האבן הגדול של משפחת אבו שרקיה בצומת ברטעה. בני המשפחה הוצאו בכוח לחצר לבושים בפיג'אמות, מנסים לשווא להתנגד – סעיד ונוזהה, שניים מתוך שבעת ילדיהם ושני נכדים צעירים שבאו לבקר את סבא וסבתא בימים הראשונים של החופש הגדול. נערים יהודים, כמעט בני גילם, שהובאו בידי קבלן ביצוע, קיבלו שעתיים כדי לפנות את הבית, וזרקו החוצה חפצים מכל הבא ליד. "כואב לי על הילדים האלה" אומרת פדווא אבו שרקיה, שנזעקה באמצע הלילה מביתה בגליל את בית הוריה, "איזה חינוך הם מקבלים?" כמובן שאת הרהיטים הכבדים ואת הארונות המלאים הם לא הצליחו לפנות וכך, משניתן האות, עלו 3 בולדוזרים ענקיים על הבית והרסו אותו על תכולתו, לא לפני שעקרו בדרכם עצי זית ואלון בני עשרות שנים. כשניסה נאיף, הבן הבכור, מתכנן ערים ומומחה לתכניות מתאר, להגיד מילה על החוק האוסר עקירת עצים ללא אישור, הוא נענה בזלזול על ידי אנשי החוק שדבקו במשימתם – הריסת הבית העומד כבר יותר מארבעים שנה על תוואי הרכבת של ואדי עארה. רכבת? בוואדי עארה? מי שמע על כך? לא ניכרות בסביבה שום עבודות להנחת מסילת ברזל. מסתבר שקיים תכנון עתידי לרשֵת את הארץ ברכבות ואחת מהן תעבור בוואדי אינשאללה, אולי עוד חמישים שנה, אולי עוד עשרים או שמונים, מי יודע? סעיד אבו שרקיה עצמו הודיע לרשויות כי אם וכאשר יגיע היום – הוא יהרוס את הבית במו ידיו, כדי שהרכבת תוכל לעבור כאן, אבל הן הקדימו אותו, אצה להן הדרך. הרכבת דוהרת.

המשך…

העניין בבחירות המתקרבות  אינו פוסח גם על האזרחים הערבים המהווים כ-14%מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. סקרים עדכניים מורים כי רק כמחציתם מתכוונים ללכת לקלפיות ומתוכם יותר מ-80% יצביעו למה שמכונה "המפלגות הערביות". מובן לכל כי גוש המרכז-שמאל לא יוכל להציב אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו-ליברמן ללא תמיכת הערבים, ועל אף זאת הם נעדרים כמעט כליל מייצוג במפלגות המרכז החדשות, מן התעמולה ומן השיח הפוליטי המתגבר ומפלגותיהם מעולם לא נלקחו בחשבון כשותפות של ממש בקואליציות הממשלתיות.

הריטואל החוזר מדי מערכת בחירות של נסיונות לפסול מפלגות ערביות ופסילתה של חה"כ זועבי מבל"ד לא יוסיפו ודאי מוטיבציה למצביע הערבי המיואש לממש את זכותו הדמוקרטית. המשך…

במלאת ארבעים יום לאסון נאספו באוהל הגדול בנווה שלום-ואחאת אלסלאם מאות אנשים שעדיין מתקשים לקבל ולהאמין שאחמד חיג'אזי ובנו הקטן אדם נלקחו בחטף בתאונת דרכים בארץ רחוקה. אחד אחרי השני עלו לבימה דוברים מן הגליל ומתל אביב, משכם ומרמאללה, מניו יורק ומאמסטרדם, מטמרה עיר הולדתו ומוואחאת אלסלאם בה חי באושר עם משפחתו – רעייתו ד"ר מראם מצארווה ובנו הבכור עסאם, שנותרו מיותמים. כולם דיברו על אחמד ואליו בערבית, בעברית ובאנגלית. בגרון חנוק הספידו אותו ודיברו בשבח אישיותו, כאשר מאחור מתחלפות ודוקרות תמונות מאושרות שלו ושל אדם, כולל תמונות מן הטיול האחרון ממנו לא שבו. בסיום הטקס שהתארך והתארך כשהקהל מסרב להיפרד, קרא המנחה שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן בו הוא מנסה להאיר את היופי שבמוות, כאילו ביקש מן הקהל הדומע ומבני המשפחה למצוא מעט נחמה בתוך הצער הכבד מנשוא. המשך…

ושוב מתגלגל תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחם של הציבור הערבי והנהגתו. התנאי שהציב מופז תמורת כניסתו לקואליציה – 'שירות לכל' אולי כוון לעבר החרדים, אבל סביר להניח שהערבים יכללו בו אוטומטית, אם אמנם יגיע לכלל חקיקה. כמו לפני חמש שנים, עת הוקמה ועדת עברי, גם עתה, מתעורר שוב הוויכוח והרוחות סוערות. מרבית המנהיגות הפוליטית והאזרחית הערבית מתנגדת נחרצות לכל צורה של שירות חובה בכפיה ויש בתוכם המערערים אפילו על עצם המונח "שירות". הם טוענים שאין להתנות זכויות אזרח בחובות וכי אין לבודד את נושא השירות האזרחי מכלל הסוגיות העומדות בינם לבין המדינה. ועוד נאמר כי ערך ההתנדבות מוטמע בחברה הערבית מימים ימימה, וכי קיימות בשטח יוזמות ומסגרות המאפשרות לצעירים להתנדב לטובת קהילתם גם ללא הטבות כספיות וללא מעורבות המדינה. מודלים שונים של התנדבות הוצגו בידי ארגונים של החברה האזרחית בכנס שנערך בנדון באוניברסיטת חיפה ומולם הופיעו בנות המשרתות בשירות הלאומי וסיפרו על נסיונן המעשיר. בפתח הכנס הציג פרופ' סמי סמוחה ממצאי מחקר שערך יחד עם ד"ר זהר לכטמן בו בדקו את עמדות הציבור הערבי כלפי סוגייה בוערת זו. יש להדגיש כי המחקר בדק את היחס כלפי התנדבות לשירות אזרחי ולא כלפי שירות חובה. המשך…

הזמן הירוק, מרץ 2012

איימן עודה רוצה לדבר עם יהודים. הוא רוצה להסביר להם מי הוא, מה הוא מרגיש, במה הוא מאמין, מה הקשר שלו לארץ הזאת וכמה הוא רוצה שיקשיבו לו. המזכ"ל הצעיר והנמרץ של חד"ש רוצה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, לפגוש צעירים ומבוגרים, תומכים ויריבים, אנשים שמעולם לא שוחחו עם ערבי וכאלה שנדמה להם שיודעים עליו הכול. הוא יגיע לכל מקום, בכל שעה, בלי לבקש תשלום או הוצאות נסיעה ועוד יגיד לכם תודה, רק תזמינו אותו. למרות שנולד וגדל על הר הכרמל, למרות שהוא חבר במפלגה משותפת ולמרות שארון הספרים בביתו מתפוצץ מספרות עברית לצד הערבית – הוא מודה שהוא עצמו לא מבין היטב את היהודים, שההיכרות עדיין שטחית, שלא ממש מדברים אחד עם השני, לא ממש מנסים. אני מאמין גדול בחיים המשותפים כאן, הוא אומר, לא מעמֶדה של התרפסות וכניעה, אלא ממקום של שותפות שווה ואמיתית. אין דרך אחרת, כל שביל אחר יוביל לאבדון. עיניו הנוצצות מבקשות שאאמין לו. זו משימת חיי, אני רוצה לשכנע אתכם שאפשר להיות גם ערבי ופלסטיני וגם ישראלי, ובן אדם מעל לכל, מה שמחבר אותנו חזק יותר ממה שמפריד.

המשך…

הדף הירוק, יוני 2009

ושוב נכרכו להן השואה והנכבה בשבוע אחד, שהיטלטל בין ביזוי להתרוממות רוח, בין הצעות חוק חשוכות מבית היוצר של מדינת היהודים לבין מנגינות מרעננות שנשמעו מקאהיר. ושוב לועג לו שר ההסטוריה – דווקא כאשר קם מנהיג אמריקני אמיץ השואף ויכול (אולי) לשחרר את ישראל מכבלי הכיבוש והמלכוד הטרגי בו סיבכה את עצמה – היא נתונה בידיה של ממשלה סרבנית ומפוחדת השבויה בצבת הלאומנות העיוורת וממאנת להיפתח אל העולם החדש. בהיותו בן 33 בלבד כתב ברק אובמה ספר אוטוביוגרפי מעמיק ומעורר השראה. ב"חלומות מאבי, סיפור של גזע ומורשת" הוא מתאר בלשון קולחת ובכנות רבה את מסעו להבנת מהות השוני של האדם השחור. בין השאר כתב על בתי הספר בשכונות העוני בשיקאגו, שם עבד כ"מארגן קהילתי", בתי ספר שאמורים היו לתת לילד יכולת להבין את עצמו, את עולמו ואת הקהילה שלו: "אבל בשביל הילד השחור הכול התהפך על הראש. על מה הוא לומד מן היום הראשון? על ההסטוריה של מישהו אחר. על התרבות של מישהו אחר… התרבות הזאת שהוא אמור ללמוד היא אותה תרבות שדחתה אותו בשיטתיות, שמנעה ממנו את אנושיותו". נזכרתי בדברים אלה לנוכח הצעת "חוק הנכבה" המבקש לשלוט במחשבות, ברגשות, בכאב ובזכרון של חמישית מאוכלוסיה ישראל ולמנוע מהם הזדהות עם המורשת שלהם. נזכרתי בהם שוב כשצפיתי בהתרגשות בטקס במחנה בוכנוואלד בו עמדו זה לצד זו בטבעיות ובידידות סופר יהודי, מנהיג שחור ופוליטיקאית גרמניה, שידעו לחבר בין זוועות העבר לתקוות העתיד ולטשטש את הבדלי הדת הגזע והלאום במסרים אוניברסליים חודרי לב. וחשבתי, האם יקרב היום בו יעמדו מנהיגים יהודים וערבים יחד וידברו על הכאבים הדומים שלהם, על הזכרונות השונים שלהם ועל יכולתם המשותפת לבנות יחד עתיד טוב יותר לשני העמים בארץ הזאת.

המשך…

הדף הירוק, 19.12.2009

"בין גליל לגליל" הוא שמו של דו"ח מיפוי ייחודי שנעשה בשנתיים האחרונות ב"לב הגליל" בקרב פעילי ארגונים וראשי רשויות בגליל. היוזמה לו באה מן הפדרציה היהודית בפיטסבורג המעורבת באזור מזה עשור במסגרת "שותפות 2000". מטרתו לבדוק את מצב היחסים הקיים בין התושבים היהודים והערם, לבחון כלים חדשים לשיפור ולהציע חזון לקידום חיים משותפים בלב הגליל אזור בקעת בית הכרם ובקעת סח'נין. כפי שיודע כל מי שמקורב לנושאים אלה – ישנם בשטח עשרות ארגונים בעלי רצון טוב, ידע ויכולת ביצוע, המנהלים מאות פרויקטים בתחומים מגוונים בבתי ספר, בקהילות, ברשויות וגם ברמה הארצית, שכסף רב מושקע בהם. ובכל זאת, פעילים רבים מביעים אכזבה מן ההתדרדרות במצב, מן הגידול בפער בין שתי האוכלוסיות ומן הקשיים הגדולים העומדים בפניהם, הגורמים לעבודתם לשאת אופי סיזיפי. גם דו"ח זה אינו מקל במסקנותיו ואינו חוסך ביקורת דווקא מן העושים במלאכה. הארגונים, לדברי מחברי הדו"ח, בכר עוואודה וד"ר מאיה זלצר-גבע, עושים מכל הבא ליד, נכנעים לאופנות ולטרנדים, מתיישרים עם התורמים ואינם בודקים את עצמם. אין מדדים להצלחה או כשלון ואין להם ברוב המקרים תשתית מקצועית מתאימה. אין חשיבה אסטרטגית ושיתופי הפעולה בין ארגוני החברה האזרחית לרשויות המקומיות ולרשויות המדינה מוגבלים. המשך…

הדף הירוק, 31.10.2009

ליום השנה לרצח יצחק רבין  ז"ל

למרות שהיה ראש ממשלה ביום האדמה הראשון, 1976 ושר בטחון עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, נחקק זכרו של יצחק רבין בקרב הערבים בישראל באבן, והם רואים בתקופת שלטונו השנייה מעין ירח דבש קצר ויוצא דופן של יחס המדינה והממשלה אליהם. כבר פרטנו כאן בשנה שעברה את הצעדים המיוחדים שנקטה ממשלת רבין לצמצום פערים ולאפליה מתקנת כלפי האזרחים הערבים, במיוחד בתחום החינוך, אך ככל שהשנים נוקפות הדברים נותרים בבחינת זכרון רחוק שדומה כי בלתי אפשרי לשחזר אותו. אם בעבר, נשאו פוליטיקאים ערבים נאומי געגוע אל רבין ביום השנה להירצחו, הרי השנה קשה למצוא התייחסויות ליום המיוחד הזה. בסוף אוקטובר זוכרים הערבים את טבח כפר קאסם מ-1956, וגם את מבצע חירם, במהלכו גורשו תושבי הכפרים לאורך גבול הצפון אל הצד הלבנוני של הגבול ומעולם לא הורשו לשוב. באותו מבצע פונו גם אנשי איקרית ובירעם במשאיות של צה"ל ל"שבועיים בלבד" עד שיסתיימו הקרבות, והפכו לסמל. ארבע עשרה השנים הקשות שעברו מאז רצח רבין סימנו התדרדרות מסוכנת ביחסי יהודים ערבים. להתחלות המבטיחות של רבין וממשלתו לא היה המשך והתסכול הולך וגדל, במיוחד תחת שלטונה של הממשלה הנוכחית, שאמנם מינתה "שר לענייני מיעוטים" בעל כוונות טובות וסמכויות אפסיות, אך איננה עושה דבר לשיפור המצב. גילוי דעת יחיד שמצאתי השנה ליום הזכרון ליצחק רבין פורסם ע"י חד"ש, ובו קראה המפלגה למחנה השמאל "הגדול והרדום" לעשות מעשה ולפעול להפלת הממשלה ולהתנגד ל"חונטה של גנרלים, פוליטיקאים ימניים ובעלי הון המנהלים את חיינו". המשך…