היהודי האחרון בעיראק: על עאידה של סמי מיכאל

סמי מיכאל, עאידה, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2008, 271 עמ'.

יולי 2009

זכי דאלי רוצה להיות היהודי האחרון בעיראק. הוא מסרב לעזוב את ביתו ואת עירו האהובה בגדד, למרות שכל בני משפחתו היגרו ממנה מזמן והתפזרו – מי לישראל ומי לאמריקה הרחוקה, ולמרות שהחיים תחת משטרו של המנהיג השואג סדאם חוסיין אינם בטוחים כמו פעם. הוא מתעקש להישאר מתוך תחושת שליחות, מפני ש"תולדות היהדות בעיראק הן העשירות והארוכות מבכל ארץ אחרת, לרבות ארץ ישראל. אברהם אבינו התחיל פה, והוא זכי יסיים כאן". גם בגיל שבעים הוא ממשיך לערוך מדי שבוע את תכנית הטלביזיה הפופולארית "נופים ואתרים", לנסוע ברחבי מולדתו ולחפש אחר מקומות חדשים לצילום. הוא חי בגפו בבית המשפחתי הגדול, לאחר שאיבד את אהובתו היחידה נור שעונתה עד מוות בידי שליחי השלטון, בשל השתייכותה הפוליטית. ובכל זאת, הוא מרוצה מחייו ויודע להנות גם ממנעמי החך והגוף. בסצנה הראשונה בספר המציגה את הדקדנטיות והמגיע אל הבית ידידו הקרוב נזאר אלסייד, איש המוח'אבראת, שרותי הבטחון העיראקיים, בלווית נערות צעירות ויפות המספקות את תאוות הגוף המזדקן, בעוד רנין החיננית ואימה השתקנית עפיפה דואגות להאכילם בתבשילים טעימים ולנקות אחריהם. אך יום אחד משתנה הכול. "אל חצר חייו נחתה ציפור נדירה", שהפרה את השלווה המדומה, ומכאן ואילך מתגלגל הסיפור לכיוונים בלתי צפויים. המשך…

להמשך קריאה היהודי האחרון בעיראק: על עאידה של סמי מיכאל

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

בימים אלה יצא לאור ספר חדש של עמוס עוז, "בין חברים" בו הוא חוזר לקיבוץ.

בזמנו כתבתי רצנזיה (במסגרת שיעור של מאיר ויזלטיר באוניברסיטת חיפה) על ספרו הקודם של עוז, המתרחש בכפר שהוא ספק מושב ספק קיבוץ, ובנוי באותה מתכונת – סיפורים קצרים המתחברים לסיפור גדול.

והרי היא לפניכם:

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, כתר 2008, 218 עמ'.

יוני 2009

כמעט יובל שנים אחרי ארצות התן חוזר עמוס עוז אל הסיפור הקצר, הפעם בלשון יבשה יותר, פיוטית פחות, נטולת פאתוס, אך באווירה דומה בכבדותה ונושאים דומים, כאילו לא חלפו שני דורות ויותר. כהרגלו, הוא חודר בעין בוחנת ומחטט תחת עורן של דמויותיו, אינו נרתע מלתאר את ריחות הגוף, רקבון הבשר וצחיחות הנפש. שני קווים מקבילים הנוגעים זה בזה נמשכים בסיפוריו של עוז, בלתי פתורים, מאז ועד היום  – יחסי המשיכה-דחייה הארוטיים עם הערבים החיים בשכנות, מאיימים, חשודים ונחשקים כאחת, וכאב החלומות הנשגבים שדעכו והפכו עכורים ודלוחים, צפודים כמו פניה של הרופאה גילי שטיינר, מתפוררים כמו ביתו של הסופר אלדד רובין, אבודים כמו אשתו של בני אבני. יללת התנים בלילות מאיימת אך גם מנחמת בקביעותה והשירה בציבור – בקיבוץ של אז וביישוב המזדקן של היום, ממשיכה להדהד בלילות שישי כמענה מלאכותי בעליזותו המנסה להתגבר על קול בכיו של התן. כמו גאולה ב'נוודים וצפע' וחנה גונן ב'מיכאל שלי', כך גם רחל פרנקו ב'חופרים' מקיימת יחסים וירטואלים עם ה'ערבי' ששודרג מרועה צאן לסטודנט. הנשים – תמיד יהודיות חסודות וחסרות מנוח והגברים – תמיד ערבים עם ניצוץ פראי בעיניים, "הפרא האציל" הקלאסי המתואר מבעד לעיניו של הגבר הלבן ובהיר השיער, המתבונן בו בקנאה. כמו שמשון שיינבוים בקיבוץ של אז, כך פסח קדם  בתל אילן של היום – מבכים את גורל המפלגה, התנועה, האומה, המדינה, החברה, כאילו לא עברו חמישים שנות עשייה ומעש. קל ליפול לבור האלגוריה ולנסות לפרש, כפי שעשו טובי המבקרים, את 'תמונות מחיי הכפר' כאלגיה למפעל הציוני הקורס לנגד עינינו,  כאות אזהרה ליחסים הבעייתיים בין יהודים לערבים וכמשל לפחדים הקמאים מפני חורבן בית שלישי. המשך…

להמשך קריאה עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

סקר עמדות פוליטיות ולאומיות של האזרחים הערבים בישראל – אוקטובר-נובמבר 2002

סקר עמדות פוליטיות ולאומיות של האזרחים הערבים בישראל אוקטובר-נובמבר 2002

10.11.2002

עורכי הסקר: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה

מר עאס אטרש, מרכז יאפא, נצרת

במלאת שנתיים לאירועי אוקטובר 2000 בתוך הקו הירוק  יזם המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה סקר ארצי בקרב מדגם מייצג מקרב האזרחים הערבים בישראל, כדי לבדוק את עמדותיהם בנושאים פוליטיים, לאומיים ואזרחיים. מספר הנשאלים: 756  טעות הדגימה 4%

סקר זה משלים את הסקר שנערך בחודש ספטמבר בקרב תושבי המשולש בלבד.

להלן עיקרי הממצאים העולים מן הסקר:

השתתפות בבחירות

רק כמחצית (%54.6) מהאזרחים הערבים כבר החליטו שישתתפו בבחירות

30.0% הצהירו שלא ישתתפו ו-15.4% טרם החליטו.

הדבר מצביע על מגמה נמשכת של אבדן אמון במערכת הדמוקרטית הישראלית ותחושה שאין ביכולת הערבים להשפיע עליה. בסקר שנערך בראשית 2001 אמרו 83% מהערבים כי אינם מרוצים מיכולתם להשפיע על השלטון בישראל. כמו כן מושפעת התנהגות פוליטית זו מאי שביעות רצון  מתפקודם של חברי הכנסת הערבים (ראה להלן).

מבין אלה שהחליטו לבחור, 5.4% טרם החליטו למי, ועוד %4 סרבו לגלות. המשך…

להמשך קריאה סקר עמדות פוליטיות ולאומיות של האזרחים הערבים בישראל – אוקטובר-נובמבר 2002

הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 1998

הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 1998

הקדמה

הבחירות לרשויות המקומיות נערכו בישראל ב10- בנובמבר 1998. תוצאותיהן הסופיות נקבעו לאחר הסיבוב השני, שנערך ב- 24 בנובמבר, הבחירות נערכו בצל ההחלטה להקדים את הבחירות הארציות למאי 1999 ומפלגות רבות ראו בהן מבחן ראשון  לכוחן גם במישור הארצי. ביישובים הערביים יש הבדל רב בין שתי מערכות הבחירות וקשר רופף, לעתים אף הפוך, בין מרכיבי הכוח וההתמודדות במערכת הארצית, לבין מבנה הכוחות המקומיים.  לכן, אין כמעט אפשרות להשליך מתוצאות הבחירות המקומיות על עתיד ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. אופן ניהול מערכת הבחירות, דפוסי ההצבעה והתוצאות מעידים על מצבה הפנימי של החברה הערבית בישראל, על התהליכים המתרחשים בתוכה ועל מגמות התפתחותה לעתיד.  יותר מאשר אצל היהודים, השלטון המקומי מהווה זירת פעילות מרכזית ביישובים הערביים ומנקז אליו מאבקים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הרשות המקומית במרבית היישובים הערביים היא המעסיק הגדול ביותר ומרכזת בידה תקציבים ומשאבים רבים. המשרתים בה מקיימים קשר הדוק הן עם השלטון המרכזי והן עם התושבים ויש להם כוח והשפעה על תחומי חיים מגוונים. ראשי רשויות ערביים מיוצגים מצד אחד בוועד ראשי הרשויות הערביות ובוועדת המעקב העליונה, גופים המנהיגים את הערבים בישראל, ומצד שני, במרכז השלטון המקומי, בו הם מהווים כשליש מהחברים ולכן משקלם רב.  הבחירות לרשות המקומיות מהוות בחלק מן היישובים מבחני כוח לחמולות ולכוחות חברתיים והפוליטיים הקיימים במקום, וכן זירת מאבק אישית בקרב שכבת המנהיגות. אין פלא, איפוא, ששיעור ההשתתפות בבחירות המוניציפליות גבוה, המעורבות האישית של האזרחים הערבים בהן עמוקה, ולעתים הן מלוות ביצרים ורגשות המובילים גם לאלימות. המשך…

להמשך קריאה הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 1998

הווירוס לא עוצר במחסום

תמרה ברנע ורפיק חוסייני (עורכים) הווירוס לא עוצר במחסום –- היפרדות מערכת הבריאות הפלסטינית מישראל, עם עובד, 415 עמ'.

התפרסם במעריב 2003

בימים בהם חלקי גופות הפכו מראה יומיומי  שכיח על מסכי הטלביזיה, כאשר מחיר חיי האדם  בשוק המזרח תיכוני ירד כמעט לאפס, כשמאות אלפי אנשים  חיים חודשים ארוכים בעוצר ואינם מגיעים כלל לקבל טיפול רפואי, כשאמבולנסים מובילים חומרי נפץ ויולדות מתות במחסומים, במציאות זו המוכרת עד זרא, היוצרת אטימות וקהיון חושים – מונח בפנינו ספר עב כרס ומלומד, עמוס פרטים ונתונים, על שיתוף הפעולה בין מערכות הבריאות הישראלית והפלסטינית. מי שאינו מכיר את המחברים ואינו מקורב לפעילות המשותפת ארוכת השנים בין ישראלים לפלסטינים בכל התחומים, עשוי לראות בהוצאת ספר כזה בעת הזאת בדיחה גרועה. אולם כתיבתו המשותפת ופרסומו לקהל מניחים אפשרות אחרת, העיון בו מספק אלטרנטיבה, מאיר כיוון נשכח, או במילים פשוטות – מפיח תקווה. המשך…

להמשך קריאה הווירוס לא עוצר במחסום

העדרו המסנוור של האור

טאהר בן ג'אלון, העדרו המסנוור של  האור, עם עובד, ספריה לעם, מצרפתית: א' עתניאל, 214 עמ'.

מוחסין חאמיד, עשן עש, כתר, מאנגלית: אופירה רהט, 256 עמ'.

התפרסם במעריב 2002

זרם  המהגרים מאסיה ומאפריקה אל ארצות אירופה מצמיח לא רק לה-פנים והיידרים, או להבדיל כוכבי כדורגל בינלאומיים, אלא גם סופרים דגולים הכותבים בשפת המקום, מעשירים את התרבות המערבית, מרחיבים את אופקיה ומעמיקים את חדירת קוראיהם אל נבכי הנפש האנושית האוניברסלית. שני הספרים שבפנינו עוסקים באדם, בחירות, בהדרדרות הרוח ובהמראתה. שניהם נטועים בארצות מוצאם של מחבריהם – טאהר בן ג'לון החוזר שוב ושוב למרוקו, אף שלמעלה ממחצית חייו חי בצרפת ונאבק באומץ בגזענותה הגואה, ומוחסין חאמיד, הבטחה צעירה, הרוקם את עלילת ספרו הראשון במולדתו פקיסטן, אף שהוא מתגורר בלונדון, בקירבה רוחנית לסופרים "בני מיעוטים" שקדמו לו – כסלמאן רושדי, ויקראם סת' וח'ניף קוריישי. "העדרו המסנוור של האור" מבוסס על מעשה אמיתי ועל עדות שניתנה לסופר מפי אנשי צבא מרוקאים, שנאשמו בנסיון הפיכה נגד המלך ב1971- וישבו בכלא מדברי מבודד במשך שמונה עשרה שנים, מבלי שאיש יידע על גורלם. המשך…

להמשך קריאה העדרו המסנוור של האור

זושה – מעמק יזרעאל ל"תזמורת האדומה"

יהודית כפרי, זושה – מעמק יזרעאל ל"תזמורת האדומה", כתר וקרן זגגי, 468 עמ'.

אילו נחנתי בשמץ מיכולת התיאור המופלאה והעדינה של יהודית כפרי הייתי מספרת כיצד הצטרפתי למסען המשותף, שלה ושל זושה, בעת שהייתי במסע משל עצמי במקום רחוק ולחלוטין בלתי קשור לפרשת חייה ולזירת נדודיה ופעילותה של גיבורת הסיפור. כשהנחתי את הספר מידי לאחר ימים רבים של שקיעה בו, מוחה דמעות על סופה המר של זושה, הרגשתי כאילו יצאתי מאולם קולנוע ודמותה היפה  ניצבת מול עיני חיה ונושמת. חשבתי – צריך להפוך את הספר הזה לסרט. מיהי זושה? אותה גיבורה אלמונית שיהודית כפרי מציבה אותה בקידמת הבמה, כשבעים שנה אחרי מותה?  היא היתה אהובתו הראשונה של פישק כפרי, אביה של  יהודית, איש השומר הצעיר בעיר קאליש בפולין בשנות העשרים של המאה הקודמת וחבר קיבוץ עין החורש כל ימיו בארץ. זושה הקדימה לעלות לארץ ישראל והוא נשאר מאחור, דרכיהם נפרדו אך דמותה הכובשת והכריזמטית נותרה כנראה בליבו והאהבה אליה עברה אל בתו כעבור שנים רבות, אהבה שסחפה אותה ללכת עקב בצד אגודל בעקבות הדמות ולנסות לפענח אותה. רק בת שלושים ושש היתה  זושה במותה ב-1942, אך מסכת חייה היתה רבת תהפוכות ומעללים. המשך…

להמשך קריאה זושה – מעמק יזרעאל ל"תזמורת האדומה"

אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה, על אהבה ואוהבים

אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה, על אהבה ואוהבים, תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות: אלה אלמגור, מוסד ביאליק, המפעל לתרגום ספרות מופת, ירושלים,

273 עמ'.

התפרסם במעריב 2003

אנחנו אוהבים להתרפק על "תור הזהב" של ספרד בימי הביניים, בו התקיימו יחסים הדוקים בין יהודים לערבים בצל פריחה תרבותית וספרותית והתנהלו חיי חולין חופשיים מכבלי הדת שמצאו ביטוי גם בשירי יין, אהבה וחשק. יצירתו של אבן חזם, שחי באנדלוסיה  בין השנים 994-1064, תורגמה עתה לעברית, באחור של אלף שנה, והיא עדות נפלאה לתקופה מיוחדת זו. למרות האירועים ההסטוריים הסוערים אותם חווה, בחר אבן חזם לכתוב דווקא על אהבה, וחוקרים רואים בו ובשירתו "חוליה מקשרת אפשרית בין שירת האהבה הערבית הקדומה לבין שירתם של הטרובאדורים הפרובנסאלים" . בשלושים השערים בעלי השמות הפיוטיים (כגון שער הרמיזה במבט; שער המתאהבים על פי התאור; שער המתאהבים במבט אחד; שער סימני האהבה, שער כיעורו של החטא ועוד ועוד ), מפיק המחבר שלל מרגליות – סיפורים, שירים ואבחנות דקות על מהות האהבה, המוכיחים את שאינו דורש הוכחה – זהו רגש חוצה זמן וגבולות, אוניברסלי ודומה בכל התרבויות ואיש לא יתעייף מלדבר בו. המשך…

להמשך קריאה אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה, על אהבה ואוהבים

מארק אדלמן, הגטו לוחם – צעירי הבונד בגטו ורשה

מארק אדלמן,  הגטו לוחם – צעירי הבונד בגטו ורשה, עריכה ומבואות: דניאל בלטמן, הקיבוץ המאוחד ומכון גוטאיינר לחקר הבונד ותנועת הפועלים היהודית, אוניברסיטת חיפה, 195 עמ'.

התפרסם בהארץ ספרים ב-2001

נדרשו  חמישים ושש שנים לתרגם לעברית את אחד המסמכים המקוריים החשובים המתארים את החיים בגטו ורשה ואת מרד היהודים בו. מדובר בדו"ח, שנכתב בשנת 1945 על ידי איש צעיר, לוחם שניצל מן התופת, אשר כל חטאו היה שהשתייך לתנועה הפוליטית ה"לא נכונה". לכן לא זכו דבריו עד כה לפרסום ציבורי רחב בישראל, אף כי היו מוכרים לחוקרים, ועתה הם רואים אור, כמה סמלי ואירוני, דווקא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ביתם האידיאולוגי של יריביו הפוליטיים (וחבריו האישיים) אנטק צוקרמן, צביה לובטקין ואחרים. מארק אדלמן, חבר ה"בונד", ארגון יהודי-סוציאליסטי אנטי-ציוני גדול, נשאר לאחר המלחמה בפולין, היה לרופא קרדיולוג ומאוחר יותר לאיש תנועת "סולידאריות", ביקר בישראל, ולא חסך ביקורתו מן הגירסה ההסטוריוגרפית הישראלית הרשמית למאורעות גטו ורשה. הוא עדיין  חי בפולין ומתראיין מדי פעם, בדרך כלל בבוטות, על ימי הגטו והמרד. בדו"ח שכתב אז, מתוך חוש נדיר לתעוד הסטורי ורצון להציב יד לחבריו לתנועה שלא שרדו, הוא מתאר בלשון חסכנית, מדוייקת, יבשה, צוננת ומצמררת, את הכיבוש הגרמני, המעבר לגטו,      חיי היומיום של היהודים ואחר כך את המרד ותוצאותיו: "העוני היה כל כך גדול, שאנשים גוועו מרעב ברחובות. מדי יום  ביומו, בערך בשעה 5-4 לפנות בוקר, אספו חברות הקבורה מהרחובות יותר מעשר גוויות, שעובר אורח מקרי כיסה אותן בעיתון, והידק באבן כדי שהעיתון לא יעוף טורים של עגלות עמוסות גוויות ערומות נסעו ברחובות. השלדים הגרמיים נערמו זה על גבי זה הראשים קיפצו על הכביש מלא המהמורות, היכו זה בזה, דפקו על קרשי העגלה" (עמ' 39). כך, במסמך צנום ומאופק, שהייתי ממליצה להדפיסו הדפסה חוזרת ונפרדת, ללא המאמרים והפרשנות של העורך, ולחלקו לכל הלומד על השואה ולכל הנוסע לפולין בנסיון להתחקות אחר העבר ולהבינו. המשך…

להמשך קריאה מארק אדלמן, הגטו לוחם – צעירי הבונד בגטו ורשה