ריאיון עם פרופ' יהודה באואר על ספרו "העם המחוצף"

שיחה עם פרופ' יהודה באואר לרגל הופעת ספרו "העם המחוצף", בהוצאת נהר ספרים 2013

"הספר הזה קלח ממני", כותב יהודה באואר בפתח ספרו החדש ויוצא הדופן "העם המחוצף" (בהוצאת נהר ספרים 2013). אחרי עשרות ספרים ומאמרים אקדמיים שהקנו לו מעמד מוביל בעולם כחוקר שואה, רצח עַם ואנטישמיות, הוא מפרסם בגיל 87 ספר שונה לחלוטין. ניכר שרצה להשתחרר ממה שרבץ בתוכו ולא יכול היה להיאמר במסגרת אקדמית יבשה – הרהורים קיומיים, חרדות, תקוות, ביקורת נוקבת, עמדות פוליטיות וניתוחים הסטוריים חופשיים מכבלים.
"הרעיון היה של אשתי המנוחה אילנה", אומר באואר, בעת שאנחנו נפגשים בירושלים לקראת החודש הטעון בשנה בו נציין ברצף את חג החרות, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות – נושאים שכולם כרוכים זה בזה בספר. "למה שלא תכתוב את כל מה שאתה אומר לי? שאלה יום אחד, ובאמת התיישבתי לפני כשלוש שנים וכתבתי את אשר על לבי, אך היא לא זכתה לראות את המוגמר".
דבריו נוקבים וחדים, כהיסטוריון הוא מרגיש שיש לו כלים לנתח את העבר ואת ההווה, אך כמובן לא את העתיד: "אי אפשר לנבא שום עתיד. כל אירוע הסטורי הוא מפגש של אין סוף שרשראות סיבתיות, ומאחר שמדובר באין סוף – אי אפשר לנבא". אולם לגבי ההווה הוא מוכן להתבטא, ובהרחבה: "אנחנו לא יכולים לחיות כאן בלי הסדר בין שני הצדדים וזה נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא חושב שיש כרגע סיכוי להשגת הסכם שלום, כי מקסימום הוויתורים של צד אחד לא מספקים את המינימום של הצד השני. אבל, הסכסוך הזה מנוגד לאינטרסים של כל המעצמות הגדולות, זה מפריע לכולן – לארה"ב ולסין וגם לסעודיה ולתורכיה. לו היתה פה ממשלה סבירה היא היתה פונה אליהן ביוזמתה בבקשה להתערב, לא בשביל להכתיב, אלא כדי להושיב את שני הצדדים ולהגיד שעד שלא יגיעו להסכם לא תהיה תמיכה כלכלית. אמנם נשיג רק הסדר זמני, אך אני יודע כהיסטוריון, שאין דבר יותר קבוע מהזמני. גם עם החמאס אפשר להגיע להסדר שכזה, לא שהם ישנו את הגישה כלפינו, אבל הם הרי כבר הביעו נכונות לעשות הודנה ל-15 שנה. וזה מספיק".

איך למנוע רצח עַם? המשך…

להמשך קריאה ריאיון עם פרופ' יהודה באואר על ספרו "העם המחוצף"

שמעון רדליך, חיים במעבר

שמעון רדליך, חיים במעבר: יהודים בלודז' שלאחר המלחמה, 1945 – 1950, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשע"ב 2012. 256 עמ'.

בעשור השמיני לחייו חוזר שמעון רדליך אל שנות נעוריו בלודז' של אחרי המלחמה. עתה, כשהוא כבר פרופסור מוערך להסטוריה הוא יכול לשזור את האוטוביוגרפיה האישית שלו אל תוך הסיפור ההסטורי ולחזור אל אותן שנים עלומות ש"בין שואה לתקומה", שלא מרבים לדבר או לכתוב עליהן. מאות אלפי יהודים נדדו על פני אירופה בשנים ההן, ניצולי מחנות וגטאות, ילדים שהוסתרו, משפחות שחזרו מברית המועצות. רובם הגדול הבינו מייד שאין להם לאן לחזור, שבתיהם נתפסו בידי אחרים, שממשפחותיהם נותרו שברים בלבד, אם בכלל, ושהם אינם רצויים. האנטישמיות הרימה ראשה שוב ולא נדיר היה לפגוש פולנים ששאלו בפליאה "היטלר לא הרג את כולכם?" או אחרים שביקשו להמשיך את מה שהנאצים לא סיימו, כמו ברצח הידוע בקלצה. רבים רוכזו במחנות העקורים שחלקם הוקמו באותם אתרים ובאותם מבנים של מחנות הריכוז. אנשים ניסו למצוא פרנסה צנועה שתאפשר להם להתקיים, וכמעט כולם חיפשו דרכים להתחיל מחדש במקום אחר, בארץ ישראל שהייתה נתונה עדיין לשלטון המנדט הבריטי, או בארצות המערב שגם הן לא תמיד פתחו את שעריהן לרווחה.
לודז' הייתה אחת הערים בהן התרכזו עשרות אלפי יהודים. יחסית לוורשה ההרוסה לודז' עמדה על תילה ואפשר היה למצוא בה מגורים ותעסוקה. חולשתה של ורשה הפכה את לודז' ל"עיר חיונית ודינמית", מרכז של תרבות, אמנות ובידור גם לפולנים, ומרכז משמעותי ליהודים. ריכוז כה גדול של ניצולים ובהם משפחות רבות חייב הקמת מוסדות תמיכה קהילתית ומערכת חינוך, ואכן כמה בעלי יוזמה הקימו בתי ספר בעברית, ביידיש או בפולנית כדי לספק מסגרות לילדים. המשך…

להמשך קריאה שמעון רדליך, חיים במעבר

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, סקירות על הערבים בישראל, סקירה מספר 10, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

סקירה זו מוקדשת לעקורי אקרית ובירעם, בהערכה על מאבקם המתמשך והמכובד, ולמקבלי ההחלטות במדינה, שבידיהם נתונה עתה האחריות הכבדה לשקול ולהכריע בשאלה סבוכה זו. הסקירה נכתבה לפני כעשרים שנה, אך למרבה הצער לא חל שום שינוי במצב תושבי הכפרים עד היום. לאחרונה הקימה קבוצת צעירים בני הדור השלישי והרביעי "מאחז" קטן באיקרית, מתוך רצון להתחבר למקום ובתקווה להעלות את עניינים שוב על סדר היום.

המשך…

להמשך קריאה שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא

הרצאת שרה אוסצקי-לזר בכנס על האצ"י, 4.3.2013

הרצאתה של שרה אוסצקי-לזר בכנס על הארגון הצבאי היהודי בגטו ורשה, לציון 70 שנה למרד גטו ורשה, שהתקיים מטעם יד ושם ומכון ז'בוטינסקי, בבית ווהלין, 4 במרץ 2013:

להמשך קריאה הרצאת שרה אוסצקי-לזר בכנס על האצ"י, 4.3.2013

הערבים והבחירות לכנסת ה-19, ינואר 2013

העניין בבחירות המתקרבות  אינו פוסח גם על האזרחים הערבים המהווים כ-14%מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. סקרים עדכניים מורים כי רק כמחציתם מתכוונים ללכת לקלפיות ומתוכם יותר מ-80% יצביעו למה שמכונה "המפלגות הערביות". מובן לכל כי גוש המרכז-שמאל לא יוכל להציב אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו-ליברמן ללא תמיכת הערבים, ועל אף זאת הם נעדרים כמעט כליל מייצוג במפלגות המרכז החדשות, מן התעמולה ומן השיח הפוליטי המתגבר ומפלגותיהם מעולם לא נלקחו בחשבון כשותפות של ממש בקואליציות הממשלתיות.

הריטואל החוזר מדי מערכת בחירות של נסיונות לפסול מפלגות ערביות ופסילתה של חה"כ זועבי מבל"ד לא יוסיפו ודאי מוטיבציה למצביע הערבי המיואש לממש את זכותו הדמוקרטית. המשך…

להמשך קריאה הערבים והבחירות לכנסת ה-19, ינואר 2013

ביקור בפוניביז', ליטא, קיץ 2012

באוגוסט 2012 ערכנו, בתי דניאלה ואני,  סיור מרגש ומעניין בליטא ובבלארוס בעקבות ההורים. ביקרנו בערי הולדתם – פוניביז' ווילנה, ניסינו למצוא את הבתים, הלכנו בדרכיהם בגטו וביערות שבהם שהו כפרטיזנים – יערות רודניקי ליד וילנה ויערות נארוץ' המצויים כיום בשטח ביילרוסיה. עברנו בעיירות שבהן חיו יהודים עד למלחמה וכיום נותרו בהן רק אתרי זיכרון, בתי-כנסת נטושים או מצבות שבורות. התרשמנו לחיוב מן הדרך שבה מונצחים ומשומרים האתרים דווקא בביילורוסיה, ופחות בליטא.

להלן חוויות הביקור בפוניביז':

ידענו שכתובת ביתה של משפחת לזר היה ברחוב אוקמרגה 19 ליד חצר בתי הכנסת. ובכן, כיום לא נותר כלום מבתי הכנסת, אך המדריך ידע להצביע על המקום המדויק שלהם ורחוב אוקמרגה, שהיום הוא בחלקו מדרחוב אלגנטי עדיין נקרא בשם זה. במקום שבו היה הבית יש כיום גינה קטנה (כבר ב-1993 כשהייתי שם עם ההורים אבא זיהה את המקום) אולם במרחק קטן ממנו עומד בית חדש שמספרו 19 .

האנדרטה בבית הקברות היהודי לשעבר בפוניביז' (ליטא)

 

המשך…

להמשך קריאה ביקור בפוניביז', ליטא, קיץ 2012

אנריקה אולטוסקי-אוסצקי: היהודי של המהפכה הקובנית

אנריקה אולטוסקי-אוסצקי, היהודי של המהפכה הקובנית ושר בממשלות קובה במשך חמישים שנה הלך לעולמו בהוואנה בגיל 82, כשהוא עדיין מאמין בצדקת הדרך. הוא נולד בקובה להורים יהודים שהיגרו מפולין, ובצעירותו התקרב לחוגי המהפכה והיה פעיל במחתרת כל שנות החמישים. היה חברם האישי של פידל קאסטרו ושל צ'ה גבארה ושימש תקופה ארוכה כגזבר הקבוצה המהפכנית "ה-26 ביולי", שתפסה את השלטון ב-1959 וסילקה את הרודן בטיסטה, שנתמך בידי האמריקאים.
הם חלמו על יצירת עולם טוב יותר באי היפהפה והמופלא שלהם, דיברו על שוויון ואחווה ונשאו עיניים לברית המועצות, אף שבשנות השישים כבר ידע העולם מה מתרחש מאחורי החזות האידיאליסטית שלה. על חייו במחתרת כתב ספר בשם Vida Clandestina. – חיים מחתרתיים – בו תאר בפרוט את הדרך הארוכה של הקבוצה מהרי הסייארה אל כס השלטון בהוואנה. היינו צעירים שלא ידעו לשלוט, כתב, אך עבדנו יומם ולילה למען בני עמנו. את ספרו הקדיש "לצעירי העולם", אולי קיווה שילכו בעקבותיו.

המשך…

להמשך קריאה אנריקה אולטוסקי-אוסצקי: היהודי של המהפכה הקובנית

סיפורו של יצחק שפירא

יצחק שפירא במצרים, כחייל בבריגדה היהודית

זהו סיפור הישרדותו המופלא של דודי יצחק שפירא, אחיה של אמי חיה, שעזב את וילנה ביום בו נכנסו אליה הגרמנים ונדד על פני רוסיה, אפגניסטן, הודו ואיראן, חווה ייסורים, רעב ומעצר, עד שהגיע לארץ ישראל, התגייס לבריגאדה ורק אחרי המלחמה גילה שאחיותיו נשארו בחיים. מצאנו את הסיפור בארכיון "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית. נראה שנכתב במחצית שנות ה-60 לאחר שיצחק מסר עדות מפורטת לפרופ' דב לוין.  לא ידוע מי הכותב, שקיבל השראתו מסרט הוליוודי שעלילתו דומה לסיפורו של יצחק.

סיפורו של יצחק שפירא

בשבועות האחרונים הוקרן על מסכי בתי קולנוע בתל אביב ובחיפה סרט בשם "הנרדפים". מפיק הסרט, אלכסנדר רמתי, ישראלי היושב מזה שנים בהוליווד, הגיע במיוחד ארצה לרגל הקרנת סרטו ופתח במסע פרסומת מוקדמת. מר רמתי סיפר, כי הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי, בו הוא מגולל את פרשת בריחתו מרוסיה הסובייטית בימי מלחמת העולם השנייה, דרך גבול אפגניסטן, במטרה להגיע לארץ ישראל. הרקע היהודי, אמר רמתי, הוחלף בתסריט למשהו אוניברסלי יותר, מתוך כוונה להבטיח לסרט שוק עולמי. איננו בטוחים אם המטרה הושגה, מכל מקום בישראל לא זכה הסרט להצלחה יתירה, ואפילו שמותיהם המפורסמים של המככבים בו לא משכו את ההמונים לאולמות בתי הקולנוע. אילו נשאר התסריטאי נאמן למקור והיה מוותר על סצנות האהבה בהן טבל את העלילה היה ללא ספק מתקבל סרט חשוב, שהיה שופך אור על אחת הפרשיות הדרמטיות שאינן ידועות לקהל הרחב, על חתירתם של צעירים יהודים, פליטי מלחמה שנקלעו לעומקה של רוסיה הסובייטית, אל חופי הארץ. רבים יצאו בדרך חתחתים זו, ספורים הגיעו. פגשנו אחד מהם ושמענו מפיו את סיפורו. המשך…

להמשך קריאה סיפורו של יצחק שפירא

לזכרו של אחמד חג'אזי

אחמד חיג'אזי עם יעל פתיר וננסי סדיק באיטליה, 2007

במלאת ארבעים יום לאסון נאספו באוהל הגדול בנווה שלום-ואחאת אלסלאם מאות אנשים שעדיין מתקשים לקבל ולהאמין שאחמד חיג'אזי ובנו הקטן אדם נלקחו בחטף בתאונת דרכים בארץ רחוקה. אחד אחרי השני עלו לבימה דוברים מן הגליל ומתל אביב, משכם ומרמאללה, מניו יורק ומאמסטרדם, מטמרה עיר הולדתו ומוואחאת אלסלאם בה חי באושר עם משפחתו – רעייתו ד"ר מראם מצארווה ובנו הבכור עסאם, שנותרו מיותמים. כולם דיברו על אחמד ואליו בערבית, בעברית ובאנגלית. בגרון חנוק הספידו אותו ודיברו בשבח אישיותו, כאשר מאחור מתחלפות ודוקרות תמונות מאושרות שלו ושל אדם, כולל תמונות מן הטיול האחרון ממנו לא שבו. בסיום הטקס שהתארך והתארך כשהקהל מסרב להיפרד, קרא המנחה שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן בו הוא מנסה להאיר את היופי שבמוות, כאילו ביקש מן הקהל הדומע ומבני המשפחה למצוא מעט נחמה בתוך הצער הכבד מנשוא. המשך…

להמשך קריאה לזכרו של אחמד חג'אזי

ערבית-שפה בעין הסערה

בכנסים אקדמיים לאין ספור בהם דנים על השפה הערבית ודובריה בישראל, תמיד נמצא מישהו ששואל: מתי יגיע היום בו נוכל לקיים דיון זה בערבית? שכן, מן המפורסמות היא שכל החוקרים הערבים הינם דו-לשוניים, ואילו היהודים, ברובם אינם מבינים ואינם דוברים את שפת השכנים.

והנה, לאחר יותר מחמישים שנות כנסים, סדנאות והרצאות במכון ון ליר בירושלים, התקיים בו לראשונה כנס בן יומיים שהתנהל כולו על טהרת השפה הערבית, וכותרתו "הערבית – שפה בעין הסערה", בשיתוף עם מרכז "דראסאת" מנצרת. ואמנם סערות לא חסרו. בין הרצאה על מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל מפי השופט העליון סלים ג'ובראן, לבין הצגת צילומים של שלטי הדרכים הירוקים של מע"ץ שהכיתוב הערבי עליהם מביך ומרגיז, דנו הנאספים בהשפעות ההדדיות של שתי השפות זו על זו ובכניסה המאסיבית של מלים עבריות לתוך הערבית המדוברת, לעתים עד כדי גיחוך. היו שטענו בתוקף נגד התופעה הזאת ואחרים הטיחו בפניהם כי זו דרכן של שפות חיות וכי לאורך הדורות נקלטות מלים זרות בכל שפה. על קשיי הוראת הערבית לתלמידים יהודים דיברו כמה מורים [יהודים] וחוקרים ערבים הצביעו על המכשול הלשוני של ילדים בכיתה א' שלמעשה נאלצים ללמוד שפה חדשה כי בפיהם שגורה רק הערבית המדוברת. גם על הערבית בתיאטרון, באמנות, בספרות, בשירה ובתיאטרון נישאו הרצאות מאלפות. שני משוררים צעירים – מרואן מח'ול ואלמוג בהר קראו משיריהם בשתי השפות במקור ובתרגום, ומושב אחד הוקדש כולו לשאלה האם בכלל ניתן לדמיין מרחב דו-לשוני בישראל? המשך…

להמשך קריאה ערבית-שפה בעין הסערה