ניצנים – הקרב שלא נגמר

פרשת הקרב של אנשי קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות היא פצע פתוח שטרם הגליד. מול המצור המצרי עמדו חברי הקיבוץ ועימהם כמה עשרות לוחמי גבעתי משך ימים ארוכים, עם נשק מועט…

להמשך קריאה ניצנים – הקרב שלא נגמר

רכבת דוהרת בוואדי עארה

באישון לילה הקיפו מאות שוטרים את בית האבן הגדול של משפחת אבו שרקיה בצומת ברטעה. בני המשפחה הוצאו בכוח לחצר לבושים בפיג'אמות, מנסים לשווא להתנגד – סעיד ונוזהה, שניים מתוך שבעת ילדיהם ושני נכדים צעירים שבאו לבקר את סבא וסבתא בימים הראשונים של החופש הגדול. נערים יהודים, כמעט בני גילם, שהובאו בידי קבלן ביצוע, קיבלו שעתיים כדי לפנות את הבית, וזרקו החוצה חפצים מכל הבא ליד. "כואב לי על הילדים האלה" אומרת פדווא אבו שרקיה, שנזעקה באמצע הלילה מביתה בגליל את בית הוריה, "איזה חינוך הם מקבלים?" כמובן שאת הרהיטים הכבדים ואת הארונות המלאים הם לא הצליחו לפנות וכך, משניתן האות, עלו 3 בולדוזרים ענקיים על הבית והרסו אותו על תכולתו, לא לפני שעקרו בדרכם עצי זית ואלון בני עשרות שנים. כשניסה נאיף, הבן הבכור, מתכנן ערים ומומחה לתכניות מתאר, להגיד מילה על החוק האוסר עקירת עצים ללא אישור, הוא נענה בזלזול על ידי אנשי החוק שדבקו במשימתם – הריסת הבית העומד כבר יותר מארבעים שנה על תוואי הרכבת של ואדי עארה. רכבת? בוואדי עארה? מי שמע על כך? לא ניכרות בסביבה שום עבודות להנחת מסילת ברזל. מסתבר שקיים תכנון עתידי לרשֵת את הארץ ברכבות ואחת מהן תעבור בוואדי אינשאללה, אולי עוד חמישים שנה, אולי עוד עשרים או שמונים, מי יודע? סעיד אבו שרקיה עצמו הודיע לרשויות כי אם וכאשר יגיע היום – הוא יהרוס את הבית במו ידיו, כדי שהרכבת תוכל לעבור כאן, אבל הן הקדימו אותו, אצה להן הדרך. הרכבת דוהרת.

המשך…

להמשך קריאה רכבת דוהרת בוואדי עארה

הקדמה לספר מצדה של ורשה, מהדורה שלישית 2013

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה יזמה בתי, דניאלה אוסצקי-שטרן, את הוצאתו מחדש של ספרו החלוצי של אבי חיים לזר-ליטאי על הארגון הבית"רי במרד, אצ"י. לכבוד ההוצאה המחודשת כתבתי הקדמה המבוססת על הרצאות שנתתי במשך השנים בנושא:

ב-19 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה לנופלים במרד גטו ורשה במלאת לו שנתיים, בהשתתפות שרידי הלוחמים מן הז'א"ב (הארגון היהודי הלוחם – אי"ל) ונציגי הממשלה הפולנית. לובלין היתה אז מקום ריכוז לפליטים יהודים מרחבי פולין ולכאלה שחזרו מברית המועצות. כבר אז הוקמה בה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות וחומרים על תקופת השואה. העצרת הזאת היתה מאירועי הזכרון הראשונים וקבעה דפוס לעתיד. אבי חיים לזר, ניצול גטו וילנה ופרטיזן, היה פעיל באותה עת בהתארגנות הראשונית של הבריחה ובריכוז ניצולים חברי בית"ר בעיר. הוא נכח בעצרת וחמתו בערה בו: "לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית"רי זז"וו. (הארגון הצבאי היהודי – אצ"י), אותה התעלמות שהחלה ב-1944 בדו"ח על המרד שנשלח ללונדון, כשהמלחמה היתה עדיין בעיצומה, נמשכה בעקביות. על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע…", כתב. דומני שאז גמלה בו ההחלטה, שנשאה פרי רק כעבור כשמונה עשרה שנים, לאסוף עדויות, לחקור ולהתחקות אחר קורות האצ"י וחלקו במרד ולהוציא את האמת לאור. המשך…

להמשך קריאה הקדמה לספר מצדה של ורשה, מהדורה שלישית 2013

ראיון עם אביגיל פז ישעיהו על ספרה "תנאים של שותפות: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1910 – 1926", מכון בן גוריון ויד טבנקין, 2012

כשאביגיל פז ישעיהו מדברת על גדוד העבודה עיניה נוצצות וקולה מתגבר בהתלהבות. "אני אוהבת את האנשים הללו, הם כל הזמן אתי, אבל האמת? – לא הייתי שורדת בגדוד". היא מנסה לשכנע שדימוי הכשלון שדבק בהם איננו נכון. הרי הם אלה שהניחו את היסודות ליצירת הקיבוץ, אותה יצירה ייחודית שעליה גאוותה ושאותה היא חוקרת. התנועות הקיבוציות שקמו לאחר שהגדוד התפרק לקחו ממנו מה שהתאים להן – בראש ובראשונה את הרעיון הקומונלי, וגם את החינוך, הערבות ההדדית, אחריותה של התנועה הארצית לקיבוץ הבודד ועוד ועוד. רבים מרעיונותיהם נוסו בקיבוצים לאורך השנים. אפילו כיום ישנה חזרה לחלק מהרעיונות הללו, היא אומרת בלהט. לאחר שהקיבוצים התגברו על המשבר הגדול, יש חיפוש מחודש אחר צורת חיים שתקיים בתוכה עקרונות בסיסיים של שותפות. זה לא אומר שכל אחר צריך לקבל אותו דבר או שיש לחזור לסיסמה "כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" – זה הרי לא עבד, הרי לאנשים יש צרכים שונים. ה'משהו האחר' הזה אינו מוגדר עדיין, אבל יש ניצנים של חיפוש – תנועה ארצית אדירה של קומונות עירוניות ושל קואופרטיבים, צעירים שמנסים ליצור חברה אלטרנטיבית שיש בה סולידירות. ואם רוצים ללמוד מהם התנאים לשותפות ולערבות הדדית – צריך ללכת אחורה וללמוד מה קרה לפני מאה שנה. זה בדיוק מה שעושה פז ישעיהו בספרה החדש הבוחן שלושה מודלים שהוקמו בין השנים 1910 ל-1926.* לכאורה, ספר הסטוריה, למעשה מדריך שכוחו יפה גם לזמן הזה. המשך…

להמשך קריאה ראיון עם אביגיל פז ישעיהו על ספרה "תנאים של שותפות: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1910 – 1926", מכון בן גוריון ויד טבנקין, 2012

טימותי סניידר, ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר 2012

בביקור קצר בריגה בירת לטביה נתקלתי בכתובת גדולה על בניין אפור שלקח לי דקות ארוכות להבין את משמעותה: "המוזיאון של כיבוש לטביה 1940 – 1991". הבנתי כי בעיני הלטבים הכיבוש הגרמני והכיבוש הסובייטי חד המה וכי מבחינתם ארצם הייתה כבושה ונטולת עצמאות במשך למעלה מחמישים שנה, שרק בשתיים מהן – 1941 עד 1943 – היו תחת המשטר הנאצי ובכל השאר תחת שלטון סובייטי.

נזכרתי בכך כשקראתי את ספרו מעורר ההדים ועטור הפרסים של ההיסטוריון האמריקאי-יהודי הצעיר טימותי סניידר, שהיה לרב-מכר מייד עם הופעתו ותורגם לכמעט שלושים שפות. מחקרו כורך יחד את שני המשטרים הרצחניים הללו בתיאור מעשי ההרג ההמוניים שביצעו בין השנים 1933 – 1945, אותם הוא מכנה "המאורע המרכזי בתולדות אירופה". הוא לא תוחם רק את התקופה, אלא גם את האזור הגיאוגרפי הנקרא בפיו "ארצות דמים" Bloodlands וכולל את הארצות הבלטיות, בלארוס, אוקראינה, חלקים גדולים של פולין ואזורי גבול במערב רוסיה. זהו אזור ענקי בלב אירופה, הנמצא בתווך בין שתי אימפריות הרשע שבהן הוא דן במשולב – גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית. יחד נרצחו שם בשתיים עשרה השנים הללו ארבעה עשר מליון בני אדם, אזרחים ושבויים, לא כולל חיילים שנפלו בקרב.

המשך…

להמשך קריאה טימותי סניידר, ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר 2012

ליאן – המלאך מן הפיליפינים

הכירו את ליאן אייסון, היא חיה בינינו כבר חמש שנים ודואגת במסירות למניה, ועד לפני שנה גם לאברהם דיאמנט ז"ל. ליאן היא אחת מעובדות הסיעוד הפיליפיניות שנדדה הרחק מארצה וממשפחתה, בשל המצב הכלכלי הקשה, ועובדות יומם ולילה  כדי ללוות בכבוד את זקנתם של ותיקי הקיבוץ. היא אם לשלושה ילדים שבגרו בלעדיה, בנותיה בנות 24 ו-22 ובנה בן 20. הבת הבכורה נישאה בחודש מרץ וליאן לא השתתפה בחתונתה. גם בלווית אביה שנפטר לפני כשלוש שנים לא נכחה וגם כשאחיה נפטר מדלקת ריאות לא נסעה. זה המחיר של היותה כה רחוקה. הכסף שהיא מרוויחה כאן מממן את השכלתם הגבוהה של ילדיה – הבנות כבר סיימו אוניברסיטה ועובדות בתחום הכלכלי – ואת שיפוץ הבית הכפרי של המשפחה. ליאן התגוררה כל חייה בכפר לרגלי הר הגעש המפורסם מניטובו, אך הכפר נהרס כליל באחת מהתפרצויות הלבה והם איבדו את כל מה שהיה להם. כיום הם גרים בכפר מרוחק יותר, אמנם קיבלו מהממשלה בית קטן, אך הוא היה זקוק להגדלה ולשיפוץ. עכשיו היא מתכננת קניית מכונית למשפחה. בעלה עובד כנהג אך משכורתו נמוכה ואיננה מספיקה לצורכי הבית.  בפיליפינים היה לה עסק קטן למזון, אך גם זה לא סיפק את הדרוש. פעמיים נסעה ליאן לחופשות קצרות בפיליפינים, את הקשר המשפחתי היא שומרת באמצעות הסקייפ. כמעט כל ערב היא מדברת עם הבעל והילדים וכך עוקבת אחר הנעשה. האם אפשר כך לקיים חיי משפחה? אני שואלת, והיא משיבה בחיוך נצחי – אין ברירה. המשך…

להמשך קריאה ליאן – המלאך מן הפיליפינים

החיים אחרי ארד: ראיון עם פפה (יוסף לוי)

כששואלים את פפה מה שלומו הוא תמיד עונה gordo y feliz (שמן ומאושר) וכך אכן הוא חי את חייו. בין אם בימים בהם עבד 16 שעות ברצף ובין אם בימים בהם הוא מתבטל בבית כפנסיונר צעיר. תמיד מחייך, תמיד מרוצה ולא מתלונן על כלום. בשמונה עשרה השנים האחרונות כיהן פפה כמנהל מחלקת המחשוב בארד, שכיום משתמשת בתוכנות המתקדמות ביותר בעולם בכל תחום. המחלקה בת 3 אנשים בסך הכול אחראית על כל ציוד המחשבים בארד, על התשתית המיחשובית וגם על הקשר עם חברות חיצוניות הנותנות שירותים למפעל. "האחריות גדולה מאד" אומר פפה, "צריך להיות מוכן לקריאה 24/7 כי כל תקלה יכולה לשבש את העבודה במפעל כולו ולעתים אף לשתק אותה. אבל אני גאה לומר שהצלחנו להקים מערכת יציבה ומתקדמת ואין הרבה תקלות". המשך…

להמשך קריאה החיים אחרי ארד: ראיון עם פפה (יוסף לוי)

אמיר חלבי – גנן

שרה אוסצקי

רמות מנשה הוא הבית השני שלי, כמו משפחה. לא הרבה עובדים זוכים להגיע לרמה כזאת, לתחושה של בן בית במקום העבודה. ואני זכיתי, אומר אמיר בחיוכו הצנוע. כבר שלוש שנים הוא כאן, בדיוק שלוש, חולף על פנינו בטרקטור ומניף יד לשלום, מטפס על עצים, מכסח דשאים, שותל פרחים, גוזם קוצים, משקה, מזבל, מטפח, מנסה לעשות ככל יכולתו נוכח הרס הגינון המסיבי שעובר עלינו בשנה האחרונה. אבל תמיד נשאר אופטימי ומחכה לרגע בו יתחיל שיקום הגינות: אם נתכנן ונקים את הגינון מהבסיס יהיה קל יותר ונשיג תוצאות טובות. בנעוריו בחר בכיוון אחר לגמרי – למד בתיכון למקצועות התעופה ברמת דוד מכיתה ט' עד י"ב ושרת אחר כך 3 שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד, כטכנאי קרקע של הליקופטר ה"עטלף" הפועל בחיל הים. בחוץ? הוא אומר. אמנם זו עבודה פיזית קשה אבל יש רגיעה נפשית, עובדים בכיף. אמיר כמעט בטוח שזה מה שיעשה גם בעתיד. בקרוב הוא יוצא לקורס ראשון בגינון במכללת רופין. עם הנסיון שצבר כאן שלוש שנים לא בטוח שהקורס יחדש לו הרבה, אבל הוא רוצה ללמוד. הגינון הוא עולם ומלואו, מקצוע מעניין שיש בו הרבה תחומים ואני מאד אוהב אותו.

המשך…

להמשך קריאה אמיר חלבי – גנן

"תג מחיר" באום אלקוטף

מישהו מהכפר הצליח לצלם את הרכב שבו הגיעו הפורעים ואת מספרו, אומר פרופסור מוצטפא כבהא. "אנחנו מצפים שהמשטרה תשים ידה על המבצעים"

 

זה מאוד מדאיג ומתסכל, אומר פרופסור מוצטפא כבהא על מקרה ההצתה, שאירע השבוע בכפרו במסגרת הפעולות המכונות "תג מחיר", שמשום מה רוב מבצעיהן לא נחשפו עדיין. דווקא אום אלקוטוף הוא הכפר הכי שקט באזור, בנוי על רקמת יחסים עדינה עם הקיבוצים ועם המושבים סביבו. "אנחנו חלק מהמועצה האזורית מנשה ומקיימים קשרים יומיומיים עם כלל התושבים – במפעלים, במפגשי ספורט, בעבודת המועצה, וגם קשרים חברתיים ואישיים. לי עצמי יש עשרות חברים בברקאי, במענית, בעין שמר ובגן שמואל, באמת יש כאן יחסים מיוחדים שנבנו במשך שנים ולא ניתן לאיש להרוס אותם", הוא אומר בכאב. ליד הכפר עוברת דרך המובילה אל תוך שטחי הגדה המערבית ואל ההתנחלויות, "היו כבר מקרים של התנכלויות, מתנחלים ירקו על אנשים שישבו לתומם בתחנת האוטובוס ואיימו עליהם, צעירים התגרו בצעירינו, אבל המקרה הזה של הצתה וכתיבת סיסמאות על המסגד הוא החמור ביותר שידענו והוא מהווה פגיעה קשה בכולנו, ערבים ויהודים גם יחד. המשך…

להמשך קריאה "תג מחיר" באום אלקוטף

על פרויקט הנצחה ייחודי בעיירה שיפבאן בגרמניה

המסייר בערי גרמניה אינו יכול שלא להיתקל ב"אבני הנגף", שטולפֶרשטיינה, לוחות פליז קטנים המוטבעים על מדרכות ועליהם חרוטים שמות ותאריכים. מדובר ביוזמה פרטית של האמן גונטר דמינג, שבאמצע שנות התשעים החל ליצור אבנים כאלה בקלן וכיום מגיע מספרם ללמעלה מ-19,000 ועוד היד נטויה. כל אבן נושאת שם של קורבן של הנאציזם, רובם יהודים, אך יש ביניהם גם צוענים, אסירים פוליטיים ואחרים.
גם בעיירה שיפבאן (Schiefbahn), כ-15 ק"מ מדיסלדורף, הוטבעו אבנים כאלה מול הבית בו התגוררה משפחת קאופמן עד למלחמה ועליהן שמות בני המשפחה שנרצחו, כולל סבא, סבתא ותינוק. הטבעת האבנים נעשתה בידי תלמידי בית הספר התיכון המקומי שגם הקימו אנדרטה מרשימה בחצר בית הספר, לזכר שלושים ותשעה היהודים בני המקום שנרצחו בשואה. הפרויקט החל ביוזמה של המורה שלהם להסטוריה, ברנד-דיטר רורשייד. הוא עודד את תלמידיו להעמיק ולחקור מי היו היהודים שחיו בעיר, מתי הגיעו, במה עסקו, היכן עמדו בתיהם וכמובן – מה עלה בגורלם בשנות האימה? התוצאה היא תחקיר יסודי בו היו מעורבים התלמידים, המתכננים גם הוצאת ספר על תולדות הקהילה היהודית בשיפבאן, והנצחה פיזית של אתרים הקשורים לקהילה היהודית הקטנה ברחבי העיר.

 

המורה מצביע על האנדרטה בבית הספר.JPGאבני הנגף.JPG

אבני הנגף מול בית משפחת קאופמן                          והאנדרטה בחצר בית הספר

מרים שמרת וגדעון סלע הם נכדים למשפחת קאופמן החיים בארץ. ברשותם ארכיון על תולדות המשפחה אותו הקים אביהם טרם עלייתו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובו מסמכים המתעדים את ייסוד מוסדות הקהילה בשיפבאן בתחילת המאה ה-19, אותם חָלקו עם הארכיון המקומי ועם התלמידים.
המשך…

להמשך קריאה על פרויקט הנצחה ייחודי בעיירה שיפבאן בגרמניה