פרס "אקסודוס" יוענק לקיבוץ רמות מנשה ע"י עירית לה ספציה

בעקבות ביקור של ראש העיר לה ספציה, איטליה בקיבוץ רמות מנשה הוחלט להעניק לקיבוץ את הפרס ב-8 במאי 2014, לציון יום הנצחון על הנאצים. להלן המכתב שהתקבל בקיבוץ: לה ספציה, ראש…

להמשך קריאה פרס "אקסודוס" יוענק לקיבוץ רמות מנשה ע"י עירית לה ספציה

מודרניות והשואה, זיגמונד באומן

זיגמונט באומן, מודרניוּת והשואה, רסלינג 2013, תרגום מאנגלית: יניב פרקש. 337 עמ'. זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה…

להמשך קריאה מודרניות והשואה, זיגמונד באומן

האמנם קץ השואה?

אלווין ה' רוזנפלד, קץ השואה, עברית: יהודה פורת, יד ושם והוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ג/2013, 231 עמ'.

בעוד שנים ספורות ילכו לעולמם אחרוני השורדים את השואה היכולים לספר על זוועותיה בגוף ראשון. והרי גם כשמאזינים לעדות של מי מהם קשה מאד לתפוס את עוצמת האירוע ואת קיצוניותו של הרוע, אז מה יקרה כאשר לא ייוותר מי שיספר? מה יקרה לזכרון השואה ולהנחלתו לדורות הבאים? מה יקרה ללקחים המוסריים שאפשר וצריך ללמוד ממנה? איך תיתפס השואה בעוד שניים שלושה דורות?

הוויכוח על הדרך הנכונה, אם בכלל אפשר להשתמש במונח "נכונה" בהקשר זה, לשימור השואה בתודעה עולה ויורד לאורך שנים, בישראל, בגרמניה, בארה"ב וברחבי העולם. רק לאחרונה שמענו כי שר החינוך מבקש להחיל "לימודי שואה" כבר בכיתה א', כוונה תמוהה ומוזרה. הדיונים האינסופיים על הסיורים לפולין של תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים אינם פוסקים, וגם כשהם נשענים על מחקרים וסקרים מדעיים אין ביכולתם לתת תשובה חד משמעית על השפעתם לטווח ארוך. הטענות על שימוש מניפולטיבי בזכר השואה בידי פוליטיקאים נשמעות אף הן בתוך ישראל ומחוצה לה. דומה שככל שעובר הזמן כך גובר העיסוק בשואה, אולם למעשה זו תופעה מתעתעת.

מצד אחד, מול עינינו המשתאות מתגבר כמעיין זרם של ספרים, סרטים, מחזות, יצירות אומנות, מוזיאונים, אנדרטאות ושאר ייצוגים אומנותיים של השואה. מנגד – נמצאים המכחישים, הממעיטים, המסרבים להכיר בייחודיותה, וגם כאלה הגורמים לטריוויאליזציה של זכר השואה,  בהשתמשם  בה לתיאור אסונות שאינם בינם לבינה שום דמיון. המשך…

להמשך קריאה האמנם קץ השואה?

הספרות היא מולדתו היחידה: על מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי עם פטירתו בספטמבר 2013

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?" תשובתו המהירה של רייך-רניצקי הייתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי הייתה די יפה גם בעיני" כתב לימים בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי[1], "אלא שהייתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהייתה מרשימה, לא הייתה אמיתית; אף מילה לא הייתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום".

כך הציב את שאלת זהותו המורכבת ואת היותו חסר מולדת טריטוריאלית בקדמת הבמה. דומה כי הוא חי בנוח עם המורכבות הזאת ולא חש כי היה עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. כמו בכל צעד בחייו גם כאן הושפע מן הספרות ומגיבוריה – לנגד עיניו עמדה דמותו של טוניו קריגר, ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר להציג את עצמו בנאום התודה כ"מי שהספרות היא מולדתו היחידה". המשך…

להמשך קריאה הספרות היא מולדתו היחידה: על מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי עם פטירתו בספטמבר 2013

זיאד קאסם: הכול בסדר, העיקר הבריאות!

חיים בינינו

מי לא מכיר את זיאד? קולו נשמע מקצה היישוב עד קצהו כשהוא רץ לתקן צינור שהתפוצץ, ביוב שעלה על גדותיו, גג דולף, שער שנתקע או כל צרה אחרת. כבר ארבע עשרה שנים הוא כאן, כשהגיע היה רווק צעיר שבא לחפש עבודה אחרי שש שנים במספנות ישראל, שם עבד במסגרות על סאטילים ודאבורים. הוא פגש את אריכא ז"ל שנתן לו הזדמנות ועד פטירתו עבדו יחד, צמודים. "אריכא היה בוס קשה, אבל היינו מסתדרים. תמיד היינו ביחד. עכשיו אני לבד לגמרי אין לי עזרה". במשך השנים התחתן (הרבה אנשים מהקיבוץ היו בחתונה שלי…) ונולדו לו שלושה ילדים. הבת הגדולה כבר בת 8, הבן האמצעי בן 6 והקטנה עוד מעט בת 5. אשתו רביעה באה מכעבייה. היא מורה, אבל מתקשה למצוא עבודה מלאה, יש עודף מורים ערבים ומחסור במשרות הוראה באזור. אם הייתה מוכנה לעבור לנגב – היו מקבלים אותה מייד, אבל מה יעשה הוא? המשך…

להמשך קריאה זיאד קאסם: הכול בסדר, העיקר הבריאות!

מירלה אייזנפלד נפרדת, 9 בספטמבר 2013

מירלה נפטרה במיטתה ב-1 באוקטובר 2013 כשלושה שבועות אחרי אירוע הפרידה המתואר להלן, ובדרכה המיוחדת ציוותה את גופה למדע. היא זכתה לקרוא את הדברים והתרגשה מאד. יהי זכרה ברוך.

***

צריך להיות מירלה כדי לארגן לעצמך מסיבת פרידה מהחיים. רבים דיברו במשך הערב על אישה ללא חת, והאירוע הזה היה הביטוי הנועז ביותר לאומץ הלב ולתכונה הידועה של מירלה לא לעשות חשבון עם אף אחד וללכת תמיד בעקבות האמת שלה. הפעם היא לא עושה חשבון עם המוות, לא נכנעת לו, מישירה מבט אל בני משפחתה האוהבים, ובתוכם הנכדים הצעירים שאולי אינם מבינים עדיין את משמעות הפרידה הצפויה מסבתא, אל חברותיה וחבריה הרבים ואל משהו גדול מכולנו שנקרא "גורל", "כוח עליון" או בפי אחרים "אלוהים", ומתריסה בפניו בדרכה המקורית: אני חזקה ממך, לא מפחדת! כל מילות התואר שאפשר להחיל על הערב הזה יהיו קטנות מכדי לתאר את עוצמתו: בלתי נשכח, נדיר, מרטיט, מצמרר, לא-ייאמן, מצחיק ואפילו שמח לרגעים.

המשך…

להמשך קריאה מירלה אייזנפלד נפרדת, 9 בספטמבר 2013

צל עולם של ניר ברעם: ספר נבואי ומסחרר

על "צל עולם" של ניר ברעם, עם עובד 2013, 482 עמ'.

צל עולם הוא ספר מפתיע ומסחרר, כתוב בקדחתנות ועובר בסערה מזירה לזירה. העלילה מורכבת משלושה סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם, אך ככל שמתקדמים מגלים את החוטים הסמויים והגלויים שמחברים ביניהם. זהו ספר העוסק בגלובליזציה ובתוצאותיה ההרסניות, ומבלי להטיף אומר לנו למעשה ששום דבר אינו בטוח, שאף אחד אינו מחוסן מפני ציניות ושחיתות, שאובדן הערכים והמוסר הוא תופעה חוצת גבולות ותרבויות, וכי המחאה העולמית נמצאת רק בראשיתה ועתידה להיות אלימה ושורפת. המשך…

להמשך קריאה צל עולם של ניר ברעם: ספר נבואי ומסחרר

בארכיון רמות מנשה – ראיון עם אורי גיסר

"הארכיון הוא נכס של היישוב ונאסף בו ידע עבור הדורות הבאים", אומר אורי גיסר בהתרגשות. "צריך להשקיע בו כל הזמן ולהתקדם עם חידושי הטכנולוגיה", אי אפשר להחזיקו על אש קטנה. כבר חמש עשרה שנים הוא כאן, מלקט כל נייר וכל תמונה, ממיין, מקטלג, סורק וממחשב. כל ההסטוריה של רמות מנשה מצויה בתוך התיקים הללו.

מה מכיל הארכיון?

כל התכתובות של הקיבוץ מאז הקמתו לפני 65 שנה; תמונות מחיי המקום; תיקים אישיים של החברים ובהם דברים שכתבו ומה שכתבו עליהם;קלטות וידאו ושמע; ראיונות מצולמים, בעיקר עם ראשוני הקיבוץ; אלבומים שנוצרו במערכת החינוך; חומר על הקבוצות והגרעינים שהגיעו לכאן; כל העלונים – למעלה מאלף! כרוכים ומסודרים לפי תאריכים; חוברות, ספרים ופרסומים שיצאו לאור בידי הקיבוץ וחבריו ועוד ועוד. מתחילת הדרך אוסף אורי גם את כל החומר הקשור להרחבה ולתושביה ולאגודה. לאחרונה הוא מתייק כל מה שקשור למאבק נגד הקמת חוות הגז, למשל, אבל בינתיים הארכיון מוגדר כארכיון הקיבוץ ותקציבו בא מן הקהילה. מישהו צריך להחליט להפוך אותו לארכיון של היישוב כולו. המשך…

להמשך קריאה בארכיון רמות מנשה – ראיון עם אורי גיסר

ליאני ברקת

החיים אחרי… הכל-בו

שיחה עם ליאני ברקת, יולי 2013

יותר משתיים עשרה עבדה ליאני בכל-בו, יום יום מבוקר עד ערב, עבודה פיזית מפרכת, עבודת ניהול מורכבת, קשר עם ספקים ולקוחות, אין כמעט רגע לשבת שלא לדבר על יציאה לחופשה. מאד אהבתי את העבודה, היא מפתיעה ואומרת, הלכתי לשם כל בוקר עם חיוך. לא הרגשתי שקשה לי מדי. נשים הרי יודעות לארגן ולהתארגן, והסתדרתי כך שלא הייתי צריכה לסחוב או להתאמץ מעבר לכוחי. אהבתי את הקשר עם החברים. לדוגמה, אני הראשונה שהכרתי את אנשי ההרחבה מקרוב, היום אני פוגשת אותם בבית הספר דרך הילדים. אהבתי את הקשר היומיומי עם הוותיקים. אני חושבת שאני אדם עם מזל, כי טוב לי בכל מקום. כשלא זכיתי במכרז להמשך ניהול הכל-בו הצטערתי, כי רציתי להמשיך, הרגשתי שיש לי תמיכה ושיש לי עוד מה לתת, למרות שמשהו בפנים אמר לי אולי מספיק? אולי כדאי לעשות משהו אחר? ובאמת גם פה היה לי מזל. לפני שהספקתי להתלבט ולחשוב על ה"חיים אחרי", קיבלתי הצעה מבית הספר עומרים שלא יכולתי לסרב לה – לנהל את הספרייה. בזמנו הייתי בצוות שעזר להקים את בית הספר ועבדתי שם בתחילת הדרך, והיה לי מאד כיף לחזור, אני מרגישה בבית שם.  התחלתי בעבודה מיד כשעזבתי את הכל-בו.
המשך…

להמשך קריאה ליאני ברקת

מארסלינה שמחה ברמות מנשה

יש לה בעל, שלושה ילדים ושני נכדים בפיליפינים אבל מארסלינה כאן כבר שש שנים. כמו חברותיה היא לקחה על עצמה את עול פרנסת המשפחה כולה. שני הילדים הבוגרים סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והקטנה רק התחילה. שכר הלימוד בשנה הוא כ-1200$ וצריך לשלם גם למגורים ולמחייה, ואילו משכורתו החודשית של בעלה, העובד כנהג עצמאי היא רק 150$. עבדתי בפיליפינים היא אומרת, אבל זה לא היה מספיק. חברה שלי היתה בישראל וכשחזרה סיפרה לי על כך ואז הגשתי בקשה לבוא לכאן.

אני מתעניינת איך עובד המנגנון המסועף הזה. ישנה סוכנות כוח אדם אליה פונים בפיליפינים, צריך לספק להם מסמכים רבים ולעבור בדיקות ותשאולים. המאושרות שמתקבלות משלמות כ-4000$ הכוללים גם את דמי הטיסה. מארסלינה לוותה כסף מבני משפחה וכמובן שהחזירה אותו ממשכורותיה בשנים הראשונות, כל שאר הכסף הולך ישירות לתמיכה במשפחה, אותה ראתה רק פעמיים מאז הגיעה לקיבוץ. היא שומרת על קשר באמצעות הסקייפ. היא מימנה את לימודיהם של הילדים, הבן מהנדס והבת אחות וכן את רוב הוצאות הבית והמשפחה. המשך…

להמשך קריאה מארסלינה שמחה ברמות מנשה