אהבה חסרת זכויות

אחוות עמים: אהבה חסרת זכויות

שרה אוסצקי-לזר

 
כשח' התאהב בפ', הוא דן את עצמו ואותה לגורל טרגי חסר פתרון: היא בת בית לחם, הוא בן אחד היישובים במשולש. על פי הוראת השעה לחוק האזרחות, אסור לאהובתו הצעירה להתאזרח בישראל. אם תבוא לחיות לצד בעלה, היא תהיה חסרת זכויות ו"שקופה" מבחינת המדינה. ח' הוא אזרח ישראלי בן שלושים, המתגורר באחד מיישובי המשולש, בן למשפחה גדולה ושורשית ביישוב, עובד ולומד, מציית לחוק, משלם מסים ומקיים אורח חיים שקט בין הבית לעבודה, פגישות עם חברים ובילוי צנוע מפעם לפעם, קורא עיתונים, מקשיב לחדשות, ממלא את זכותו לבחור בבחירות, ומעולם לא התנגש עם החוק; בקיצור' אזרח רגיל מן השורה. המשך…

להמשך קריאה אהבה חסרת זכויות

ראיון על הנושא "החזון העתידי של הערבים בישראל"

ראיון עם שרה אוסצקי לזר בערוץ האקדמי על הנושא "החזון העתידי של הערבים בישראל", מתאריך 3.6.2009  http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=1492  

להמשך קריאה ראיון על הנושא "החזון העתידי של הערבים בישראל"

בת המוח'תר

בת המוח'תאר

שרה אוסצקי-לזר

פאטמה זועבי - עומרי בצעירותה

הסרט הראשון, שנעשה על הערבים בישראל, העלה אבק בארכיונו של הצלם מילטון פרוכטמן מלוס אנג'לס, ולא הוקרן עשרות שנים. כשגילתה אותו ההיסטוריונית אסתר חכים התברר, כי הסיפור האמיתי הוא על השחקנית שגילמה בדואית צעירה יפהפייה. כיצד הרשתה לה משפחתה להופיע בסרט לצד גברים זרים? היכן היא כיום? האם הפכה לשחקנית או שקעה באלמוניותה? ומדוע היא אף פעם לא ראתה את הסרט שהיא עצמה שיחקה בו? המשך…

להמשך קריאה בת המוח'תר

ראיון עם יורם טהרלב

שרה אוסצקי-לזר

ראיון עם יורם טהרלב
מתוך: הדף הירוק, 1.10.2009

"זקנים לא צריכים לכתוב פזמונים" עונה יורם טהרלב נחרצות, לשאלה מדוע כבר יותר מעשרים שנה לא כתב שיר חדש. היוצר האחראי למילותיהן המתנגנות של יותר מאלף פזמונים מוכרים ואהובים, נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, מעיד על עצמו כי כתב פזמונים רק בשתי תקופות קצרות ומרוכזות – בין 1966 ל-1973 ואחר כך בין 1982 ל-1986. "באמצע רק טפטפתי שירים", הוא אומר. מאז, כבר למעלה משני עשורים, משך ידו מן הפזמונאות ועבר לעיסוקים אחרים. "לדעתי עשיתי הסבה מקצועית בזמן", הוא אומר בחיוך, "לא רציתי לדשדש במקום". המשך…

להמשך קריאה ראיון עם יורם טהרלב

עיצוב יחסי יהודים – ערבים בעשור הראשון

עיצוב יחסי יהודים – ערבים בעשור הראשון

שרה אוסצקי-לזר

מתוך: אניטה שפירא (עורכת), מדינה שבדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2001

עם התייצבות גבולות 'הקו הירוק', לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לשכנותיה באפריל 1949, נותרו כ-156,000 תושבים ערבים בתחומי המדינה, והם היוו כ-14% מכלל תושביה. בפני מוסדות המדינה החדשה עמד אתגר מוסרי, חברתי ובטחוני – לקבוע מה יהא מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית. ישראל ראתה עצמה מראשית דרכה כמדינה דמוקרטית והצהירה במגילת העצמאות שלה, כי תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. מאידך גיסא, המדינה נדרשה להגן על עצמה מפני סכנת מלחמה נוספת עם העולם הערבי ומפני עוינות אפשרית מבית. העם היהודי, שחי כמיעוט ברחבי העולם ונאבק לשוויון זכויות במקומות מושבו, ניצב עתה בעמדה הפוכה – הוא מהווה רוב במדינתו העצמאית ואילו בתוכו חי מיעוט, השונה ממנו כמעט בכל תחומי החיים – שפה, תרבות, דת, לאום, רמת חיים, רמת מודרניזציה, השכלה ושאיפות לאומיות. המשך…

להמשך קריאה עיצוב יחסי יהודים – ערבים בעשור הראשון

38 שנים אחרי

38 שנים אחרי

שרה אוסצקי-לזר

מתוך: אתר מחסום, 5.6.2005

ביוני 1967 הייתי סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים למזרח תיכון ושפה וספרות ערבית – חוגים שלמדו בהם יחד בעיקר קציני צבא וסטודנטים ערבים מרחבי הארץ. בשלושת השבועות שקדמו למלחמה, הזכורים כתקופת "ההמתנה", נותרו באוניברסיטה רק נשים וערבים – כמעט כל הגברים היהודים גויסו למילואים – והאווירה היתה מתוחה מאוד. כמה פרופסורים מזדקנים התעקשו להמשיך ללמד כרגיל, אבל הדעת היתה מוסחת לקולות שבקעו ממכשירי טרנזיסטור קטנים שהחזקנו בתיקים. הטלוויזיה היתה אז בראשית צעדיה וכמעט לאף אחד, בוודאי לא לסטודנטים, לא היה מכשיר פלאים כזה בבית. המשך…

להמשך קריאה 38 שנים אחרי

לחיות עם הסכסוך, על ספרו של דניאל בר-טל

שרה אוסצקי-לזר

דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך: ניתוח פסיכולוגי של החברה היהודית בישראל,  סדרת "תמונת מצב" בעריכת גבריאל שפר, כרמל ירושלים,  414 עמ'.

 

פרופ' בר-טל איננו הראשון שמשכיב את עם-ישראל על הספה, אך הוא עושה זאת בשיטתיות, ביסודיות ובצורה משכנעת, שאיננה מותירה מרחב גדול לפקפוק באשר למצבו הקריטי של החולה. בספר מלא וגדוש הוא מסכם עשרות מחקרים מדיסצפלינות שונות, שנערכו לאורך שנים, ומזקק בעבורנו את הטראומות, הפחדים, האמונות והאתוס שפיתחה החברה היהודית בישראל ביחס לסכסוך בתוכו היא חיה, סכסוך שהוא דומיננטי וחובק-כל ומעיב ומעיק על כל תחומי חיינו. הוא עושה גם שימוש בספרות, בשירה ובקולנוע, בהצהרות מנהיגים, עיתונות ותקשורת כדי להוכיח את מה שכולנו אולי יודעים, אך מתקשים להגדירו: כדי ללמוד לחיות עם הסכסוך פותחה כאן במשך דורות מערכת אינדוקטרינרית מגוננת של אמונה בצִדקת הדרך ובמוסריותה ושל דה-לגיטימציה של האויב; כדי לשרוד ולעמוד מול האיומים  התפתחו כוחות פסיכולוגיים-חברתיים רבי עוצמה, המעצבים את ראיית הסכסוך ומכתיבים לא רק את התפיסות והעמדות, כי אם גם את ההחלטות ואת דרכי ההתנהגות של החברה כולה (עמ' 340). המשך…

להמשך קריאה לחיות עם הסכסוך, על ספרו של דניאל בר-טל

הקמטים והכתמים על פניה של מדינה בת ששים

שרה אוסצקי-לזר

יאיר בוימל, צל כחול לבן – מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים, השנים המעצבות: 1968-1958, פרדס הוצאה לאור 448 עמ'.

בתחילת 1966 אמר הרמטכ"ל משה דיין כי "הגיע הזמן לשקול ולהחליט אם מוכנים אנו לראות בערביי ישראל אלמנט לויאלי ואורגני המוכן לשרת בצבא או משהו זמני", ואילו יגאל אלון, שהתפרסם דווקא בקשריו הטובים עם הערבים, הביע אכזבה מכך ש"לא היתה מדיניות שעשויה היתה להביא את רוב האזרחים הערבים לידי הרהור כי מוטב לעקור מכאן לארץ אחרת". מפקד הממשל הצבאי אמר בישיבת ועדת מפא"י לענייני ערבים כי: "היתה מחשבה שהם יסיקו מסקנות. אולם מתברר שהם לא הסיקו מסקנות, כי גם בארצות ערב לא מקבלים אותם… נוסף על כך מצבם בארץ הוא יוצא מן הכלל, ולכן לא יעזבו, אלא אם תתחולל סערה מיוחדת" (עמ' 71-71).
אלו הן רק טיפות מתוך מאגר גדול של התבטאויות מנהיגים ישראלים בשני העשורים הראשונים, אותם דלה יאיר בוימל, הסטוריון מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים, מנבכי הארכיונים, תחת הכותרת: קו מדיניות שלא יושם: השאיפה לטרנספר. הוא מבקש לאשש כך את הטענה, כי מתחת לרוממות ההצהרות על שוויון ושילוב, הענקת האזרחות הישראלית וזכות ההצבעה לכנסת, שררה בקרב רבים בישראל הצעירה תקווה כי הערבים שנותרו בה אחרי המלחמה יעזבו אותה מרצונם ויפטרו את המדינה היהודית והדמוקרטית מן ההכרח להתייחס אליהם כאל אזרחים שווים. תקווה זו נכזבה כידוע. המשך…

להמשך קריאה הקמטים והכתמים על פניה של מדינה בת ששים

אנה והציידים – ספר חשוב בהוצאת נהר

אנה והציידים

שרה אוסצקי לזר

רשימה קצרה ל"קולטורה"

בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער על גירוש ילדי העובדים הזרים יושב לו סופר בחדרו וחושב, מה יכולה להיות תרומתו למניעת הצעד המביש והנואל אותו מתכננת ממשלת היהודים נגד קבוצת ילדים ישראלים שאינם משתייכים לעם הנבחר. יושב וכותב סיפור מנהמת ליבו, ואינו יכול לתת שם בדוי לילדה העומדת במרכזו. לכן הוא קורא לה אנה, כשברקע מהדהד זכרה של אנה פרנק, למי שלא הבין את הרמז העבה.
ראובן מירן, שלפני שנים אחדות הקים את הוצאת "נהר" המתמחה בפרסום טקסטים על חירות, חופש וזכויות אדם, הסתגר במשך שבועיים בביתו וכתב קטעי יומן של ילדה המסתתרת במרתף מפחד הציידים המאיימים ללכדה ולגרש אותה ואת אימה מן הארץ אותה היא רואה כמולדת. אביה כבר גורש והיא מתגעגעת אליו מאד, אך יודעת שאין להם כל סיכוי לשרוד בארץ ממנה באו הוריה. המשך…

להמשך קריאה אנה והציידים – ספר חשוב בהוצאת נהר

גלריית אום-אל-פאחם

שרה אוסצקי-לזר

 גלריית אום אל פאחם

בגלריה באום אל-פחם נפתחה תערוכה מרהיבה בשם "זאכרת אל-מכּאן – זכרון המקום" המציגה הסטוריה צילומית של אום אל-פחם ואזור ואדי עארה מ-1903 ועד היום. המתבונן מקרוב בדברי ההסבר לצילומים לא יוכל שלא להבחין בכך שחלק הארי שבהם צולם בידי יהודים ומקורו בארכיוני המדינה וביניהם בארכיוני הקיבוצים השכנים. על קיר שלם מוצגות תמונות שנלקחו מארכיוני הזורע ומשמר העמק, עין השופט, דליה ומענית וגם מארכיונו של עזריה אלון מבית השיטה וצלמים פרטיים אחרים. אפילו אוצר התערוכה הוא קיבוצניק לשעבר, גיא רז בן קיבוץ גבע. המשך…

להמשך קריאה גלריית אום-אל-פאחם