קו ישיר – שואה ונכבה

שרה אוסצקי-לזר

 אחוות עמים: הערבים והשואה

 הסופר המנוח אמיל חביבי כתב בראשית שנות השישים מאמר מפורסם שכותרתו: "השואה שלכם – האסון שלנו", בו העביר קו ישיר בין שואת יהודי אירופה שהובילה לדעתו להחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, לבין הנכבה הפלסטינית שהתחוללה בעקבות החלטה זו. השואה מופיעה בשיח הערבי והפלסטיני זה כשישים שנה בצורות שונות – מן ההכחשה הנמצאת בשוליים, דרך הכחשה "רכה" האומרת כי יהודים אכן נהרגו, אך כך קורה בכל מלחמה, דרך השוואה של התנהגות צה"ל בשטחים עם מעשי הנאצים ועד לרצון ללמוד את הלקחים האוניברסליים והתעניינות אמיתית במה שקרה, כולל סיורים למחנות ההשמדה. בכל הרמות זהו נושא רגיש וטעון. דוברים ערבים טוענים, לעתים בצדק, כי ישראל מנצלת את ייסורי מצפונו של העולם כלפיה בגלל השואה כדי להצדיק את פעולותיה הצבאיות, ומדגישים את העובדה, הנכונה, כי אי אפשר להאשים את העולם הערבי, ובוודאי לא את הפלסטינים, באסון שאירע לעם היהודי. המשך…

להמשך קריאה קו ישיר – שואה ונכבה

מלטה – יומן מסע, חלק ב'

ערבים

מרפסות בניין במלטה

Exit – Hrug הורה השלט ביציאה משדה התעופה. חְ'רוּג'? תמהתי, הרי זו מילה ערבית. עד שראיתי את הכתובת שלא תיאמן: stenna wara l-lineja s-safra – חכה מאחורי הקו הצהוב – הכול ערבית, כולל הכפלת האותיות הראשונות, חוץ מה-lineja האיטלקית. זה היה המפגש הראשון שלי עם מלטה, אי קטן בין סיציליה ללוב, בין מזרח הים התיכון למערבו, בדיוק באמצע. אי שכל אורכו 30 ק"מ אך אורך ההסטוריה האנושית שלו 5000 שנים סוערות כגלי הים המתנפצים אל החוף. השפה המלטזית, תערובת מקסימה שהתפתחה מדיאלקט ערבי צפון אפריקאי עם נגיעות של איטלקית, ספרדית ואנגלית ובוודאי עוד כמה מקורות עלומים, מדוברת כיום רק בפי 400 אלף איש, שרובם ככולם גם דוברים אנגלית. האם אינה מועדת להיכחד כמו אלפי שפות אחרות שנעלמו מן העולם בעשורים האחרונים? אגודה מיוחדת לשימורה ולהצלתה פועלת במלטה ובין היתר יוצרת מלים חדשות ומוּנחים שיתמודדו עם חידושי החיים והמודרניזציה, ומגנה על המלטזית מפני השפעות זרות נוספות. זוהי השפה השֵמית היחידה הנכתבת באותיות לטיניות והתוצאה, באוזני מי שדובר ערבית, מושכת ומבלבלת, מקרבת ומרחיקה, מוכרת וזרה, מתמיהה ומרגשת, אי אפשר להישאר אדיש כלפיה. הקריאה בשלטים היא כמו חידון מתמשך, תשבץ הגיון שמתעקשים לפענח לבד, גם אם אין סיכוי להגיע לשלֵמות. המשך…

להמשך קריאה מלטה – יומן מסע, חלק ב'

ראשי הפרקים של עבודת הדוקטורט

ראשי הפרקים של עבודת הדוקטורט:

שרה אוסצקי לזר, התגבשות יחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל, העשור הראשון 1948 – 1958, בהדרכת: פרופ' גבי ורבורג וד"ר קייס פירו, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, מרץ 1996.

המשך…

להמשך קריאה ראשי הפרקים של עבודת הדוקטורט

האחים בילסקי, על ספרו של פיטר דאפי

שרה אוסצקי-לזר

פיטר דאפי, האחים בילסקי, סיפור אמיתי, מאנגלית: ג'וד שבא, זמורה – ביתן מוציאים לאור 284 עמ'.

הם חשבו שהם היהודים האחרונים עלי אדמות, האמינו כי מתוכם ייוולד העם היהודי מחדש אחרי השואה. המחשבה הזאת החזיקה אותם בחיים, 1200 יהודים, נשים, זקנים וטף, וקבוצת לוחמים חמושים ביניהם, שניהלו חיים חופשיים תחת הכיבוש הנאצי והתגוררו בכפר שהקימו במו ידיהם בלב היער. בכפר פעלו מטבח גדול, בתי מלאכה, מתפרה וסנדלריה, מפעלי מזון קטנים, בית ספר, ומרפאות לבני אדם ולבעלי חיים, במרכזו היתה כיכר רחבה בה התכנסו כולם. הגויים כינו את הכפר "ירושלים" בתערובת של בוז, קינאה ואנטישמיות, היהודים עצמם התגאו בכינוי ושאבו ממנו נחמה (עמ' 208). בראש הקהילה המיוחדת הזו עמדו שלושת האחים לבית בילסקי – טוביה, עשהאל וזוס, שבראשית המלחמה ראו את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם ונשבעו כי להם ולבני משפחתם האחרים זה לא יקרה. במשך כשלוש שנים קיבצו אליהם קרובים וחברים וניצולים בני עירם והעיירות הסמוכות, נתנו להם הגנה וחיים והנהיגו אותם במסעות ייסורים ארוכים בין היערות, עד שהתיישבו בפושקה [יער] נליבוקי בביילורוסיה וחברו לפרטיזנים הרוסים באזור. ושם בנו "מיני-ציביליזציה, העתק מוקטן של מה שהנאצים הצליחו להרוס בכל הערים והעיירות…" (עמ' 201). המשך…

להמשך קריאה האחים בילסקי, על ספרו של פיטר דאפי

חשכה לאור היום, על ספרו של דב שילנסקי

שרה אוסצקי-לזר

דב שילנסקי, חשכה לאור היום, מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, יד ושם ירושלים, תשס"ו 523 עמ'.

לאחר עשרות שנות פעילות ציבורית ענפה מתפנה דב שילנסקי להעלות על הכתב את זכרונותיו מן התקופה המעצבת של חייו – ארבע שנות ה"חשכה  לאור היום", שהחלו באותו יום מר ונמהר ביוני 1941 בו פלשו הגרמנים לעיר הולדתו שוולי שבליטא, והוא נער בן 17, ונמשכו עד ליום השחרור  במאי 1945.
בכתיבה שיטתית ורהוטה, ירידה לפרטי פרטים מוחשיים בצד תיאורים ספרותיים, תוך ציון עשרות שמות של אנשים ומקומות, מתן מבט הסטורי רחב וחשיפת תחושותיו האישיות, מצליח שילנסקי להוליך את קוראיו יחד איתו בנתיב הלא-ייאמן בו פסע בשנים ההן. המשך…

להמשך קריאה חשכה לאור היום, על ספרו של דב שילנסקי

ריבוי זהויות

אחוות עמים: ריבוי זהויות

שרה אוסצקי-לזר
האם הדרוזים הם ערבים? פלסטינים? ישראלים? או פשוט דרוזים. הדעה הרווחת בקרב מי שבכלל חושב על הדרוזים מעבר לביקור מזדמן בשוק של דלית אל-כרמל היא, שהם קבוצת המיעוט הכי נאמנה, הפחות בעייתית, המספקת גברים קשוחים לצה"ל ולמשמר הגבול ורואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
ובכן, התמונה איננה כה פשוטה, וכדרכו של אזורנו המסובך והמסוכסך היא מורכבת מכמה סימני שאלה וקריאה זועקים, התלבטויות נוקבות ותהפוכות בין-דוריות.

המשך…

להמשך קריאה ריבוי זהויות

זיאד איננו – וגם שלום אין

אחוות עמים: זיאד איננו – וגם שלום אין

זיאד פירו

 
שרה אוסצקי-לזר

החבר שלי זיאד מת. ארונו, עטוף בדגל ישראל מבהיק, הונח על משטח האבן וסביבו מעגל עצום של אנשי דת דרוזים לבושי גלימות כחולות וכובעיהם בלבן אדום מזמרים לא-אלהה-אלא-אללה (אין אלוהים מבלעדי אללה). ומאחוריהם מעגלים עוד יותר גדולים של חברים, חלקם במדי מג"ב, ותושבי דליית אל כרמל וכפרי הדרוזים ברחבי הארץ עומדים ופניהם כבושות בקרקע. המשך…

להמשך קריאה זיאד איננו – וגם שלום אין

השוק משגשג

אחוות עמים: השוק משגשג

השוק בברטעה בתקופת הרמדאן, צילם: יואב שטרן

 

שרה אוסצקי-לזר

השוק בברטעה משגשג. ביקור בתוכו, על אדמה לא מוגדרת, מציג את אחת מהתופעות האבוסורדיות של ישראל במאה העשרים ואחת

בערב חג הקורבן, עיד אלאדחא החל השבוע, מתמלא השוק של ברטעה באלפי מכוניות בכל שעות היממה. הלקוחות מגיעים מרחבי המשולש והגליל, משפחות שלמות הקונות מכל הבא ליד. החג מאופיין בביקורים משפחתיים ובארוחות גדולות, בקניית בגדים לילדים וחפצים חדשים לבית, וכאשר חוזרים עולי הרגל ממכה נהוג לבוא לבתיהם ולהביא מתנות. לכן זו עונת השיא בשוק. תוצרת סין מככבת כאן בצד מוצרי מזון טריים, שמקורם בגדה המערבית ומחיריהם זולים להפליא. איך הפך הכפר החצוי והנידח הזה למרכז קניות, שוקק שמדי לילה נפרקות בו עשרות מכולות ובהן סחורות ללא מכס? ברטעה הפכה למדינה עצמאית, אומר סופיאן כבהא, מנהל בית הספר התיכון בצד הישראלי, הנמצא ממש בכיכר המחברת את שני החלקים, בית ספר שכשליש מתלמידיו באים בכלל מן הצד המזרחי. הסיפור הידוע הוא שבשנת 1949, כאשר נחתמו הסכמי רודוס נעדר שמו של הכפר הקטן מן המפות שנפרשו בפני הפוליטיקאים ואנשי הצבא. המשך…

להמשך קריאה השוק משגשג

מדד האופטימיות

אחוות עמים: מדד האופטימיות

בתפיסה העצמית של אזרחי ישראל הערבים הם בני הארץ, חלק בלתי נפרד מן המדינה, אזרחים בעלי זכויות, החותרים לממשן באופן מלא

ביום העצמאות התפרסמו ממצאי סקר, שמדד את מידת האופטימיות של הציבור הישראלי ואת רצונו לחיות בארץ*. לכאורה, הממצאים מצביעים על נתק בין המציאות הקשה והבעייתית, שבה אנו נתונים, לבין מצב רוחו המרומם של ה"איש ברחוב". 80% מהציבור מגדירים את מצב רוחם כטוב מאוד או די טוב, ו-90% מעריכים את הישגי המדינה כטובים מאוד או טובים. מפתיעים במיוחד הם הנתונים, שבדקו שורה של שאלות בקרב האזרחים הערבים: 51% מגדירים את מצב רוחם "טוב מאוד" או "די טוב", וכשני-שלישים מעריכים את הישגי המדינה כ-"טובים מאוד" או "די טובים". המשך…

להמשך קריאה מדד האופטימיות

שכונת התקווה

אחוות עמים: שכונת התקווה

שרה אוסצקי-לזר

"שאלתי את עצמי, מדוע יצאתי מן הבית בשעת ערב ונסעתי לתל אביב לעוד מפגש שאולי יסתיים בלא כלום. וידעתי שאין לי ברירה, שהייתי מוכרחה, שאסור להפסיק לחשוב ולתכנן ולדבר ולהיפגש ולהחליף דעות ולחלום"

בשבוע, שבו זרם נחשול השנאה ברחובות המטרופולין תל אביב, התכנסה לה בבית הסופר בתל אביב חבורה קטנה אך מגוונת של אנשים, יש שיראו בהם תמימים, המנסה לקדם יצירת חזון לעתיד משותף ליהודים ולערבים בישראל. היוזמה, כמו ניסיונות דומים אחרים, נולדה בקרב ארגונים מהחברה האזרחית, שהרי אין לחשוד בממסד הפוליטי שיטריד את ראשו, ויבזבז את זמנו בעניינים זניחים שכאלה. גם כאן הופיעו רבנים, אבל כאלה שהציעו ליצור שפה ישראלית אזרחית חדשה ואף סברו, רחמנא ליצלן, שיש לדון שוב במשמעות הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כך שתכיל גם אזרחיה ה'לא יהודים'. המשך…

להמשך קריאה שכונת התקווה