adminsar

יונ 042014
 

יצחק רייטר (עורך) דילמות ביחסי יהודים-ערבים בישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 2005, 271 עמ' ללא מפתחות.

עד ראשית שנות התשעים היה המחקר בנושא יחסי יהודים-ערבים בישראל מצומצם בהיקפו וניתן היה למנות על כף יד אחת את מספר אנשי האקדמיה שעסקו בו. אמנם התקיים מחקר על האוכלוסיה הערבית שנשארה בישראל, מהיבטים שונים: סוציולוגיים, אנתרופולוגיים פוליטיים ואחרים, אך מהות היחסים והסתירות הפנימיות שהם טומנים בחובם, חלקה של המדינה בעיצובם ותרחישים עתידיים כמעט לא היו על סדר היום האקדמי. בעשור האחרון אנו עדים לפריחה גדולה בתחום זה. חוקרים מדיסציפלינות שונות, ערבים ויהודים, מנתחים את השסע במונחים תיאורטיים, השוואתיים, אמפיריים, הסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים ועוד. המחקר מתבצע לא רק באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, כי אם גם במכונים חוץ-אקדמיים שהוקמו לרוב, ובמסגרת ארגוני החברה האזרחית. חלק מן המחקרים מתבסס על סקרים הנערכים חדשים לבקרים וחלק אחר על דיונים וסדנאות משותפים לחוקרים בני שני העמים. ניתן להבחין בשינויים שחלו בהדגשים ובנושאים המרכזיים בהם עוסקים החוקרים: שוויון אזרחי לערבים בתוך מדינת ישראל; אוטונומיה; השפעת הסכמי אוסלו על הערבים בישראל; יחסיהם עם הרשות הפלסטינית ועם חלקיו האחרים של העם הפלסטיני;  הסיבות לאירועי אוקטובר 2000 והשלכותיהם לטווח ארוך, ולאחרונה – דיון מתגבר ב"זכויות קיבוציות" למיעוט הערבי, תוך השוואה להתפתחויות שחלו במעמדם של מיעוטים בעולם, בעיקר באירופה. Continue reading »

יונ 042014
 

ראסם ח'מאיסי, חסמים בתכנון יישובים ערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים 2004, 38 עמ'.

 בתוך המכלול הגדול של סוגיות ובעיות העומדות בין האוכלוסיה הערבית בישראל לבין המדינה, שאלת התכנון והמתאר של היישובים היא אחת הקשות והמטרידות ביותר, שכן היא נוגעת בחיי היומיום של כל אזרח ואזרח ויש לה השלכות על תחומי חיים רחבים. הד"ר ראסם ח'מאיסי מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה עוסק בנושא זה שנים ארוכות, הן כחוקר והן כשותף פעיל בגופים תכנוניים רשמיים ואלטרנטיביים גם יחד. על כן יש עניין רב בהצגה העניינית והתמציתית של דבריו, המאירים את מורכבותו של התכנון במכלול היבטים, הן מנקודת ראות המדינה והן מצד החברה הערבית. המחקר דן ב"חסמים", היינו מכשולים הגורמים לשתי תופעות מוכרות:

  1. פערים גדולים ברמת הפיתוח בין היישובים היהודים והערבים, שאינם נסגרים, למרות ההכרה בקיומם מצד כל הגורמים.
  2.  הצהרות רבות על הצורך בתכנון וקיומן של תכניות לעיצוב מדיניות-על לקידום היישובים הערבים, ואפילו הקצאת משאבים לשם כך – נותרות ברוב המקרים בגדר רטוריקה, שאיננה מתרגמת למעשים של ממש. Continue reading »
יונ 042014
 

ג'ברא אבראהים ג'ברא, בור המים הראשון – ילדות בבית לחם, מערבית: רביב אנין, עריכה ואחרית דבר: ד"ר עאדל מנאע, אנדלוס 200 עמ'.

באחרית הדבר מבחין ד"ר עאדל מנאע בין הז'אנר של אוטוביוגרפיה מודרנית, לבין כתיבת זכרונות. באוטוביוגרפיה, הוא אומר "מתבונן המחבר במהלך התפתחותה של אישיותו… מוקד הסיפור האוטוביוגרפי הוא הספירה הפרטית והמשפחתית האינטימית [ואילו]  בזכרונות המוקד הוא הספירה הציבורית". לפי הגדרה זו, בור המים הראשון הוא אכן אוטוביוגרפיה מודרנית, שנכתבה על ידי אחד מבכירי הסופרים הפלסטינים במקום גלותו בבגדאד, כשישים שנה לאחר התרחשות הדברים ומנקודת ראותו של ילד שגדל בפלסטין המנדטורית בשנות העשרים של המאה שעברה. במאתיים עמודיו של הספר אין כמעט איזכור למאורעות הפוליטיים הסוערים שאיפיינו את הארץ, הבריטים לא קיימים בכלל והיהודים מוזכרים בשוליים פעם או פעמיים כ"גברים משונים למראה, במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה או מגבעות שחורות"… שהשמיעו קולות נהי מוזרים בעת ביקורם ב"כיפה", [היא קבר רחל] ואמרו עליהם כי הם חוטפים ילדים נוצרים. המאבק הפלסטיני מוצנע אף הוא ורק פיסקה אחת בעמוד הלפני אחרון מאזכרת את אירועי שנת 1936 ואחריהם את מלחמת העולם שפרצה ומייד את מות אחותו בילדותה ואת יציאתו ללימודים באנגליה. בנקודה זו עוצר ג'ברא וכותב כי "לכל אלה… נחוצים מתינות ואורך רוח, שלהם אמנם נזקקנו בעודנו מתבוננים ברגעי האושר הארוכים, במשברים ובהנאות", ורומז כי מכאן ואילך נסתיים תור הילדות חסרת הדאגה ומתחיל פרק חדש בחייו, הפרטיים והציבוריים שעליו כבר לא יכתוב. Continue reading »

יונ 042014
 

עזיז חידר (עורך) ספר החברה הערבית בישראל 1: אוכלוסיה, חברה, כלכלה, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 236 עמ'

'דמוגרפיה' הפכה למילה גסה בדיון הציבורי בישראל, במיוחד בכל הנוגע למאזן המספרי בין יהודים וערבים אזרחי המדינה, ולשיעורי הילודה וגידול האוכלוסין בארץ ישראל/פלסטין השלמה בין הים לנהר. 'דמוגרפיה' מזמנת כר פורה למניפולציה מספרית, היא מציתה פחדים קמאיים, מניעה הקמת גדרות וחומות ומולידה מצעים פוליטיים הזויים. רחם האישה הופך לנשק פוליטי רב עוצמה וזהותם האתנית והלאומית של יילודים בני יומם מיתרגמת לגרפים ולטבלאות סטטיסטיות הרבה לפני שהם עומדים על דעתם. השד הדמוגרפי הפך בן- בית בכל סלון ומומחים למיניהם מאיימים חדשות לבקרים שהנה הנה הוא עומד להתפרץ מצוואר הבקבוק הצר בין נתניה לקלקיליה ולשטוף את הארץ כולה. אפשר לשחק במספרים ולהתאים אותם לרצונם ולהשקפת עולמם של הסוקרים והכותבים. אפשר להביט באותן טבלאות ולפרש אותן בדרכים הסותרות זו את זו. ניתן לברור נתונים ולהבליט את הרצוי, להצניע את מה שמפריע ולעמעם הגדרות (עיין ערך: "לא-יהודים"). אין דמוגרפיה אובייקטיבית. Continue reading »

יונ 042014
 

 אליאס ח'ורי, באב אלשמס, מערבית: משה חכם, עריכה: אנטון שמאס, אנדלוס, 544 עמ'.

 צריך אומץ לב לתרגם לעברית בעת כזאת את סיפור הנכבה הפלסטינית בגליל.  צריך  תעוזה להוציא לאור ספר כרוך בשחור, שמעליו זועקים בצהוב  שמות הכפרים הערבים בגליל שהיו ואינם ושהיו וישנם, ואף לא שם אחד של יישוב יהודי ביניהם. הוצאת אנדלוס בראשות יעל לרר, המתמחה בתרגומים ספרותיים מן השפה הערבית עשתה זאת עם כל הלב ובכוונה גדולה.

 דרושה נשימה עמוקה ויכולת אמפתיה גדולה לקורא ישראלי, כדי לצלוח את מאות העמודים הסוריאליסטים-ריאליסטים, בהם נרקמת ונפרמת לאיטה הסאגה הטראגית של העם הפלסטיני בגליל ובלבנון – בארבעים ושמונה,  בשלושים ושש, בשמונים ושתיים, בשבעים ושש, בתשעים ושלוש – הלוך חזור, חזור והלוך, כסיפור לאומי אחד ארוך שעדיין אין לו סוף, המורכב ממאות סיפורים אנושיים קטנים של סבל, אהבה, גבורה וייאוש. למרות יחסי הציבור הנרחבים וחרף האיכות הספרותית, דומה שלא רבים יוכלו לעמוד באתגר, במיוחד לא בתקופה הנוכחית בה הפך העם הפלסטיני לדמון. Continue reading »

יונ 042014
 

כבר ארבעים יום, מדי יום, מישהו מעלה תמונה של שפיק כבהא לפייסבוק. תמיד מחייך, לרוב עם מיקרופון ביד, לבוש בחליפה מוקפדת ולפתע כשזר פרחים כרוך על צווארו. לפעמים מופיעים קטעי סרט שצולם במצלמת חובבים ובו רואים גם את הקהל המשולהב שר ורוקד יחד עם שפיק. לרוב זו חתונה, לעתים מופע באולם או מעל במה מאולתרת, אבל תמיד תמיד יש הילה סביבו ואנרגיה מתפרצת ממנו אל שומעיו ומהם אליו. מחזירים לו אהבה.

שפיק כבהא נרצח בדם קר בלילה בו כולם היו עסוקים בספירת קולות המצביעים לרשויות המקומיות. ביישובים הערבים זהו לילה רווי יצרים ומתח וכולם היו ערים. כך התפשטה הידיעה במהירות והותירה את מעריציו וקרוביו נדהמים. מי יכול היה לרצות ברעתו של האיש השמח והמשמח הזה? ואיך מצטרף עוד רצח סתמי לסטטיסטיקה העגומה של אלימות בלתי מוסברת. Continue reading »

יונ 042014
 

בחודש מאי 1946 עזבו 1400 מעפילים ניצולי שואה את נמל לה ספציה באיטליה, לאחר מאבק ארוך שכלל שביתת רעב, בדרכם לארץ ישראל. לפני הפרידה מתושבי העיר שסייעו להם בתקופת מאבקם בת ששת השבועות הם עמדו על המזח הקטן ושרו בקול גדול את "התקווה", כשתזמורת העיר מלווה אותם ותושביה מנופפים לשלום לאניות המפליגות. ששים ושמונה שנים אחרי, ב-8 במאי 2014, עמדנו על אותו מזח ומקהלת רמות מנשה יחד עם מקהלת הילדים של לה ספציה שרו יחד את "התקווה" בהתרגשות רבה, ורבים מאיתנו מחו דמעה.IMG_1210 IMG_1274 IMG_1317 IMG_1329 IMG_1349 IMG_1258

בקהל היה איש אחד שזכה להשתתף בשני המעמדים. משה מרמלשטיין-שוהם, ממייסדי קיבוץ רמות מנשה היה אז כבן 18, שבע תלאות וסבל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת נעוריו והצטרף לקבוצת "בוני הנגב", שהכשירה עצמה במשך שנה באיטליה, במטרה להקים קיבוץ בארץ. הקבוצה הייתה בין העולים באניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". אניות רבות אחרות הפליגו מלה ספציה, אשר כונתה מאז "שער ציון", כיוון שפתחה את שעריה ואת הנמל הקטן שהיה בה לאלפי יהודים שביקשו לעזוב את אירופה ולהגיע לארץ ב"עלייה ב'". Continue reading »

יונ 042014
 

יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים, כרמל, ירושלים תשע"ד, 543 עמ'.

 בערך במחצית הספר הרגשתי שאינני יכולה להמשיך ולחוות את הזוועות המתוארות בו. נכנסתי כל כך עמוק אל המחנה ואל חיי האסירים, עד שבמשך ימים ארוכים לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הקור העז, העבודה הקשה, ההשפלה, הרעב והמוות. דבר לא הכין אותי לעוצמה הרגשית הזאת, להזדהות המלאה עם הכותב, להצטרפות האישית למסעו בארץ האסירים. הנחתי את הספר בצד לשבוע ימים, אך נמשכתי אליו שוב ושוב וכמובן שחזרתי, אי אפשר אחרת. למרות שידעתי את הסוף ה"טוב" של העלילה – שחרורו של מרגולין לאחר חמש שנים בתופת הסיבירית – חרדתי בכל פעם שהיה על סף חדלון; לא האמנתי שישרוד את עבודת הפרך של כריתת עצים ביערות במינוס ארבעים מעלות, כשכל לבושו סמרטוטים ישנים ולרגליו נעליים קרועות; חששתי איך יעמוד גופו השברירי במחלות והאם ישלים את מיכסת העבודה ויצליח לקבל עוד מאה גרם לחם לארוחת הערב. כתיבתו של מרגולין סוחפת ומכשפת, למרות התוכן הכבד מנשוא קשה הקורא צולל לתוך הסיפור עד צוואר. אין זה דו"ח מסע יבש וגם לא יומן אישי, זוהי יצירה ספרותית מן המעלה הראשונה שקשה להאמין שרק עתה יוצאת לאור בעברית, כמעט שבעה עשורים אחרי שנכתבה. Continue reading »

מרץ 052014
 

לפעמים כדאי להסתכל על עצמנו דרך עיניים של מישהו אחר.

היתה לי הזכות לשבת כמה שעות בקלפי ביום הבחירות לצידה של מזכירת קלפי שנשלחה אלינו מטעם משרד הפנים. אפרת, ממצפה נטופה, אם לחמישה ילדים בני 18-2, אישה צעירה דתייה, בחצאית ארוכה וכובע לראשה, כביכול חריגה בנוף המקומי,  הגיעה בשבע בבוקר ותפקדה ללא הפסקה וללא דופי עד השעות המאוחרות שלאחר ספירת הקולות והבאת הקלפי למועצה.

במשך היום היא נחשפה לדינאמיקה המיוחדת שהייתה ברמות מנשה ביום הבחירות ולא הפסיקה להתפעל. מן האנשים והאווירה והמחויבות והרוח הטובה, מאחוז ההצבעה הגבוהים (אין דבר כזה) מן המעורבות, מן הילדים שבאו ללמוד אזרחות ומן המבוגרים שלוו אל מאחורי הפרגוד עם המטפלות שלהם. מקבלת הפנים והטיפול החם שהענקנו לה ומן האכפתיות של כולם בלי הבדל בין "מחנה" זה או אחר. בעשר בבוקר כבר עברנו את המאה ועד לרגע האחרון בחמישה לתשע בערב עוד הגיעו מצביעים בהולים בריצה כדי לא להחמיץ את זכותם להביע דעה. לאורך כל היום היא שאלה שאלות והתוודעה לקהילה המיוחדת והמגוונת שלנו, והודתה שזו פעם ראשונה שהיא יושבת בקלפי של קיבוץ וזו חוויה בלתי נשכחת עבורה.

בשעות הארוכות בהן הייתה ממונה על המהלך התקין של הבחירות חייכה אפרת ושמרה על אווירה מקצועית ועניינית בקלפי. גם כשהייתה צריכה לעשות סדר בחדר (בכל זאת, רמות מנשה) או לבקש ממישהו להנמיך קול, עשתה זאת בנעימות ובהוגנות.

בסוף היום, לאחר שנסגרה הקלפי, ישבנו לספור את הקולות. היינו ארבעה ואפרת הנחתה אותנו כיצד לעשות זאת ביעילות מרבית. עכשיו התהפך הגלגל והחוויה הייתה שלנו. פייר, גיא, מטי ואני ישבנו איתה שעה ארוכה וספרנו מעטפה מעטפה עד שהגענו לתוצאה הידועה, נהנים מכל רגע. נפרדנו מאפרת בחיבוקים ונשיקות ובהזמנה לשוב ולבקר ברמות מנשה. רבים אולי יצאו מאוכזבים מתוצאות הבחירות אבל למרות המתח והמעורבות הרגשית של תושבי רמות מנשה התהליך היה תקין, זורם וחברי ובזאת נתברך.

מרץ 052014
 

 "כשסיימתי ללמוד והראש התפנה קצת התחלתי לחשוב על העתיד והבנתי שבגיל שרוצים להתחיל לבנות משפחה – חוזרים לשורשים", אומרת מיטל. אנחנו יושבות בסלון המרווח והיפה בביתה החדש הצופה אל הוואדי, בית אותו בנתה בכוחות עצמה, עם קצת עזרה מאימא שוש ובהרבה הנאה וכיף. "החלטתי לחזור למקום בו גדלתי וצמחתי. חזרתי אל השבילים שלא צעדתי בהם יותר מעשר שנים. דברים קטנים כאן מזכירים לי את הילדות, מקומות שאז נראו לי ענקיים והיום הם קטנים. החלטתי לחיות ליד אימי ואחותי ואני מנסה כמה שאפשר, בצורה טבעית ולא מאולצת, להתערות כאן מחדש. ואם להיות חלק מהמקום – זה לא רק לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב, אני רוצה להיות מעורבת וכבר נכנסתי לוועדת הקליטה החדשה, למשל. בן זוגי אוֹרי הוא עו"ד ועובד במרכז ועדיין לא גר פה. אנחנו על הקו", היא צוחקת.

 אני זוכרת את מיטל הילדה, בתם של מאיר ז"ל ושל שוש, אחותה הבכורה של דר. והנה יושבת לפני אישה צעירה ומרשימה, בעלת מקצוע ונסיון, תכניות גדולות ומבט מפוכח על החיים. מיטל למדה פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה ועובדת כיום בקופת חולים מכבי בטבעון ובזכרון יעקב. היא מתמחה עכשיו בטיפול בגב ובצוואר ומתכוונת להמשיך ולהשתלם בבעיות של סחרחורות וריצפת אגן. במקביל ללימודיה ולעבודתה היא התנדבה, ואחר כך עבדה בשכר כחובשת בכירה במשך תשע שנים, במגן דוד אדום. מיטל החלה בהתנדבות עוד כנערה בתיכון ואחר כך המשיכה מתוך תחושת שליחות. זו הייתה תקופה תובענית וקשה. המראות שראתה במהלך עבודתה במד"א ודאי גרמו לה להתבגר מהר. בשלב מסוים ביקשה שלא לצאת יותר לשטח ומונתה לקצינת מוקד – אחראית על קבלת הקריאות, ויסות האמבולנסים, מתן מענה לכל סוג של  קריאה על פי הצורך – גם זו עבודה מתוחה ואחראית שכללה משמרות בלילות, בשבתות ובחגים, בנוסף לעבודתה הסדירה בקופת חולים. לא מזמן החליטה שהעומס כבד מדי והפסיקה לעבוד במד"א ועתה היא מתפנה לפתח גם קליניקה פרטית. בביתה החדש הוקצה מראש חדר טיפולים ומיטל מתחילה בימים אלה לתכנן את העבודה.

"יש אנשים שלא מקבלים מענה סביר בקהילה, מרגישים שלא מקבלים שרות מספיק מהקופה או שיש להם קשיים בנגישות  – ובעבורם אני רוצה ליצור מקום זמין. רק התחלתי ויש כבר ניצני היענות. חשוב לציין שברמות מנשה קיים ביטוח משלים ויש החזר של 80% על הטיפולים. אני מטפלת בכל סוגי הפציעות, בעיות אורטופדיות שאנשים חווים באמצע החיים, שברים, שחיקה, מחלות כמו פרקינסון וטרשת נפוצה, בעיות שמתפתחות אצל ספורטאים ועוד ועוד. אני עוסקת בשיקום תִפקודי, החזרת האדם שנפגע לתפקוד מקסימאלי, וגם ב"תחזוקה שוטפת". אני גם מגיעה לבתים של אנשים שאינם ניידים ומתכוונת לעבוד בכל האזור. ראשית אני עושה אבחון מה גורם לכאב, מה יוצר את הבעיה ואז קובעת את הטיפול בהתאם. רוצה לפתוח גם קבוצה להתעמלות רפואית לנשים לחיזוק השרירים הפנימיים והיציבה בדרך שתמנע בעיות בעתיד. כרגע אני מנחה קבוצה בזכרון ויש ביקוש עצום לעוד. לפעמים אנשים אינם מודעים עד כמה חשוב לטפל בגוף ולתחזק אותו לפני שקורה משהו".

 זוג אופני ספורט ניצבים בסלון ואני שואלת עליהם. "זהו תחביב אהוב מאד. אני רוכבת בסופי שבוע עם בן דוד שלי או לבד ולפעמים בקבוצת נשים. זה ניקוי ראש נהדר אחרי שבוע עבודה. אני רוכבת רק בשטח, לא על כבישים, ובאזור שלנו ישנם מקומות שלא האמנת שקיימים כל כך קרוב, יערות נחלים, אתרים ונופים שרק באופניים אפשר להגיע אליהם".

מיטל מספרת על קבוצה מיוחדת של נשים רוכבות אופניים ברמות מנשה הנקראת "בשביל האיילה". היא הוקמה בידי הדס וייס לזכר אחותה איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל. זוהי קבוצה מגובשת של יותר מעשרים נשים, הרוכבות בכל יום שישי ולפעמים יוצאות לכמה ימים לדרום או לצפון. הדס עצמה היא רוכבת מחוננת והקימה ומארגנת את הפרויקט הזה במלוא המרץ. נוצרו הווי מיוחד ויחסי חברות בין הבנות שמחזקות ועוזרות אחת לשנייה. באביב הקרוב תתקיים פה תחרות ארצית לזכר איילה עם הפנינג ספורט ענק.

לקראת סוף השיחה אני שואלת מה הזכרון שלה מאבא מאיר. מאיר רפאלי, איש רחב ושמח, הזכור לוותיקי הקיבוץ ולילדיו כמי שתמיד עמד במרכז המעגל וניגן באקורדיון, כמי שמילא תפקידים רבים והיה דמות אהודה ופעילה. "הוא חלה כשהייתי בת 17. הוא זה שעיצב אותי ויש בי געגועים גדולים אליו. הוא היה אדם מרכזי ודומיננטי בחיינו. היה בו המון טוב לב, איש שיחה שאפשר היה לדבר איתו על הכול. זכינו לחוות איתו שנים מאושרות לפני שחלה ודעך. התגייסנו להתמודד עם המחלה ועברנו תהליך של הפנמה, הכרה והשלמה, אבל הוא תמיד ייזכר באהבה".

אני נפרדת ממיטל ויוצאת לסיור קצר בגינה היפה שכבר הספיקה לטפח סביב הבית. מאחלת לה הצלחה בכל תכניותיה ושאיפותיה האישיות והמקצועיות, והיא משיבה בחיוך: "הרי זה מה שמניע אותנו, לא?"

שינוי גודל גופנים
ניגודיות