יצחק רייטר, דילמות ביחסי יהודים-ערבים בישראל

יצחק רייטר (עורך) דילמות ביחסי יהודים-ערבים בישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 2005, 271 עמ' ללא מפתחות.

עד ראשית שנות התשעים היה המחקר בנושא יחסי יהודים-ערבים בישראל מצומצם בהיקפו וניתן היה למנות על כף יד אחת את מספר אנשי האקדמיה שעסקו בו. אמנם התקיים מחקר על האוכלוסיה הערבית שנשארה בישראל, מהיבטים שונים: סוציולוגיים, אנתרופולוגיים פוליטיים ואחרים, אך מהות היחסים והסתירות הפנימיות שהם טומנים בחובם, חלקה של המדינה בעיצובם ותרחישים עתידיים כמעט לא היו על סדר היום האקדמי. בעשור האחרון אנו עדים לפריחה גדולה בתחום זה. חוקרים מדיסציפלינות שונות, ערבים ויהודים, מנתחים את השסע במונחים תיאורטיים, השוואתיים, אמפיריים, הסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים ועוד. המחקר מתבצע לא רק באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, כי אם גם במכונים חוץ-אקדמיים שהוקמו לרוב, ובמסגרת ארגוני החברה האזרחית. חלק מן המחקרים מתבסס על סקרים הנערכים חדשים לבקרים וחלק אחר על דיונים וסדנאות משותפים לחוקרים בני שני העמים. ניתן להבחין בשינויים שחלו בהדגשים ובנושאים המרכזיים בהם עוסקים החוקרים: שוויון אזרחי לערבים בתוך מדינת ישראל; אוטונומיה; השפעת הסכמי אוסלו על הערבים בישראל; יחסיהם עם הרשות הפלסטינית ועם חלקיו האחרים של העם הפלסטיני;  הסיבות לאירועי אוקטובר 2000 והשלכותיהם לטווח ארוך, ולאחרונה – דיון מתגבר ב"זכויות קיבוציות" למיעוט הערבי, תוך השוואה להתפתחויות שחלו במעמדם של מיעוטים בעולם, בעיקר באירופה. המשך…

להמשך קריאה יצחק רייטר, דילמות ביחסי יהודים-ערבים בישראל

חסמים בתכנון יישובים ערביים בישראל

ראסם ח'מאיסי, חסמים בתכנון יישובים ערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים 2004, 38 עמ'.

 בתוך המכלול הגדול של סוגיות ובעיות העומדות בין האוכלוסיה הערבית בישראל לבין המדינה, שאלת התכנון והמתאר של היישובים היא אחת הקשות והמטרידות ביותר, שכן היא נוגעת בחיי היומיום של כל אזרח ואזרח ויש לה השלכות על תחומי חיים רחבים. הד"ר ראסם ח'מאיסי מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה עוסק בנושא זה שנים ארוכות, הן כחוקר והן כשותף פעיל בגופים תכנוניים רשמיים ואלטרנטיביים גם יחד. על כן יש עניין רב בהצגה העניינית והתמציתית של דבריו, המאירים את מורכבותו של התכנון במכלול היבטים, הן מנקודת ראות המדינה והן מצד החברה הערבית. המחקר דן ב"חסמים", היינו מכשולים הגורמים לשתי תופעות מוכרות:

  1. פערים גדולים ברמת הפיתוח בין היישובים היהודים והערבים, שאינם נסגרים, למרות ההכרה בקיומם מצד כל הגורמים.
  2.  הצהרות רבות על הצורך בתכנון וקיומן של תכניות לעיצוב מדיניות-על לקידום היישובים הערבים, ואפילו הקצאת משאבים לשם כך – נותרות ברוב המקרים בגדר רטוריקה, שאיננה מתרגמת למעשים של ממש. המשך…

להמשך קריאה חסמים בתכנון יישובים ערביים בישראל

ילדות בבית לחם: בור המים הראשון

ג'ברא אבראהים ג'ברא, בור המים הראשון – ילדות בבית לחם, מערבית: רביב אנין, עריכה ואחרית דבר: ד"ר עאדל מנאע, אנדלוס 200 עמ'.

באחרית הדבר מבחין ד"ר עאדל מנאע בין הז'אנר של אוטוביוגרפיה מודרנית, לבין כתיבת זכרונות. באוטוביוגרפיה, הוא אומר "מתבונן המחבר במהלך התפתחותה של אישיותו… מוקד הסיפור האוטוביוגרפי הוא הספירה הפרטית והמשפחתית האינטימית [ואילו]  בזכרונות המוקד הוא הספירה הציבורית". לפי הגדרה זו, בור המים הראשון הוא אכן אוטוביוגרפיה מודרנית, שנכתבה על ידי אחד מבכירי הסופרים הפלסטינים במקום גלותו בבגדאד, כשישים שנה לאחר התרחשות הדברים ומנקודת ראותו של ילד שגדל בפלסטין המנדטורית בשנות העשרים של המאה שעברה. במאתיים עמודיו של הספר אין כמעט איזכור למאורעות הפוליטיים הסוערים שאיפיינו את הארץ, הבריטים לא קיימים בכלל והיהודים מוזכרים בשוליים פעם או פעמיים כ"גברים משונים למראה, במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה או מגבעות שחורות"… שהשמיעו קולות נהי מוזרים בעת ביקורם ב"כיפה", [היא קבר רחל] ואמרו עליהם כי הם חוטפים ילדים נוצרים. המאבק הפלסטיני מוצנע אף הוא ורק פיסקה אחת בעמוד הלפני אחרון מאזכרת את אירועי שנת 1936 ואחריהם את מלחמת העולם שפרצה ומייד את מות אחותו בילדותה ואת יציאתו ללימודים באנגליה. בנקודה זו עוצר ג'ברא וכותב כי "לכל אלה… נחוצים מתינות ואורך רוח, שלהם אמנם נזקקנו בעודנו מתבוננים ברגעי האושר הארוכים, במשברים ובהנאות", ורומז כי מכאן ואילך נסתיים תור הילדות חסרת הדאגה ומתחיל פרק חדש בחייו, הפרטיים והציבוריים שעליו כבר לא יכתוב. המשך…

להמשך קריאה ילדות בבית לחם: בור המים הראשון

ספר החברה הערבית: מי מפחד מהשד הדמוגרפי?

עזיז חידר (עורך) ספר החברה הערבית בישראל 1: אוכלוסיה, חברה, כלכלה, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 236 עמ'

'דמוגרפיה' הפכה למילה גסה בדיון הציבורי בישראל, במיוחד בכל הנוגע למאזן המספרי בין יהודים וערבים אזרחי המדינה, ולשיעורי הילודה וגידול האוכלוסין בארץ ישראל/פלסטין השלמה בין הים לנהר. 'דמוגרפיה' מזמנת כר פורה למניפולציה מספרית, היא מציתה פחדים קמאיים, מניעה הקמת גדרות וחומות ומולידה מצעים פוליטיים הזויים. רחם האישה הופך לנשק פוליטי רב עוצמה וזהותם האתנית והלאומית של יילודים בני יומם מיתרגמת לגרפים ולטבלאות סטטיסטיות הרבה לפני שהם עומדים על דעתם. השד הדמוגרפי הפך בן- בית בכל סלון ומומחים למיניהם מאיימים חדשות לבקרים שהנה הנה הוא עומד להתפרץ מצוואר הבקבוק הצר בין נתניה לקלקיליה ולשטוף את הארץ כולה. אפשר לשחק במספרים ולהתאים אותם לרצונם ולהשקפת עולמם של הסוקרים והכותבים. אפשר להביט באותן טבלאות ולפרש אותן בדרכים הסותרות זו את זו. ניתן לברור נתונים ולהבליט את הרצוי, להצניע את מה שמפריע ולעמעם הגדרות (עיין ערך: "לא-יהודים"). אין דמוגרפיה אובייקטיבית. המשך…

להמשך קריאה ספר החברה הערבית: מי מפחד מהשד הדמוגרפי?

באב אלשמס: האם הספרות מנחמת?

 אליאס ח'ורי, באב אלשמס, מערבית: משה חכם, עריכה: אנטון שמאס, אנדלוס, 544 עמ'.

 צריך אומץ לב לתרגם לעברית בעת כזאת את סיפור הנכבה הפלסטינית בגליל.  צריך  תעוזה להוציא לאור ספר כרוך בשחור, שמעליו זועקים בצהוב  שמות הכפרים הערבים בגליל שהיו ואינם ושהיו וישנם, ואף לא שם אחד של יישוב יהודי ביניהם. הוצאת אנדלוס בראשות יעל לרר, המתמחה בתרגומים ספרותיים מן השפה הערבית עשתה זאת עם כל הלב ובכוונה גדולה.

 דרושה נשימה עמוקה ויכולת אמפתיה גדולה לקורא ישראלי, כדי לצלוח את מאות העמודים הסוריאליסטים-ריאליסטים, בהם נרקמת ונפרמת לאיטה הסאגה הטראגית של העם הפלסטיני בגליל ובלבנון – בארבעים ושמונה,  בשלושים ושש, בשמונים ושתיים, בשבעים ושש, בתשעים ושלוש – הלוך חזור, חזור והלוך, כסיפור לאומי אחד ארוך שעדיין אין לו סוף, המורכב ממאות סיפורים אנושיים קטנים של סבל, אהבה, גבורה וייאוש. למרות יחסי הציבור הנרחבים וחרף האיכות הספרותית, דומה שלא רבים יוכלו לעמוד באתגר, במיוחד לא בתקופה הנוכחית בה הפך העם הפלסטיני לדמון. המשך…

להמשך קריאה באב אלשמס: האם הספרות מנחמת?

שפיק כבהא – קול הזמיר שנדם

כבר ארבעים יום, מדי יום, מישהו מעלה תמונה של שפיק כבהא לפייסבוק. תמיד מחייך, לרוב עם מיקרופון ביד, לבוש בחליפה מוקפדת ולפתע כשזר פרחים כרוך על צווארו. לפעמים מופיעים קטעי סרט שצולם במצלמת חובבים ובו רואים גם את הקהל המשולהב שר ורוקד יחד עם שפיק. לרוב זו חתונה, לעתים מופע באולם או מעל במה מאולתרת, אבל תמיד תמיד יש הילה סביבו ואנרגיה מתפרצת ממנו אל שומעיו ומהם אליו. מחזירים לו אהבה.

שפיק כבהא נרצח בדם קר בלילה בו כולם היו עסוקים בספירת קולות המצביעים לרשויות המקומיות. ביישובים הערבים זהו לילה רווי יצרים ומתח וכולם היו ערים. כך התפשטה הידיעה במהירות והותירה את מעריציו וקרוביו נדהמים. מי יכול היה לרצות ברעתו של האיש השמח והמשמח הזה? ואיך מצטרף עוד רצח סתמי לסטטיסטיקה העגומה של אלימות בלתי מוסברת. המשך…

להמשך קריאה שפיק כבהא – קול הזמיר שנדם

בין רמות מנשה ללה ספציה – 8 במאי 2014

בחודש מאי 1946 עזבו 1400 מעפילים ניצולי שואה את נמל לה ספציה באיטליה, לאחר מאבק ארוך שכלל שביתת רעב, בדרכם לארץ ישראל. לפני הפרידה מתושבי העיר שסייעו להם בתקופת מאבקם בת ששת השבועות הם עמדו על המזח הקטן ושרו בקול גדול את "התקווה", כשתזמורת העיר מלווה אותם ותושביה מנופפים לשלום לאניות המפליגות. ששים ושמונה שנים אחרי, ב-8 במאי 2014, עמדנו על אותו מזח ומקהלת רמות מנשה יחד עם מקהלת הילדים של לה ספציה שרו יחד את "התקווה" בהתרגשות רבה, ורבים מאיתנו מחו דמעה.

בקהל היה איש אחד שזכה להשתתף בשני המעמדים. משה מרמלשטיין-שוהם, ממייסדי קיבוץ רמות מנשה היה אז כבן 18, שבע תלאות וסבל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת נעוריו והצטרף לקבוצת "בוני הנגב", שהכשירה עצמה במשך שנה באיטליה, במטרה להקים קיבוץ בארץ. הקבוצה הייתה בין העולים באניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". אניות רבות אחרות הפליגו מלה ספציה, אשר כונתה מאז "שער ציון", כיוון שפתחה את שעריה ואת הנמל הקטן שהיה בה לאלפי יהודים שביקשו לעזוב את אירופה ולהגיע לארץ ב"עלייה ב'". המשך…

להמשך קריאה בין רמות מנשה ללה ספציה – 8 במאי 2014

יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים

יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים, כרמל, ירושלים תשע"ד, 543 עמ'.

 בערך במחצית הספר הרגשתי שאינני יכולה להמשיך ולחוות את הזוועות המתוארות בו. נכנסתי כל כך עמוק אל המחנה ואל חיי האסירים, עד שבמשך ימים ארוכים לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הקור העז, העבודה הקשה, ההשפלה, הרעב והמוות. דבר לא הכין אותי לעוצמה הרגשית הזאת, להזדהות המלאה עם הכותב, להצטרפות האישית למסעו בארץ האסירים. הנחתי את הספר בצד לשבוע ימים, אך נמשכתי אליו שוב ושוב וכמובן שחזרתי, אי אפשר אחרת. למרות שידעתי את הסוף ה"טוב" של העלילה – שחרורו של מרגולין לאחר חמש שנים בתופת הסיבירית – חרדתי בכל פעם שהיה על סף חדלון; לא האמנתי שישרוד את עבודת הפרך של כריתת עצים ביערות במינוס ארבעים מעלות, כשכל לבושו סמרטוטים ישנים ולרגליו נעליים קרועות; חששתי איך יעמוד גופו השברירי במחלות והאם ישלים את מיכסת העבודה ויצליח לקבל עוד מאה גרם לחם לארוחת הערב. כתיבתו של מרגולין סוחפת ומכשפת, למרות התוכן הכבד מנשוא קשה הקורא צולל לתוך הסיפור עד צוואר. אין זה דו"ח מסע יבש וגם לא יומן אישי, זוהי יצירה ספרותית מן המעלה הראשונה שקשה להאמין שרק עתה יוצאת לאור בעברית, כמעט שבעה עשורים אחרי שנכתבה. המשך…

להמשך קריאה יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים
יום הבוחר ברמות מנשה
רמות מנשה

יום הבוחר ברמות מנשה

לפעמים כדאי להסתכל על עצמנו דרך עיניים של מישהו אחר. היתה לי הזכות לשבת כמה שעות בקלפי ביום הבחירות לצידה של מזכירת קלפי שנשלחה אלינו מטעם משרד הפנים. אפרת, ממצפה…

להמשך קריאה יום הבוחר ברמות מנשה

מיטל רפאלי שוב ברמות מנשה

 "כשסיימתי ללמוד והראש התפנה קצת התחלתי לחשוב על העתיד והבנתי שבגיל שרוצים להתחיל לבנות משפחה - חוזרים לשורשים", אומרת מיטל. אנחנו יושבות בסלון המרווח והיפה בביתה החדש הצופה אל הוואדי,…

להמשך קריאה מיטל רפאלי שוב ברמות מנשה