מקום המפלט האחרון

שרה אוסצקי-לזר

 מקום המפלט האחרון

 חגית לבסקי, לקראת חיים חדשים: ניצולים ועקורים בברגן-בלזן ובאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, 1950-1945, ספרי יד ושם והוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 254 עמ'

  התמונה בשחור לבן בעמוד 147 מסכמת את הסיפור כולו: חגיגת הולדתו של התינוק האלף (!) בברגן-בלזן, בראשית 1948. איך הפך מחנה המוות הידוע לשימצה למקום בו נוצרים חיים חדשים, מקום בו צומחות תקוות ונבנית בו קהילה מאורגנת ותוססת? כיצד התגברו עשרות אלפי ניצולי השואה על טראומות העבר הקרוב והקימו יחד מסגרות יהודיות-ציוניות, כשהם שוהים במחנות מעבר, מבלי לדעת מה ילד יום? המשך…

להמשך קריאה מקום המפלט האחרון

משמעותה האישית של הציונות

שרה אוסצקי-לזר

 משמעותה האישית של הציונות

 עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וכתר, תשס"ז, 2007,  510 עמ'.

 דומה שאין צורך להציג לקוראים את עמיה ליבליך ואת הז'אנר הספרותי המיוחד שפיתחה במשך השנים, של מסע פסיכולוגי-תרבותי-רעיוני אל תוך קבוצת אנשים מובחנת, במהלכו היא משמשת כמאזינה, משתתפת, מתעדת, מנתחת ומפרשת גם יחד. היא עשתה זאת בספריה הקודמים, שחשפו רגשות וסיפורים אישיים של חיילים שלחמו ביום הכיפורים, של שבויים ישראלים במצרים, נשים ב"משפחה החדשה" בישראל, קיבוצניקים, מתיישבים בבקעת הירדן ואחרים. כל זאת, תוך אמפתיה עצומה לאנשים שפתחו בפניה את סגור ליבם, הקשבה מדוקדקת ושאלות מנחות, שהובילו את המרואיינים אל נתיבים, שלעתים הם עצמם לא היו מודעים לקיומם, בעדינות ובאחריות, אך גם בלי לתת הנחות. המשך…

להמשך קריאה משמעותה האישית של הציונות

יצירה ציונית חשובה = בהישתנות

שרה אוסצקי-לזר

 יצירה ציונית חשובה = בהישתנות

 אביגיל פז-ישעיהו ויוסף גורני, הישג הסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1910-1990,  מכון בו גוריון, יד טבנקין, יד יערי והמכון לחקר הציונות, 705 עמ' + תקציר באנגלית

 גם מתנגדיה הפוליטיים יסכימו כי התנועה הקיבוצית היא אחת היצירות הציוניות החשובות ביותר של המאה העשרים, ומן המאפיינות הבולטות של חזרת העם היהודי לארצו והתיישבותו המחודשת בה. המשך…

להמשך קריאה יצירה ציונית חשובה = בהישתנות

מיתוס חי וקיים: חנה סנש ועוד שלושים ואחד

 שרה אוסצקי-לזר

 מיתוס חי וקיים: חנה סנש ועוד שלושים ואחד

 יהודית תיאודור באומל, גיבורים למופת: צנחני היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן גוריון ואוניברסיטת בו גוריון בנגב, 348 עמ'.

 אם נשאל עוברים ושבים מיהם אבא ברדיצ'ב וצבי בן-יעקב, או נכלול שאלה בבחינת הבגרות בהסטוריה  על פרץ גולדשטיין ורפי רייס, קרוב לוודאי שהתשובות שיתקבלו יעוררו שוב את תגובת הזעזוע הרגילה על בורותם של הישראלים בכל הנוגע להסטוריה שלהם, ועל כך שבתי הספר אינם ממלאים את חלקם בהנחלת המורשת הלאומית. המשך…

להמשך קריאה מיתוס חי וקיים: חנה סנש ועוד שלושים ואחד

מורשת תרבותית שנקטעה באיבה

שרה אוסצקי-לזר

 מורשת תרבותית שנקטעה באיבה

 עדינה בר-אל, בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, הוצאת הספריה הציונית ומכון דב סדן באוניברסיטה העברית, ירושלים.

 בספר עב כרס שיצא בהוצאת האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים בשנת 1973 בעריכת יהודה גוטהלף ששמו "עיתונות יהודית שהיתה", נאספו יחד עשרות מאמרים על העיתונות ביידיש ובעברית באירופה בין שתי מלמות העולם ונסקרו מאות עיתונים וכתבי עת שהיו לחם חוקם היומיומי של היהודים באותה עת. "העיתונות היהודית בתפוצות מילאה תפקיד מיוחד במינו", כתב העורך במבוא, "היא שימשה ביטאון נאמן לאינטרסים ולמאוויים של המוני היהודים ולעיצובה של דעת הקהל היהודית… הקוראים חיפשו בעיתון לא רק ידיעות וסנסאציות, אלא גם הגנה, תנחומים, התוויית דרך לעתיד" המשך…

להמשך קריאה מורשת תרבותית שנקטעה באיבה

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק א'

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק א'

ישראלית בקוריאה הצפונית

 שרה אוסצקי-לזר

 Welcome, Welcome מלמל החייל במעבר הגבול בחיוך רחב שחשף שיני זהב בוהקות.  ישראל? ג'רוסלם? הביט בי כלא מאמין, זו פעם ראשונה שאני רואה מישהו מישראל עובר כאן. היו לו עצמות לחיים בולטות שהדגישו את פניו השקועות. כובע מצחייה צבאי עצום ישב באי נחת על ראשו, כוכב אדום זוהר בחזיתו. גשם זלעפות בחוץ, נהרות של מים שטפו את רגלינו כשעמדנו בשורה עורפית בתחנת הגבול בין דרום קוריאה לצפונה, בתוך אוהל פלסטיק גדול שלא הצליח לבלום את הרוח. מוסיקה עליזה מתנגנת ברמקולים, מברכת את הבנים האובדים מן הדרום הבאים לבקר את מולדתם בצפון. העם הקוריאני אוהב שלום, אמר החייל לג'יסוק יונג, המלווה הנאמן שלי, אנחנו מברכים את האורחים מישראל. המשך…

להמשך קריאה ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק א'

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק ב'

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק ב'

 שרה אוסצקי-לזר

קוריאה הצפונית

 חלום האחדות

 בקוריאה הדרומית יש שר מיוחד לענייני איחוד. כל מי שנשאל מביע ערגה וגעגוע, רוצה בתיקון העיוות ההסטורי הטראגי, שחילק את העם בין הגוש המזרחי והמערבי בעת המלחמה הקרה. לקוריאה מסורת עשירה בת אלפי שנים. חצי האי אוחד בידי שושלת ג'וסון שמשלה מאז המאה הארבע עשרה עד 1910, עת נכבשה הארץ בידי השמש העולה של המזרח, יפן, שקיבלה בטחון והתחזקה לאחר נצחונה ההסטורי על רוסיה. השלטון הקולוניאלי היפני היה אכזרי ועושק וזכור לשימצה. כאשר נכנעה יפן לבנות הברית בתום מלחמת העולם השנייה בעקבות הטלת פצצות האטום עליה, הסתיים הפרק היפני בתולדות קוריאה, אולם שמחת השחרור התחלפה בתוגת השליטה הסובייטית בצפון והאמריקנית בדרום. בנובמבר 47 קרא האו"ם לעריכת בחירות ולהקמת רפובליקה, בדרום אכן נערכו בחירות, סיגמן רי נבחר לנשיא והעצמאות הוכרזה ב-9 בספטמבר 1948 בחסות אמריקנית. אולם ברית המועצות לא השתתפה בחגיגת הדמוקרטיה, היא כוננה שלטון קומוניסטי מצפון לקו הרוחב 38 ומינתה לוחם גרילה צעיר ומוכשר שנלחם ביפנים, למנהיג. כך החלה סאגת סבל נוספת של העם הקוריאני תחת שלטונו הטוטאליטרי של קים איל-סונג, שטיפח פולחן אישיות נוקשה ושנתיים אחר כך, מתוך שגעון גדלות מטורף, פלש לחלק הדרומי של קוריאה במטרה לאחד את חצי האי תחת שלטונו. המשך…

להמשך קריאה ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק ב'

איימן סיכסק, 'אל יפו'

'אל יפו' לאיימן סיכסק

שרה אוסצקי-לזר, דברים בבימת ספר, החוג לספרות, אוניברסיטת חיפה, 9.3.2011

"רומן ראשון הוא בדרך כלל אוטוביוגרפיה מוסווית" ציטט אנטון שמאס לפני כרבע מאה במוטו לספרו הראשון ולצערנו האחרון "ערבסקות", מפי קלייב ג'יימס, סופר אוסטרלי שחי באנגליה. ושמאס הוסיף עליו: "אוטוביוגרפיה זו – היא רומן מוסווה". האם "אל יפו" הוא זה או זו? והאם זה בכלל חשוב? האם הגיבור חסר השם הוא בן דמותו של איימן סיכסק, האם הוא כל אחד או רק אחד? המשך…

להמשך קריאה איימן סיכסק, 'אל יפו'

מלטה – יומן מסע, חלק א'

שרה אוסצקי-לזר, אוקטובר 2010

הרווח שבין ה'מרחבא' ל-'צ'או': מסע במלטה בראשית הסתיו

מלטה -מבט עילי

 חצבים

טראסות ושיחי צבר, זה מה שראיתי בדרך אל העיר, והמון חצבים. שדות שלמים של חצבים, זקופים בתפרחתם, יוצרים בצפיפותם מרבדים של ורוד, לבן וסגול. הנוף מעוגל, רך, מאובק, מעולף בחום הצהריים. פירות הצבר כתומים, עסיסיים וכמעט בוקעים מקליפתם, מתאווים למגע. הטרסות תומכות במדרוני הגבעות, כמו בכל מקום סביב לים הזה, הנקרא בפי הערבים אלבחר אלאַבּיד – הים הלבן, ראשון לשילוש עם אחיו הקטנים ממנו – הים השחור – אלאסמר והים האדום – אלאחמר. אך בעיקר תוחמות הטרסות בין חלקות חקלאיות קטנות במישור הצר בין הגבעות. אין כאן הרבה מקום לחקלאות ומה שנשקף מחלון האוטובוס אינו מעודד. אולי זה סוף הקיץ והחום הכבד, אולי העובדה שתושבי מלטה מייבאים כשמונים אחוז מן המזון שהם צורכים והגידול העצמי אינו משתלם עוד, ואולי פשוט אין די מים. השדות המעטים עלובים למראה וצמחייתם דלילה. למחרת אכן מתברר כי יש מחסור חמור במים חיים, המים בברזים מותפלים – ראויים לשתייה אך תפלים להחריד. המשך…

להמשך קריאה מלטה – יומן מסע, חלק א'