adminsar

אוג 292016
 

On the International Holocaust Memorial Day of 2010 Arab member of the Israeli Parliament (Knesset) Ahmad Tibi gave a speech in the Knesset which left the audience excited to the extent that the Speaker Reuven Rivlin declared that this was "the best speech on the Holocaust ever heard in the Knesset"[1]. What was so unique in Tibi's words? Was it the mere fact that it was an Arab MK who spoke on the Holocaust? Or maybe it was the relief of the predominantly Jewish audience that finally a Palestinian patriot recognized their tragedy in full and did not try to compare it or minimize it or God forbid deny it?

Tibi opened his speech by expressing his full empathy with the survivors and claimed that: "This is the moment when every person should let go his national or religious affiliations and differences, and wear only his human gown, look inside and around and remain just a human being"[2].

He spoke fiercely against Holocaust denial and acknowledged that the Holocaust was the worst crime against humanity in modern times. On the following days the press reported on hundreds of calls of Holocaust survivors to Tibi and on a big unprecedented compliment he got from Prime Minister Netanyahu. But most of all Tibi was moved by the Arab students who called him and said: "finally you were able to show the human aspects of the Arabs, now the Jews understand that we are empathic toward their suffering during that period"[3]. Continue reading »

אוג 282016
 

על הארכיון המופלא "עונג שבת" אותו הקים והפעיל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה ידוע ונכתב כבר רבות. החוש ההיסטורי, הראייה למרחוק והתעוזה שגילו הוא והאנשים שקיבץ סביבו העניקו לדורות הבאים מקור ראשוני רב עוצמה על גורלם של יהודי ורשה מראשית מלחמת העולם השנייה, דרך העברתם לגטו ועד להשמדה, ותיעוד של קהילות נוספות ככל שיכלו להשיג מידע עליהן. למרות גילו הצעיר יחסית, רינגלבלום כבר היה היסטוריון מוכר עם פרוץ המלחמה. בגיל 27 קיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת ורשה על עבודתו שעסקה בקורות יהודי העיר בימי הביניים ובשנים שלאחר מכן הספיק לפרסם לא פחות מ-126 חיבורים היסטוריים על הקהילה היהודית בפולין. רינגלבלום ומשפחתו אמנם הצליחו לברוח מהגטו ולהסתתר אך במרץ 1944 התגלה המחבוא בו שהו, והם נרצחו. עוד קודם לכן דאג להסתיר את אוספי הארכיון שלו בתוך כדי חלב שהוטמנו באדמה. שניים מהם התגלו ב-1946 וב-1950, הכד השלישי שהכיל ככל הנראה חומר על ההכנות להתקוממות ולמרד לא נמצא מעולם. בראשית שנות האלפיים נעשה ניסיון נוסף לחפשו במקום הימצאו המשוער, עליו הוקמה השגרירות הסינית בוורשה, אך ללא הועיל. יש להניח שהמסמכים הללו יכלו לשפוך אור נוסף – ואולי שונה מן הידוע – על ההתרחשויות שקדמו למרד.

מאות המסמכים והתעודות שנמצאו במעמקי האדמה, חלקם רטובים וקרועים, פוענחו במהלך השנים ופורסמו בשפות שונות, ובתוכם הכרוניקה המפורטת שכתב רינגלבלום עצמו כמעט מדי יום על הנעשה בגטו. הם מהווים תשתית תיעודית אמינה ומרתקת המשמשת, וודאי עוד תשמש, היסטוריונים של התקופה. משערים שכוונתו של רינגלבלום הייתה להכין "ראשי פרקים", בתקווה לכתוב מחקר מפורט וממוסמך כאשר תסתיים המלחמה. דמותו ומפעלו ממשיכים לעורר התפעלות והתפעמות, גם שבעים שנה אחרי. רק לאחרונה יצא לאור בתרגום לעברית ספרו של ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש על "ארכיון עונג שבת", הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה־ביתן, דביר) המנתח את הרקע האישי של השותפים ליצירת הארכיון ושל החומרים שנמצאו בו, ועומד על חשיבותו העצומה.

בין המסמכים, המכתבים, העיתונים והתעודות מצויות גם עדויות מפורטות שניגבו מאנשים ששהו בגטו ונרשמו בידי עובדי הארכיון בפולנית וביידיש בזמן אמת, ובכך ערכן הנדיר. Continue reading »

אוג 282016
 

זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה ואחר כך מרצה באוניברסיטת ורשה, פוטר בשל התעניינות אביו בהגירה לישראל, עלה לארץ ולאחר שנתיים עזב והשתקע באנגליה בה הוא חי עד היום; מרצה לסוציולוגיה ואחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בהגות על המודרניות והפוסט-מודרניות, על הגלובליזציה והלאומיות. כפי שכותב עמוס גולדברג בהקדמה מאירת העיניים לספר, סיפור חייו של באומן הוא "סיפור של תנועה מתמדת במרחבים אידיאולוגיים, רעיוניים וגיאופוליטיים, של ריבוי שפות וזהויות, של השתלבות, נידוי וביקורתיות ושל התנסות ונטילת חלק בכמה מחוויות היסוד ובכמה מהמאורעות המכוננים של היהודים ושל אירופה במאה ה-20" (עמ' 11).

אשתו יאנינה ניצולת שואה כתבה את סיפורה האישי לאחר שנים של שתיקה והקריאה בספר דחפה את באומן לחשוב מחדש על הדרך בה הוא – ושאר העולם – מבינים את השואה. חשיבה מחודשת זו היא העומדת ביסוד ספרו "מודרניוּת והשואה" שיצא לאור כבר ב-1989 אך תורגם לעברית רק לאחרונה. באומן מניח לפתחם של עמיתיו למקצוע – הסוציולוגים האמונים על ניתוח תהליכים חברתיים – את השאלה כיצד לא ניסו להסיק מסקנות אוניברסליות מן האירוע הטראומטי הגדול של המאה העשרים ולנתח את משמעויותיו החברתיות והכלל-אנושיות. השואה לא הייתה רק טרגדיה של העם היהודי, הוא כותב, ואין להתמקד רק בגרמנים כמחוללי הפשע. "היא נולדה ובוצעה בחברתנו הרציונלית והמודרנית, בנקודת השיא של הציוויליזציה שלנו" ולכן, יש צורך להסביר אותה ולהתייחס אליה כבעייתה של התרבות והחברה והמודרנית בכללה. השואה לא הייתה, כפי שרבים נוטים להסביר, "פצע או חולי בציוויליזציה שלנו" היא לא התרחשה במקום אחר ובימים אחרים, אלא כאן, בלב ליבה של אירופה ובאמצע המאה העשרים, היא לא הייתה כֶּשֶל של המודרניות אלא דווקא תוצר שלה. היא לא הייתה "הפרעה בשטף הרגיל של ההיסטוריה, גידול סרטני בגופה של החברה המתורבתת, טירוף זמני בים של שפיות", כפי שהוא עצמו סבר שנים ארוכות, אלא, ואי אפשר לברוח מכך – השואה היא תופעה מודרנית מובהקת. אי אפשר להבין אותה ללא ההקשר של התפתחות המדינה המודרנית, הלאומיות והטכנולוגיה וללא הבנת המפגש הייחודי בין אמצעי הפעולה הרציונלית והיעילה שנולדו מתוך המודרניות עצמה. הוא מוסיף וטוען כי לא רק שלא נעשה די כדי להבין זאת, אלא נעשה פחות מדי כדי לנטרל את התוצאות האיומות הפוטנציאליות של המפגש הזה גם בעתיד.

לעומת היקף מרשים ועצום של עבודות היסטוריות על השואה, קובל באומן על מיעוט הניתוחים הסוציולוגיים שלה, וזה מה שהוא מנסה לעשות בספר ייחודי זה. Continue reading »

אוג 282016
 

ב-2011 יצאנו למסע ביישובים ערבים ברחבי הארץ. נפגשנו עם בני המקום, נשים וגברים בעלי רקע מגוון והשקפות פוליטיות מנוגדות. שוחחנו עמם בשקט של בתיהם או ברעש של בתי הקפה הסמוכים. התמקדנו באדם – בסיפור חייו, במקורות המשפחה שלו, בקריאת המציאות שלו, בחלומותיו ובשאיפותיו, בהישגיו וביחסיו עם סביבתו. דרך האישי עסקנו בפוליטי.

מצאנו אנשים כמהים להקשבה, שמחים לחלוק את סיפורי חייהם, גאים לספר על משפחותיהם ועל עצמם, ובעיקר על הוריהם. גם אם חייהם קשים הם שומרים על מבט מפוכח, מושרשים באדמתם וביישוביהם בארץ הזאת, במולדת המשותפת היקרה להם ולנו. כל בני שיחנו דחו בביטול את הרעיונות לנתק אותם מן המדינה. למרות הביקורת שיש להם על מצבם האישי והקולקטיבי בתוכה, הם שואפים לתקן ולא להיפרד, ומאמינים שבטווח הארוך הדברים ישתנו לטובה. קשה להתחרות באופטימיות שלהם.

סיפורי חייהם של המרואיינים בספר זה יוצרים פסיפס מרתק של היסטוריה אישית-פרטנית, מעין היסטוריה בעל פה, בגרסה אלטרנטיבית שאיננה מופיעה בספרים. אין מדובר ב"מדגם מייצג" או ב"סקר דעת קהל", אלא בשיחות עומק עם אנשים פרטיים שפתחו בפנינו את דלתם ואת לבם.

המסע הצנוע הזה שעדיין נמשך, הוא עבורנו שליחות שמעבר למחקר אקדמי או לכתיבה עיתונאית. בחרנו להציג את סיפורי החיים של האנשים שפגשנו בפני הציבור היהודי הרחב שאינו מכיר את הערבים מקרוב ורואה בהם גוף מונוליתי גדול ומאיים, אפילו אויב. בעינינו הם שכנים ושותפים, שונים אך דומים, בעלי רצון עז לחיים המבוססים על כבוד הדדי ואמון. אנו מאמינים בכל לבנו שאפשר למצוא את דרך המלך בין שונוּת תרבותית, דתית ולאומית לבין מכנה משותף רחב, אזרחי ואנושי. כל חיינו אנחנו פוסעים בשביל הזה, למרות המהמורות הקשות שהוא מזמן. ספר זה הוא צעד קטן נוסף בדרך המפרכת לעתיד טוב יותר לכולנו, בני המקום הזה

 

ד"ר שרה אוסצקי-לזר, עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים. חוקרת את החברה הערבית ופעילה למען חיים משותפים ושלום מזה שלושה עשורים.

יואב שטרן, יזם עסקי ופעיל חברתי. עיתונאי לשעבר, היה כתב לענייני החברה הערבית בישראל בעיתון ״הארץ״.

אוג 282016
 

 הקדמת העורכים

בשנים האחרונות אנו עדים לגל של הצעות חוק ושל חוקים שכבר אושרו על ידי הכנסת, הפוגעים בזכויות יסוד העומדות בבסיס הדמוקרטיה: חופש הביטוי והמחאה והשוויון לפני החוק. חלק מן החקיקה מופנה גם נגד עצמאותה של מערכת המשפט ונגד חופש הפעולה של ארגוני החברה האזרחית, ומסכן את הפרדת הרשויות הנהוגה בדמוקרטיה. למגמה זו יש השלכות פוליטיות, חברתיות וכלכליות על כלל אזרחי המדינה, אך היא פוגעת במיוחד בציבור האזרחים הערבים- הפלסטינים בישראל ומשפיעה על יחסו למדינה ועל קשריו עם הציבור היהודי.

מסוף שנת 2012 ולאורך 2013 פעלה במכון ון ליר בירושלים קבוצת דיון ומחקר בין-תחומית, בשיתוף עם המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה ועם "דיראסאת", מרכז ערבי למשפט ומדיניות. הקבוצה שמה לה למטרה לבחון תהליכים אלה ולנתחם מבחינה משפטית, חברתית ותרבותית, תוך השוואה למקרי חקר דומים בעולם. חברי הקבוצה בדקו לעומק היבטים מגוונים של הנושא על פי תחומי התמחותם. במסגרת פעילות הקבוצה נערכו כנסים ואירועים ציבוריים ברחבי הארץ, ועתה מקובצים מחקרי חבריה בספר המונח לפניכם. Continue reading »

נוב 222014
 

אוקטובר 2014

" האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

כך הצהיר הנשיא ראובן ריבלין בכפר קאסם, בעת שהשתתף  ב-26 באוקטובר 2014 בטקס הזכרון לטבח שבוצע בכפר לפני 58 שנים.

התייצבותם של הנשיא ורעייתו בראש מורכן מול האנדרטה עליה חרוטים שמות הנרצחים בערבית, הניצבת ברחוב הראשי של כפר קאסם, היא מעשה נועז באווירה הפוליטית הנוכחית. תמונת הנחת הזר, כשבצדו האחד של הנשיא ראש העיר עאדל בדיר ומייסד התנועה האסלאמית שיח' עבדאללה נימר דרוויש ובצדו השני מזכירו הצבאי תא"ל חסון חסון הדרוזי, שווה אלף מלים. אך גם המלים היו חשובות מאין כמותן. בנאומו הארוך של הנשיא נאמרו דברים מפורשים שטרם נשמעו מפי אישיות ישראלית כה בכירה: הכרה בכך שהערבים הם מיעוט לאומי ושאין לצפות מהם ל"שיר את התקווה בעיניים נוצצות"; הכרזה שהארץ היא ביתם ומולדתם, כפי שהינה מולדתו של העם היהודי; אמירה נחרצת בצורך החיוני לשותפות אמת בין שני העמים; וקריאה אמיתית, שלא מן השפה אל החוץ, להיכרות, למפגש, ללימוד השפה הערבית ולהבנה תרבותית הדדית. הנשיא גם הדגיש ביום הזכרון לטבח כפר קאסם כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו", הצהרה שרק פוליטיקאים יהודים מעטים היו שותפים לה במשך ששת העשורים שחלפו מאז. Continue reading »

נוב 222014
 

To my brave mother

A Jewish Family

 She was born in a stormy snowy night in Vilna, on the first of January 1924, the last child of Sarah and Dov Shapiro. Her sister Yehudit and her brother Yitzhak were older than Chaya who enjoyed a spoiled and calm childhood as the pet child of the family, mischievous, smart, a rebel, not liking frameworks – and so she remained until the end of her life in 2003.

 Her mother Sarah nee Rodominer belonged to a family which came to Vilna from the village of Rodomino in Lithuania. Her two brothers and her mother, Grandma Liebe (Ahuva) lived close by. She was a beautiful and musical woman, and used to sing to her children and to regret that they did not inherit her talent for music. She was a housewife, but also a sewer of leather gloves by profession, a vocation which later saved her and her family for a while, in the ghetto. Continue reading »

ספט 022014
 

ספר חדש ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה (תשע"ד – 2014):

החברה הערבית בישראל, כרך א' – מרוב למיעוט לאומי

מאת אילנה קופמן, מוסטפא כבהא, שרה אוסצקי-לזר ויאיר בוימל

ספר חדש

ספר חדש – החברה הערבית בישראל

 

 *** Continue reading »

יונ 042014
 

איאן מקיואן, התמים, או היחסים המיוחדים, עם עובד 296 עמ'.

 השילוב של ריגול, אהבה, רצח, מסתורין, בגידה, על רקע ברלין המחולקת והמלחמה הקרה, יחד עם כתיבה צבעונית ועשירת מבע הוא מתכון מנצח. הוצאת עם עובד טרחה לתרגם רומן שפרסם איאן מקיואן בשנת 1989 עוד בטרם היה "עטור פרסים" וידוע, ובטרם נעשו סרטים על פי ספריו, אף על פי שספר זה יכול להפוך לסרט מופת. השנה 1955, האמריקאים והבריטים שולטים בברלין המתאוששת במהירות עשור אחרי המלחמה, עדיין ניכרים בה סימני ההרס, מצוקת הדיור והעבודה והנוכחות הצבאית של בעלות הברית. גיבור הסיפור לנרד מרנהם, טכנאי צעיר של משרד הדואר האנגלי נשלח לסייע בפרויקט סודי של התקנת האזנה לרוסים השולטים במזרח העיר ע"י כריית מנהרה החוצה אותה מחלקה המערבי. העלילה נעה בין תיאורים ריאליסטיים של המבצע הגדול, לבין פרשת התאהבותו של מרנהם בגרושה גרמניה  יפהפיה ומבוגרת ממנו, שפותחת בפניו את סודות החיים, האהבה והסקס ושותפה לו מאוחר יותר בפרשייה מסחררת המשנה את חיי שניהם.  רק בעמוד האחרון של הספר מתברר כי "מבצע הזהב" אכן היה אמיתי, וכי ה- CIA  וה- MI6 אכן כרו את "מנהרת ברלין" באותה שנה וכמה מן הדמויות מופיעות בספר  בשמן האמיתי. אולם כל השאר הוא פרי דמיונו הפרוע של מקיואן, הבונה עלילה מפותלת ומרגשת סביב המנהרה ומיטיב לשחזר את אווירת הימים ההם ולכתוב רומן שגם כיום, כשקם דור שלא ידע את חומת ברלין, את ג'והן לה קארה ואת פרשיות הריגול מסמרות השיער, יכול לקראו בנשימה עצורה.

Continue reading »

יונ 042014
 

Dan Rabinowitz, Khawla Abu-Baker, Coffins on our Shoulders: The Experience of the Palestinian Citizens of Israel, University of California Press, Berkeley, Los Angeles, London  2005

 "Standing tall I march

My head held high.

An olive branch held in my palm,

A coffin on my shoulder,

On I walk"…

 These shivering words of the Palestinian poet from the Galilee Samih al-Qasem gave the book its somewhat irritating title. Three years ago the book was first published in Hebrew and Arabic under the name The Stand-Tall Generation – again taken from al-Qasem's poetry. In both cases the authors refer to the young generation of the Palestinian-Arab citizens in Israel, a generation that went through the al-Aqsa intifada of 2000 and had been shaped by this experience. The book deals profoundly with the characteristics of this generation and the gaps and differences between it and its fathers' and forefathers' generations – the 'warn-out' and 'surviving' generations respectively. The term in Hebrew ha'dor ha'zakuf has immediately become a common adjective for this group of Arab university and high-school students, a group that is very much aware and proud of its national Palestinian identity and at the same time is unhesitant and very blunt when it comes to its struggle to achieve full civil equality inside the Jewish state.

Rabinowitz and Abu Baker base much of their analysis on interviews with class mates of the late Asil 'Aslah, a shahid (martyr) of the October 2000 bloody events that resulted with 13 young Arabs dead by the Israeli police forces. In between the survey of political events and the reactions of their interviewees, they wave personal stories of 3 generations of their own families with much sincerity and compassion. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות