השוק משגשג

אחוות עמים: השוק משגשג

השוק בברטעה בתקופת הרמדאן, צילם: יואב שטרן

 

שרה אוסצקי-לזר

השוק בברטעה משגשג. ביקור בתוכו, על אדמה לא מוגדרת, מציג את אחת מהתופעות האבוסורדיות של ישראל במאה העשרים ואחת

בערב חג הקורבן, עיד אלאדחא החל השבוע, מתמלא השוק של ברטעה באלפי מכוניות בכל שעות היממה. הלקוחות מגיעים מרחבי המשולש והגליל, משפחות שלמות הקונות מכל הבא ליד. החג מאופיין בביקורים משפחתיים ובארוחות גדולות, בקניית בגדים לילדים וחפצים חדשים לבית, וכאשר חוזרים עולי הרגל ממכה נהוג לבוא לבתיהם ולהביא מתנות. לכן זו עונת השיא בשוק. תוצרת סין מככבת כאן בצד מוצרי מזון טריים, שמקורם בגדה המערבית ומחיריהם זולים להפליא. איך הפך הכפר החצוי והנידח הזה למרכז קניות, שוקק שמדי לילה נפרקות בו עשרות מכולות ובהן סחורות ללא מכס? ברטעה הפכה למדינה עצמאית, אומר סופיאן כבהא, מנהל בית הספר התיכון בצד הישראלי, הנמצא ממש בכיכר המחברת את שני החלקים, בית ספר שכשליש מתלמידיו באים בכלל מן הצד המזרחי. הסיפור הידוע הוא שבשנת 1949, כאשר נחתמו הסכמי רודוס נעדר שמו של הכפר הקטן מן המפות שנפרשו בפני הפוליטיקאים ואנשי הצבא. הקו הירוק שורטט על תוואי הוואדי, שהיה מקור המים היחיד לתושבים שבתיהם השתפלו אליו מן הגבעות בשני הצדדים. הכפר והמשפחה נחצו לשניים – והשאר היסטוריה. עד 67' היו בני משפחת כבהא מופרדים אלה מאלה, אחים ואחיות, הורים וילדים, בני דודים וחברים. הם מצאו דרכים יצירתיות להעביר ידיעות שמחות ועצובות בימים שלא היו טלפונים, לא רדיו ולא כבישים סלולים, וחיילים ישראלים מזה וירדנים מזה מנעו את המעבר בין שני חלקי הכפר.
 
האיחוד מחדש לאחר מלחמת ששת הימים הביא תחילה לאופוריה ולאיחוד בין אלפי בני המשפחה האחת, אך במהרה התברר כי שתי האוכלוסיות התפתחו אחרת ויצרו שתי חברות שונות זו מזו, הן במעמדן הפוליטי והן באופיין החברתי. בזמן האינתיפאדה הראשונה היו צעירי ברטעה המזרחית מן הלוחמים המובילים נגד הכיבוש הישראלי, בעוד שאחיהם בצד המערבי של הכפר נאלצו לכבוש את יצרם ולפקח על ילדיהם שלא יצטרפו אל "ילדי האבנים" הפלסטינים שזכו להערצה, תוך הסברים דחוקים ומגומגמים ש"אנחנו ישראלים וזה לא המאבק שלנו". פעמים רבות אולצו להסיר דגלי פלסטין שנתלו בחשכת הלילה על בית או על מסגד, ובמשך שנים סבלו ממחסומים ומחיפושים של משמר הגבול אחר מבוקשים מן הצד השני.
 מחקרים סוציולוגיים וכתבות עיתונאיות, סרטים וספרים נוצרו סביב הסיפור המוזר של הכפר החצוי. מאות חתונות נערכו בין שני הצדדים, מה שיצר ערבוב ואי בהירות בקשר למעמד של בני הזוג. תחילה – כל מי שהתחתן עם אזרח או עם אזרחית ישראליים קיבל אוטומטית אזרחות, מה שכמובן, הקנה לו או לה ולילדיהם דמי ביטוח לאומי, שירותי בריאות וחינוך וזכות הצבעה. אולם החל מ-2003, כאשר תוקן התיקון המפורסם לשמצה בחוק האזרחות המונע זאת, נותרו משפחות רבות חצויות וללא זכויות.
 
כשנרגעו רוחות המאבק והשתנו הזמנים, הפך הכוח הכלכלי למניע העיקרי של חיי הכפר והתפתחה כאן "כלכלת גבולות". המרחב המטושטש של הגבול קיבל עוד חיזוק כאשר הוקמה חומת ההפרדה. כדי לא לחצות שוב את הכפר או מסיבות עלומות אחרות, נבנתה החומה מזרחית לברטעה הפלסטינית, וכך היא נותרה כמובלעת שבה מתגוררים כ-4,000 תושבים. מצד אחד הם אינם אזרחי ישראל, אך מצד שני הם חיים בתוכה; מצד אחד, הם כפופים לרשות הפלסטינית, אך מצד שני, נאלצים לעבור מחסום ובדיקה יומיומית ברצותם לנסוע לבית חולים בשכם או לאוניברסיטה בג'נין, לסידורים מנהליים ברמאללה או לביקור קרובים בכפרים הסמוכים. לישראל הם מנועים מלהיכנס ולעבוד ללא רישיון, ולגדה הם מתקשים להגיע בשל המחסום, שידע כבר כמה טרגדיות ומקרי מוות של חולים שלא הורשו לעבור. אך כאמור, גם הראש הפלסטיני ממציא פטנטים. השטח הלא מוגדר הזה יצר אפשרות כלכלית אדירה. השוק פורח ומשגשג, תושבי ברטעה המזרחית שתמיד הביטו בקנאה אל אחיהם הישראלים, מסתכלים עליהם כיום מגבוה. הם גם פטריוטים פלסטינים, יש להם מועצה מקומית מתפקדת ומערכת חינוך עצמאית, והם גם עושים כסף טוב בשוק שהפך לאבן שואבת לכל האוכלוסייה הערבית באזור הקרוב והרחוק.
 
מה יהיה גורל הכפר כאשר ייחתמו הסכמי שלום? האם יחולק מחדש? יעבור בשלמותו לישראל או למדינה הפלסטינית? דומה שאיש אינו מטריד את מוחו בשאלה הזאת כל עוד הקופה מצלצלת.

פורסם בדף הירוק, 18.11.2010

כתיבת תגובה