ערבית-שפה בעין הסערה

בכנסים אקדמיים לאין ספור בהם דנים על השפה הערבית ודובריה בישראל, תמיד נמצא מישהו ששואל: מתי יגיע היום בו נוכל לקיים דיון זה בערבית? שכן, מן המפורסמות היא שכל החוקרים הערבים הינם דו-לשוניים, ואילו היהודים, ברובם אינם מבינים ואינם דוברים את שפת השכנים.

והנה, לאחר יותר מחמישים שנות כנסים, סדנאות והרצאות במכון ון ליר בירושלים, התקיים בו לראשונה כנס בן יומיים שהתנהל כולו על טהרת השפה הערבית, וכותרתו "הערבית – שפה בעין הסערה", בשיתוף עם מרכז "דראסאת" מנצרת. ואמנם סערות לא חסרו. בין הרצאה על מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל מפי השופט העליון סלים ג'ובראן, לבין הצגת צילומים של שלטי הדרכים הירוקים של מע"ץ שהכיתוב הערבי עליהם מביך ומרגיז, דנו הנאספים בהשפעות ההדדיות של שתי השפות זו על זו ובכניסה המאסיבית של מלים עבריות לתוך הערבית המדוברת, לעתים עד כדי גיחוך. היו שטענו בתוקף נגד התופעה הזאת ואחרים הטיחו בפניהם כי זו דרכן של שפות חיות וכי לאורך הדורות נקלטות מלים זרות בכל שפה. על קשיי הוראת הערבית לתלמידים יהודים דיברו כמה מורים [יהודים] וחוקרים ערבים הצביעו על המכשול הלשוני של ילדים בכיתה א' שלמעשה נאלצים ללמוד שפה חדשה כי בפיהם שגורה רק הערבית המדוברת. גם על הערבית בתיאטרון, באמנות, בספרות, בשירה ובתיאטרון נישאו הרצאות מאלפות. שני משוררים צעירים – מרואן מח'ול ואלמוג בהר קראו משיריהם בשתי השפות במקור ובתרגום, ומושב אחד הוקדש כולו לשאלה האם בכלל ניתן לדמיין מרחב דו-לשוני בישראל?

מרגשים מאד היו שלושה מרצים יהודים, שמוצאם מעיראק שנאלצו, כל אחד בדורו, לדחוק את שפת אימם הערבית לטובת העברית. הסופר פרופ' שמעון בלאס  שהגיע לארץ בראשית שנות החמישים סיפר בראיון מוקלט כיצד הבין שאם ברצונו להשמיע את קולו ולהגיע לקהל הישראלי יהיה עליו לכתוב בעברית. לאחר שבזמן שירותו הצבאי נאלץ לוותר על שפת אמו לחלוטין כתב את ספרו הראשון "המעברה" בשפה העברית שזה מקרוב למד אותה. פרופ' יהודה שנהב, בן דור הבנים של עולי עיראק שנולד בארץ, מעולם לא ידע לדבר בשפת אמו ובשנים האחרונות עשה מאמץ כביר ללמוד אותה. הוא נשא הרצאה ארוכה ומאתגרת בערבית ספרותית צחה על "הבלתי ניתן לתרגום: כיצד מתרגמים נכבה מערבית לעברית". ד"ר סיגל ג'ורג'י מאוניברסיטת בן גוריון הגיעה עם משפחתה מעיראק בשנות השבעים והיא כבת שלוש. גם היא החליטה/נאלצה אז להתכחש לשפת האם שלה בשל הצקות חברתיות ובושה שחשה כילדה על כך שבביתה מדברים ערבית. כיום היא מרצה לספרות ערבית ומרגישה כי שתי השפות משלימות זו את זו בתוכה ואינן אויבות.

יוזם הכנס, ד"ר יוני מנדל, חוקר צעיר שסיים עבודת דוקטוראט על הפוליטיקה של הוראת השפה הערבית בישראל בין 1935-1985, לא הסתיר כי הכוונה העומדת מאחורי האירוע איננה רק לתרום להנכחתה של השפה הערבית במרחב האקדמי ולסמל באמצעותו את החתירה לשוויון בין יהודים לערבים, אלא גם להציב אלטרנטיבה "לנוכח הנסיונות החוזרים והנשנים לבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית בישראל ואת מקומה בנוף הלשוני". שותפו ליוזמה ד"ר יוסף ג'בארין מנהל מרכז "דראסאת" למשפט ומדיניות הבטיח כי הרצאות הכנס יופיעו בדפוס ויופצו לציבור, ובמקביל ניתן יהיה לצפות בהן באתר של מכון ון ליר החל מן השבוע הבא.

עבורי, משתתפת ותיקה בדיונים בנושאים אלה הנערכים כולם בעברית היתה זו חוויה מיוחדת במינה. ראיתי את השמחה האמיתית של דוברים, שניתנה להם הזדמנות לדבר על שפתם בשפתם וללהטט בה, ראיתי את דוברי העברית בקהל מרותקים באמצעות אזניות התרגום הסימולטני וכועסים על עצמם שאינם מבינים ערבית, ושמעתי מכל עבר אנשים מתפעלים מן ה"העזה" לעשות מעשה, שבעצם אמור להיות מובן מאליו. ולמען הגילוי הנאות אתוודה, שאמנם אני עמיתה במכון ון ליר, אך לא היו לי יד ורגל בארגון הכנס הזה (לצערי) ולכן הרשיתי לעצמי לכתוב עליו שבחים.

הזמן הירוק, נובמבר 2012

 

 

כתיבת תגובה