עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו

דברים לערב על הספר: עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו, מאת חיים חזן ודניאל מונטרסקו, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2011

מכון ון ליר בירושלים, 30.8.2012

 

דברי הערב מוקדשים לזכרו של חבר יקר ואהוב שכבר לא יזדקן לעולם . רק בן 45 היה אחמד חג'אזי כשניספה בתאונת דרכים בניכר יחד עם בנו הקטן אדם. הוא היה אדם שהאמין בלב שלם בחיים יחד בארץ אחת משותפת ומשגשגת והקדיש את חייו להגשמת הרעיון. אחמד חי ביישוב המשותף  נווה שלום וניהל את חייו לאור חוכמתם של זקני יפו או אולי של זקני טמרה, עיר הולדתו.

************

בצעירותו כתב המשורר דוד אבידן פואמה בלתי נשכחת על הזיקנה. אפתח בקטע קצר מתוכה, כפי שנפתחים כל פרקי הספר המונח בפנינו בדברי שירה או הגות, ונותנים לו מסגרת ספרותית ופיוטית, שאיננה שגרתית בספרי מחקר, שלעתים נדמה כי הם דווקא מתגאים בהיותם יבשים כחרוני קיץ:

… אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
. אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?

הבחירה להקשיב לזקני יפו היא בחירה מיוחדת ונועזת. בעולם השייך לצעירים כבר שכחנו מזמן כי החכמה נאגרת אצל זקנים, ובעולם המקדש סלבריטאים בגרוש  מי כבר שם לב לאלה שנותרו בשולי הדרך, מלבד כמה אנתרופולוגים? סיפורי חיים הם חומר גלם רב ערך לחוקרי החברה וכאשר הם מסופרים בעל פה ולאו דווקא כתובים, יש בהם פחות עכבות וצנזורה עצמית. החיבור בין פרופ' חיים חזן העוסק – כפי שכתוב על הכריכה – ב"זיקנה כתופעה חברתית" לבין ד"ר דניאל מונטֶרסקו השייך לדור אחר, והוא חוקר מובהק של יפו ושל ערים מעורבות בכלל – הבטיח, עוד לפני תחילת הקריאה, מסע מענג, מרתק ורב משמעויות, שאכן לא הכזיב.

אני מניחה שהכוונה בערב זה איננה רק לשבח את הספר ואת מחבריו או לבקרו מבחינה ספרותית, אלא בעיקר להתמודד עם הטענות והמסקנות שלהם. ולכן אדלג על  שבחי הלשון המצוחצחת ועל ההתפעלות מן השילוב הזורם של שפת הדוברים בציטוטים הנרחבים של סיפוריהם – והלוואי שהיינו זוכים לעוד מן החומר המשובח הזה – לבין השפה המקצועית הגבוהה של החוקרים; אדלג גם על ציון ההברקות הלשוניות של הכותרות, החל משמו המתנגן של הספר: עיר בין ערביים דרך החלוקה לפרקים ולתתי פרקים שלכל אחד מהם שם מיוחד המעיד על תוכנו, ואגש ישר למהות, אך אי אפשר לוותר על אזכור שמות התואר המרובים הניתנים כאן ללאומיות: נפרמת, שרדנית, מבויתת, מפורקת, מושעית, ממוסכת, נאלמת ועוד כהנה וכהנה.

אני באופן אישי שמחה לכל סימן המפוגג ומפרק את הלאומיות כפי שאנחנו מכירים אותה, ובמיוחד כשמדובר בערבים ויהודים החיים יחד בארץ הזאת. ככל שנוקפות השנים אני מתחזקת בדעתי כי הלאומיות האתנוצנטרית, הרדיקלית, המתלהמת, הצועקת, המזיעה, המעוורת והשטוחה, הפטריוטית כביכול, היא אם כל חטאת המעוותת את חיינו. הספרות על הלאומיות רבה מני ים ולא כאן המקום להתחיל אפילו לתמצת אותה, אך אני מרגישה שהספר הזה פוער סדק במקום בלתי צפוי בנוקשות הלאומית, זו שלעתים דומה כי השתלטה על כל חלקה טובה. שהרי ככל שהעולם נעשה גלובלי יותר, פתוח ונגיש לכולם, ככל שהתקשורת והרשתות החברתיות מסירות מחיצות ומבטלות גבולות – כך דווקא מתגברת ההתכנסות פנימה של קבוצות אתניות ולאומיות שונות אל תוך בועות, ועמים מקיפים את עצמם בחומות חדשות ובגבולות מדומים, או במקרה שלנו – בגבולות מאד מאד קונקרטיים. אם לא שמתם לב – מדינת ישראל המתהדרת בהיותה מדינת היי טק וסטארט אפ הופכת לאיטה לגטו גדול מוקף חומות ותיל ומגדלי שמירה ושרשראות ומנעולים וכלבים ומסכי מכ"ם ותצפיתנים, גטו דמוי טיטאניק, שבתוכו מבעבעת הלאומיות עד כדי רתיחה שהמוצא היחיד שלה הוא לכיוון הים.

הפניית הזרקור אל הזקנים והקשבה זהירה לטקסטים ולסאב-טקסטים שלהם באה כמשב רוח רענן בחום הלוהט שהרתיחה הזאת, יחד עם התחממות כדור הארץ יוצרות סביב. ייתכן שיהיו כאלה שיטענו כי זה לא מדגם מייצג וכי על כל עשרה כאלה אפשר למצוא עשרים אחרים, יהיו שיחשדו שאולי המחברים בחרו להביא את הציטוטים הנוחים להצדקת התיזה שלהם והשמיטו אחרים שאינם מסתדרים איתה כל כך – אבל אני בוחרת להיאחז בקש הזה ולשחות איתו הלאה. שהרי כולנו בני אדם החיים במעגלים רבים ומגוונים ולא רק במעגלים הלאומיים.

חזן ומונטרסקו מציעים לנו לבחון את הסיפורים, ובעצם את מעגלי החיים, בתוך שלוש תֵמות שקל מאד להזדהות איתן: עיר וקהילה, מגדר ומדינה וזקנה וזמן. התאהבתי למשל בשתי הנשים שהתאלמנו ויצאו לחופשי – סאפיה דבאח וחנה סויסה שאינן מרואיינות כאן באריכות, אך מלמדות אותנו שיעור בהישרדות: "הן מנהלות את יחסיהן לפי משטר חליפין תועלתני ודוחקות כל פן לאומי לשולי מערכת הגומלין שלהן", או במלים פשוטות יותר – הן נשים שגורלן דומה בלי קשר לזהותן הלאומית ולכן הן מכוונות את חייהן ואת יחסי השכנות והחברות ביניהן, כך שיועילו להן ויספקו את צרכיהן ואינן רוקדות לצלילי החלילים הלאומיים הצרים בהם מנגנים הגברים בסביבתן. וכמובן איך אפשר שלא להתאהב – בדודה סובחייה שאחרי שני בעלים ואחד עשר ילדים סוף סוף הגיעה אל המנוחה הפנימית שלה וחיה את חייה בלי להזדקק לטובות מאף אחד ובלי לתת דין וחשבון לאיש על יחסיה הטובים עם השכנים היהודים ובלי להסתיר את דעתה החיובית על המדינה המספקת לה הטבות סוציאליות שהן הן המאפשרות לה את עצמאותה. כל אחד מן הדוברים הוא עולם ומלואו ויחדיו צברו כמה מאות שנות חיים והתבוננות על העולם, על סביבתם ואל תוך עצמם.

אני תוהה האם התובנות הללו נכונות רק ליפו או גם לערים מעורבות אחרות בישראל, או בעולם? האם בקרב זקני ירושלים, רמלה או חיפה או בניקוסיה ובבלפסט התפתחו אותן תובנות? שאלה נוספת היא האם התפתחות הגישה הזאת אפשרית רק בעיר ובמיוחד בעיר מעורבת, בה האינטימיות הרב-תרבותית היומיומית אכן מערערת את הלאומיות (ובמקרים אחרים דווקא מלהיטה אותה כפי שאנו רואים ביחס אל המהגרים לא רק בתל אביב אלא בכל העולם)? האם ביישובים קטנים והומוגניים, בהם החשיפה לקבוצה השנייה כמעט שלא קיימת – בין אם מדובר בכפרים ערבים או במושבים יהודיים לדוגמא, יכולה גם כן לצמוח חוכמת זקנים מסוג זה? אולי היה מעניין לערוך מחקר משווה בגליל. שאלה נוספת היא האם נמצא גם צעירים בערים המעורבות החושבים ומרגישים כמו הזקנים של יפו ודוחקים את הלאומיות בפני זהויות אחרות, אינטרסים וצרות משותפות של היומיום? כפי שראינו, אמנם מעט מדי, אבל זה היה שם, במחאת הקיץ שעבר? לא מזמן ישבתי עם הסופר הצעיר בן יפו איימן סיכסק בקפה יאפא – בועה שפויה ומיוחדת בעיר ולמשך כמה שעות יכולתי להתרפק על אשליית הנורמליות. והיו שם רק צעירים. אין תשובה בספר לשאלות אלה. ואולי אין תשובה בכלל.

אני רוצה להתייחס בקצרה לנושא הקרוב ללבי במיוחד והוא החלק בהקדמה העוסק בארגונים האזרחיים הפעילים בשטח מזה שנים רבות ומביאים יחדיו יהודים וערבים להיכרות ולדיון בזכרון הקולקטיבי, בצדק הסטורי ובפיוס. אני מסכימה לחלוטין עם עמדת המחברים כי באופן פרדוכסלי פעילותם של ארגונים אלה דווקא משעתקת את "הפוליטיקה הישנה של הזכרון" ומחזקת את ההתכנסות הלאומית של כל אחת מן הקבוצות. במו עיני ראיתי את התהליך הזה קורה, במיוחד לקבוצה הפלסטינית-הישראלית, כתוצאה מפעילות אינטנסיבית רבת שנים של השתתפות בקבוצות מפגש ודיאלוג והיכרות ולגיטימציה של דיבור על הנכבה ועל טראומות העבר. מה שחשבנו בתמימותנו לפני עשרים ושלושים שנה שיביא באמת לפיוס ולקבלת ה'אחר' והסיפר שלו, דווקא העמיק  את המחיצות והעצים את הכבלים הלאומיים במקום לפרק אותם. הספר מנסח בבהירות תחושות ומחשבות שהיו לי מבלי שידעתי למסגרן במסגרת תיאורטית, כמו למשל שהיכרות ופתיחות הדדית ולימוד וידע של אחד על השני, מה שבז'רגון המקצועי נקרא "גישת המגע" אינם תנאי מספיק לשבירת סטריאוטיפים ולמציאת מכנה משותף מעבר ללאומיות. לצידה, גם "גישת הקונפליקט" שהתפתחה במקום כמו נווה שלום למשל, המבקש לחדד את הדיון על העוול ועל השוני בדרך להשגת צדק הסטורי – שתי הגישות הללו לא צלחו לדעתי (לפחות בינתיים). גם כאשר מדברים המחברים על ההסטוריונים החדשים, שנחשבים בעיני עצמם ואחרים לפסגת הליברליות והקידמה המחשבתית, הרי למעשה [ואני מצטטת]: "חלק מהמחקר של ההסטוריונים החדשים מתאר מהלכים הסטוריים מתוך תפיסה מהותנית של לאומיות, כמו קיימת התאמה מוחלטת בין הנרטיב הקולקטיבי לסיפור האישי ובין המרחב הלאומי למרחב המקומי. בראייה זו, יחסים חברתיים הם פועל יוצא של אקסיומה תרבותית אחת, שלפיה קיים מבנה עומק ראשוני, לאומי, שממנו משתלשלים הרגש, הנאמנות, הפוליטיקה וחיי היומיום" [סוף ציטוט]. ברור לכל בר דעת כי החיים האמיתיים מורכבים ומפותלים הרבה יותר וכי הדיכוטומיה הזאת לא באמת קיימת במציאות.

לכן כוחו של הספר הזה בהפניית זרקור אל עבר האישי שאיננו בהכרח לאומי, שבעיני הוא נחלת הרוב הדומם, שאם קולו היה מקבל יותר מקום וצובר יותר כוח אולי מצבנו היה טוב יותר. ושוב אני מצטטת: "אנו מעלים את סוגיית התיווך שבין נראטיב העל ובין הסיפור האישי מתוך הקשבה לקולו של… המספר, שאמנם אינו שותף לעיצוב הסדר העולמי, להחלטות מדיניות ולהכרעות בשדה הקרב, אך הוא מייצר בסיפוריו טקסטים המסמנים ומכילים צורות פואטיות של קוסמולוגיה פרטית" (אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף, אבל תחושת הבטן שלי מסכימה עם כל מילה).

אני חושבת שאנו עדים כיום למצב בו בתוך השכבה המצומצמת של אלה המכונים "אינטלקטואלים" בישראל (שאני בטוחה שכל היושבים כאן רואים עצמם שייכים לה) נוצר מצב מייאש משהו – בעוד בקרב רוב היהודים שבינינו ישנה נטייה חזקה להתפשט מן הלאומיות, למצוא נתיבים חדשים לשיח משותף, תוך ויתור על הציונות שלנו ואפילו תוך זלזול בלאומיות היהודית-ישראלית המתלהמת מבית מדרשם של שרי החינוך והתרבות למשל, הרי דווקא בקרב האליטה הפלסטינית בישראל מתחזקת מאד ההגדרה העצמית הלאומית וקשה לחדור דרכה ולקיים דיאלוג שיוצא מנקודת מוצא דומה ומגיע להסכמות. יש לכך הסברים וסיבות שלא כאן המקום לפרטם, אבל הייתי מציעה בהקשר של הערב הזה שכולנו נאזין לזקנים ונלמד מחוכמתם, ולא נכלה את שנותינו הפוריות מבחינה פיזית, רוחנית ושכלית על מלחמות מיותרות.

כפי שאומר אבידן בסייפא של שירו:

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?

לֹא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לֹא עַל חַרְבּוֹ.

 

 

כתיבת תגובה