מרץ 142011
 

אחוות עמים: מדד האופטימיות

בתפיסה העצמית של אזרחי ישראל הערבים הם בני הארץ, חלק בלתי נפרד מן המדינה, אזרחים בעלי זכויות, החותרים לממשן באופן מלא

ביום העצמאות התפרסמו ממצאי סקר, שמדד את מידת האופטימיות של הציבור הישראלי ואת רצונו לחיות בארץ*. לכאורה, הממצאים מצביעים על נתק בין המציאות הקשה והבעייתית, שבה אנו נתונים, לבין מצב רוחו המרומם של ה"איש ברחוב". 80% מהציבור מגדירים את מצב רוחם כטוב מאוד או די טוב, ו-90% מעריכים את הישגי המדינה כטובים מאוד או טובים. מפתיעים במיוחד הם הנתונים, שבדקו שורה של שאלות בקרב האזרחים הערבים: 51% מגדירים את מצב רוחם "טוב מאוד" או "די טוב", וכשני-שלישים מעריכים את הישגי המדינה כ-"טובים מאוד" או "די טובים".
באשר לאופטימיות לגבי העתיד ולרצון לחיות בישראל, בהשוואה לרצון להגר, כשני-שלישים מהערבים בישראל אופטימיים באשר לעתיד המדינה, ורוב מוחלט שלהם – 94% – מעוניין להמשיך לגור בארץ. רק 2% אמרו שהיו בוחרים לחיות במדינה אחרת. זאת, לעומת 81% מהיהודים המעוניינים להישאר בארץ ו-14% שהיו בוחרים אחרת, אילו היה בידם.

בדיקת מידת האמון במוסדות השונים מראה, כי למעט צה"ל, שיש אמון בו רק ל-22% מהערבים (ואפשר להסביר זאת בשל המלחמה בעזה והמצב בשטחים), לעומת 91% מהציבור היהודי, הרי בשאר מוסדות המדינה דווקא אמונם של הערבים חזק יותר: 67% מהם רוחשים אמון לבית המשפט העליון לעומת 57% מהיהודים; 55% מהערבים מאמינים בתקשורת לעומת 43% בקרב היהודים; לכנסת נתנו הערבים 40% אחוזי אמון לעומת 30% אצל היהודים; ולממשלה ולמפלגות נתנו הערבים 31% לעומת 34% ו-21% בהתאמה בקרב היהודים.

שליש מהערבים גם הביע אמון במשטרה (לעומת 39% מהיהודים), למרות התדמית הקשה שלה בקרבם בעשור האחרון, מאז אירועי אוקטובר 2000.
מי שמקשיב לטענות הערבים על אפליה ועל קשיים פוליטיים וכלכליים ולביקורת הנוקבת שלהם על המדינה אולי יופתע מן הנתונים הללו. הקשר החזק של הערבים לאדמתם, למקום שבו הם חיים, למשפחותיהם ולארץ בכלל מספק הסבר חלקי בלבד. הרי אי אפשר להפריד לחלוטין את ה"ארץ" מן ה"מדינה". מה עוד, שרובם גם מעריכים את הישגי המדינה כגבוהים, ויש להניח כי חלקם רואים עצמם הן כאחראים לכך חלקית והן כנהנים מהישגים אלה. יהיו מי שיאמרו, כי בכל שאלה שכזאת טמון גם גרעין של פחד מפני טרנספר – ולכן יענו אזרחים ערבים בחיוב לסקר, גם אם הוא אנונימי, מחשש שמא יתפרש רצונם לעזוב כעילה לגירוש בעתיד. אחרים יגידו, כי הערבים לא הבינו את השאלה כהלכתה, ועוד אחרים יצהירו בפופוליזם: "אתם רואים, טוב להם כאן יותר מאשר בכל מדינה ערבית אחרת!" אבל הסקר לא שאל דווקא על מדינות ערב כאלטרנטיבה לישראל, אלא על כל שאר העולם.

הסקר גם נתמך בפועל על ידי הנתונים בשטח, המורים על אחוזי עזיבה קטנים ביותר של ערבים מישראל לחו"ל, בהשוואה למספר הגדול של אזרחים יהודים שעזבו את המדינה בשישים ואחת שנות קיומה.
מה אם כן יכול להיות ההסבר? אני רואה בכך חלק ממגמה מתמשכת ויציבה של התפיסה העצמית של אזרחי ישראל הערבים, שהם בני הארץ, חלק בלתי נפרד מן המדינה, אזרחים בעלי זכויות, החותרים לממשן באופן מלא. רוב מוחלט של הערבים מתייחס לאזרחותם הישראלית ברצינות מלאה, ואינו מוכן לוותר עליה. ראינו זאת כאשר עלו ההצעות להזיז את הגבול מערבה ולהכליל את יישובי ואדי עארה ברשות הפלסטינית, בלי לעוקרם ממקומ; איזה קול זעקה קם אז, ובוודאי יקום שוב, אם מישהו יחליט לאוורר את ההצעות הללו בעתיד. ממצאי המדד ופרשנותם ברוח זאת מהווים בסיס חשוב וחיוני, שעליו יש לבנות מדיניות שונה, הדדית ומשותפת, אשר תגדיר מחדש את אופי היחסים בין יהודים לערבים, בין הערבים למדינה ובינם לבין המדינה הפלסטינית שתקום לצדם.
* "מדד המלחמה והשלום" נערך באחריות הפרופסורים אפרים יער מאוניברסיטת תל אביב ותמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה. הריאיונות הטלפוניים נערכו על ידי מכון ב. י. כהן, והם כללו 600 נשאלים (טעות הדגימה המרבית – 4.5%). הנתונים התפרסמו ב-Ynet.

פורסם בדף הירוק, 7.5.2009

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות