ספט 092012
 

שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים 2012

שרה בנדר, בארץ אויב

במבצע מתוכנן שארך ארבעה ימים בשלהי אוגוסט 1942 נשלחו לטרבלינקה כעשרים אלף יהודים מגטו קלצה. בכך בא הקץ על קהילה יהודית זו, שהיתה צעירה יחסית לאחיותיה ברחבי פולין, שכן ראשוני היהודים התיישבו בעיר, הנמצאת במחצית הדרך בין וארשה לקראקוב, רק במחצית המאה ה-19. שבעים שנה אחרי החיסול מפרסמת הד"ר שרה בנדר, מרצה להסטוריה באוניברסיטת חיפה וחוקרת מובהקת של השואה, ספר רחב היקף המוקדש כולו ליהודי קלצה והסביבה ומתאר לפרטי פרטים את קורותיה של הקהילה מראשיתה, דרך עלייתה ושנות השגשוג שלה ועד לנפילתה והשמדתה במלחמת העולם השנייה. פרק הסיום הצורם במיוחד דן בפרשת הטבח המפורסם ביהודים שחזרו לקלצה לאחר המלחמה, אשר בוצע בידי תושבים פולנים ב-1946, ולכן כוללת כותרת הספר גם שנה זו בתוכה.

לקורא הישראלי המתעמק כיום בחייהן של קהילות שהושמדו, קשה לדמיין כיצד רק לפני שמונה עשורים שקקו רחובותיהן ממסחר, בתי הספר והישיבות שלהן המו מתלמידים, בתי הכנסת מלאו מתפללים ותנועות הנוער הפורחות הכשירו את בוגריהן לעלות לארץ ישראל. קשה להאמין שכל זה נמחק כלא היה לא בשל אסון טבע אלא בידי אדם.  לעתים מתגנב ההרהור – אם זה היה אפשרי אז האם ייתכן אירוע אפוקליפטי דומה גם היום?

קהילת קלצה מתוארת בעטה המיומן והקולח של שרה בנדר כעולם ומלואו. השימוש התכוף בשמות אנשים בשר ודם ותיאור פעילותם, הפרוט הדקדקני של מספר החנויות, ענפי המסחר, מקורות הפרנסה, מוסדות הקהילה, מערכות החינוך והתרבות, המפלגות ותנועות הנוער, נעים כמו בסרט מול עיני הקורא ויוצרים תמונה ממשית של החיים לפני המלחמה. כך למשל: "בשנות השלושים היו בקלצה 189 חנויות מכולת, 36 חנויות למוצרי מאפה, 42 חנויות למוצרי סדקית, 24 חנויות למוצרי ברזל, 22 חנויות למכירה פחם, 13 חנויות להלבשה, 17 אטליזים, 13 חנויות למוצרי בשר, תשע חנויות למכירת עופות וחמש חנויות דגים בבעלות יהודית. בנוסף החזיקו יהודים גם ב-32 בתי תה, 19 מסבאות, שמונה בתי אוכל ושתי מסעדות" (עמ' 46).

בקלצה ניתן היה למצוא סניפים של המפלגות הציוניות והלא-ציוניות מכל קצות הקשת הפוליטית: המזרחי, הציונים הכלליים, פועלי ציון, בית"ר, השומר הצעיר, החלוץ, התאחדות, אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל והבונד – כל זאת בקהילה לא גדולה שמנתה כ-24 אלף נפש. בתיאור הקצר של כל מפלגה מתעקשת בנדר לציין את שמות מייסדיה ומנהיגיה ובכך נותנת לה פנים אנושיות ולא רק כותרת. אם נתעכב כאן למשל על המפלגה הרוויזיוניסטית ועל בית"ר, היא כותבת כי תחילת פעילותה בקלצה היתה בשנת 1929 עם הקמת "מסדה" – הסתדרות נוער לומד בראשותו של אברהם רוזנבלום, שאף ערך יחד עם ישראל דז'יאלובסקי עיתון בשם זה בעברית ובפולנית. התנועה שמה דגש על הכשרתם הצבאית ועל פיתוח הכושר הגופני של חבריה כהכנה למאבק על הקמת המדינה היהודית בא"י, ויש לשער, שכמו במקומות אחרים היה הדבר להם לעזר מסוים במאבק נגד הגרמנים. ידוע כי אחד ממפקדי האצ"י – הארגון הצבאי היהודי שלחם במרד גטו וארשה – אריה לייב רודאל היה חבר בית"ר בקלצה והוא ואחיו אברהם נפלו בקרב. אח אחר שלהם נרצח באושוויץ לאחר שניסה לארגן בריחה מן המחנה ונתפס בידי הגרמנים.

בשנת 1935 כבר היו במחוז קלצה 28 קני בית"ר ובראש התנועה עמד משה קלינגבייל. באותה שנה נערך בעיר כינוס של ברית הצה"ר בו השתתף יוסף קלארמן ומייד לאחריו ביקר בקלצה זאב ז'בוטינסקי והתקבל בתחנת הרכבת בפרחים ובנגינת תזמורת (עמ' 52). אישיות רוויזיוניסטית נוספת שמזכירה בנדר הוא דוד רוזנברג, שהיה חבר מועצת העיר וקיבל מן השלטונות היתר לפתוח בנק. "הוא היה נערץ על הצעירים ונהג להופיע בכל כנס ואספה של ציונים. הוא היה רוויזיוניסט, הגן על ענייני הציבור היהודי ועל כבודו במועצת העיר והיה אהוד מאד בקרב יהודי קלצה" (עמ' 67).

מרשים במיוחד הפרק העוסק בחינוך, תרבות וספורט בקלצה שלפני המלחמה. בנדר מזכירה כמה בתי ספר לבנות שהעניקו השכלה כללית רחבה, כולל לימודי השפה העברית ותולדות ארץ ישראל. ספריה, תיאטרון ואפילו קולנוע מודרני בבעלות יהודית פעלו בעיר, כמו גם מועדוני ספורט שקיימו פעילות רחבה ומגוונת בענפים כגון כדורגל, טניס, התעמלות, אגרוף ועוד.

למרות האנטישמיות והיחסים המתוחים בין יהודים לפולנים שאפיינו את המקום גם לפני המלחמה, ואשר אף הגיעו לעתים לתקריות אלימות של ממש, הרי כאשר הוקמה "הקרן להגנה לאומית", שנועדה לרכוש נשק לצבא הפולני לשם הגנה מפני הגרמנים – תרמו יהודי העיר ביד נדיבה. הקהילה היתה נדיבה גם כלפי בניה שלה ומרישומי התקציב שבדקה בנדר, מתברר כי שליש מהוצאות הקהילה הופנו לתמיכה בנזקקים ולמוסדות צדקה. גם כאן היא מפרטת את הנהנים הרבים מתמיכה זו ביניהם קייטנות לילדים, אסירים וחיילים ששרתו בצבא הפולני שקיבלו מצות לפסח, יולדות עניות, אלמנות ויתומים, בית אבות ומוסדות בריאות. אפילו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולצלב האדום תרמה קהילת קלצה (עמ' 61).

על רקע החיים התוססים הללו המתוארים בחלקו הראשון של הספר, נחמץ הלב עוד יותר למקרא הפרקים הבאים המביאים בפירוט, שלב אחר שלב, את סיפור חורבנה של הקהילה.

כמו בספרים קודמים שסקרנו כאן – "מות העיירה" מאת יהודה באואר ו"זכרון של הישרדות" של כריסטופר בראונינג, גם הספר הנוכחי משתלב במגמה של חקר מקום מסוים בתקופת השואה מכל זווית אפשרית, תוך התבססות מרבית על עדויותיהם של אנשים שהיו שם, בנוסף על מסמכים כתובים. אפשר לכנות זאת "לוקאליזציה" של חקר השואה, שהיא אולי נסיון נוסף לתפוס, להבין ולהסביר במלים אקדמיות יבשות כביכול – מה באמת קרה בשנות האימה ההן? כיצד ואיך זה התאפשר? מי היו המעורבים מצד הקורבנות ומצד המחוללים? נראה שנמשיך לחפור ולנבור ולחפש תשובות עוד שנים רבות ואולי דורות. ייתכן שקלצה לא היתה בולטת בקורות השואה אלמלא הטבח של 1946 והוויכוח שהתעורר בפולין שנים רבות אחריו, אך בנדר מראה כיצד התקיימו בה כל המרכיבים השטניים של התכנית הנאצית ל"פתרון הסופי". אף כי היתה כאמור קהילה קטנה יחסית, הופעלו בה כל אותם מנגנונים שהביאו לסיום הטרגי. בנדר מתבססת על מיגוון עצום של מקורות, כולל מסמכי הארכיון הממלכתי של העיר, תעודות מן המכון היהודי ההסטורי  בווארשה – הז'יך, דו"חות חקירה במשפטים של פושעים נאציים ושורה ארוכה של תעודות, יומנים, זכרונות ועדויות. נראה שלא פסחה על שום חוברת או ספר, מסמך או עדות המדברים על קלצה, והתוצאה אכן  מצדיקה את המאמץ העצום הזה. צעד אחר צעד, בצורה כרונולוגית, אנו פוסעים בהדרכתה של המחברת בעקבות גורלם של יהודי קלצה – מן ה-4 בספטמבר, היום בו הופצצה עירם מן האוויר ויום המחרת בו נכבשה, אשר במהלכו כבר נלכדה קבוצת צעירים יהודים שהיו מאורגנים ב"קיבוץ" על שם בורוכוב – דרך שנות הסבל והאימה בגטו, בעבודות הכפייה, הגירוש והמשלוח למחנות ההשמדה ועד לטבח ביולי 1946.

תיאורים פרטניים מעוררי חלחלה של מקרי התעללות קשים בגטו מציבים שוב ושוב את השאלה, שעד היום לא ניתנה לה תשובה של ממש – כיצד גרמנים משכילים ו"נאורים" כביכול היו מסוגלים לבצע מעשים כאלה? כך לדוגמה בולטת דמותו של ארנסט טומס, ראש הגסטפו בקלצה, שהיה בן שישים בעת חיסול הגטו ובנדר מתארת אותו בתיאור מצמרר המסתמך על עדויות שניתנו בבית המשפט לאחר המלחמה: "בעל תואר דוקטור לפילוסופיה ושלט בשפות רבות, בין השאר גם בעברית. בעת שירותו בקלצה נהג טומס לערוך אצל התושבים ביהודים חיפושים אובססיביים אחר דברי ערך ונהנה להתעלל בקרבנותיו בצורה אכזרית ופרוורטית במיוחד. הוא נהג לצוות על גברים ונשים להתפשט והורה לחפש תכשיטים באברי מינם, היה מכה אנשים, זורק עליהם רהיטים וחפצים כבדים ובועט בהם במגפיו". כמוהו גם אחד מעוזריו, אריך וולשלגר "שהיה בשנות השלושים לחייו, היה בהיר גבוה ורזה, בעל אף בולט מאוד ומבט חודר, שהניצולים תיארו אותו 'כאילו הביט בך המוות'. הוא היה אדם ציני להחריד, הפיל סביבו פחד נורא, הגיב בצחוק למראה בכי וירה להנאתו ביהודים רבים" (עמ' 177). בנדר כותבת כי בעת חיסול הגטו נרצחו במקום כ-2500 יהודים – יותר מעשרה אחוזים מכלל המגורשים, ומסקנתה היא כי "גם כאן הותר כל רסן – מבצעי הגרוש והרצח בקלצה נתנו פורקן לנטיותיהם הסדיסטיות ועשו הרבה מעבר למה שהתבקשו. הם היו אלימים, ברוטליים וחסרי רחמים והפיקו הנאה יוצאת דופן, אפילו בנסיבות התקופה, מן ההתעללות ביהודים ומן הייסורים שהסבו להם", בהתייחסה לכותרת ספרו הידוע של כריסטופר בראונינג, קובעת בנדר כי "הם בהחלט לא היו "אנשים רגילים"" (עמ' 198).

כמו במקומות אחרים גם בגטו קלצה היה נסיון להתארגנות מחתרתית של צעירים, ברובם קומוניסטים שמטרתם היתה לברוח ליערות ולהתארגן כקבוצה פרטיזנית. זה קרה בשלב מאוחר. אולם לכידתם של מייסדי הקבוצה והוצאתם להורג בידי הגרמנים עצרה את הפעילות לתקופה מסוימת. אחר כך שוב התארגנו, יחד עם פעילים מתנועות אחרות, והצליחו אף לאסוף נשק ואפילו מכונת יריה, ויצרו קשר עם אנשי מחתרת פולנים. מספרם המשוער היה כ-150. אלא שתכניתם להבריח מן הגטו עשרות יהודים לא יצאה לפועל. חברו לכך הפחד מן הגרמנים, החשש מן הלא נודע בחוץ והלשנות. רק שני מקרים של הצלת יהודים בידי פולנים, שזכו אחר כך לתואר "חסידי אומות העולם" מוכרים בקלצה ועוד 128 במחוז כולו. בנדר מציינת כי אלו נתונים נמוכים ביותר בהשוואה למקומות אחרים. היא מביאה כמה מן הסיפורים המרגשים הללו שהיו כטיפה בים ואינם מכפרים כמובן על שיתוף הפעולה הנרחב של פולנים עם גרמנים בתקופת המלחמה, וגם אחריה: "פולין היתה המדינה היחידה בה נמשך רצח היהודים גם לאחר התמוטטותו של הרייך השלישי", קובעת בנדר (עמ' 305) והיא תולה זאת הן באנטישמיות הפולנית המסורתית והן ב"מקורות שנאה חדשים" שנוספו: היהודים שחזרו משטחי ברית המועצות נחשבו בעיני האוכלוסיה המקומית כשליחי המשטר הקומוניסטי החדש והשנוא, הפולנים סרבו להחזיר להם את רכושם, שברוב המקרים כבר נתפס על ידי המקומיים, או את מקומות עבודתם. שמועות שהופצו דיברו על כך שהחוזרים אינם באמת יהודים פולנים, אלא יהודים רוסים שנשלחו כדי לסייע לרוסיה בהשתלטות על פולין. בעיני חלק מחברי המחתרות הפולניות הימניות – הקומוניסטים היו אויב חמור יותר מאשר הגרמנים והם המשיכו לפעול באלימות ובטרור לא רק נגד היהודים, אלא גם נגד מוסדות השלטון החדשים שהוקמו בפולין. הכנופיות הללו זכו לתמיכה מן הציבור וכך נוצרה קרקע פורייה לקליטת שמועות אנטישמיות שהופצו וחזרו על העלילות מן העבר, כי יהודים חוטפים ורוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לצורכי פולחן הפסח.

וזה בדיוק מה שקרה בקלצה – ביולי 1946 נעלם ילד פולני בן שמונה מביתו והוריו והמשטרה המקומית החלו בחיפושים נרחבים אחריו. כעבור יומיים חזר הילד, הנריק בלשצ'יק וסיפר שנחטף בידי יהודי והוחזק במרתף ללא מזון, אך הצליח לברוח בעזרת נער אחר. הילד אף הצביע על בית מסוים בעיר בו הוחזק ועל אדם שעמד לידו כמי שאחראי לחטיפה – זאת ב"הדרכתו" של מכר של המשפחה שהלך עם האב ובנו למסור עדות במשטרה. באותו בית התגוררו כארבעים יהודים חברי קיבוץ איחוד הנוער הציוני ועקיבא שהכשירו עצמם לעלייה לארץ. המשטרה עצרה את היהודי עליו הצביע הילד והשמועה פשטה בעיר כאש בשדה קוצים וגרמה להתקהלות המונית סביב הבית ולהסתה נגד יושביו. שילוב של המון מוסת ואנשי צבא שנכנסו לבית וירו ביושביו הותיר בסוף היום 47 יהודים הרוגים ולמעלה מחמישים פצועים וגרם לגל עכור של פוגרומים אנטישמיים ברחבי פולין. כך באופן סמלי – כפי שהחל רצח היהודים בקלצה בספטמבר 39 בהתקפה על "קיבוץ" ציוני הוא הסתיים באותו אופן ביולי 46, הפעם בידי פולנים. אמנם הממשלה הפולנית הקומוניסטית יצאה נגד ההתקפה בחריפות וניסתה לנקוט בפעולות לבלימת הפרעות, אולם "לפוגרום בקלצה היתה השפעה טראומטית על הציבור היהודי בפולין" (עמ' 322) ויש הסבורים כי הוא שימש כזרז ליציאה המונית של היהודים ממנה ולחיפוש אחר מקומות מבטחים אחרים. כידוע, הוויכוח והדיון הציבורי על מה שאירע בקלצה עדיין מהדהד בפולין של היום והתעורר מחדש ביתר שאת לאחר פרסום ספרו של יאן טומש גרוס "פחד" במלאת 60 שנה לפוגרום ב-2006.

בנדר מסיימת את ספרה המקיף בהצבת סימני שאלה, שלדבריה יש מקום להמשיך לחקור אותם: האם אמנם הפוגרום בקלצה גרם ליציאה ההמונית של יהודים מפולין וגם – מדוע קרה הפוגרום דווקא בעיר זו ולא בערים אחרות בהן התרכזו יהודים רבים יותר אחרי המלחמה? לדעתי היא עצמה מספקת חלק מן התשובות בספרה "בארץ אויב": בקלצה אכן שררה אנטישמיות אלימה במיוחד עוד לפני המלחמה, ובוודאי במהלכה, ויש להניח בוודאות גבוהה כי עזיבת היהודים אכן קשורה בפוגרום ובחשש שאין עתיד לקהילה היהודית בפולין. הספר, כאמור, מצייר תמונה מקיפה, מעמיקה ומדוקדקת של קהילה אחת, בעיר אחת בפולין, אחת מני רבות שהייתה, חייתה ופרחה – ואיננה עוד.

 

פורסם ב"האומה", קיץ תשע"ב

 

 

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות