מרץ 142012
 

רוזה לוקסמבורג, מכתבים מבית הסוהר, תרגום: לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2009.

המהפכנית היהודיה רוזה לוקסנמבורג נרצחה לפני תשעים שנה בידי חבורות ימין קיצוני, בשל פעילותה הסוציאליסטית ושאיפתה לחולל מהפכה קומוניסטית בגרמניה. יחד עם חברה לרעיון קרל ליבקנכט, יסדה את "הליגה הספרטקיסטית", פלג שמאלי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שאכן היווה בסיס להקמת המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בשנים מאוחרות יותר. ב-1916,  בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכלאה לוקסמבורג בבית סוהר כיוון שהתנגדה בחריפות קולנית למלחמה ופעלה נמרצות נגד השתתפותה של גרמניה בה. היא חזתה כי מלחמה זו תגרום ל"משבר שלא היה כמוהו בהסטוריה". מתוך הכלא כתבה "רוזה האדומה", כפי שכונתה אז, מכתבים לחברתה סוניה, אשתו של ליבקנכט שנאסר אף הוא, וניסתה לעודד את רוחה.

הדמות העולה מן המכתבים סותרת לכאורה את האישיות הפוליטית המהפכנית הנוקשה. מתגלה מתוכם אישה רגישה ליפי הטבע (עד כמה שיכלה ליהנות ממנו בין החומות), בעלת השכלה רחבה ואוהבת ספר, סקרנית, מעמיקה, עשירת מבע ואופטימית ללא תקנה. למרות הבידוד והתנאים הקשים בכלא היא גידלה לה גינה קטנה, ניצלה את טיולי החצר להתבוננות בציפורים, בצבעי השמיים המתחלפים, בעננים השטים מעליה ובצמרות עצים רחוקים, וכתבה: "מה מוזר הדבר כי הנני שרויה תמיד כבתוך שכרון של שמחה – ללא שום סיבה מיוחדת לכך… הנה שוכבת אני בודדה ודמומה, עטויה רדידים שחורים רבים אלה, מעטה החושך, השעמום… ועם כל אלה הולם לבי משמחה פנימית לא נודעת שאין להבינה כלל… ואני מחייכת באפלה אל מול פני החיים, כאילו ידוע לי איזה סוד של כשפים, השם לאל כל רשע וכל עצבות והופכם להיות אך זוהר ואושר". האישה הלוחמת, שטבעה את האמרה המפורסמת כי "חירות היא תמיד אך ורק חירותו של החושב אחרת", מגשימה את דבריה בעצמה – גם כשניטלת ממנה החירות היא נשארת אדם חופשי וחושבת אחרת מן הצפוי.

לראשונה תורגמו המכתבים בידי לאה גולדברג והופיעו בחוברת קטנה בספרית פועלים ב-1942. חמישים ושבע שנים אחרי – שוב מוציאה אותם הספריה באותו תרגום פיוטי קולח ועדין שעדיין לא נס לחו, בתוספת הקדמה של שולמית אלוני ומפתח קצר של שמות אישים הנזכרים במכתבים, רובם סופרים ומשוררים או מהפכנים כמוה. "קרן רוזה לוקסמבורג" שיזמה את ההוצאה המחודשת, פתחה השנה משרדים בתל אביב וברמאללה וכינסה אירוע רב משתתפים לדיון במורשתה של לוקסמבורג, אותה היא מבקשת לשמֵר ולהפיץ. אך המכתבים הם בעלי אופי אישי ופנימי בעיקרם ומכילים רק רמיזות קצרות לאותה מורשת פוליטית והגותית. באחת מהן היא מצביעה על כך שכל תולדות התרבות האנושית מבוססות על "שלטון אדם באדם" ורק התפתחות רבת ייסורים הצפויה בעתיד עשויה לשנות זאת. לוקסמבורג היתה מלאת התלהבות מן המהפכה הרוסית שאירעה בעת היותה בכלא, אך לא חששה גם לבקר את הנטיות האוטוקרטיות והדיקטטוריות של מחולליה. בחייה הקצרים ידעה הרבה מכאוב ובאחד המכתבים היא מביעה משאלה למות על משמרתה "בהיאבקות בראש חוצות או בבית סוהר", כפי שאכן אירע זמן קצר אחר כך. אך מאידך, ידעה להפיק אושר ושלווה ויופי מזוקק מכל רגע מופלא של התמזגות עם הטבע: "כיצד יכול אדם להיות 'רשע' או קטנוני למראה שמיים כאלה?" היא שואלת את חברתה סוניה ומבקשת ממנה "לעולם אל תשכחי להביט אל סביבותייך, ותהיי 'טובה' תמיד".

למרות הקושי והבדידות בכלא לא חדלה להתבונן פנימה והחוצה והגיעה לשלמות ולהשלמה מעוררי קנאה: "הנני מרגישה את עצמי מאושרת בכל מצב שהוא, אף לא הייתי רוצה למחוק דבר מחיי, אף לא הייתי רוצה שיהיה דבר שונה מכפי שהיה או הווה".

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות