היהודי האחרון בעיראק: על עאידה של סמי מיכאל

סמי מיכאל, עאידה, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2008, 271 עמ'.

יולי 2009

זכי דאלי רוצה להיות היהודי האחרון בעיראק. הוא מסרב לעזוב את ביתו ואת עירו האהובה בגדד, למרות שכל בני משפחתו היגרו ממנה מזמן והתפזרו – מי לישראל ומי לאמריקה הרחוקה, ולמרות שהחיים תחת משטרו של המנהיג השואג סדאם חוסיין אינם בטוחים כמו פעם. הוא מתעקש להישאר מתוך תחושת שליחות, מפני ש"תולדות היהדות בעיראק הן העשירות והארוכות מבכל ארץ אחרת, לרבות ארץ ישראל. אברהם אבינו התחיל פה, והוא זכי יסיים כאן". גם בגיל שבעים הוא ממשיך לערוך מדי שבוע את תכנית הטלביזיה הפופולארית "נופים ואתרים", לנסוע ברחבי מולדתו ולחפש אחר מקומות חדשים לצילום. הוא חי בגפו בבית המשפחתי הגדול, לאחר שאיבד את אהובתו היחידה נור שעונתה עד מוות בידי שליחי השלטון, בשל השתייכותה הפוליטית. ובכל זאת, הוא מרוצה מחייו ויודע להנות גם ממנעמי החך והגוף. בסצנה הראשונה בספר המציגה את הדקדנטיות והמגיע אל הבית ידידו הקרוב נזאר אלסייד, איש המוח'אבראת, שרותי הבטחון העיראקיים, בלווית נערות צעירות ויפות המספקות את תאוות הגוף המזדקן, בעוד רנין החיננית ואימה השתקנית עפיפה דואגות להאכילם בתבשילים טעימים ולנקות אחריהם. אך יום אחד משתנה הכול. "אל חצר חייו נחתה ציפור נדירה", שהפרה את השלווה המדומה, ומכאן ואילך מתגלגל הסיפור לכיוונים בלתי צפויים. על מפתן ביתו הוא מוצא אישה צעירה חבולה, פצועה, מבוהלת ואילמת. בינו לבינו הוא מכנה אותה "עאידה" (השבה, בערבית), שהוא גם שמה של השבויה, גיבורת האופרה המפורסמת אאידה. בהחלטה ספונטאנית ולמרות הסיכון שבדבר, מחליט דאלי להשאיר את האישה האלמונית בביתו ולטפל בה. הוא מבקש מבן דודו הווטרינר, האיש היחיד בו הוא יכול לבטוח, לתת לה טיפול רפואי, ולאחר כמה ימים מתוודה גם בפני הידיד מהמוח'בראת שבא להציץ ולגעת בגסות בגוף המעונה השוכב במיטה צחורה בעיניים קרועות ומפוחדות.

היחסים בין הפליטה הכורדית שאין לה עבר לבין היהודי הבגדדי שאין לו עתיד הם הציר המרכזי סביבו מתפתחת עלילת הרומן. זאת, על רקע חיי היומיום בעיראק בתקופה שבין שתי מלחמות המפרץ אליהן יצא סדאם בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת – זו שהופנתה כנגד איראן השכנה וזו שבאה בעקבות הפלישה לכוויית.

בעדינות ובסבלנות אין קץ, ובניגוד לעצת ידידיו המעטים, מטפל דאלי בעאידה האילמת ובונה את אמונה בו. התקשורת ביניהם מתקיימת באמצעות סיפורים, פתקים ומבטים. עם החלמתה האיטית היא לוקחת על עצמה את מטלות הבית ובעזרת רנין חוזרת לנשיותה המעוררת בזכי את זכרה של נור. אך ישנה עאידה  של היום המעודדת את דאלי לספר לה את חייו, מאזינה איתו בשתיקה למוסיקה וקוראת מספריו, וישנה עאידה אחרת של הלילה, רדופת סיוטים וביעותים, המתייפחת ביללת חיה פצועה ליד דלת חדרו ומשתוקקת למגע ולניחומים. ביד אמן משרטט מיכאל את המעברים הללו ואת רגשותיו הגואים של דאלי שפרטיותו הנינוחה נכבשה ונתערערה בידי אישה זרה. כצפוי, הוא הולך ונשבה בקסמה ומתרגל לנוכחותה, עד שאינו יכול בלעדיה, ולמרות פער הגילים והתרבות הגדול ביניהם צומחת לה אהבה רומנטית בצל הסכנה.

ומעבר לגדר מתגוררת השכנה השיעית סאמיה, חברת ילדות, שרוב בני משפחתה נרצחו בגלל מוצאם והטרגדיות פקדו את ביתה בזו אחר זו. דאלי מסייע לה ככל יכולתו אך בו בזמן סובל מעיניה הבולשות שדבר לא נעלם מהן, כולל כמובן כניסתה הדרמטית של עאידה אל ביתו. "רק זכור שאנחנו שכנים", היא אומרת לו, "והשכנים תמיד חוששים שהאש שפרצה  בבית אחד עלולה להתפשט לבית השכנים". מערכת היחסים עם סאמיה ומשפחתה גורמת לסיבוכים פתלתלים נוספים בהמשך העלילה, כאשר מתברר כי שני בניה שנחשבים כמתים מסתתרים  במרתף המשותף לשני הבתים ומסכנים את יושביהם. במקום מחבוא בגדר המפרידה ביניהם מחזיק דאלי כמוסות רעל ליום פקודה. מדי פעם הוא מוציא אותן, מביט בהן ארוכות ומהרהר במוות שיבוא כברק ויצילו מן הייסורים הצפויים אם ייתפס בידי השלטון. המתח בחן הנהנתנות של חיי היומיום לבין הצל הכבד הרובץ עליהם נשמר לאורך כל הסיפור.

דרך הדמויות והיחסים ביניהן מתגוללת הטרגדיה של עיראק, ארץ הדקלים היפהפיה הנהרסת ונאכלת בידי יושביה. געגועיו של סמי מיכאל אל מחוזות נעוריו מנשבים בין דפי הספר. מאז עזב אותה ב-1948 לא פקד אותה שוב. זכרה, ניחוחותיה וצליליה, איוושת כפות התמרים והחום האנושי הפכו לזכרון רחוק והוא נאלץ להיעזר בשורה של עדים עיראקים שסייעו לו "להכיר את פניה החדשים של מולדתי הראשונה", שנעשתה כמעט זרה לו, כפי שהוא מציין בעמוד התודות הקצר בסוף הספר. שמות רובם חסויים מחשש לחשוף את קשריהם עם הסופר הישראלי.

בעט קלה ורבת חן מפליא מיכאל לפרוש בפני קוראיו את יופייה של בגדד, את תהפוכותיה של עיראק ואת הדמויות השונות המרכיבות את הרומן ותוך כדי כך גם לכתוב סיפור מרתק ושובה לב. למרות המרחק, הוא מצליח לשרטט תמונה אמינה של זוועה, חיים, חמלה והישרדות במדינה דיקטטורית ולהציג את מורכבותה האתנית, הפוליטית והדתית של עיראק, המסובכת בפחדים ובשנאות של עצמה. העלילה הפרטית משתלבת בסאגה הלאומית ומעצימה אותה באמצעות דיאלוגים, תיאורים ומחשבות, החושפים שכבות ורבדים עמוקים. בניגוד לדיכוטומיה השטחית בין "טובים" ל"רעים" המצטיירת מכלי התקשורת מציב מיכאל אתגר ספרותי לדימוי החד-ממדי השגור של הפוליטיקה העיראקית בימי סדאם. כך למשל, נזאר סייד איש המוח'בראת הקשוח מגלה גם חולשות ורכות אנושית. זכי דאלי עצמו נכנע לסחטנות ולגחמה מוזרה של שכנתו, המחתנת אותו בכוח עם כלתה הנתעבת, שנכנסה להריון מבעלה המת כביכול. התמורות הדרמטיות המתחוללות בעאידה גיבורת הסיפור מתוארות אף הן בדרך משכנעת ולא פלקאטית, באמפטיה גדולה אך גם באיפוק, תוך שהקורא מזדהה עם כאבה ושמחתה ועוקב נפעם אחר יחסי האהבה העדינים הנרקמים בינה לבין מושיעה המבוגר ממנה בשנים, שעד הסוף לא מצליח לגלות את סוד עברה. דווקא כאן חסר לדעתי ממד חשוב בהבנת הסיפור והגיבורה הראשית שלו, אם היה מיכאל מוסיף פרטים לגבי הרקע ממנו באה, בשל מה נרדפה, מה המעמד של הכורדים בעיראק ומה הרקע האישי שלה – היתה הדמות מתחזקת והופכת למציאותית יותר. זהו כמעט החסרון היחיד שמצאתי בספר.

סצנת הסיום מספקת, בצד התפנית המפתיעה של העלילה גם תובנות של הסופר על מה חשוב בחיים ומה זניח, מה שווה להיאבק עליו ומה לא. דאלי החולה מובל מעורפל הכרה לניתוח לב בשוויץ, כשעאידה לא משה מצידו. אחיו כמאל שהתעשר באמריקה ובן הדוד שלמה-ג'ליל, יהודי שהתאסלם והסתגל למשטר שעלה על הטיסה ברגע האחרון ונטש את משפחתו מאחור, משוחחים ביניהם שיחת חולין בתוך המטוס. זכי המסומם מתרופות שוקע בתרדמה עמוקה ואז, "כשהוא מרחף בין ארץ ושמיים, מתרחק מבגדאד שלו, חשב, שאפשר שהמולדת הממשית היקרה מכול היא האישה שאתה אוהב". ואילו אחיו כמאל עונה לשלמה השואל איזו עיר רואים עכשיו למטה כי "מהגובה הזה כל הערים נעשות דומות זו לזו. ארמונות ובנייני פאר מיטשטשים. כולן, כל הערים נראות כצלקות אפורות הפזורות על פני הארץ". כך מציב מיכאל את האהבה גבוה בסולם הערכים ואת המאבק על טריטוריה ואת הגעגוע למקום פיזי הרחק הרחק בתחתית.

"עאידה" אולי איננו רומן "גדול" כפי שבחרו כמה מבקרים להציגו, (מבלי לפרש מהי אותה נוסחה ההופכת סיפור מעניין, שוטף וחשוב לראוי לתואר זה). למיטב הבנתי, הרומן  האוטוביוגרפי ויקטוריה עולה עליו ברוחב היריעה שלו ובתכונותיו ואיכויותיו הספרותיות. יחד עם זאת, עאידה מתבלט אל מול ריבוי הספרות ה"רזה" והדלה הנכתבת במחוזותינו – בלשונו העשירה והמדוייקת, באנושיותו החמה וברקע ההסטורי המפתיע והבלתי שגרתי בתוכו הוא מתרחש. הבחירה של מיכאל לכתוב רומן עיראקי הנושא שם ערבי, לספר סיפור שישראל קיימת בו רק כאלטרנטיבה רחוקה, אחת מיני רבות, היא בחירה אמיצה ונועזת, שהתוצאה בהחלט מצדיקה אותה. הספר הפך לאהוב ולרב מכר וקיבל ביקורות מצוינות ובצדק. יש לקוות שסמי מיכאל לא יחדל מלמשוך בעט הסופרים הייחודית שלו ויכתוב עוד ועוד על פינות נסתרות ונידחות בשתי המולדות האהובות שלו.

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה