עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

בימים אלה יצא לאור ספר חדש של עמוס עוז, "בין חברים" בו הוא חוזר לקיבוץ.

בזמנו כתבתי רצנזיה (במסגרת שיעור של מאיר ויזלטיר באוניברסיטת חיפה) על ספרו הקודם של עוז, המתרחש בכפר שהוא ספק מושב ספק קיבוץ, ובנוי באותה מתכונת – סיפורים קצרים המתחברים לסיפור גדול.

והרי היא לפניכם:

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, כתר 2008, 218 עמ'.

יוני 2009

כמעט יובל שנים אחרי ארצות התן חוזר עמוס עוז אל הסיפור הקצר, הפעם בלשון יבשה יותר, פיוטית פחות, נטולת פאתוס, אך באווירה דומה בכבדותה ונושאים דומים, כאילו לא חלפו שני דורות ויותר. כהרגלו, הוא חודר בעין בוחנת ומחטט תחת עורן של דמויותיו, אינו נרתע מלתאר את ריחות הגוף, רקבון הבשר וצחיחות הנפש. שני קווים מקבילים הנוגעים זה בזה נמשכים בסיפוריו של עוז, בלתי פתורים, מאז ועד היום  – יחסי המשיכה-דחייה הארוטיים עם הערבים החיים בשכנות, מאיימים, חשודים ונחשקים כאחת, וכאב החלומות הנשגבים שדעכו והפכו עכורים ודלוחים, צפודים כמו פניה של הרופאה גילי שטיינר, מתפוררים כמו ביתו של הסופר אלדד רובין, אבודים כמו אשתו של בני אבני. יללת התנים בלילות מאיימת אך גם מנחמת בקביעותה והשירה בציבור – בקיבוץ של אז וביישוב המזדקן של היום, ממשיכה להדהד בלילות שישי כמענה מלאכותי בעליזותו המנסה להתגבר על קול בכיו של התן. כמו גאולה ב'נוודים וצפע' וחנה גונן ב'מיכאל שלי', כך גם רחל פרנקו ב'חופרים' מקיימת יחסים וירטואלים עם ה'ערבי' ששודרג מרועה צאן לסטודנט. הנשים – תמיד יהודיות חסודות וחסרות מנוח והגברים – תמיד ערבים עם ניצוץ פראי בעיניים, "הפרא האציל" הקלאסי המתואר מבעד לעיניו של הגבר הלבן ובהיר השיער, המתבונן בו בקנאה. כמו שמשון שיינבוים בקיבוץ של אז, כך פסח קדם  בתל אילן של היום – מבכים את גורל המפלגה, התנועה, האומה, המדינה, החברה, כאילו לא עברו חמישים שנות עשייה ומעש. קל ליפול לבור האלגוריה ולנסות לפרש, כפי שעשו טובי המבקרים, את 'תמונות מחיי הכפר' כאלגיה למפעל הציוני הקורס לנגד עינינו,  כאות אזהרה ליחסים הבעייתיים בין יהודים לערבים וכמשל לפחדים הקמאים מפני חורבן בית שלישי. אכן, הסיפור 'חופרים' מזמין השוואה כזו אחד לאחד – פסח קדם – חבר הכנסת לשעבר, אלמן נרגן המדמה כי מדי לילה מישהו חופר תחת יסודות ביתו, רחל בתו, אלמנה מטופחת התקועה עם אביה בבית בכפר השוקע, בנותיה – בנות הדור השלישי – משגשגות בלוס אנג'לס ובבריסל, ועאדל – הסטודנט הערבי העושה כל עבודה קשה בימים ומנגן במפוחית שירי געגועים רוסיים בלילות. כצפוי, מהווה עאדל מושא לחשדנותו המתמדת של פסח ולתשוקותיה הסמויות של רחל. אך זוהי אלגוריה פשטנית מדי, וכשהיא נבלעת בתוך שלל הסיפורים הקשורים זה בזה במקום, בזמן ובנוף האנושי – אני נוטה להסכים עם ניתוחו של נסים קלדרון כי עוז חושף בפנינו את "מראות השתייה" שלו, את השדים החבויים בתוכו כאדם ולאו דווקא כסמל לישראליות הצברית הגברית המזדקנת. למרות שזכה לתהילת עולם והוא רחוק לכאורה כרחוק מזרח ממערב מדמויותיו המתרוקנות והנואשות  – עמוס עוז הוא עדיין אותו ילד מ"סיפור על אהבה וחושך" שאינו יכול להתגבר על נטישתה של אימו וממשיך לבחון את העולם מבעד לתמונות מסויטות, יצר הרס חבוי, משפחות חבולות ושבורות וחוסר תקווה – אלו הם חומרי הסיפור שלו.

ולכן אין לסיפורים פואנטה, כי לחיים אין פואנטה, אין להם סוף, כי הסוף טרם הגיע ולכשיגיע – מי יוכל לספרו? אין פתרון לחידות – לאן נעלמה אשתו של בני אבני? מה קרה לאחיינה של גילי שטיינר? למה התאבד בנם של דליה ואברהם לוין? האם נהרס ביתו של רובין? ומה עלה בגורלו של וולף מפציר? זה מטריד ומרגיז, כי הקורא הנקשר לדמויות המתוארות בפרטי פרטים חיצוניים ופנימיים, סבור כי הוא זכאי לדעת כיצד יתפתח סיפורן  ומה יעלה בגורלן. העלילה המובילה את הגיבורים לנקודת מפגש והתנגשות או לדילמה קשה  – מותירה אותם ללא מענה, ללא פשר ואת הקורא סקרן ומאוכזב.

והנה גילוי נאות – גם אני חיה ברמת מנשה, ביישוב מוקף גבעות רכות ושדות חיטה עד קצה האופק, פריחת אביב משכרת ויללות תנים העולות מן הוואדי כשהיום כבה. גם אנחנו מדמים עצמנו לטוסקנה, נאבקים בכרישי נדל"ן ובאוטוסטרדות האונסות את הנוף ולפעמים נכנעים בלית ברירה. גם הקיבוץ שלי הזדקן ודעך ומייסדיו עמדו מול שברי חלומם, חלום אותו דמיינו באושוויץ ובטרבלינקה, בדרכים ההרוסות של אירופה המשוחררת ובאניית המעפילים שלא הורשתה להפליג אל הארץ המובטחת. אך הם באו לכאן, צעירים שאיבדו את הכול, נאבקו בטרשים ובשרב, ביתמות ובשכול והתחילו חיים חדשים בלי הורים, בלי נעורים ועם אין ספור שֵדים קבורים עמוק במרתפי הלב, שרק כעבור יובל שנים העזו לשחררם לאט ובזהירות. גם כאן פינת הזכרון היתה מקום המפגש המרכזי עד שאבני הגוויל שלה ניתקו מן הקיר וצנחו אל בריכת דגי הזהב שנעכרה ויבשה. הם בנו נקודה ירוקה לתפארת אך בניהם הלכו אל מעבר לים או לעיר הגדולה, בתיהם התקלפו וחרולים עלו בחצרם. היה רגע בו הכול איֵם להתמוטט, אך הם השכילו להמציא עצמם מחדש ולהתחבר לחלום הקפיטליסטי האינדיבידואלסטי שהציל את מפעלם, אך אולי לא את נפשם. ממול, מעבר לוואדי, ביתם של התנים, מציצים גגות הרעפים האדומים של בתי המושבה הוותיקה בת שלמה המוקפת כרמים ובוסתנים, שהיתה אולי השראה לתל אילן. בשבתות באים אליה בהמוניהם חובבי גבינות ויין ומדי פעם נהרס בה בית אבן ישן השוכן בין ברושים עתיקים ווילה נוצצת נבנית על חורבותיו, מוקפת גדר.

האם אמנם מבשרים כל אלה על חורבנו הקרֵב של הבית הקולקטיבי?

עמוס עוז אינו זקוק לספרות כדי לבטא את עמדותיו הפוליטיות ואת נבואות הזעם שלו. כשרצה לומר כי תנועת העבודה הגיעה לקץ תפקידה ההסטורי לא כתב סיפור אלא התראיין לעיתון, וכשרצה לתמוך במאבק לשלום יצא להפגין וכתב מאמר ולא רומן. כפי שהעיד על עצמו ועל ספרו האחרון בראיון לרגל מלאת לו שבעים שנה (הארץ 8.4.09): "אם אני אכתוב סיפור על אבא, אמא, בת ודמי כיס אז יהיה מי שיגיד שהאבא זה הממשלה, האמא זה הציבור, הבת זה הדור הצעיר ודמי הכיס זה המשבר הכלכלי. מה אני יכול לעשות. הספר ממוקם בישראל פחות או יותר, אבל הוא יותר על המצב האנושי מאשר על המצב הישראלי… אני לא יכול להגיד לאנשים איך לקרוא. אני הוצאתי את הספר, הם יעשו בו מה שהם רוצים".

מי שרוצה לחפש סימני התפוררות יכול למצוא אותם כבר ב'ארצות התן' ו'במקום אחר', הרבה לפני שמדינת ישראל הקטנה, האידיאליסטית והצודקת הפכה למעצמה צבאית כובשת הסוגדת לעגלי הזהב, הנדל"ן והריאליטי. כבר בשנות הששים הצליח הנער הזר שבא מירושלים לקיבוץ חולדה לחדור את המעטה העבה של הקולקטיב ולהתבונן בחדות בהירה אל תוך נפשם של היחידים שהרכיבו אותו. הוא מצא שם דווקא את התמהוני והמוזר, השונה והסוטה מן הקו, את המשפחות המפורקות ואת הבדידות האישית בתוך היחד החונק. הוא הבין, כפי שרק סופר יכול להבין גם אם הוא עוד לא בן עשרים וחמש, כי ה'מצב האנושי' הוא אוניברסלי ואיננו תֽלוי מקום וזמן, וכי סופו של המבנה הקולקטיבי המחמיר והכובל להתפרק לאטומים עצמאיים שינועו בחופשיות כל אחד במסלולו, וזה לא תמיד רע.

"לעמוס עוז אין כבר כוח לסיפור הציוני" כתב דרור קורן בביקורתו הקוטלת את הספר ומבטלת את מסריו. לטעמו, זהו סיפור על ריקנות, חסר השראה ובנאלי. כך אולי אם מתעקשים לקרוא אותו כמשל פשטני על הבית הציוני החרב, אך ההיפך הוא הנכון אם מתעלמים מן הנטייה האוטומטית הזאת וקוראים את הסיפורים כתמונות מחיי חברה מודרנית באשר היא, חברה שהתא המשפחתי שלה מפורק, שנשותיה בודדות ואין בה בכלל ילדים. תל אילן אמנם איננו מקונדו, כפי שנכתב על גב הכריכה, אין בו מסורת של כישוף והזיה כמו באמריקה הלטינית, אך הוא יכול להיות כל כפר בצפון אירופה או במיד-ווסט של ארצות הברית, יישוב שחי בעבר על חקלאות, עבודה קשה, אמונה חזקה וערכי משפחה, אשר בני הדור הצעיר עזבו אותו לטובת פיתויי המודרניזציה והאורבניות, ויחזרו אליו אולי רק אם יהרסו את הבתים הישנים על כל אשר בתוכם ויבנו במקומם וילות מנקרות עיניים. כך, החורבן לא ישאיר תילי הריסות  אלא יתחלף במשהו אחר – רדוד ושטחי, אבל חי.

לכן, אני מסרבת לראות ב'תמונות מחיי הכפר' קינה על עצמנו, ובעמוס עוז נביא חורבן. זהו ספר עגום ואפלולי, הקריאה בו אינה משמחת, אבל מבעד לזיקנה ולרקבון מבצבצים גם ניצנים לאפשרות של תחייה, (אם מתעלמים מן הסיפור האחרון שנדרש לפרשנויות רחבות יותר).

הכתיבה העוזית חלקה, נקייה, מדויקת, צלולה, עגולה ושלמה. החזרות הרבות משרתות את התוכן, יוצרות אוירה ואינן מעיקות. למרות שכאמור פערי האינפורמציה הרחבים מנשוא משאירים את הקורא תוהה ולעתים מבולבל, והשתיקות רועמות לעתים יותר מן הדיבורים –  הרי הרישומים הנפלאים של הדמויות מפצים על ההעדר. כמעט אפשר לראות את תושבי תל אילן נעים מול עינינו בתהלוכה, כמו בסרט נע. אלו הם אנשים ממשיים שתווי פניהם מוכרים, אולי פגשנו אותם אתמול בדרך אך לא ידענו מה מתחולל בתוכם, אולי נראה אותם מחר חולפים על פנינו ולא נדע לפענח את חייהם. חיכינו לסופר שיגלה בעבורנו את צפונותיהם ויהפוך את תוכם לבָּרם.

"תמונות מחיי הכפר" כבר זכה בזמן הקצר מאז יצא לאור, לתילים של פרשנויות ולדעות סותרות ומנוגדות. אוהבי עוז משבחין והמסתייגים ממנו מחפשים פגמים, אך אי אפשר להישאר אדיש מולו. הוא מזמין קריאה חוזרת לאחר עיון במגוון הרצנזיות והמאמרים המלומדים שנכתבו עליו, ויש לצפות כי ימשיך לשמש מושא להתייחסות ולמחקר ספרותי, הסטורי וסוציולוגי עוד שנים ארוכות.

 

 

כתיבת תגובה