אהבה חסרת זכויות

אחוות עמים: אהבה חסרת זכויות

שרה אוסצקי-לזר

 
כשח' התאהב בפ', הוא דן את עצמו ואותה לגורל טרגי חסר פתרון: היא בת בית לחם, הוא בן אחד היישובים במשולש. על פי הוראת השעה לחוק האזרחות, אסור לאהובתו הצעירה להתאזרח בישראל. אם תבוא לחיות לצד בעלה, היא תהיה חסרת זכויות ו"שקופה" מבחינת המדינה. ח' הוא אזרח ישראלי בן שלושים, המתגורר באחד מיישובי המשולש, בן למשפחה גדולה ושורשית ביישוב, עובד ולומד, מציית לחוק, משלם מסים ומקיים אורח חיים שקט בין הבית לעבודה, פגישות עם חברים ובילוי צנוע מפעם לפעם, קורא עיתונים, מקשיב לחדשות, ממלא את זכותו לבחור בבחירות, ומעולם לא התנגש עם החוק; בקיצור' אזרח רגיל מן השורה.

אז למה הוא ראוי לכתבה בעיתון?
לפני כארבע שנים ניצתה בו אהבה לפ', קרובת משפחה רחוקה. כנהוג בחברה הערבית, הוא בנה לה בית מעל לבית הוריו' והם נישאו בטקס צנוע בחוג המשפחה; עוד זוג צעיר שמתחיל את חייו ומתכנן את עתידו. אלא שכאן השתבש משהו. "האח הגדול", לא ההוא מהטלוויזיה, אלא זה האמיתי היושב בירושלים, התערב בחייהם. שלוש שנים חלפו מאז החתונה, אך השניים אינם יכולים לחיות יחד. פ' היא תושבת בית לחם, וכמובן איננה אזרחית ישראלית. לכאורה, מי שנישאת לאזרח ישראל זוכה אף היא במעמד נחשק זה, אלא שכאשר מדובר בפלסטינים התחכם לו המחוקק ותיקן "הוראת שעה" לחוק האזרחות, ולפיו פ' איננה יכולה להיכנס לישראל ואיננה יכולה אפילו להגיש בקשה לאיחוד משפחות. היא בת 22, ורק כשתגיע לגיל 25 תוכל להתחיל בהליכים אלה, וגם אז הסיכוי שתקבל היתר לחיות עם בעלה קלוש ביותר. ח' אינו רוצה לעבור לגור בבית לחם, שכן הוא אזרח ישראלי וכאן מרכז חייו, משפחתו, עבודתו, החוג החברתי שלו והבית שבנה למשפחתו לעתיד. בעברית השוטפת השגורה בפיו ובעיניים נוגות הוא שואל: "האם מישהו יחליט בשבילי במי להתאהב? האם כאזרח, המדינה יכולה להכתיב לי היכן לגור? והרי לפי החוק אסור לי בכלל לחיות בשטח A; אם אעבור לשם הם יוכלו לשלול את אזרחותי במשך הזמן". ועוד הוא מספר בקול שקט, שלפני כשנה הוזמן לפגישה במשטרה, ושם, אדם לבוש אזרחית הציע לו דוגרי, שאם ישתף פעולה, יסדירו לאשתו אישור כניסה לישראל. "סירבתי ויצאתי מן החדר. היה ברור לי שהוא מהשב"כ ומנסה לנצל את מצוקתי".
התיקון לחוק האזרחות עבר בכנסת לאחר הפיגוע במסעדת מצא בחיפה ב-2002, כשהתברר כי המתאבד נשא תעודת זהות ישראלית בגין נישואי אמו לאזרח המדינה. מאז, למרות עתירות ומחאות, מתחדש החוק מדי שנה עם שינויים קלים, כשהמדינה חוזרת וטוענת שהסיבה היחידה לפגיעה קשה זו באזרחיה ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו היא הסיבה הביטחונית. אלא שברור כי מסתתרת כאן גם סיבה המכונה "דמוגרפית" והרצון לשמור על הרוב היהודי בכל מחיר, אומר חסן ג'בארין, מנכ"ל ארגון "עדאלה", שהגיש כבר כמה עתירות לבג"ץ בעניין ונדחה, אך אינו מרים ידיים ומנסה שוב ושוב. לפי הערכתו, למעלה מעשרים אלף זוגות נשואים חיים כיום בנפרד, בלי יכולת לממש את הזכות הבסיסיות לחיי משפחה המוקנית בחוק, לחלקם כבר יש ילדים המתגוררים בדרך כלל עם אימותיהם וגם זכויותיהם נרמסות.

האם פ', שהייתה בת 19 כשנישאה לאהוב לבה, מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל? הרי אפשר היה לבדוק כל אחד באופן פרטני, ולא לפגוע בצורה גורפת באלפי משפחות. בשל מצבן האבסורדי וגם מסיבות כלכליות, יש מאות ואולי אלפי נשים שבכל זאת מגיעות לארץ לחיות לצד בעליהן, אולם במקרה כזה הן וילדיהן אינם זכאים לטיפול רפואי, לחינוך או לביטוח לאומי. אין להן שום זכויות והן "שקופות" מבחינת המדינה. רוב הנשים הללו אינן יוצאות כלל מן הבית מחשש שייתפסו, וכך הן נידונות לחיות כלואות ומפוחדות, לעתים לאורך שנים.
בישראל לא מתקיים כלל דיון ציבורי בנושא. אפילו בג"ץ, מעוז הנאורות האחרון שנותר לנו, נותן שוב ושוב גושפנקה חוקית לאפליה בוטה וגלויה זו נגד אזרחים ישראלים ונגד זכותם להתאהב ולבנות משפחה. מלבד "עדאלה" וכמה משפטנים שכתבו על כך מאמרים מלומדים, אין אף צדיק בסדום שיעורר את הנושא ויהפוך אותו לדיון עקרוני על חוקתיות ועל מידתיות ועל הקשר בין ביטחון לבין פגיעה אנושה בזכויות האזרחים. שכן, כאשר מדובר באזרחים ערבים גם חדר המיטות שלהם הוא עניין ביטחוני.

פורסם בזמן הירוק, 24.2.2011

כתיבת תגובה