יהודית כפרי, זושה – מעמק יזרעאל ל"תזמורת האדומה", כתר וקרן זגגי, 468 עמ'.

אילו נחנתי בשמץ מיכולת התיאור המופלאה והעדינה של יהודית כפרי הייתי מספרת כיצד הצטרפתי למסען המשותף, שלה ושל זושה, בעת שהייתי במסע משל עצמי במקום רחוק ולחלוטין בלתי קשור לפרשת חייה ולזירת נדודיה ופעילותה של גיבורת הסיפור. כשהנחתי את הספר מידי לאחר ימים רבים של שקיעה בו, מוחה דמעות על סופה המר של זושה, הרגשתי כאילו יצאתי מאולם קולנוע ודמותה היפה  ניצבת מול עיני חיה ונושמת. חשבתי – צריך להפוך את הספר הזה לסרט. מיהי זושה? אותה גיבורה אלמונית שיהודית כפרי מציבה אותה בקידמת הבמה, כשבעים שנה אחרי מותה?  היא היתה אהובתו הראשונה של פישק כפרי, אביה של  יהודית, איש השומר הצעיר בעיר קאליש בפולין בשנות העשרים של המאה הקודמת וחבר קיבוץ עין החורש כל ימיו בארץ. זושה הקדימה לעלות לארץ ישראל והוא נשאר מאחור, דרכיהם נפרדו אך דמותה הכובשת והכריזמטית נותרה כנראה בליבו והאהבה אליה עברה אל בתו כעבור שנים רבות, אהבה שסחפה אותה ללכת עקב בצד אגודל בעקבות הדמות ולנסות לפענח אותה. רק בת שלושים ושש היתה  זושה במותה ב-1942, אך מסכת חייה היתה רבת תהפוכות ומעללים.

היא הפכה לקומוניסטית בעמק יזרעאל, לאחר שנוכחה לדעת כי מחנה הקיבוצים בעפולה יושב על אדמה ממנה נושלו בני הכפר הערבי אל-פולה. לא עזרו ההסברים כי האדמה נקנתה כחוק מידי בעליה האפנדים, זושה ראתה לנגד עיניה את העוול שנעשה לכפריים עצמם ולא יכלה להשלים איתו.  פעילותה בפ.ק.פ. המפלגה הקומוניסטית הארץ ישראלית ובתנועת "איחוד" בתל אביב כמו גם שירותה במפלגה הקומוניסטית בפריז ובבריסל בשנות השלולים אופיינו בנחרצות אידיאולוגית, במסירות טוטלית לרעיון ובדחיית כל פקפוק ושאלה באשר לנכונות הדרך ולצורך למלא את ההוראות וההנחיות ממוסקבה, גם אם היו בניגוד לרצונה וסיכנו את חייה, מה שאכן קרה לבסוף.

הפרק האחרון בחייה הוקדש לפעילות מחתרתית ברשת הריגול הקומוניסטית שפעלה נגד הנאצים ונודעה בשם "התזמורת האדומה". המגייס והמפעיל שלה ליאופולד טרפר, ששפר גורלו ונותר בחיים, שלח אותה למשימות מסוכנות ביודעו בבטחה כי לא תסרב: "הוא הביט בפניה היפים, הרציניים, בקומתה הלא גבוהה והדקה, בשערה, בעיניה שהלובן שלהן זרח מתוך עור פניה הכהה, בידה ארוכת האצבעות ששיחקה בבלי דעת ברצועת שעונה, וחשב שהיא אינה יודעת, וכנראה לעולם לא ממש תחוש ותדע כמה חשובים חייה שלה… עם חום לבה ומאור פניה ואמונתה וכשרונה המובהק בכל דבר שעשתה, והאינטליגנציה הגבוהה שלה ומסירותה, ויופייה, כמה היא חשובה זושה פוזננסקה הזו, האחת שעומדת כאן מולו בצל עצי הערמון של שנז אליזה המתמלאים חושך, ושצריך היה לחבק אותה ולשמור עליה ולא להניח לה בשום פנים ואופן לעשות את מה שהוא עכשיו הציע לה לעשות" (עמ' 310). אך הוא לא שמר עליה, והיא לא שמרה על עצמה, וגם כל אוהביה ומאהביה לא יכלו לעמוד מול גורלה. היא נתפסה בדירת מסתור בבריסל בה עסקה יומם ולילה בהצפנת ידיעות צבאיות חשובות שנאספו על מהלכי הגרמנים בעת המלחמה ובשידורם למוסקבה. למרות שהתריעה פעמים רבות על חוסר הזהירות של שותפיה, על הפרצות הגלויות במערכת האמורה להיות ממודרת ונסתרת, דבר לא הועיל. הגרמנים עלו על הבית בו התגוררה ועבדה, עצרו את יושביו, עינו אותה במשך תשעה חודשים בעינויים שהנייר אינו סובל את תיאורם. היא לא פצתה את פיה, לא הסגירה חברים, לא גילתה את הצופן ולבסוף החליטה לשים קץ לסבל ולחייה החד פעמיים, המוחמצים, הקצרים מדי, שהוקדשו למען מטרה נשגבת בה האמינה עד תום ולא חזתה בהכזיבה.

זהו רומן ביוגרפי המבוסס על מחקר מעמיק ורב-שנים. גם אם אין בספר מראי מקום וציטטות ממוסמכות  (בצעד נדיר מוסרת המחברת את מספר הטלפון שלה לכל מי שמבקש לקבל סימוכין מדויקים), הוא מצייר לא רק דמות אלא תקופה, ובתוך התקופה אנשים, מקומות, אמונות ותהליכים חיצוניים ופנימיים שחוללו את ההסטוריה. אמנם זושה נמצאת במרכז, אך הסובבים אותה מתוארים אף הם ביד אמן – אם אלה בני הנעורים בקן השומר הצעיר, חדורי אהבת ארץ ישראל ורצון עז ליצור מציאות חדשה, אם אלו הקומוניסטים החולמים על עולם המחר הנעלה והאידיאלי, ואם אלה הצעירים היהודיים המובטלים בתל אביב של שנות העשרים המתמודדים עם  שברו של חלום.

גם הפרטי זוכה בספר לטיפול עדין בתוך התמונה הגדולה. הצל הכבד של האם שנטשה אותה בילדותה והותירה חלל גדול של אהבה, יחסיה של זושה עם הגברים שהקיפו אותה כל ימיה,  כאבי הפרידה של פישק, שמחה, שמוליק, נפתלי – הגברים שאהבוה עד כלות. בתמונה נפלאה מצוייר ליל פרידתם האחרון של פישק וזושה, לאחר שהוא עלה סוף סוף ארצה והפתיע אותה בצריפה הדל בליל סתיו תל אביבי: "בתחילת הלילה הכול היה כל כך פתוח. הם אפילו לא העלו בדעתם שזהו אחד מאותם לילות נדירים שחורצים גורלות של בני אדם. לילה של בחירה שפותחת דרך אחת וחוסמת את רוב האחרות" (עמ' 200) הוא מבקש שתלך איתו לקיבוץ, היא נושאת נאום חוצב להבות על הצורך להיאבק האימפריאליזם הבריטי ובציונות המנשלת. "וכבר היה מאוחר בלילה. והיתה שתיקה ביניהם. עייפות וצער ושתיקה… האמונה הפוליטית היתה יותר חשובה מהאהבה" . פישק עזב עם שחר, היא בכתה בכי מר אך היתה נחושה בבחירתה ויותר לא ראו זה את זו לעולם. כפרי, שנכנסת ויוצאת מן הסיפור כל הזמן, מהרהרת מה היה אילו… "אילו מישהו מהם היה בוגר יותר, חכם יותר, פשרן יותר, רך יותר ותרן, רק קצת, כי לא הייתי רוצה שהם יהיו אחרים"…(עמ' 206) אולי זושה היתה אמא שלי, אולי לא הייתי קיימת כלל. המחברת מתחברת כאן למהותה הפנימית של זושה ומגלה את סודה – גם היא גדלה ללא אם, וזה מה שמסביר את ההזדהות הגמורה והיכולת שלה להיכנס לעורה של זושה, לקרוא אותה מבפנים, לדבר איתה, להבין אותה ולאהוב אותה כל כך. הטעם המיוחד של הספר הוא המעברים הטבעיים והבלתי מורגשים כמעט בין עבר להווה, בין תיעוד לבדיון, בין ספרות לחיים ובין זושה ליהודית. ייחוד נוסף הוא המעטפת של תיאורי טבע, עונות השנה, מראות, ריחות, צבעים, מבעי פנים, לבוש, שפת גוף, ויצירת תפאורה שהופכת את הביוגרפיה הזאת לפיוט.

הספר זכה בתואר ספר השנה של אקו"ם, ולא בכדי. יש בו שילוב נדיר של ספרות ודוקומנטציה, מבט הסטורי רחב והתבוננות רגישה אל נפש האדם. הוא עושה צדק עם דמות עלומה, שראוי היה להעמידה בשורה אחת עם נשים גיבורות אחרות, ידועות יותר, שמסרו את נעוריהן וחייהן על מזבח רעיונות גדולים, שהיו קורבן שנתן להקריב את עצמו, בתקופה בה האדם היחיד לא היה חשוב כמו הקולקטיב והאידיאל.

זושה פוזננסקה. שננו את השם, קיראו את הספר, למדו עליה בבתי ספר, דברו עליה, אהבו אותה, הפיקו סרט על חייה – היא ראויה לכל זה ויותר.

 

 

 

 

© 2014 שרה אוסצקי-לזר | Sarah Ozacky-Lazar Suffusion theme by Sayontan Sinha