מרץ 012012
 

אסעד גאנם ושרה אוסצקי לזר, עדויות אור: 7 חוות דעת שהוגשו לוועדת אור, המכון לחקר השלום גבעת חביבה 2003

הקדמה + תוכן העניינים

ועדת אור הוקמה בעקבות האירועים האלימים שפרצו בתוך הקו הירוק ב–82 בספטמבר 2000 , אשר נמשכו כעשרה ימים, וכונו לאחר מכן ’אינתיפאדת אל–אקצא'. הוועדה הוקמה כוועדת חקירה ממלכתית על ידי ממשלת אהוד ברק, לאחר לחץ ציבורי מאסיבי, שדחה את הניסיון להקמת ’ועדת בירור' או ’ועדת בדיקה', כפי שהציע תחילה ראש הממשלה.  חברים בוועדה: השופט תיאודור אור, הפרופ’ שמעון שמיר והשופט האשם ח'טיב, שהחליף את השופט סהל ג’ראח אשר פרש לאחר מספר חודשים. כבר עם הקמתה עוררה הוועדה ויכוח ציבורי נוקב. היו שראו בעצם הקמתה מִשגה, הן חוקתי והן פוליטי, בעיתונות נכתבו מאמרים הקוראים לביטולה, ואחרים המזהירים מפני מסקנותיה, שבכל מקרה, כך נאמר, לא יוכלו לספק את כל הצדדים. בקיץ 2002, שוב עלו קולות – אפילו מתוך הממשלה – להפסקת פעילות הוועדה, לביטולה, ולמניעת פרסום מסקנות על ידה. דיוניה הפומביים של הוועדה החלו בפברואר 2001, לאחר שתחקירנים מטעמה גבו כמות גדולה של עדויות ואספו אלפי מסמכים שהוגשו לעיון חבריה. הוועדה הזמינה עשרות אנשים להופיע בפניה ולמסור את עדותם; ביניהם אנשי משטרה, פוליטיקאים, אזרחים שהיו עדי ראייה, בני משפחות ההרוגים, בעלי תפקידים מקרב הציבור הערבי, רופאים ועוד. לכל אורך חודשי פעילותה, עוררו דיוני הוועדה עניין ציבורי ותקשורתי רב. חלק מדיוניה הועבר ישירות על ידי כלי התקשורת האלקטרוניים ונוצר מתח רב סביבם, שהגיע מספר פעמים עד כדי התפרצויות אלימות באולם בית המשפט. בנוסף לעדויות המעורבים באירועים, ביקשה הוועדה לקבל חוות דעת של מומחים העוסקים במחקר על החברה הערבית בישראל. ואכן הוגשו לה שֶבע חוות דעת מקצועיות, חלקן על פי פנייה יזומה של הוועדה וחלקן ביוזמת ארגון ’עדאלה', שאף הגיש לוועדת אור את ממצאי החקירה שאנשיו ערכו באופן עצמאי. בספר שלפנינו מובאות שבע חוות הדעת המקצועיות שהונחו בפני ועדת אור, שבהן מנתחים הכותבים – מנקודת מבטם ומתוך הידע שלהם בנושא – את הסיבות ארוכות הטווח שהובילו להתנגשות בין האוכלוסייה הערבית לבין נציגי השלטון הישראלי. חלק מן החוקרים אף מצרפים המלצות לפעולה בעתיד, כדי למנוע הישנות האלימות וכדי לפתור את המצוקות הבסיסיות העומדות בין המדינה לבין קהילת המיעוט הערבית–פלסטינית בתוך ישראל.

אנו רואים חשיבות בריכוז חומר זה ובהבאתו לעיון הציבור הרחב. חוות הדעת המקצועיות, השונות זו מזו, שמות דגשים שונים בתיאור ובניתוח התהליכים שהובילו לאירועי אוקטובר, ופורשות תמונה רחבה של הבעיות והדילמות הקשורות ביחסים בין המדינה למיעוט הערבי–פלסטיני. כחלק מן הדיון הציבורי בנושא, ומתוך רצון לתרום לשיפור מצב הדברים, אנו סבורים כי יש צורך לפרסם במלואן את העדויות הללו, שרק קטעים קצרים ביותר מתוכן פורסמו בעיתונות שסיקרה את דיוני הוועדה.

העדויות מובאות בספר בשני חלקים: בחלק הראשון העדויות שסופקו לוועדת אור לאחר בקשה מפורשת מצִדה שהופנתה לחוקרים הבאים: ד"ר אלי רכס מאוניברסיטת תל–אביב, פרופ’ רפי ישראלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ד"ר ראסם ח’מאיסי מאוניברסיטת חיפה, מר שולי (שלום) דיכטר, מנהל עמית בעמותת 'סיכוי’ וד"ר אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה ומנהל עמית בעמותת ’סיכוי'. בחלק השני מובאות שתי העדויות שארגון ’עדאלה' הגיש לוועדת אור – של פרופ’ אורן יפתחאל ושל ד"ר אחמד סעדי, שניהם מאוניברסיטת בן–גוריון בנגב.

אלי רכס מתחיל את סקירתו בהסכמי אוסלו, שבהם הוא רואה נקודת מפנה ביחסם של הערבים אזרחי ישראל, למדינה. לפי ניתוחו, חלו מאז 1993 תהליכים מקבילים, הן של הבשלת שינויים פנימיים פוליטיים, חברתיים וכלכליים בקרב הערבים והן של תחילת תהליך פיוס בין ישראל לפלסטינים ולעולם הערבי. האליטה האינטלקטואלית והפוליטית הערבית בישראל החלה לבחון את תבנית היחסים בין הרוב למיעוט ולהציע חלופות למצב ששרר במשך ארבעים שנה. הוא מכנה את מערכת היחסים "חולות נודדים", כלומר, מצבהּ נזיל ומשתנה כתוצאה מהשפעת גורמים פנימיים וחיצוניים. רכס סוקר בהרחבה את דרכי המאבק לשוויון שאפיינו את האוכלוסייה הערבית ברמה החומרית, ברמה הפוליטית וכן ברמה הלאומית. הוא משווה את הפתעת הציבור היהודי נוכח עוצמת המְחאה הערבית באוקטובר 2000, למה שאירע ביום האדמה הראשון, בחודש מרץ 1976, וטוען כי תגובה זו נובעת מתהליך של הכחשה, הדחקה, התעלמות וניתוק של רוב היהודים ממה שמתחולל בקרב האזרחים הערבים. הוא איננו סבור כי אירועי אינתיפאדת אל–אקצא היו מתוכננים על ידי ההנהגה הערבית, אולם ההתפרצות הייתה צפויה נוכח הצטברות של משקעים והעובדה שסבלנותם של הערבים פקעה כתוצאה מחוסר ההתקדמות בפתרון בעיותיהם. משמעותה העמוקה של האינתיפאדה, מסכם רכס, היא המסר הברור שהעבירה – כי האתגר האמיתי שעמו תצטרך מדינת ישראל להתמודד בעתיד נמצא בתוך הקו הירוק ולא בשטחי הרשות הפלסטינית.

בחוות דעת, שהיא יוצאת דופן בין שבע הסקירות שהוגשו לוועדה, קובע ההיסטוריון רפאל ישראלי כי, על ועדת אור להיות מודעת לציפיות "מרקיעות השחקים" שנוצרו בקרב הערבים בישראל, לכך שמסקנותיה יצביעו על אחריות המשטרה לרצח בדם קר של מפגינים תמימים, וכי "היה זה חלק מתכניותיהם האפלות של שלטונות ישראל להיפרע מן הערבים על לא עוול בכפם". אם תהיינה מסקנות הוועדה שונות, הוא מזהיר, תתחולל סערה גדולה העלולה לטלטל את המדינה. ישראלי מאשים את הציבור המוסלמי כי האזרחות עבורו הינה "צינור יניקה ממנעמי הממשל" וכי הערבים מפתחים תת–תרבות מתבדלת משלהם ומזדהים עם עמדותיהם של אויבי המדינה. ממשלות ישראל והמפלגות הפוליטיות נקטו, לדבריו, לאורך שנים, סלחנות כלפי התנהגותם של הערבים, ובכך עודדו את מגמות ההתבדלות שלהם.

הוא ממליץ לשנות את המדיניות ולקשור באופן ישיר מתן זכויות למילוי חובות. לדעתו אין להעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שנולד במדינה, אלא יש להתנות אותה בסל שירותים, כמו שירות צבאי, שבועת אמונים, ידיעת השפה וכד’. הוא ממליץ להשליט את השפה העברית כשפת חינוך בלעדית, ולחייב כיבוד סמלי הלאום, ימי הזיכרון וההמנון. כמו כן, מציע ישראלי שלא לאפשר הקמת מפלגות ערביות נפרדות ולא להכיר בארגונים ערבים כוועדת המעקב, על מנת שלא לעודד אוטונומיה ובידול.

הגיאוגרף והמתכנן ראסם ח’מאיסי, מנתח אף הוא את התהליכים שלדעתו הובילו להתפרצות באוקטובר 2000. הוא עושה זאת בעיקר מנקודת ראותו המקצועית, ומחלק את דבריו לשלושה רבדים: התמורות שהתרחשו במעמדם של הערבים ובדגם הגיאוגרפי והדמוגרפי של המדינה; תחום הקרקעות, התכנון והבנייה והשלטון המקומי הערבי; ניתוח גיאוגרפי של המאורעות ביישובים הערבים במהלך האינתיפאדה וההתנהגות הדיפרנציאלית של המשטרה.

ח’מאיסי מייחס חשיבות מיוחדת לנושאי התכנון והבנייה, הריסת מבנים ומניעת הפיתוח ביישובים הערבים, שלהם בעיניו השפעות ארוכות טווח והם עלולים להוות מניע להתפרצויות נוספות בעתיד. גם הוא סבור כי המניע העיקרי להתפרצות לא היה המאבק הלאומי, אלא המאבק האזרחי, ומציע מספר כיוונים אופרטיביים שביצועם בקצב מהיר עשוי להביא לרגיעה ולהיענות לחלק ממאוויי האוכלוסייה הערבית.

שולי (שלום) דיכטר מנהל עמית בעמותת ’סיכוי' שם דגש על משמעותה של "האזרחות המשותפת" וטוען, כי האזרחות היא אחת ממרכיבי הקונפליקט בין יהודים לערבים. הוא מביא בסקירתו נתונים המצביעים על האפליה כלפי הערבים במישורי חיים רבים, במיוחד בשירות המדינה. גם דיכטר רואה בעשור האחרון תקופה של שינוי בקרב הערבים, התגברות התודעה שלהם כקולקטיב לאומי נבדל, שהקרינה על שינוי יחסם אל המדיניות הרשמית כלפיהם וגם על יחסיהם עם האזרחים היהודים. תוצאות אירועי אוקטובר השפיעו שוב על שינוי השיח בין שתי הקהילות, כאשר הערבים חוו את תוצאות הפעלת הכוח, והיהודים חוו תדהמה ואכזבה. בהמלצותיו הוא קורא לכינון מבנה אזרחי משותף ויציב לכל אזרחי ישראל, ללא הבדל, ולקיום שוויון אזרחי מלא במדינה.

אסעד גאנם, מעורכי קובץ זה והמנהל הפלסטיני של עמותת ’סיכוי', מנתח את מצבו של המיעוט הערבי בישראל מנקודת ראות פוליטית, וקובע כי הוא נמצא במצוקה פוליטית קשָה ובמשבר. מסגרת הניתוח שלו מניחה כי בישראל שורר משטר אתנוקרטי, שבו האתניות ולא האזרחות מהווה את המפתח לחלוקת המשאבים והכוח, והקבוצה הדומיננטית היהודית שולטת במנגנון ובפוליטיקה הפנימית. למרות שישראל מאפשרת לאזרחיה הערבים חופש בחירה והיבחרות, חופש ביטוי, תנועה והתארגנות, הרי שהיא משמרת עדיפות ליהודים בכל תחומי החיים, כולל בחוקים. מצב זה דוחף את המיעוט למצוקה משברית ומאיים על היציבות. לטענתו, אינתיפאדת אל–אקצא לא הייתה אפיזודה חולפת, כפי שאישים שונים ניסו להציגהּ, אלא היא תוצאה של מצב משברי זה, שבו הבינו הערבים כי שאיפותיהם הבסיסיות הגיעו לכלל התנגשות עם המדיניות והשאיפות של המדינה היהודית–ציונית. רק שינוי מהותי עמוק במרכיבי היסוד של המשטר האתנוקרטי ובמעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל יוכל לשנות את מצב היחסים בין המיעוט לרוב, כותב גאנם. הוא ממליץ להתחיל במהלך של יצירת מכנה משותף, או לפחות מכניזם שיוביל לקראתו, "לפני שיהיה מאוחר מידי".

אורן יפתחאל, גיאוגרף פוליטי, מקדיש את מרבית חוות הדעת שהגיש לוועדה (באמצעות ארגון ’עדאלה') לשאלת הקרקעות. לדבריו, זוהי סוגיה מרכזית להבנת התפתחות היחסים בין המדינה לבין המיעוט הערבי–פלסטיני, וקריטית לעיצוב עתידם של יחסים אלה. יפתחאל מציג בגישה השוואתית מקרים אחרים של ’מיעוטי מולדת', אשר בניגוד למיעוטי מהגרים, מאבקיהם קשורים תמיד לשאלות של קרקע, התיישבות, תכנון ופיתוח. המדינות השולטות ב’מיעוטי מולדת' יכולות לנקוט כלפיהם בשתי גישות שונות על מנת להשיג יציבות פוליטית: גישה של שליטה או גישה של פשרה. לדבריו, גישת השליטה לא הוכיחה את עצמה כפותרת סכסוכים לטווח ארוך, גם אם לעתים נדמה היה שהייתה לה הצלחה יחסית בטווח הקצר. "הפעלה ארוכת–שנים של מדיניות שליטה, הדרה וקיפוח מובילה להחרפת הסכסוך והקיטוב, ולבסוף לערעור הלגיטימציה של המדינה והאזרחות בעיני המיעוט", הוא כותב. בסוף דבריו מציע יפתחאל כיוונים מומלצים לרפורמה בתחום הקרקעות, שבבסיסה מהפך תפיסתי: "מקרקע יהודית לקרקע ישראלית".

הסוציולוג אחמד סעדי, שגם עדותו הוגשה באמצעות ’עדאלה', מצביע על הניגוד בין היותה של ישראל מדינה יהודית, לבין קיומו של מיעוט פלסטיני בתוכה. המשטר מנסה לתת לגיטימציה לאופיה של המדינה ולטעון כי ניתן לקיים בה משטר דמוקרטי למרות הגדרתה כיהודית. הוא מצביע על הפער שבין הרטוריקה לפרקטיקה, ובוחן באורח ביקורתי את המחקרים השונים של מה שהוא מכנה ’הזרם המרכזי' התומכים בטענה זו. לדבריו, המחקר שנעשה לאורך השנים בנושא היחסים בין שתי הקהילות, לא ניתק עצמו מיחסי הכוחות הקיימים בין יהודים לערבים, ואף תרם למצב שבו הפכו הערבים לאזרחים מדרגה שנייה. מצב זה נראה למרבית היהודים מובן ומקובל, ואפילו רצוי.

בסקירה שפרסמנו לאחר אירועי אוקטובר 2000 (גאנם ואוסצקי–לזר, 2001) ניסינו להבין ולפרש את הרקע למה שהתרחש, הן ברמה המקומית והן בהקשר של יחסי קבוצות בעולם. שנה לאחר מכן בדקנו האם חל שינוי מהותי בעקבות האירועים, התגובות עליהם, הקמת ועדת אור וחילופי השלטון בישראל, ומסקנתנו הייתה שדבר לא השתנה (גאנם ואוסצקי–לזר, 2002).

שלוש שנים לאחר האירועים שזעזעו את היחסים בין הערבים ליהודים בישראל, אנו עדיין סבורים שלא נעשה שום צעד משמעותי מצד המדינה או מצד המנהיגות הערבית לטיפול שורש בגורמים לכך. ניתן אף לומר שההיפך הוא הנכון – המשך העימות האלים בין ישראל לפלסטינים בשטחי הרשות, המתח היומיומי בו שרויים כל אזרחי המדינה על רקע ביטחוני, ההֶרֶג בשני הצדדים ומעורבותם של אזרחים ערבים בודדים – אך במספרים גדלים והולכים – בסיוע לפיגועים, כל אלה העמיקו את הפער בין שתי הקהילות, והגבירו את הנתק, השנאה והפחדים ההדדיים. סקרי דעת קהל מצביעים על מגמות של דה–לגיטימציה גוברת בקרב היהודים כלפי האזרחים הערבים, תמיכה ברעיונות של טרנספר, התניית האזרחות ושלילתה, הצעות לשלילת זכות ההצבעה מחברי כנסת ערבים בנושאים מכריעים ועוד. סקרים בקרב הערבים מעידים על המשך המגמה של התנגדות לאופיה היהודי–ציוני של המדינה, רצון לשנותה ל’מדינת שוויונית' של כלל אזרחיה ולהכיר בערבים כמיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות נפרדות, אך שוות ליהודים.

אין כיום מסגרת–על שבה מתקיים דיון משותף בין יהודים וערבים על תיקון מערכת היחסים ובנייתה מחדש. מאז התפטרותו של השר צלאח טריף מממשלת שרון, על רקע אישי, אין גם משרד ממשלתי או אישיות ממלכתית העוסקים ישירות בנושאים שוטפים הקשורים לאזרחים הערבים. מחקרים ועבודות משותפות, שחלקם כוללים המלצות אופרטיביות מונחים על המדף, ואינם מיושמים בשטח. עבודת מטֶה מקיפה שעשתה המועצה לביטחון לאומי, בראשות האלוף עוזי דיין (שסיים את תפקידו בינתיים), אשר בה לא שותפו ערבים, הכוללת בעיקר  המלצות בנושאי תשתית, מונחת על שולחנו של ראש הממשלה מבלי שהתקיים בה דיון או טיפול מעשי.

ועדת אור יכולה להיתפס בעיני אחדים כ"פורום הממלכתי הבכיר ביותר שעסק עד היום במגזר הערבי ובמעמדו בישראל" (דני רבינוביץ, הארץ, 6.12.2001)אך ספק אם היא עצמה רואה כך את תפקידה. ממעקב אַחַר דיוניהּ ניתן להבחין בכמה מגמות – מצד אחד היצמדות לאירועים עצמם ולהיבטים פליליים ומשפטיים, ומצד שני התעניינות מעמיקה גם ברקע, בגורמים רחבי הטווח ובמערכת היחסים כולה.

קשה להגזים בחשיבות דיוניהּ של הוועדה, ואין לדעת בשלב זה שבו נכתבים הדברים (יוני, 3002), מה יולידו מסקנותיהּ. היא יכולה להסתפק במסקנות ובהמלצות מצומצמות לגבי המעורבים הישירים בהרג האזרחים, להטיל חלק מן האשם גם על הדרג המדיני, או להידרש לדיון רחב היקף ומעמיק בכל הסוגיה של יחסי ערבים ויהודים במדינה ומעמד המיעוט בתוכה. בכל דרך שבה תבחר הוועדה, היא תיתקל בוודאי בביקורת מצד זה או אחר. בכל מקרה, ועדת חקירה איננה יכולה להחליף דיון פוליטי בממשלה ובכנסת, או דיון ציבורי רְחב–היקף בתקשורת ובקרב חוגים בעלי ידע ובעלי יכולת לשנות את המציאות.

כפי שמעידות מרבית חוות הדעת שלהלן, חיוני וחשוב להמשיך לדון בנושא, לקיים פורומים משותפים, להציע הצעות, ולהשפיע על הרשות המבצעת ליישמן בשטח. ללא קשר למצב היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית ולפתרון הפוליטי שיושג בסופו של דבר ביניהן – דרושה התייחסות מיוחדת ונפרדת לשאלת מערכת היחסים בין יהודים לפלסטינים בתוך המדינה ולמעמדו של המיעוט בתוכה. אנו מקווים שספר זה יתרום, ולו במעט, לקידום הדיון בסוגיה מרכזית זו בחיינו.

 

*****************

תוכן העניינים של הספר

 

הקדמה

אלי רכס: תהליכי שינוי פוליטיים–לאומיים בקרב הערבים בישראל כרקע לאירועי אוקטובר 2000

ראסם ח'מאיסי" אינתיפאדת אל–אקצא" בקרב הערבים הפלסטינים בישראל: תהליכים, מניעים וגורמים

אסעד גאנם: המשטר בישראל ומצוקתו הפוליטית של  המיעוט הערבי–פלסטיני

שולי (שלום) דיכטר: היחסים בין יהודים לערבים כגורם באירועי אוקטובר 2000

רפאל ישראלי: הפלסטינים בישראל: אותות הסערה

אורן יפתחאל: שאלת הקרקעות והתפתחות היחסים בין המיעוט הערבי למדינת ישראל

:Ahmad H. Sa'adi

ocial Conceptions, Citizenship Rights and Protest

The Road to the October Events

 

 

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות