פבר 242012
 

הדף הירוק, אוגוסט 2009

הקפאון המתמשך במו"מ בין ישראל לפלסטינים וגוויעתו של מה שמכונה "תהליך השלום" מביאים רבים בקרב הפלסטינים להעלות מחדש את אופצית הפתרון של מדינה אחת בין הים לנהר. יותר ויותר אינטלקטואלים פלסטינים כותבים, מדברים ומכנסים דיונים בנושא זה. בחודשים האחרונים נערכו מספר ימי עיון וכנסים אקדמיים ברחבי העולם שהציגו תכניות מפורטות להקמת המדינה המשותפת לישראלים ולפלסטינים, בה תישמר אוטונומיה תרבותית ודתית לקהילות השונות, וקראו לתכנן אותה ברצינות. בחודש שעבר התקיים כינוס ראשון בנושא זה בישראל, שאורגן בידי שתי עמותות מחקר ערביות בחיפה. על הנייר נראית התכנית כפתרון האידיאלי האולטימטיבי לסכסוך בין שני העמים – לא חלוקה וויתור על טריטוריות קדושות ויקרות, לא גדרות תיל וחומות אלא ניהול משותף של המשאבים המצומצמים ושל הסביבה לרווחת כלל התושבים, חלוקה מוסכמת של השלטון ותיאום בטחוני ומדיני שינטרל את האיבה. הרעיונות הללו מחזירים אותנו לתקופת המנדט, למפ"ם ולשומר הצעיר של אז ולתנועת "ברית שלום" אליה חברו מרטין בובר, יהודה מאגנס ואחרים שסברו עודל פני הקמת המדינה כי אין לחלק את הארץ. הם גם ניהלו שיחות עם מנהיגים ערביים במטרה לשכנעם כי פתרון זה יהיה לטובתם, אולם כידוע נותרו בבחינת קול בודד באפלה.

רוב עצום בקרב שני העמים ראה אז ורואה גם היום בהצעה מעין זו פנטזיה במקרה הטוב ובגידה והרס מדינת ישראל במקרה הרע. בכינוס שנערך בחיפה השתתפו בעיקר ערבים אזרחי ישראל – בעבורם הרעיון של מדינה אחת יהווה מוצא מצויין לדילמת הקיום והזהות שלהם כפלסטינים במדינה יהודית. גם אם יקרה נס ונגיע בקרוב להסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – הם הרי יישארו כאן וימשיכו לסבול מתחושה של חוסר שייכות. רוב הציבור היהודי בארץ אינו מבין את הקשר החזק אותו מרגישים הפלסטינים אזרחי ישראל למקום, לאדמה, ליישוב ולמשפחה. מבחינתם, נצרת וחיפה הן חלק מפלסטין בדיוק כמו שכם ורמאללה ולכן אין סיבה ש"יהגרו" אל המדינה הפלסטינית העתידית, כפי שהיהודים מקווים. הסכם על מדינה אחת ייתן להם גם יתרון עצום, כמי ששולטים בשתי השפות והתרבויות ומכירים היטב את שני הצדדים.

קבוצה נוספת שלדעתי צריכה לאמץ רעיון זה בשתי ידיים היא המתנחלים ואנשי הימין המתנגדים נחרצות לחלוקת הארץ. גם עבורם מהווה פתרון זה מוצא של כבוד, במיוחד לאלה מהם שהמשטר הדמוקרטי חשוב להם ואינם רוצים להנציח את שלטון האפרטהייד הנוהג היום בגדה. ההתנחלויות יוכלו להישאר על מקומן והחברה הישראלית לא תעמוד בפני הקרע והשבר שפינוין עלול לגורם.

לנביאי הזעם של ה"פצצה הדמוגרפית" אפשר להשיב כי בכל מקרה – בתוך דור או שניים יהיה כאן שוויון מספרי בין יהודים לערבים וישראל תאלץ לחזק את השליטה והדיכוי כדי לשמר את הרוב היהודי המדומה. האם לא עדיף לנצל עכשיו את כוחה הכלכלי והצבאי כדי להגיע להסדרים נוחים יותר מבחינתה, שלא יתחשבו רק בסטטיסטיקה ובדמוגרפיה אלא יבטיחו את האוטונומיה המוחלטת בנושאים בקשורים  לנשמת אפה של כל אומה – שפה, חינוך, תרבות, חופש דת, חופש ביטוי ועוד? נכון, קל יותר למצוא טיעונים חזקים (והגיוניים) נגד הפתרון הזה. אחרי יותר ממאה שנות איבה קשה לדמיין כיצד שני העמים הקרועים והמסוכסכים הללו ישליכו את מטעני העבר, החשדנות והשנאה, ישבו ליד שולחן אחד ויסכימו על שלטון משותף, שצריך לכלול מטבע הדברים גם את רצועת עזה!  אולם מצד שני – מי שמסתובב בשטח ורואה את העובדות הפיזיות שקבעה ישראל בגדה המערבית, לא יכול אלא לתהות האומנם פנינו לשלום ולהסכם הוגן עם שכנינו? ואפילו אם כן – האם זה בכלל אפשרי?

כדרכן של אידיאות מהפכניות ונועזות (אף כי אינן חדשות כלל ועיקר) יעברו עוד שנים, אם לא דורות, עד שזו קרום עור וגידים. דם רב עוד יישפך וטיוטות של הסכמים יושלכו לפחי האשפה של ההסטוריה עד שהמציאות תכתיב שינוי כיוון. ובינתיים – הנושא נשאר ברמה התיאורטית והאקדמית ונתמך על ידי אוהד מפתיע – הקולונל מועמר קדאפי שפירסם כבר לפני עשור ספר בנדון בשם "ישראטין".

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות