פבר 242012
 

הדף הירוק, 11.7.09

רבים מקוראי 'הדף הירוק' הינם צאצאי אותם חלוצים אחוזי תשוקה אל ארץ ישראל, עליהם כותב בעז נוימן, שמשנתו התפרשה על פני שלושה מעמודי הדף (2.7.09), ואולי הם כבר החלו לפשפש בעבר המשפחתי כדי למצוא עקבות לתשוקה עזה זו. זהו ניתוח חדשני ומאתגר של ראשית הציונות – לא אידיאולוגיה ופוליטיקה, לא לאומיות או צרכים כלכליים וחברתיים, לא מהפכה נגד הדת וגם לא קולוניאליזם עושק – הציונות מקבלת כאן פרשנות גופנית-ארוטית-מינית-אקזיסטנציאליסטית. הארץ איננה רק מושא תשוקתם של מחולליה אלא עצם היותם וקיומם. נוימן מחלץ מכתביהם הרבים של חלוצי העליות הראשונות ביטויים מרהיבים המאששים את התיזה שלו ומגובים גם בתמונות הנותנות ביטוי חזותי למלים. החלוץ משתוקק לדעת את ארץ ישראל (כפי שיודעים אישה), להתנחל בתוכה, הוא מבתק את בתוליה ומפרה אותה, מיצי גופו מתערבבים בה, מלחלחים ומרווים אותה,  היא אמא אדמה ששדיה שופעי חלב אותו הוא יונק בתאווה, אך היא גם ארץ אבות המייצגת את  הקיום הגברי, את הגוף השרירי החשוף לשמש ולקור ואינו נרתע מכל עבודה קשה באמצעותה הוא מתעל את תשוקתו אליה. אלא שיש בניתוח הזה גם נפקדים נוכחים, 'אחרים' השוכנים על אותה כברת ארץ ואשר ייתכן שגם הם קשורים אליה בעבותות תשוקה דומים.

מייד בתחילה מודה נוימן כי אינו קורא ערבית וכי מחקרו מתרכז אך ורק בתשוקה היהודית, אולם הוא חושף את המניע שדחף אותו אל הכתיבה – לנוכח גל האלימות ששטף את הארץ כולה ללא אבחנה, בתקופת האינתיפאדה השנייה, פיגועי ההתאבדות, תגובות התגמול של ישראל וחוזר חלילה –  תהה האם ההסברים ה"רציונאליים" כביכול לסכסוך בין שני העמים על הארץ הזאת מספקים ומסבירים את מהותו. האם  נכונותם של צעירים פלסטינים לפוצץ את עצמם איננה מעידה אף היא על תשוקה בלתי נשלטת? האם חזרנו אל המאבק המיתי השבטי של אבנים וסכינים, דם ואדמה, אל מעגל שאין לו סוף?

תשוקה היא רגש מעוור מטבעו, מוחק את האחר, במיוחד אם הוא חושק באותה אהובה. לפי הניתוח של נוימן החלוצים הראשונים לא התעלמו מהיותם של הערבים בארץ, הם הרי ראו אותם וידעו שהם כאן, אולם תפיסתם שהארץ היתה "ריקה" לפני בואם, גוף ללא איברים, מוסברת בכך שהערבים לא באמת כבשו אותה ולא היו יכולים לכבשה במובן החלוצי של המילה. הם שהו בה לצרכים חומריים, אך לא היו קשורים אליה באותו רגש מטלטל אותו הרגישו החלוצים עצמם. כבר ב-1915 כתב בן גוריון כי "ארץ ישראל היא עכשיו ארץ שוממה וחרבה למחצה, האלמנט הערבי המועט אינו מסוגל להחיותה ולהקים את חורבותיה" (עמ' 105). כך נקבע היחס הראשוני אל הערבים כנוכחים נפקדים הרבה לפני שמונח זה נכנס לחוק הישראלי אחרי 1949, כך הורגלו גם הדורות הבאים להאמין כי הארץ היא שלנו ורק שלנו, בדומה לאותו בעל קנאי המאמין כי אשתו היא רכושו הבלעדי לאחר שידע אותה, בעל אותה וביתק את בתוליה והוא מוכן להרוג כל מאהב פוטנציאלי, ואפילו את האישה עצמה, רק כדי שלא תיפול בידי מישהו אחר.

זהו הסבר מעניין ומפחיד, שכן אם כל צד עיוור לתשוקתו של השני ואינו מכיר בקשר המיסטי שלו לאדמה, הרי לא יועילו כל הסכמים פוליטיים ו"פשרות כואבות" למיניהן. שניהם יהיו מוכנים להרוס את הארץ עצמה ובלבד שלא תהיה לאחר. האם באמת אנו ניצבים בפני מלחמת גוג ומגוג כפי שמנבא נוימן ואין כל דרך לעדן את התשוקה לכלל הסכם פוליטי? האם מה שהיה נכון לחלוצים לפני מאה שנה נכון גם היום לגבי המתנחלים, שאף כי אורח חייהם שונה לחלוטין וברובם הגדול אינם עובדי אדמה, הרי גם ההתבטאויות שלהם לגבי הקשר לארץ, כשהן מעורבות בלהט דתי, מזכירות את אותה תשוקה ואת אותו עיוורון לגבי האחרים החיים לידם?

ניתן למצוא בשירה ובספרות הערבית ובהתבטאויות אנשים מן השורה אותם ביטויים ממש לגבי הקשר לאדמה, שכבר מזמן איננה רק מקור ללחם ולפרנסה אלא יש לה משמעות רוחנית, מיסטית, תשוקתית שאיננה מוכנה לפשרה. יאמר האומר כי היהודים הם אלה שעוררו את התשוקה בקרב הפלסטינים, כפי שעוררו את לאומיותם, אך כרגע אין זה חשוב. מה שחשוב הוא למצוא דרכים לסובלימציה של אותה תשוקה בקרב שני הצדדים, דרכים למאבק נגד העיוורון ובשבח הפקחון.

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות