פבר 242012
 

הדף הירוק 6.12.2008

הוראת השפה הערבית בבתי הספר בארץ היא נושא כאוב ושנוי במחלוקת מזה עשרות שנים. האם לחייב את בתי הספר והתלמידים ללמוד ערבית בעל כורחם? האם זאת שפת האויב או השכן? ללמד אותה לצרכי מודיעין או להידברות? האם ללמד את השפה המדוברת או שעדיפה הספרותית? האם טוב להשקיע בהכשרת מורים יהודים שזו אינה שפת אימם או שיש בישראל מורים ערבים בשפע היכולים להביא לבתי הספר העבריים ערך מוסף של היכרות, תרבות והסרת מחיצות? במשך שנים התקיימו בגבעת חביבה כנסים ארציים של המורים לערבית וכל שרי החינוך שהופיעו בפניהם, מכל הקשת הפוליטית, הבטיחו שיגבירו את הוראת הערבית, יגדילו את המשאבים ויעלו את יוקרת המקצוע. אז הבטיחו. מחקר חדש של ד"ר אלון פרגמן, ראש החוג לערבית במכללת בית ברל, עקב אחר השתלבותן של מורות ערביות שהוכשרו ללמד ערבית בבתי ספר יהודיים ביפו, בכרמיאל ובחיפה. הממצאים הלא-מפתיעים הראו כי "המורות רואות את עצמן כנציגות של החברה הערבית, ורואות בהוראה במגזר העברי הזדמנות לשבירת סטריאוטיפים ותפיסות מוטעות של דמות הערבי כפי שהוא נתפס בחברה הישראלית". אמנם, חלקן נתקלו בקשיים בראשית הדרך, אולם החיים המשותפים במסגרת הבית ספרית הובילו, בדרך כלל, לשיתוף פעולה בין המורים הערבים לבית הספר. עוד נמצא במחקר כי קיים שיפור משמעותי בעמדות התלמידים כלפי השפה הערבית וכלפי דובריה. פרגמן, המתריע זמן רב נגד השיטות המיושנות של הוראת הערבית, אומר כי שילובן של מורות ערביות בהוראה במגזר העברי "מגלם עבור ילדים יהודים פוטנציאל להיכרות בלתי אמצעית עם האוכלוסייה הערבית, שלא דרך אמצעי התקשורת, הפוליטיקה והרחוב. מדובר במפגש אותנטי, פנים אל פנים, במסגרת חינוכית מובנית".

זהו מפעל חשוב המקודם בידי עמותות – קרן אברהם ומרחבים – בתאום עם משרד החינוך אך לא במימונו. לפני כחמש עשרה שנים יזם יורם מירון ז"ל (הזורע), שהיה אז ראש המרכז היהודי-ערבי לשלום, קורסים דומים. כמה עשרות מורים ערבים בעלי נסיון בהוראת מקצועות מגוונים למדו במשך שנה את תכנית הלימודים בערבית של בתי הספר העבריים ועברו גם הכשרה "פסיכולוגית" לקראת השתלבותם בחדר המורים ועמידתם בפני תלמידים שחלקם לפחות עוינים את השפה ואת מה שהיא מייצגת. היו אלה ימי ממשלת רבין, שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין נתן את ברכת הדרך, אולם הניסוי לא הצליח. רוב הבוגרים לא נקלטו בהוראה בבתי הספר ואלה שהתחילו במשימה נשברו לאחר זמן קצר, בעיקר בשל העדר תמיכה ממנהלים ומחבריהם המורים. רק מורים ספורים נותרו בודדים במערכה, חלקם מלמדים ערבית עד היום.

לכן, שמחתי כשקראתי את תוצאות המחקר הנוכחי. אמנם, היחסים בין יהודים לערבים בישראל לא השתפרו בשנים הללו, ויש שיאמרו כי אף הוּרעו, אולם יש לברך את כל אותם ארגונים ויזמים המנסים כל דרך אפשרית וכל אמצעי יצירתי לקרב בין האוכלוסיות ואינם אומרים נואש. האמנם השפה היא הגשר, כפי שאומרת הקלישאה? אין לכך הוכחות, לא כאן ולא באזורי קונפליקט אחרים בעולם. הכרת השפה והתרבות יכולה להועיל כמובן להפגת מתחים ולשבירת דעות קדומות, אך היא צריכה להיות מלווה בצעדים נוספים בשדה החברתי, החינוכי ובעיקר הפוליטי.

משרד החינוך תחת הנהגתה של יולי תמיר הקים באחרונה ועדה ציבורית מיוחדת "לגיבוש המדיניות הלאומית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל", בראשה עומדים פרופ' גבי סלומון חתן פרס ישראל לחינוך וד"ר מוחמד עיסאווי, מנהל מכללת אל-קאסמי בבאקה אל-גרביה. ממצאי עבודתה יוצגו בכנס יפו לשותפות יהודית-ערבית בעוד שבוע, וייערך דיון בנושא בהשתתפות השרה תמיר. לימוד השפה והתרבות הערבית הוא ציר מרכזי במאמץ זה. יש לקוות כי חילופי השלטון הצפויים לא יקפיאו שוב את הכוונות הטובות.

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות