פבר 242012
 

הדף הירוק – נובמבר 08

שלוש השנים של כהונת יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה, עת עמד בראש ממשלת מיעוט של העבודה  (עם 44 מנדטים) ומרץ  (12) היו מן הטובות שידענו ביחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל. במבט לאחור הן נראות אפילו כירח דבש, שאמנם אינו נטול בעיות, אך טעמו המיוחד זכור לטובה. הרצח עצמו הביא להרף עין הסטורי של אחדות רגשות ותחושה של שותפות גורל בין שתי הקהילות. האזרחים הערבים הביעו כמו כולנו  אבל עמוק, זעם גדול וחרדה מפני הבאות. גם הם הרגישו שאיבדו את התקווה שבישר רבין, לא רק בהתקדמות הדרמטית במהלכי השלום עם הפלסטינים אלא גם במפנה האמיתי שהציג במדיניות הפנים כלפיהם. ביטויי הצער הפומביים שלהם והתבטאויות מנהיגים ואזרחים מן השורה בשבועות שלאחר הרצח הפכו אותם לחלק מן הקולקטיב הישראלי וטשטשו לרגע את קווי החיץ, שמאז ואילך רק הלכו והעמיקו.

בבחירות 1992 שהעלו את יצחק רבין לשלטון נתנו עשרים אחוזים מן המצביעים  הערבים את קולם למפלגת העבודה, לאחר שזו הקימה את המחוז הערבי והציבה שני מועמדים – דרוזי ערבי במקומות ריאליים. הערבים העניקו למפלגת העבודה כמעט שניים וחצי מנדטים ועוד אחד למרץ. הרתיעה מרבין כשר הבטחון במהלך האינתיפאדה הראשונה וכמי שזוהה עם המדיניות האגרסיבית כלפי הפלסטינים התחלפה בתמיכה שניתנה לו בבחירות כמנהיג שיוכל להוביל להסדר. הקואליציה בת 56 הח"כים שהקים, נשענה על חמשת חברי הכנסת של חד"ש ומד"ע (המפלגה הדמוקרטית הערבית), שכונו "הבלוק החוסם". בזכות הבלוק הזה הצליחה הממשלה להעביר בכנסת את הסכמי אוסלו. זו היתה, אגב גם טענתו של הרוצח בליל הרצח עצמו – שרבין נשען על הערבים וכי רבים מהם מילאו את הכיכר באותו ערב טראגי. לראשונה (ולאחרונה) הוצבו המפלגות הערביות בעמדה כה קרובה לשלטון. אף כי לא הוכנסו לקואליציה, למרות שמד"ע לפחות שאפה לכך, הרי התלות של הממשלה בהם הקנתה להם כוח מיקוח והשפעה.

מייד עם היבחרו הודה רבין בפני נציגי הציבור הערבים עימם נפגש כי הוא מתבייש באפליה המתמשכת שהם סובלים ממנה והתחייב לפעול לתיקונה. בראיון ראשון מסוגו שנתן כראש ממשלה לעיתון הערבי "אלסנארה" התבטא כי על ישראל להיות ל"מדינת כל אזרחיה" ולקיים שוויון מלא. בקווי היסוד של ממשלתו הודגש הצורך לסגור את הפערים החברתיים והכלכליים, להשוות תקציבים, לקלוט אקדמאים בשירות המדינה, להסדיר את סוגיית קרקעות הבדואים בנגב, להכיר ביישובים בלתי מוכרים ועוד ועוד. מובן שבמציאות הפוליטית הישראלית רק חלק קטן מכלל ההבטחות הללו התקיים בפועל, אולם עד היום זוכרים  הערבים בגעגועים את האפליה המתקנת שהונהגה במשרד החינוך כלפיהם תחת שרביטם של שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, את השוואת קצבאות הילדים ואת תנופת פיתוח התשתיות ביישוביהם. כל זה נקטע ונגדע עם הרצח, ונעצר כליל לאחר בחירות 1996 שהעלו את הליכוד בראשות נתניהו לשלטון.

אולם גולת הכותרת של שלטונו של רבין בעיני האזרחים הערבים היתה כמובן ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"פ – או במלים אחרות, בין מדינתם לבין עמם. צעד זה זכה לתמיכה גורפת מצידם, אף כי היתה ביקורת בשוליים, ולתקווה כי בבוא העת, כאשר יושג הסכם שלום מלא ישתפר גם מעמדם הם בתוך מדינת ישראל. אולם בתהליך מנוגד, חלחלה לאיטה ההבנה כי  דווקא הסכם עם הפלסטינים וחלוקת הארץ לשתי מדינות יציב את הערבים בישראל במצב קשה יותר – היהודים ירגישו שוויתרו די וינסו לחזק את אופייה היהודי של המדינה ולסרב לדרישותיהם לשוויון מלא, ואילו הפלסטינים, שיעסקו בבינוי מולדתם ומדינתם החדשה לא יכלילו את אחיהם בתוך הקו הירוק בתהליך זה, וכך תתחזק עוד יותר שולייתם הכפולה. ואכן, מאמצע שנות התשעים ואילך אנו חוזים בהתארגנות פוליטית שונה ובחשיבה מחודשת של הערבים בישראל על מעמדם ועל יחסיהם עם המדינה, שתקצר כאן היריעה מלפרטה. אולם תקופת שלטונו של רבין נשארה כנוסטלגיה וכהוכחה שאפשר גם אחרת והגעגועים אליו שרירים עד היום בקרב רבים.

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות