פבר 242012
 

הדף הירוק, 26.7.2007

 

אין סמל מובהק לקשר הבל-יינתק בין אלו שאנחנו אוהבים לכנותם "ערביי ישראל" לבין שאר חלקי העם הפלסטיני, יותר מן המשורר מחמוד דרוויש. הוא יליד הכפר בירווה שבגליל המערבי (1942), משפחתו עזבה ללבנון ב-48 ו"הסתננה" חזרה כדי למצוא את ביתה חרב ולהתיישב בכפר שכן. הוא בגר תחת הממשל הצבאי ובסוף שנות השישים אף ישב בכלא ובמעצר בית על פעילות פוליטית, ומייד אחר כך עזב את הארץ שלא על מנת לשוב. בשנות גלותו ונדודיו בין ארצות המזרח והמערב הפך למשורר הלאומי של עמו ושל דוברי שפתו, ולדמות ידועה ומוערכת בעולם כולו. הוא זה שניסח את מגילת העצמאות הפלסטינית ב-1988 שרבים ימצאו בה עקבות של מגילת העצמאות הישראלית, שהיתה ודאי תלויה בבית ספרו בעודו ילד. דרוויש ביקר בארץ פעמים ספורות אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בין השאר כדי להשתתף בלווית ידידו ועמיתו אמיל חביבי, שציווה לחרוט על מצבתו "נשאר בחיפה". אולם במשך שנים סירבה ישראל להתיר לו לשוב ולבקר כאן. האם ייתכן שאנחנו פוחדים ממשוררים? הוא מצידו, סירב להגיש בקשה לרשיון כדי לראות את אימו, משפחתו ומולדתו. השבוע נעתר לבקשת המשוררת סיהאם דאוד לקרוא משיריו באודיטוריום של חיפה, והקהל נהר בהמוניו. יש לו מעריצים רבים בקרב צעירים ומבוגרים ואפילו כמה ידידים יהודים. דרוויש חי בגפו ומחלק את חייו בין רמאללה לעמאן ולפריס. בראיון ל"הארץ" אמר, כי אין לו בית במובן העמוק של המילה, וביתו נמצא בכל מקום בו הוא ישן, קורא וכותב.

במשך כארבעה עשורים מגיב דרוויש בשירתו כמעט על כל אירוע פוליטי, כולל שיר שפירסם לאחרונה שאינו מסתיר את הזעזוע מהמתרחש בעזה. הוא גם מרבה להביע את דעותיו בעניינים אקטואליים ואיננו מסתגר במגדל השן של השירה. לאורך שנים הטיף לקיום דיאלוג עם ישראל בנסיון לשכנע את דעת הקהל בארץ לבחור בדרך אחרת. זמן קצר לאחר אירועי הדמים של אוקטובר 2000 אמר כי "ניתן להגיע להסדר, אך לא לשלום. הישראלי רוצה, קודם כל, שתאהב אותו, שתעשה עמו נורמליזציה, ושתקבל את הנראטיב שלו ואת הלגיטימיות של קיומו. רק לאחר מכן אתה רשאי לקיים עמו מו"מ על הפסקת האש". לפי הניתוח שלו, בעייתה העיקרית של ישראל היא שהמנטאליות של המדינה היא חילונית, בשעה שהחברה דתית. שהרי, מקור הלגיטימציה לקיומה של ישראל הוא דתי, ולכן  "אפילו כאשר אתה מדבר עם אדם חילוני, הוא הופך לדתי כאשר אתה מדבר איתו על ירושלים".

רבות מיצירותיו תורגמו לעברית, חלק ניכר מהן בידי המשורר המנוח בן באקה אלגרביה מוחמד חמזה גנאים. "מצב מצור", קובץ שיריו שנכתב ברמאללה בשיא האלימות של 2002 (הוצאת אנדלוס) מסתיים בסידרה של בתי שיר קצרים המתארים את השלום:

השלום, געגועים – בנפרד – של שני אויבים

לפיהוק על רציף השעמום

השלום, אנחת שני אוהבים רוחצים

באור הירח העמום

השלום, התנצלות החזק לפני

החלש ממנו בנשק, אך לא בטווח הראות

השלום, השתברות חרבות נוכח יופי

בטבע, שם הטל יכול לברזל בקלות…

זכורה השערוריה זוטא שעורר יוסי שריד בהיותו שר החינוך, כשביקש להכליל בתכנית הלימודים בספרות משיריו ה"לא פוליטיים" של דרוויש. למרבה הצער הוא לא הצליח בכך, ויצירתו החשובה לא נחשפה לתלמיד הישראלי. אולי ביקורו הקצר כאן והראיונות שהוא מעניק לעיתונים יגלו את פניה היפות של התרבות הפלסטינית.

כשהוא נשאל שוב ושוב על המצב המייאש של עמו, שואל המשורר את הגדרתו הקולעת והאירונית של אמיל חביבי למצב הפלסטיני ואומר: אני אופסימיסט (היינו – תערובת של אופטימיסט ופסימיסט) ובערבית – מותאשאּיל.

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות