פבר 242012
 

יולי 2008

בגלריה באום אל-פחם נפתחה תערוכה מרהיבה בשם "זאכרת אל-מכּאן – זכרון המקום" המציגה הסטוריה צילומית של אום אל-פחם ואזור ואדי עארה מ-1903 ועד היום. המתבונן מקרוב בדברי ההסבר לצילומים לא יוכל שלא להבחין בכך שחלק הארי שבהם צולם בידי יהודים ומקורו בארכיוני המדינה וביניהם בארכיוני הקיבוצים השכנים. על קיר שלם מוצגות תמונות שנלקחו מארכיוני הזורע ומשמר העמק, עין השופט, דליה ומענית וגם מארכיונו של עזריה אלון מבית השיטה וצלמים פרטיים אחרים. אפילו אוצר התערוכה הוא קיבוצניק לשעבר, גיא רז בן קיבוץ גבע. המבקש למצוא סמליות בכל פינה יאמר כי הקשר הסימביוטי בין עובדי האדמה בני שני העמים הוא כה עמוק ופתלתל, עד שגם בעיצוב הזכרון שלהם נזקקים הערבים להישען על מֽשָמרי זכרון יהודים ואילו היהודים, והקיבוצים בכללם, אוצרים בארכיוניהם את העבר הפיזי והאנושי המוצפן של ה"מקום" הערבי, שרק שרידים נטושים ממנו פזורים בין קוצים, גלי אבנים ועצי תאנה ורימון, ובמקרה זה על גבעות 'בלאד אלרוחא' – האזור הפורח והיפהפה של רמת מנשה ובנותיה.

"קיבלו אותנו באהבה גדולה ומרגשת" אומר סעיד אבו שקרה המנהל הנמרץ של הגלריה, הקיבוצים העמידו לרשותנו את כל החומרים שלהם ללא תנאי ושאלה, והערכתנו אליהם גברה וגדלה בעקבות הפרויקט הזה". ומוסיף על כך ההסטוריון ד"ר מוסטפא כבהא היועץ האקדמי של התערוכה: "ניתן לומר בוודאות כי לחומרים מסוימים לא היה כל סיכוי להישמר בארכיונים גדולים או לשרוד בכלל, אלמלא הגיעו לארכיוני הקיבוצים. הם משתלבים היטב במגמה המרכזית של התערוכה – השמעת קולות מן השוליים, הנעדרים מן השיח הציבורי והבאתם למרכז הבמה". לשאלתי האם לא חשו בהסתייגות כלשהי או בחוסר שיתוף פעולה מצד הקיבוצניקים, צוחק ד"ר כבהא ואומר: "הם שמחו שיש מי שמתעניין בארכיונים שלהם…"

תמונות בשחור לבן של נשים ערביות בשמלות פרחוניות מן הכפרים אבו שושא ואבו זרייק העוסקות בעבודות חפירה ארכיאולוגיות בתל מגידו בשנות השלושים, קציני צבא חותמים עם ראשי אום אל-פחם על מסירת הכפר לשלטון ישראל ב-1949, חיילים בריטיים עורכים מרדף אחר המורדים הערבים בתקופת המרד הגדול ב-1936, ובצידן צילומי פלאחים מעבדים את שדותיהם, עיסקאות של מכירת קרקעות, חתונות, מפגשים ליד המעיין, חיי יום יום פשוטים, ודיוקנאות חמורות סבר של אישים נשואי פנים. ובקומה השנייה תצלומי ענק בני זמננו – צילומים בצבעים עזים של דוכני הפירות המוכרים לכל הנוסע בכביש ואדי עארה בימי הקיץ, בעלי מלאכה, נשים וילדים בתצלומי תקריב אומנותיים וצילומים פנוראמיים של האזור. התערוכה גדושה ועשירה ומדברת, לעתים זועקת, מתוך הקירות. לאירוע הפתיחה בנוכחות שר התרבות שאף הוא תושב האזור הגיעו מאות אנשים, ערבים ויהודים, שהתפעמו מן העושר החזותי שאיננו מרפה ומן ההקשרים העכשוויים של האוסף העצום הזה.

הגלריה באום אל-פחם היא מוסד ידוע ופעיל מאז 1996 כמקום מפגש לאמנים ערבים, יהודים ובינלאומיים וכמכללה לאומנות המשרתת מאות ואולי אלפים מילדי היישוב ושכניו. מטרותיה המוצהרות בפרסומיה הן "להפוך את אום אל-פחם לסמל לשינוי, להפריח סביבה תרבותית ואומנותית… ליצור מהפך בחיי התרבות המקומית". אחת הבעיות עליהן מצביע אבו שקרה היא הנתק של הדור הצעיר הערבי בישראל מעברו וממורשתו. התערוכה הנוכחית היא צעד ראשון בהקמת ארכיון לתולדות האזור. איסוף אינטנסיבי של מסמכים ותעודות נעשה במקביל לאיסוף הצילומים. חלומו הגדול של אבו שקרה הוא הקמת מוזיאון אום אל-פחם, שהתכניות לגביו מוכנות, השטח ניתן ע"י העירייה ומסע גיוס הכספים לבנייתו כבר החל.

האוצֵר גיא רז מקווה שהתערוכה תגרום למפנה בחשיבה ובהתייחסות של הציבור הערבי לאמנות הצילום, לחשיבות השימור ולהבניית הזכרון. התערוכה היא נקודת מוצא טובה ממנה "יוכלו לקחת את הזכרון שלהם בידיהם", הוא אומר.  דווקא תושבים ערבים מוואדי עארה היססו להפקיד בידי מקימי התערוכה תמונות ומסמכים וגילו ספקנות, חוסר אמון, ואולי סתם חוסר מודעות לחשיבות הדבר. אני יכולה להעיד כי ידידים ערבים שנכחו בפתיחה הכו על חטא מדוע לא נענו לפניית המארגנים לתת להם צילומים וחומר תיעודי השמור בבתיהם. חבל שתמונת אבא שלי לא מוצגת כאן, אמר אחד מהם באכזבה גלויה והודה, כי כאשר פנו אליו לא ייחס לכך כל חשיבות.

הגלריה פתוחה מדי יום מלבד בימי שישי – כדאי ומומלץ לבקר בה.

www.umelfahemgallery.org

הערה מפברואר 2012: התערוכה מוצגת עתה בתצוגת קבע בקומה הראשונה של הגלריה

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות