טבעת הקשר, שני הדגלים, ומה שהיה בגטו ורשה. או לא היה

 

בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי

• שרה אוסצקי-לזר
• פורסם לראשונה: הארץ ספרים, 02.05.2005

מריאן אפלבאום. תירגם מצרפתית: ראובן מירן.
הוצאת יד ושם, 304 עמ', 79 שקלים

"קומתו נמוכה. על מצחו צלקת עמוקה. רגלו האחת כמעט משותקת, הוא מתהלך נשען על מקל. לבו חולה והאסטמה מציקה לנשימה. עוד הוא סובל מפצע בכתף, חתיכת עופרת התקועה סמוך לריאות ועוד כל מיני פגעי גוף ונפש. אשתו חולה בשחפת ושני בניו נפלו, האחד במרד גטו ורשה והשני במרד הפולני. זהו הנריק איוואנסקי. הוא פולני מבטן ומלידה, שאחיו הפולנים לא פעם כינוהו בשאט נפש 'משרתם של היהודים'. ואכן 'המאיור ביסטרי', זהו כינויו של איוואנסקי בימי המחתרת, אמנם שירת את היהודים. יש לו על כך אישורים וסיפורים לאין סוף והוא מרבה לספר ולהזכיר תקופה זו כי מה בעצם נשאר לו מלבד זיכרונות? אבל בשטף סיפוריו מתלקחות עיניו המימיות אך ורק כאשר מפיו יוצא שמו של דוד מוריץ אפלבאום, הוא 'מיטק', הוא 'מצ'יסלאב' האגדתי. והעם היהודי לא זכה כמעט לשמוע את השם הזה. אין לו משום מה מקום בפנתיאון הגבורה של מרד גטו ורשה". כך כתבה אמי המנוחה, חיה לזר, ביומנה באוגוסט 1962, בעת ביקור ראשון אחרי המלחמה בפולין הקומוניסטית, בניסיון להתחקות אחר עקבותיו האבודים של הארגון הצבאי היהודי ZZW (אצ"י), מיסודה של תנועת בית"ר, אשר לחם במרד ונשכח. בתחבולות וכמעט במחתרת פגשה את שרידי הארגון הפולני הימני KB, שסיפרו לה על קשריהם עם הארגון הצבאי היהודי. איוואנסקי אף הראה לה את פתח היציאה של המנהרה שנחפרה תחת חומות הגטו, אשר נחשף בעת עבודות שיפוץ שנעשו במקום באותה שנה, ואת טבעת הקשר ששימשה אות לזיהוי בין שני הצדדים ונותרה שמורה בביתו.

תוצאת הביקור הזה וביקורים נוספים, שבהם נאספו עוד עדויות ומסמכים, היתה הוצאתו לאור בשנת 1963 של הספר "מצדה של ורשה" מאת אבי, חיים לזר-ליטאי, ובו הובא לראשונה הסיפור העלום של ה-ZZW וגיבוריו שלא שרדו את המרד. הספר, שיצא לאור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, לא זכה כמעט להתייחסות ציבורית ואקדמית בתקופה שבה שלט הנראטיב הרשמי על מרד גטו ורשה, אשר לפיו הארגון היהודי הלוחם (אי"ל או ZOB), מיסודן של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות, הוא שתיכנן את המרד ופתח בו, אנשיו לחמו בגבורה נגד הגרמנים וכאשר נואשו, חיקו את גיבורי מצדה והתאבדו. הסיפור הרשמי העלים והדחיק כליל את חלקם המרכזי של הבית"רים במרד.

ארבעים שנה אחרי, כששמם של ה-ZZW ושל דוד אפלבאום היה ידוע עדיין רק למתי מעט המתעניינים בתקופה, יצא פרופ' מריאן אפלבאום, בעצמו ניצול הגטו החי בצרפת, למסע גילוי וחשיפה של עלילות בן משפחתו והארגון שאליו השתייך. "בחזרה לגטו ורשה", שהופיע בפולנית ובצרפתית, תורגם עתה לעברית ויצא לאור בהוצאת יד ושם.

ניצחון קטן? תיקון עוול היסטורי? הודאה בטעות ובהטעיה מתמשכת? הכאה רשמית על חטא? כך הרגשתי כשהחזקתי את הספר בידי, הפכתי בו ודיפדפתי, קראתי את הקדמתו מאירת העיניים של לורנס וינבאום וגיליתי את התמונות המרהיבות של טבעת הקשר (עמ' 161-160). חשיבותו הגדולה היא בעצם הוצאתו לאור, ודווקא בהוצאת יד ושם. ספר זה, יחד עם העובדה שבמוזיאון החדש של יד ושם הנפתח בימים אלה מוצגת הטבעת המקורית וסיפורו של ה-ZZW מסופר שם בריש גלי, הם הכרה מאוחרת וגושפנקה רשמית לארגון הצבאי היהודי, שנעדר מספרי ההיסטוריה מסיבות פוליטיות מובהקות במשך שישים שנה ויותר.

אך ככל שהעמקתי לקרוא בספר כן הצטננה התלהבותי. עם כל ההערכה שאני רוחשת לפרופ' אפלבאום ולעבודתו, לא מדובר כאן במחקר היסטורי שיכול לשכנע את הקורא בצדקת גרסתו. במקרה הטוב זהו אוסף של מקורות, שרובם הגדול התפרסם כבר קודם לכן בספרי זיכרונות שונים, במאמרים ועדויות ובספרו של לזר. תוספת מסוימת ניתן למצוא במסמכים המתורגמים מפולנית. אולי באמת מוטב היה לו למחבר ללקט מקורות נבחרים בצורה מסודרת ועניינית, להוסיף להם הקדמה, הארות והערות, ולהסתפק בכך. אפלבאום הוא רופא, מומחה ידוע לתזונה, ועשה בצרפת קריירה מרשימה בתחום. העובדה שהוא עצמו ניצול גטו ורשה (הוריו הצליחו לברוח עמו דרך צינורות הביוב ב-1943, בעודו ילד), והעובדה שהוא קרוב משפחתו של דוד אפלבאום אינן מכשירות אותו לכתוב ספר היסטוריה (למרבה הפלא, ההוצאה הסתפקה בהצגת תמונתו על דש הספר מבלי לספק אף פריט ביוגרפי עליו).

אפלבאום מסתמך רבות בספרו דווקא על אחד העדים הבעייתיים ביותר של התקופה, תדיאוש בדנרצ'יק, עו"ד פולני שהיה יוצא ונכנס לגטו בתוקף תפקידי תיאום שמילא מטעם הרשות הפולנית לגביית מסים (עמ' 39), והציג עצמו לאחר המלחמה כפעיל בתנועת ההתנגדות וכמי שסייע ליהודי הגטו וללוחמיו. עובדה זו הביאה את מערכת יד ושם להקדים להוצאה העברית הערת אזהרה יוצאת דופן ותמוהה: "בשל מיעוט המקורות ההיסטוריים נדרש המחבר להשתמש גם בפרסומיו של תדיאוש בדנרצ'יק, שהביע במשך השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה דעות אנטישמיות מובהקות. ההוצאה לאור מביעה בזאת את הסתייגותה מדעותיו ומעמדותיו של בדנרצ'יק, ומצביעה על מידת הזהירות הנדרשת בהתייחסות לדבריו".

ומאי נפקא מנה? אם בדנרצ'יק פסול לעדות בשל דעותיו האנטישמיות, הרי אי אפשר לסמוך על שום עדות היסטורית היוצאת מפי שונאי ישראל, כולל התיעוד המדויק שהותיר אחריו הגנרל הגרמני יורגן שטרופ, מחסל הגטו (למשל בעמ' 279-275), שהיסטוריונים רבים הסתמכו עליו. בדנרצ'יק ידוע כאדם בלתי אמין ושקרן, כך לפחות העידו אנשים שהכירוהו, וזה מה שפוסל אותו מלשמש עד ומקור מהימן, ולא דעותיו. לכן גם אני נחרדתי לנוכח הקרדיט הרחב, על גבול הרהביליטציה, שנותן לו אפלבאום, תוך ציון היותו אנטישמי, כדלהלן: "מתוקף תפקידיו הרשמיים ותפקידיו מטעם ההתנגדות, בדנרצ'יק הוא המקור הפולני השלם ביותר לידיעות על הגטו" (עמ' 265), "עדויות אחרות… מדברות על תפקידו המוביל של בדנרצ'יק והשתתפותו היומיומית בפעילויות מחתרתיות של אצ"י בין כתלי הגטו" (עמ' 250).

תמיהה נוספת כלפי ההוצאה היא מדוע בחרו לשנות את השם המקובל, "הארגון הצבאי היהודי", המזכיר את שמו של האצ"ל (ארגון צבאי לאומי), ולכנות את הארגון הבית"רי "איגוד", כאילו היה איגוד מקצועי כלשהו ולא ארגון לוחם. גם אם המונח נכון יותר בתרגום מפולנית, ומבדיל אותו מתרגום שמו של ה"ארגון היהודי הלוחם", האי"ל, הרי יש בכך טעם לפגם, לטעמי, לשנות שם שכבר נתקבע בספרות שקדמה לספר זה, ולתת לו שם חדש בעל קונוטציות שאינן ממין העניין.

טעות עריכה בולטת נוספת היא כותרת הפרק התשיעי – "סיפור שני הדגלים" (עמ' 243) – בעוד שמדובר בפרק המסכם שבו מביא המחבר את מסקנותיו ואינו מזכיר בו כלל את הדגלים. הסיפור המופלא של הנפת דגל ישראל והדגל הפולני על בית בגטו בתחילת המרד, במשך ארבעה ימים, וניסיונותיהם הנואשים של הגרמנים להורידם, סיפור העשוי מחומרים שיכלו להפוך למיתולוגיים אילו בוצע המעשה בידי אנשים מן הצד ה"נכון" של המפה הפוליטית, מסופר בעמוד 203 ואילך.

חסרונו העיקרי של הספר נעוץ באי-יכולתו של מחברו לרקום מסכת אינטגרטיבית הנדרשת ממחקר היסטורי ובוררת בין עובדות, דעות ועמדות, ושופטת את מידת מהימנותם של המקורות, וכן חוסר הכישרון המוחלט שלו לספר סיפור. הספר כבד, משעמם ומבלבל, יש בו ציטטות באורך של יותר מ-20 עמודים מתוך מאמרים וספרים שיצאו לאור במשך השנים, כולל ספרו האוטוביוגרפי של אנטק צוקרמן, "שבע השנים ההן", שיצא לאור ב-1990 וסיפק מבט ביקורתי מעטו של אחד מגיבורי האי"ל, ומספריהם האוטוביוגרפיים של שני לוחמי ZZW שנותרו בחיים, דוד וודובינסקי וקלמן מנדלסון. בתוך הציטוטים הנמתחים לעייפה מרבה אפלבאום להביע בין סוגריים מרובעים את דעותיו ופרשנויותיו על הנאמר, כמו למשל "סיפורי מעשיות ללא ספק" (עמ' 149), מתרגם ביטויים מפולנית, מפנה את הקורא למפות ולתרשימים ומיישב סתירות – כל מה שהיסטוריון טוב צריך לעשות בצורה שיטתית בגוף החיבור, ולא תוך כדי התערבות ברצף של מראי מקום.

כמעט לא מצאתי גילויים חדשים בספר, רוב המקורות המצוטטים כבר התפרסמו מעל במות אלה ואחרות בארץ ובחו"ל, ובחלקם הגדול בעשרות החוברות של פרסומי "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" במצודת זאב, מיסודם של חיים וחיה לזר. גם המסמכים החדשים שמצא ב-ZIH, ארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה, אינם מוסיפים הרבה לידוע זה כבר.

לזכותו ייאמר כי אפלבאום עצמו, המתיימר במשפט הסיום וכותב שניסה "לומר את מה שטרם נאמר", מודה כי זהו "ניסיון לא מושלם וארעי" (עמ' 256). אכן ספר לא מושלם, לא שלם, בעייתי ומפוספס, אך בפרפראזה על קלישאות משדות אחרים: חשיבותו בעצם קיומו וצאתו לאוויר העולם.

גם אם היסטוריונים מיומנים יותר מאפלבאום ימשיכו לחפור ולחקור בניסיון לצייר תמונה מדויקת יותר של המרד וההתרחשויות שהובילו אליו, כפי שאכן עושים עתה כמה אנשים בארץ ובפולין, ייתכן שלעולם לא נדע מה באמת אירע באותם ימים גורליים של פסח תש"ג בין חומות הגטו, ומהי באמת ה"אמת" ההיסטורית. למרות זאת, ואולי בשל כך, רבים מאתנו ימשיכו לחזור, להימשך "בחזרה לגטו ורשה" על ידי מגנט מסתורי וחזק וקשה להסבר. אולי בעצם עוד לא יצאנו משם.

ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא היסטוריונית

טבעת הקשר ששימשה אות לזיהוי בין הארגון הצבאי היהודי והארגון הפולני הימני KB, אוסף יד ושם