ינו 312012
 

אסעד גאנם  ו שרה אוסצקי-לזר

פורסם כסקירה מס'   27 ע"י המכון לחקר השלום גבעת חביבה, ינואר 2001

הקדמה

בסוף ספטמבר – תחילת אוקטובר 2000 נפל דבר ביחסי המיעוט הערבי –פלסטיני בישראל עם המדינה ועם הרוב היהודי. שלושה ימים רצופי אלימות, הפגנות סוערות, חסימת כבישים ראשיים, זריקת אבנים וירי של שוטרים, הסתיימו  בקורבנות ובפגיעה קשה באמון ההדדי בין שתי הקהילות הלאומיות בישראל ובין המיעוט הערבי למימסד הישראלי. התגייסות של ההנהגה והציבור הפלסטינים בישראל, יחד עם מעורבות עמוקה של פוליטיקאים יהודיים הביאה לרגיעה יחסית, שהופרה שוב בערב יום הכיפורים בנצרת, לאחר תקיפה של השכונה המזרחית בעיר בידי המון יהודי משולהב שירד מנצרת עלית. באירועי נצרת נהרגו שני אזרחים ערבים מירי המשטרה, ובכך עלה מניין קורבנות האירועים ל- 13 אזרחים ערבים שנהרגו מאש שוטרים ואזרח יהודי אחד שנהרג מפגיעת אבן  ליד ג'יסר אל-זרקא, זאת, בנוסף לעשרות רבות של פצועים ומאות עצורים. שרשרת האירועים הפתיעה בעוצמתה ובעיתויה ויצרה, כאמור, בקע עמוק ביחסים בין שני הצדדים. מה גרם לה? מה הסיבות שהביאו למחאה שיצאה מכלל שליטה בכל כך הרבה מקומות בבת אחת? כיצד ניתן להסביר את מה שאירע בתוך היישובים הערביים, ואת הפגיעות ברכוש פרטי וציבורי, שליוו את המחאה המיליטנטית? ומאידך – כיצד הושג השקט לאחר שבוע של תבערה? והאם השקט הזה מובטח לאורך זמן, או שישנם גורמים היכולים להצית את האש מחדש? מה היו הסיבות ארוכות הטווח ומה היו הגורמים המיידיים שהציתו את המחאה? על שאלות אלה ואחרות נשתדל לענות בעמודים הבאים, תוך  נסיון לנתח את משמעות האירועים והשלכותיהם לגבי מעמדו העתידי של המיעוט הפלסטיני בישראל, ואת השפעתם על היחסים בין שני העמים בתוך המדינה.

במהלך האינתיפאדה הראשונה פרסמנו מאמר תחת הכותרת "קו ירוק – קווים אדומים", בו טענו, כי האינתיפאדה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה לא "תזחל"  אל תוך הקו הירוק, כפי שחששו רבים, וכי לערבים בישראל אינטרס דווקא לחזק את הקו הירוק ואת הבדלי הסטטוס בינם לבין אחיהם בשטחים ולא להיפך. זאת, למרות הזדהותם עם מטרותיה של האינתיפאדה, שעיקרן הדרישה לסיום הכיבוש הישראלי בגדה וברצועה והקמת מדינה פלסטינית (גאנם ואוסצקי-לזר, 1990). עשור מאוחר יותר, התמונה המצטיירת מורכבת הרבה יותר ואיננה כה חד-משמעית. האמנם עומדים אנו בפני תהליך של מחיקה הדרגתית של הקו הירוק וטשטוש ההבדלים בין שתי הקהילות הפלסטיניות החיות במולדתן? האם אכן האזרחות הישראלית הולכת ומאבדת את חוזקה ואת משמעותה בעיני הערבים והם מוכנים לאמץ את שיטות המחאה הנהוגות בשטחים ולפרוץ את מסגרת החוק הישראלי? ובאיזו מידה רשויות השלטון הישראליות רואות בערבים אזרחים שווים ומתייחסות אליהם בהתאם? בשלב זה בו נכתבת העבודה, כשלושה חודשים בלבד לאחר האירועים, בשעה שטרם הושג הסכם עם הפלסטינים, וערב הבחירות לראשות הממשלה, עדיין מוקדם לקבוע מסמרות וקביעות נחרצות, אולם כן ניתן לאתר תהליכים ולשרטט תרחישים לעתיד.

כאנשי ה"מכון לחקר השלום" בגבעת חביבה וכאזרחי המדינה, אנו חרדים מפני העמקת הניכור והשינאה ההדדיים ומפני הידרדרות שתביא את שני העמים לאסון. אחת הסיבות לניכור זה היא הבורות וחוסר ההבנה של שני הצדדים זה על זה, ההפרדה בין שתי הקהילות והחשדנות ההדדית שאיננה מאפשרת הקשבה ואמפטיה לכאבים ולמצוקות של כל צד. אנו מבקשים לתרום תרומה צנועה לא רק למחקר המדעי בנדון, אלא גם לתהליכי הריפוי ולאיחוי הפצעים והקרעים, בתקווה שהזעזוע הקשה שעבר על כולנו יטלטל את המימסד ואת האזרחים כולם להבין, שיש לשנות את כללי השיח ולנסות לפתור באופן יסודי בעיות שהודחקו שנים כה רבות.

מבוא

העשור האחרון של המאה העשרים אופיין במזרח התיכון במתח בין מאמץ להשגת שלום לבין מאבקים אלימים ומלחמות, בין מהלכים מדיניים דרמטיים וחתימה על הסכמים, לבין נסיגה לאחור וחזרה אל דפוסי הקונפליקט המוכרים מן העבר. בפרספקטיבה הסטורית ייתכן שהעשור כולו ייראה כתקופת מעבר טיפוסית ממלחמה לשלום, וההתפרצויות האלימות יפורשו כעוויתות הכרחיות ואופייניות למעבר כזה. אולם כיום, כשאנו נמצאים בעיצומה של אחת העוויתות הקשות הללו אי אפשר לנבא את סופו של התהליך – לא מבחינת משך הזמן הנדרש לו ולא מבחינת אופי הפתרונות שיושגו בסיומו.

ראשיתו של העשור באינתיפאדה – ההתקוממות העממית הפלסטינית שפרצה בעזה בסוף 1987 והתפשטה לכל השטחים הכבושים בידי ישראל. האינתיפאדה שינתה את כללי המשחק בין הכובש לנכבש ועצרה את התהליך שכונה  "סיפוח זוחל". המשכה בוועידת מדריד, שכונסה על ידי המעצמות כדי להניע תהליך מדיני בין ישראל לשכנותיה, והיוותה פריצת דרך ראשונה בכיוון של משא ומתן רב-צדדי, שניסה לחבוק נושאים רבים ככל האפשר שעמדו בין ישראל לשכנותיה. מלחמת המפרץ, שבאה מספר חדשים לאחר מכן,  ב1991-,  היתה אירוע יוצא דופן  והשפיעה רבות על הציבור האזרחי הישראלי, בהראותה כי בתנאי הלוחמה המודרנית שליטה בטריטוריה איננה מבטיחה בהכרח בטחון. המונח "עומק אסטרטגי" קיבל משמעות שונה מבעבר. מלחמה קצרה זו גם חשפה את פגיעותו ושבירותו של העורף הישראלי  ואת מגבלות הכוח הצבאי, שנוטרל בשל לחצים מדיניים.

לחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, להכרה ההדדית בין ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית ולתהליך המדיני בן שבע השנים שבא בעקבותיהם היתה השפעה מכרעת על מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים, ובכללה גם על יחסם של הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית כלפי המדינה, כפי שיפורט בהמשך. הסכם השלום עם ירדן נחתם ב1994- ואילו  בדרום לבנון נמשכה מלחמת גרילה נגד חיילי צה"ל, שגבתה קורבנות רבים משני הצדדים והסתיימה בסופו של דבר בנסיגה חד צדדית של ישראל, לאחר עלייתו של אהוד ברק לשלטון ב1999-.

דרך אוסלו שנמשכה כל אותה עת, תוך עליות וירידות, נתקלה במחסום גבוה בספטמבר-אוקטובר 2000, ובבת אחת קרסו ההבנות וההסכמים שהושגו בעמל רב. השטח הוצת במלחמת ירי מוגבלת אך מטרידה, ובתגובה קשה של צה"ל, הגובות קורבנות בנפש כמעט מדי יום משני הצדדים.

גם תהפוכות פוליטיות בתוך ישראל אירעו במהלך העשור הדינמי הזה. ממשלת ה"אחדות הלאומית" בראשותו של יצחק שמיר פינתה את מקומה בעקבות בחירות 1992 לממשלת שמאל צרה בראשות יצחק רבין. רבין הקים קואליציית מיעוט משותפת למפלגת העבודה ולמרץ,  שנשענה על קולות חברי הכנסת הערבים שתמכו בה מבחוץ. הללו זכו לכינוי "הבלוק החוסם", תמכו בהתלהבות במהלכי השלום של רבין, אך לא ניצלו את מעמדם המיוחד להישגים בתחום מדיניות הפנים. רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 סימן שבר פוליטי וחברתי עמוק, שהביא למהפך שלטוני, לעלייתו המטאורית של בנימין נתניהו ולבחירתו לראשות הממשלה, לאחר הנהגת שיטת הבחירה הישירה. הוא הקים קואליציה ימנית-דתית, שנאלצה בעל כורחה לקיים הסכמים עליהם חתמה הממשלה הקודמת ולהתקדם כמי שכפאה שד (ונשיא ארה"ב) במו"מ עם הרשות הפלסטינית. זו מצידה, המשיכה להתבסס בשטחים שהועברו לשליטתה והקימה מוסדות משלה, מנגנוני בטחון חמושים ומערכת שלטונית ביורוקרטית ולא-דמוקרטית, למרות שנבחרה בבחירות חופשיות בינואר 1995.

ביוני 1999 שוב אמר הבוחר הישראלי את דברו והעלה לשלטון מחדש מועמד של מפלגת העבודה, אהוד ברק, אלא שזה העדיף ליצור קואליציה רחבה שהוכחה כבלתי אפשרית לאורך זמן, וכללה את מרץ מצד אחד ואת ש"ס, המפד"ל ו"ישראל בעלייה" מצד שני. ברק לא הציע בשום שלב שותפות למפלגות הערביות, למרות שבחירתו ברוב של 57% נזקפה במידה רבה להצבעה המסיבית של האזרחים הערבים עבורו. הניכור בין ראש הממשלה לבין האוכלוסיה הערבית ונציגיה הלך וגבר, וכגודל הצפיות שהיו להם ממנו כך היה עומק האכזבה. בנובמבר 2000 קרא ראש הממשלה ברק להקדמת הבחירות, כתוצאה מאיבוד הרוב לממשלתו בכנסת ובדצמבר התפטר והודיע על בחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001.

רקע מדיני-חיצוני ופוליטי-פנימי זה השפיע בדרכים שונות, ולעתים סותרות, על המיעוט הערבי–פלסטיני בישראל  -הן בעמדות, הן בדפוסי ההתארגנות וההשתתפות פוליטית, וכן בהתנהגותם היומיומית ובעיצוב שאיפותיהם לעתיד.

ניתוח הסיבות ארוכות הטווח לאירועים במסגרת "אינתיפאדת אל-אקצא" ייעשה במספר מעגלים:

א. המעגל  הגלובלי

ב. מעגל ההתייחסות הישראלי

ג. המעגל הפלסטיני

ד.  המעגל הפנימי בתוך החברה הפלסטינית בישראל

ננסה לעקוב אחר השינויים שחלו בכל אחד מתחומים אלה במהלך העשור האחרון, וכיצד הצטברו התסכולים והמצוקות שנוצרו בהם לכדי סיר לחץ מבעבע, שהתפרץ כאשר סופקו לו הגורמים המיידיים שהציתו את האלימות.

המעגל הגלובאלי

סיום המלחמה הקרה, כזירה העיקרית שעליה וסביבה נסבה הפוליטיקה העולמית מאז תום מלחמת העולם השניה, הביא להדגשת הפוליטיקה המקומית והרגיונאלית. במקביל, התפתח דיון אינטנסיבי בחיפוש אחר מענה הולם לאתגר המוצג על ידי פסיפס אדיר של קבוצות המתלכדות על בסיס אתני, דתי או לאומי, או לחילופין על בסיס אינטרסים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. קבוצות אלו מעלות דרישות לשוויון, אוטונומיה או עצמאות, ומוכנות ללחום עד חורמה למען מימוש צורכיהן והגשמת שאיפותיהן.

סיום תהליך ההשתחררות מהשליטה הקולוניאלית המערבית, התפוררות הגוש הקומוניסטי וגורמים נוספים שיוזכרו בהמשך, הביאו לתחילת עידן חדש בפוליטיקה העולמית שבו הבעיות המתעוררות ביחסים בין קבוצות עולות באופן איטי אך לינארי למרכז הדיון הפוליטי העולמי. הדרישות של הקבוצות השונות עומדות במוקד הדיונים המתנהלים כמעט בכל המערכות הבינלאומיות והלאומיות. סימנים מובהקים לכך מופיעים ברוב המקרים של המאבק האתני/קבוצתי שנסקרו על ידי  Horowitz (1985)  ו-Gurr (1993) , ההולכים ותופשים מקום מרכזי יותר ויותר בפוליטיקה העולמית.

המאבק בין שחורים ולבנים בדרום אפריקה קיבל מפנה מהותי, היחסים בין אנגלו-סקסים וצרפתים בקנדה מתחממים והמאבק האתני במזרח התיכון מתחזק. המאבק בין הקבוצות הלאומיות, דתיות ואתניות בגוש הקומוניסטי לשעבר פורץ בעוצמה רבה ומתנהל לרוב תוך שימוש באמצעים אלימים כולל מלחמות כוללות, טיהורים אתניים ורצח עם, כפי שקרה ביוגוסלביה לשעבר ובצ'צ'ניה. דוגמה מסוג אחר היא צ'כוסלובקיה לשעבר, שנחלקה  לשתי מדינות אתניות, בהסכמה וללא אלימות במה שכונה "מהפכת קטיפה". במדינות שנחשבו לשקטות והומוגניות מבחינה אתנית, כמו אלג'יריה למשל, המאבק פרץ בין קבוצות מוסלמיות קנאיות-דתיות וקבוצות פחות דתיות. גל זה לא פסח גם על מדינות מערביות יציבות לכאורה. בצרפת מתנהל דיון עמוק וער על זכותם של הקורסיקאים לאוטונומיה ושל קבוצות דתיות, כמו המוסלמים למשל, לנהוג על פי מסורתן. בגרמניה פרצו בעיות קשות בין מקומיים ומהגרים, שהביאו להתחזקות תנועות ניאו-נאציות, תהליך דומה הולך ומתחזק גם במדינות אחרות כמו אוסטריה ושווייץ.

הסדר העולמי העתידי יהיה מבוסס על נסיון להתמודד עם מאבקים בין-קבוצתיים שמספרם הולך וגדל, ולפתור אותם בדרכים שיספקו את מאווייהן הקולקטיביים הייחודיים של הקבוצות השונות. זאת, למרות תהליך הפוך לכאורה של "גלובליזציה", שאמור היה להביא ליתר לכידות וליצירת מכנה משותף כלל עולמי. קבוצות שונות ישתפו פעולה נגד מדינותיהן, מדינות ישתפו פעולה עם קבוצות נגד מדינות או קבוצות אחרות וייווצרו בריתות אינטרסים טראנס-לאומיות. תתנהל תחרות פנים-מדינית, אזורית ובינלאומית בין הקבוצות השונות, מתחרות שקטה, תוך שמירה על הכללים הנהוגים והחוקיים, ועד לשבירת הכלים ושימוש באמצעים אלימים. חברי קבוצות יחצו גבולות ותרבויות כדי לשתף פעולה עם אחרים או כדי להביע את מחאתם כנגד אי-מימוש צורכיהם וכנגד גורמים  מממסדיים  שנתפסים כאשמים במצבן. במסגרת זו ניתן להסביר למשל את ביצוע הפיגועים האלימים בניו-יורק על ידי קנאים מוסלמיים מן המזרח התיכון. הללו באים לבצע פיגוע בלב הציביליזציה המערבית, לא כביטוי למאבק של תרבותם האסלאמית בתרבות המערבית, אלא כדי להגיד באופן ברור ובוטה לקבוצה המערבית השולטת בסדר העולמי המקפח אותם על פי השקפתם, כי צורכיהם אינם באים על סיפוקם וכי יש להם דרישות שהם מבקשים למלאן וקול שהם רוצים להשמיע. הקבוצות השולטות רוצות בדרך כלל להמשיך את השליטה והעליונות ואילו הקבוצות הנשלטות שהופכות למודעות יותר ויותר לפערים בינן לבין הקבוצות השולטות והדומיננטיות רוצות להשיג  שוויון. מדינות דמוקרטיות המוכנות לצעוד לקראת פתרון הקונפליקטים הקבוצתיים בתוכן  פיתחו מודלים והסדרים שונים. המודל האמריקאי של דמוקרטיה ליבראלית, המודל הקונסוציונאלי-הסכמי המיושם בבלגיה, דמוקרטיה אתנית כמו בישראל או  מלזיה ועוד. מתקיים דיון גם סביב הרלוונטיות של כל מודל לטיפול בבעיות הבין-קבוצתיות ( Maynes, 1993).

תפקיד מיוחד יש לתקשורת בזירה זו –  מחד היא מעבירה ידע, ערכים, נורמות ותמונות   מציאות בין האזורים השונים והקבוצות בעולם, ובכך תורמת לבניית מערכת הכוח, הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות שמנצח עליה המערב. בהיותה גלובלית וזמינה לכל אמורה התקשורת לרכך את ההבדלים בין העמים. אך בפועל היא תורמת לתוצאה הפוכה מזו – דווקא בזמן שקבוצות הופכות לדומות בהרבה תחומים, הן מחפשות באובססיביות אחרי המבדיל והמייחד אותן מכל השאר.

התקשורת גורמת לרצון לחיקוי אצל קבוצות מקופחות, המבקשות להידמות לקבוצות השולטות.   היא תורמת להעלאת הלכידות הקבוצתית שלהן, ומספקת כלי יעיל להבעת דעות ומסרים המגיעים באופן ישיר לשולחנותיהם של ממשלות, ארגונים בינלאומיים, והציבור הרחב. בכך, כלי התקשורת השונים הופכים לגורם רב משמעות ועוצמה, ומשפיעים על עיצוב הקונפליקטים ותחומי שיתוף הפעולה הבין-קבוצתיים. כדי לזכות בתשומת לב ולהגיע למודעות הציבור, הפכו דרכי המחאה של הקבוצות השונות, גם כאלה בעלות מטרות נקיות כמו שמירה על איכות הסביבה למשל, לבוטות ולאלימות יותר מן העבר. בכך, הן זוכות לסיקור נרחב ולבולטות בדיווחים הבינלאומיים ויוצרות תחרות ביניהן מי תגיע לתשומת הלב העולמית מהר יותר ובצורה אפקטיבית.

גורם נוסף לשינוי במעמד קבוצות מיעוטים הוא העלייה בהבנת משמעות זכויות האדם והאזרח והחירויות הבסיסיות. התודעה האזרחית הגוברת בקרב עמים וקבוצות בכל העולם. במחצית השנייה של המאה העשרים הופיעו ברחבי העולם תנועות המוניות שדרשו זכויות ושוויון לקבוצות מיעוטים, כמו התנועה לזכויות השחורים בארה"ב, בהנהגתו של  מרטין לות'ר קינג, תנועות הסטודנטים בצרפת ובמקומות אחרים באירופה, שדרשו יותר חירויות ושוויון, ובדרום אפריקה – התנועה נגד האפרטהייד שהלכה והתחזקה עד המהפך השלטוני בשנת 1989 שהביא לביטול שיטת האפרטהייד ולעלייתו של נלסון מנדלה לשלטון. גם בגוש הקומוניסטי היו תנועות שדרשו דמוקרטיזציה ויתר זכויות לאזרחים וכמעט כולן דוכאו בכוח. אך הדרישות המצטברות והדיכוי הנגדי הולידו בסופו של דבר את ההתמוטטות הטוטלית של הסדר הישן בגוש המזרחי, והובילו לתהליך של דמוקרטיזציה בכל מדינותיו.

ארגונים בינלאומיים, ובראשם  "אמנסטי אינטרנציונל" משמשים ככלבי שמירה של זכויות האדם, מתערבים במקרים של קיפוח, אפליה והפרת זכויות על ידי מדינות ופעילים בהנחלת הרעיון והתודעה של השוויון האזרחי.

התפתחויות אלו תרמו להעלאה והעמקה של ההכרה בזכויות יסוד, שוויון וחירויות לא רק של בני אדם כאינדיבידואלים, אלא גם של קבוצות המגדירות את עצמן. רבות מהן הצמיחו מנהיגים ודוברים בולטים, המפיצים את דברן דרך התקשורת העולמית. להערכתנו, התהליכים הללו ימשיכו ללוות אותנו ואף להתעצם במאה העשרים ואחת, וידרשו פתרונות בכל  מקום ומקום, כולל כמובן במדינת ישראל.

המעגל הישראלי

"ישראליותם" של האזרחים הערבים–הפלסטינים בישראל הינה מושג שנוי במחלוקת, המתפרש בדרכים מגוונות על ידי גורמים פוליטיים וחברתיים שונים (Rouhana, 1997 ). הישראליות מתבטאת בראש ובראשונה במעמד הפורמאלי שלהם כאזרחי מדינת ישראל והיותם תושביה השייכים למסגרת הפוליטית שלה, על כל המשתמע מכך – כפיפות לחוקי המדינה, השתתפות בבחירות, תודעה מפותחת של הדמוקרטיה וזכויות האזרח ועוד. הישראליות מתבטאת גם באורחות החיים ובתרבות, בחינוך ובעיקר  בשילוב במוסדות להשכלה  גבוהה, בצריכה החומרית והתקשורתית, בדו-לשוניות, בשילוב במערכת הכלכלית, בקשרים חברתיים, ובתחומי חיים רחבים ומגוונים אחרים.

יחד עם זאת, הישראליות של הערבים פגומה מכמה וכמה כיוונים. ראשית, אין הגדרה מוסכמת על מהות המושג עצמו גם בקרב היהודים, ולכן לא ברור מה היא המשמעות האמיתית של היות אדם כלשהו "ישראלי". אולם מעבר לכך – הערבים נמצאים בפריפריה של החברה, הם שוליים בכל מערכות החיים והשפעתם מועטה ביותר על תהליכי קבלת ההחלטות, במרבית התחומים החשובים. המקום בו הם מיוצגים, מחוזרים ונשמעים ביותר הוא דווקא בפוליטיקה, ובעיקר בתקופה של בחירות, אולם גם שם הם נמצאים מאז קום המדינה בשוליים, מעולם לא נלקחו בחשבון בהקמת קואליציות ממשלתיות ונציגיהם לא הגיעו לתפקידים בכירים.

מאז נערכו הדיונים הציבוריים על חוק האזרחות (שהתקבל בכנסת ב- 1952)  ועד היום – לא נשמע ערעור מצד האוכלוסיה הערבית במדינה על עצם קבלת האזרחות  הישראלית. להיפך, כבר בשנים הראשונות נאבקו להיכלל בתוכה ומאז התאמצו לשמרה ולפתחה (אוסצקי-לזר, 1996: 148-156). רוב מכריע של האזרחים הערבים למד להתייחס לאזרחותו ברצינות רבה ולממש אותה לא רק באקט הפורמאלי של הצבעה, אלא בהשתתפות בפעילות ציבורית ופוליטית ובמאבק על שוויון אזרחי. המאבק על השוויון הוא ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהערבים מבקשים לצקת תכנים אמיתיים לאזרחותם ואינם רואים אותה כמובנת מאליה (Ghanem 2001). פרשנותם למהות האזרחות איננה תואמת במקרים רבים את הפרשנות היהודית המקובלת של "נאמנות למדינה" והזדהות איתה ועם אופייה וסמליה היהודיים. בצמתי חיים רבים מוצא האזרח הערבי כי דווקא המימסד והרוב היהודי אינם מתייחסים אליו כאל  אזרח שווה ערך, וכי יהדותה של המדינה וצרכיה הבטחוניים מכתיבים את דרכה ואת יחסה אליהם, יותר מאשר אופייה הדמוקרטי המוצהר.

למרות שנראה על פני השטח כי החברה הישראלית עוברת תהליכי דמוקרטיזציה מואצים ונפתחת יותר ויותר לכניסה של קבוצות מן השוליים למרכז, ברצוננו לטעון, כי לגבי תפיסת אזרחותם של הערבים בעיני הרוב היהודי, חלה בעשור האחרון דווקא נסיגה. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ועם תחילת  התהליך המדיני של משא ומתן עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, בולטת  תופעה של דה-לגיטימציה הולכת וגוברת לאוכלוסיה הערבית ולנבחריה מצד היהודים, כשהביטוי הבוטה שלה היה דווקא בתקופת ממשלת רבין, כאשר נזרק לחלל השיח הפוליטי המונח "רוב יהודי". לממשלה אין "רוב יהודי" לשלום ולכן אין הוא לגיטימי, טענו חוגי הימין וקבעו בכך למעשה, כי יש שני סוגי אזרחים במדינה ושני סוגי חברי כנסת –  שווים יותר ושווים פחות. למרות כמה מחאות רפות, חדר המונח הזה לשיח הציבורי והפך להיות "לגיטימי" ומקובל. כך, כאשר ניסו לחסום את הערבים מלהכריע בהצבעה עתידית על פינוי הגולן נולד "חוק שריון הגולן", וכך גם עולה מדי פעם ההצעה למנוע השתתפותם של ערבים במשאלי עם שיכריעו בשאלות גורליות למדינה, כאילו אין הם חלק ממנה. הנציגים  הערבים מצידם מחריפים את התבטאויותיהם נגד מדיניות הממשלה  ומצטיירים  בעיני הרוב היהודי כאזרחים לא לגיטימיים כאשר הם מגדירים עצמם כפלסטינים ומביעים תמיכה במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי והזדהות עם סבל בני עמם.

גם מעמד ה"בלוק החוסם" בתקופת ממשלת רבין מצביע על יחס אמביוולנטי לערבים (Ghanem 1997). מצד אחד היה ראש הממשלה המנוח זקוק להם, כדי להעביר בכנסת את הסכמי השלום, שכן קואליצית המיעוט שלו בת 56 חברי כנסת לא היתה מצליחה לעשות זאת ללא תמיכתם. אך מצד שני – למרות תחנונים, הפצרות ואיומים מצד חלק מחברי הכנסת הערבים שיסירו את התמיכה אם לא ייענה לדרישותיהם בנושאים פנימיים, לא הסכים רבין בשום שלב להכליל את נציגיהם כחברים מלאים ולגיטימיים בקואליציה שלו ובממשלתו. תמיכתם ה"מובנת מאליה" בדרך השלום שלו נוצלה עד תום. ערב הבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001  המצב שונה. מועמד השמאל אהוד ברק, שוב איננו יכול להבטיח לעצמו את קולות הערבים בגלל מדיניות השלום החיצונית שלו, שכן, במהלך תקופת שלטונו הקצרה לא השכיל להתייחס אליהם כאל שותפים והדיר אותם ואת נציגיהם מכל מעורבות בניהול ענייני המדינה. העמדה הרווחת בקרב הערבים ערב הבחירות היא, כי עליהם להחרים את הבחירות או להטיל פתק לבן לקלפי (הארץ, 15.1.01).

ישראל, המקיימת סדרי שלטון דמוקרטי ברמה המוסדית – עריכת בחירות תקופתיות, חילופי שלטון, הפרדת רשויות, הפרדה מוצהרת בין צבא ופוליטיקה ועוד, מתכחשת, במדיניותה כלפי המיעוט הערבי-הפלסטיני, למהויות האמיתיות של הדמוקרטיה. המדינה מזוהה עם קבוצה אתנית/לאומית אחת, היהודים, ונוקטת באמצעים רבים כדי לא להכליל את חברי המיעוט הפלסטיני כאזרחים שווים הזוכים למלוא התגמולים. מאז הקמתה משמרת המדינה את הנחיתות של הפלסטינים מול היהודים, תוך אפלייתם במגוון תחומי חיים. עליונות היהודים ונחיתות הערבים  מבטאות בשלושת רמות (ראה בהרחבה: 1998 Ghanem):

(א)- ברמה האידיאולוגית-הצהרתית: מדינת ישראל הוקמה כמדינתו של העם היהודי, היא בעלת אופי יהודי-ציוני שמטרותיה, סמליה ומדיניותה בנויים על רק סמך היותה מדינת העם היהודי, תוך התכחשות לקיומו של מיעוט לאומי פלסטיני בתוכה. מצב זה הוחרף עקב קבלת התיקון לחוק יסוד הכנסת מ- 1985 הקובע, כי חל איסור על התמודדות רשימה לכנסת באם אינה מכירה במפורש במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הצעות שהועלו במהלך הדיון על התיקון לחוק על ידי ח"כ  תופיק טובי מחד"ש ומתי פלד מהרשימה המתקדמת, לציין כי מדינת ישראל היא "מדינת אזרחיה" או  "מדינת העם היהודי ואזרחיה הפלסטינים", הופלו אז ברוב מכריע.

מצב זה לא רק גורם לאפליית האזרחים הפלסטינים ברמה היומיומית ומשמיט את האפשרות התיאורטית להשגת שוויון בינם לבין היהודים, אלא גם מותיר אותם ללא מסגרת פורמלית המוגדרת כמדינתם, וגורם לעמימות בשאלת הסטטוס שלהם: האם הם אזרחים דומים ליהודים? האם המדינה היא גם מדינתם? והאם יש להם סיכוי אמיתי להשיג שוויון בתוך המדינה? מצב זה גורם לערבים ולמנהיגותם להרגיש מצוקה ממשית, ולא רק ברמה הרגשית-שיוכית.

האזרחים הפלסטינים מופלים לרעה גם במישור של הסמלים והערכים הדומיננטיים של המדינה ומוסדותיה. בהשוואה ליהודים, המזדהים עם הסמלים, הערכים ומוסדות המדינה ורואים בהם חלק מן המורשת שלהם ומקור להזדהות, האזרחים הפלסטינים מנוכרים לסמלים היהודים והציונים הבלעדיים הללו. הם אינם יכולים להזדהות עם רבים מסמלי המדינה שהם אזרחיה, משום שהסמלים האלה מושרשים באופן בלעדי במורשת הדתית התרבותית, ההסטורית והאידיאולוגית של הרוב היהודי.

(ב)- ברמה המבנית (סטרוקטוראלית): הפלסטינים בישראל מודרים בעל כורחם, ברמה המבנית, מהמוסדות הישראליים, הנחשבים לנחלתם של היהודים ואמורים לשרת מטרות יהודיות ישראליות או יהודיות כלליות, ולא מטרות המשותפות לכלל אזרחי ישראל. האמצעים של ההוצאה ברמה המבנית הם רבים ומגוונים: הדרת הערבים ממוקדי הכרעה פוליטית, אי-גיוס לצבא, אי-העסקת ערבים בתפקידים בכירים, קיומם של מוסדות מיוחדים ל"טיפול" בערבים וההתייחסות אליהם כאל סיכון בטחוני. מבנה מערכת החינוך ואמצעי התקשורת מנציח אף הוא את הוצאתם של הערבים מן הקולקטיב הישראלי ומשמר את מעמדם השולי במדינה.

(ג)- ברמת הביצועית (המדיניות): אפליה בחוקים, אפליה בחלוקת משאבים, תקציבים ואפליה בחלוקה הטריטוריאלית. כך למשל חוק השבות וחוק האזרחות הם שני חוקים אשר מיועדים לשימור והגברת הרוב היהודי במדינה ומטרתם הברורה היא להקטין את מספר הלא יהודים במדינה, כולל הערבים. המעמד החוקי המיוחד של  המוסדות יהודיים, שאינם כלל-ישראליים, כמו הקרן הקיימת לישראל וההסתדרות הציונית, שאינם מחוייבים לכל אזרחי המדינה אלא רק ליהודים שבהם, הוא פן נוסף של האפליה בחוק (קרצ'מר 1992).

בתחום חלוקת תקציבי המדינה האזרחים הפלסטינים סובלים מאפליה מתמשכת כמעט בכל ענפי החיים, עובדה שתועדה במחקרים ובדוחו"ת רשמיים ושל עמותות שונות. (ראה למשל הדו"ח השנתי של עמותת סיכוי 1999-2000). למרות השינויים לטובה שחלו בנדון בשנים האחרונות, הרי הפערים נותרו בעינם וללא אפליה מתקנת מסיבית, הם ימשיכו וילוו את האזרחים הפלסטינים עוד שנים ארוכות.

גם בחלוקה הטריטוריאלית, המתבטאת בתוכניות פיתוח ארציות ואזוריות, ישנה אפליה מתמשכת. מרבית האדמות השייכות לאזרחים פלסטינים הופקעו במשך שנות קיומה של  המדינה, שנקטה באמצעים שונים ומגוונים כדי לנשל את הערבים מאדמותיהם ולהפוך אותן לאדמות מדינה. הקרקעות הללו מנוהלות באופן ריכוזי על ידי גופי תכנון ארציים ואזוריים. בוועדות המתכננות ישנו ייצוג קבוע של משרד הביטחון, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, אשר רובם אינם דואגים לאינטרסים של כלל האזרחים בצורה שוויונית, ומעדיפים את היהודים באופן מובהק. בפועל, מדיניות התכנון הישראלית מיועדת לשרת את היהודים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהאזרחים הפלסטינים. כך, התכנון משמש ככלי לשליטה בהם, במטרה למנוע את "התפשטותם" (יפתחאל 1994).

המדיניות האתנית של ישראל כלפי המיעוט הפלסטיני נתמכת על ידי רוב גדול בקרב הציבור היהודי, הרואה במדינה כלי לשירות היהודים בארץ ובעולם, ותומך בזיהויה המוחלט כמדינה יהודית ובשמירת העליונות של היהודים בכל התחומים (אוסצקקי-לזר, גאנם ופפה 1999). מצד שני, המדיניות המתוחכמת של הכללה והוצאה כלפי המיעוט, יוצרת מצוקות קיומיות בחייהם של הערבים ודוחפת אותם לכיוון של שבר קשה המתדרדר לעתים לאלימות, דבר הנתפס על ידי הרוב היהודי כאיום קיומי.

כל קבוצה אתנית המבקשת להיות חלק ממערכת של מדינה שואפת, באופן טבעי, לזכות בשוויון, השתייכות וזהות, ערכים שהם בבחינת צרכים אנושיים בסיסיים שאינם נתונים למשא ומתן, ואי אפשר להתעלם מהם או לדכא אותם דרך קבע. השילוב של המרכיב הדמוקרטי המוגבל, בנוסף למרכיב האתני בהכוונת המדיניות כלפי המיעוט הפלסטיני,  מכביד על המיעוט במקום לעזור לו. הוא יוצר תחושה של התקדמות ושילוב בחיי המדינה, ותחושה מוטעית של התפתחות נורמלית, הנתקלת    במחסומים ובמכשולים בלתי עבירים. מצב מבלבל זה אף גורם להתפוררות המבנה הקיים של המיעוט, ועלול לגרום להסלמה ולמשבר.

האופי האתני של המדינה והיעדרן של אזרחות שוויונית ומשותפת או לאומיות טריטוריאלית שיאחדו את כלל האזרחים, מציבים הן את הרוב והן את המיעוט בפני ברירה קשה באשר לאופי השותפות שתענה גם על רצונו של הרוב וגם על שאיפותיו של המיעוט. המדינה והרוב היהודי יעמדו בפני מצב קשה אם ימשיכו להתעלם מדרישותיו ושאיפותיו של המיעוט. הם לא יוכלו להמשיך ולקיים את המערכת והמדיניות האתניים מול האזרחים הפלסטינים, ויצטרכו לשקול ברצינות את מימוש השוויון בין חברי קהיליית האזרחים. אם לא ייעשו כן, הרי המיעוט, שיהפוך במהלך השנים למודע יותר ויותר למגבלות המוטלות עליו,   ויגביר את כוחו המספרי  והאלקטורלי, יידחק להשתמש בדרכים לא שגרתיות במטרה להגשים את מטרותיו, כולל אפילו שימוש  באלימות.

מעגל ההתייחסות הפלסטיני

לערבים בישראל מקום שולי גם בתנועה הלאומית הפלסטינית ומעמד מיוחד ובעייתי בקרב שאר הקבוצות המרכיבות את העם הפלסטיני. הסטורית, הם איחרו לאמץ לעצמם את הגדרת הזהות הפלסטינית, ולא היו שותפים לצעדים הראשונים של ההתעוררות הלאומית לאחר ה"נכבה" של  1948. הם לא השתתפו בתהליך של הקמת אש"פ ב- 1964 או בניסוח האמנה והמטרות הלאומית, ולא נכללו במוסדות הפלסטיניים, שהוקמו ברובם בגולה. רק בתחילת שנות השבעים צורפו למועצה הפלסטינית כמה נציגים של "ערביי 48", שעזבו את ישראל, כמו מחמוד דרויש וצברי ג'ריס, אך למעשה הם לא ייצגו את האינטרסים והצרכים של הקהילה ממנה יצאו ולא קיימו איתה קשר לאחר עזיבתם את הארץ.

לאורך שנות פעילותו של אש"פ לא היה נסיון מכוון מצידו לגייס ערבים מישראל לשורותיו או להנהגתו, ולא היתה התייחסות  מיוחדת לבעיות הספציפיות שלהם (ליתר פרוט ראה: סלע, 1996: 8-11). ריחוקם מן התנועה הלאומית התבטא ביתר שאת עם תחילת תהליך הפשרת היחסים בין ישראל לאש"פ בסוף שנות השמונים ותחילת התהליך המדיני באזור. בעשור האחרון לא נחשבו האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל לשותפים פוליטיים של אש"פ ואף לא של הרשות הפלסטינית שהוקמה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. המגעים המתנהלים בין שני חלקים אלה של אותו עם נושאים אופי אישי, משפחתי והומניטרי, ומעט מאד מעורבות פוליטית מעשית. ידוע על שיחות קבועות שמתנהלות בין אישים בכירים ברשות, כולל ערפאת, לבין חברי הכנסת הערבים, ועל פעולות תיווך מזדמנות שהם  מקיימים בין הרשות לבין שלטונות ישראל. אך קשרים אלה  אינם מבטאים כפיפות או השתייכות מוסדית. מצוקותיהם של הערבים בתוך ישראל נתפסות על ידי כל הצדדים בדרך כלל כנושא פנימי, שעל הערבים לעסוק בו מול המימסד הישראלי, ולא כנושא שהרשות הפלסטינית צריכה או יכולה להתערב בו. הסכמה זו מובלעת במערכת היחסים בין הרשות לנציגי הפלסטינים בישראל, והיא משמשת עוד סימן לשוליותם ולמעמדם המורכב בתקופה בה בונה העם הפלסטיני את עצמאותו וריבונותו.

הפלסטינים אזרחי ישראל סובלים מיחס מפלה מצד ההנהגה הפלסטינית הנוכחית מכמה היבטים: הם אינם שותפים בקביעת ההסדרים הפנימיים של הרשות, אינם יכולים להיבחר לתפקידים רשמיים בה, אין להם חלק בשיחות ובקשרים של הרשות עם ישראל, ובעיותיהם אינן נידונות במשא ומתן על סיום הסכסוך. ניתן לומר, כי כיום, אין כל אפשרות שפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית ייקלטו בתוך מוסדות השלטון והחברה בשטחי הרשות הפלסטינית ובמדינה שתוקם בעתיד, אלא אם כן יעזבו את ישראל ויוותרו על אזרחותם. המרכז הפלסטיני מתפתח בגדה המערבית וברצועת עזה, ולמרות שיש עדיין מוסדות המתפקדים בתפוצה הפלסטינית, יש להניח כי גם הם יועברו לשטחי המדינה שתקום. לעומת זאת, הערבים בישראל המתגוררים בשטחי פלסטין ההסטורית, ומעולם לא עזבו אותה, לא יוכלו, באופן פרדוקסלי, להיות שותפים בחיזוקו של המרכז הלאומי ההולך ומוקם על חלק ממולדתם, לא יתרמו להתפתחותו המעשית ולא יוכלו להשתלב במוסדותיו, לא באופן אישי ולא כקבוצה. הם גם לא יוכלו לסמוך על הרשות הפלסטינית שתייצג את בעיותיהם מול ממשלת ישראל, או שתדרוש פתרון למצוקותיהם במסגרת המו"מ המתנהל על עתיד היחסים בין שני הצדדים. מצב אנומלי זה  גורם להגברת המצוקה, הבלבול בזהות ותחושת השוליות וההזנחה שחשים הפלסטינים בישראל גם מול אחיהם.

גורם נוסף הקשור לסוגיית הקשר בין הערבים בישראל לרשות הפלסטינית הוא הביקורת הנשמעת מצידם על אופייה של הרשות, על היעדר הדמוקרטיה ועל הפרות זכויות אדם במסגרתה. ביקורת זו מעודנת בדרך כלל על ידי הנימוק, כי הרשות עדיין איננה עצמאית וכי הפלסטינים עודם נמצאים תחת כיבוש ישראלי. אולם, בדרך כלל שלא בגלוי, מובעת אכזבה מכך שהמדינה הפלסטינית שבדרך איננה משכילה לפתח מוסדות דמוקרטיים, ואיננה מפנימה את הערכים של שמירה על זכויות האדם והאזרח. למרות פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד ביחסה כלפיהם, הרי הערבים אזרחי ישראל למדו להעריך את משמעות חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, הגנת המערכת המשפטית והיכולת של האזרחים להשפיע במדינה בה הם חיים, והיו רוצים לראות התפתחות מוסדות דמוקרטיים גם במדינת פלסטין.

סקרים בקרב האוכלוסיה הערבית וריאיונות עם מנהיגיה מורים בבירור שאין להם כל כוונה לעבור להתגורר במדינה הפלסטינית כאשר זו תקום. הנימוק העיקרי לכך הוא היותם חיים במולדתם ועל אדמתם, ואי רצונם לעקור ממקומות מגוריהם ולהפוך שוב ל"פליטים  .( Smooha 1992)אולם גם  הצעות ל"תיקוני גבול", שיכלילו את כפרי המשולש בשטחי המדינה הפלסטינית, מבלי לעקרם ממקומם, מסעירות בדרך כלל את הרוחות וזוכות להתנגדות עזה. הדבר מלמד על רצונם של הערבים להישאר אזרחי מדינת ישראל, למרות הקשיים, ליהנות  מן הבטחון האישי היחסי  שבם נהנים ממנו, פוליטי וכלכלי כאחד, ולהיאבק מבפנים על שיפור מצבם. זאת, לעומת חששם מהצטרפות למדינה הפלסטינית שאופייה המתגבש עדיין לא ברור, ומעמדם בתוכה יהיה בעייתי ושונה והם יצטרכו להיקלט בה מעמדת  נחיתות.

יחד עם זאת, להערכתנו, מצב זה אינו סטטי ויכולים לחול שינויים בעמדות אלו בהתאם להתפתחויות המדיניות והחברתיות בעתיד, הן בישראל והן במדינה הפלסטינית.

המעגל הפנימי

המצוקה הפנימית בקרב החברה הערבית–הפלסטינית בישראל מוצאת את ביטוייה במגוון רחב של תחומים: התפתחות דמוגרפית מואצת, לצד מצוקות כלכליות ועוני; התגבשות זהות חלקית בשני המרכיבים – הישראלי והפלסטיני, כפי שפורט לעיל; היעדר תפיסה ברורה ואחידה בקשר לעתידם בתוך ישראל; היעדר מנהיגות חזקה שתקדם את תביעותיהם בצורה משמעותית; מורכבות מצבם החברתי הפנימי – מתחים עדתיים, דתיים, חמולתיים ואחרים;  תהליכי מודרניזציה חלקיים ואי  הפנמת ערכים דמוקרטיים; ומשבר תרבותי עמוק.

התפתחות דמוגרפית לצד מצוקה כלכלית ועוני: סוגיית התפתחותם הדמוגרפית של הערבים בישראל והשינויים במבנה הפיסי של הישוב הערבי הם שאלות מרכזיות בהקשר זה. הגידול במספר האוכלוסין והשינוי במבנה הפיסי של הכפרים לא לוו בהתפתחות כלכלית הולמת. ביישובים הערביים, שחלקם הפכו מכפרים לעיירות ולערים, אין עדיין אזורי תעשיה ומקורות תעסוקה מספקים ורוב  המפרנסים נאלצים לעבוד בערים היהודיות הסמוכות (הראבן וגאנם,1996). רובם נמצאים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של הישובים בישראל (סיכוי, 1996), כ- 60% מהאזרחים הערבים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הנתונים הרשמיים (הראבן וגאנם 1996 ; פארס, 1997; הדו"ח על מצב העוני בישראל, 2000). הערבים סובלים מבעיית שיכון חמורה כתוצאה ממדיניות מפלה של הממשלה, בעיה המחריפה לאורך השנים (רוזנהק, 1996( . ישובים וריכוזי אוכלוסיה רבים עדיין אינם מוכרים, כלומר אינם זוכים לשירותים בסיסיים כמו אספקת מים וחשמל, בתי ספר, שלטון מוניציפלי ועוד (גאנם, 1992). הבדווים המתגוררים בנגב, המהווים כ- 10% מכלל הערבים בישראל, סובלים מרדיפה מתמשכת מצד השלטונות, בעלותם על האדמות אינה מוכרת רשמית, והמדינה מנסה לרכז אותם בישובים שהיא בחרה עבורם, בניגוד ליהודים בנגב שבוחרים בעצמם אופי חייהם וצורת מגוריהם (פנסטר, 1993). הם  סובלים  ממחסור חמור במקומות עבודה ומרמת שירותים נמוכה ביותר. כמעט בכל תחום כלכלי סובלים הערבים הן כפרטים והן כקבוצה, השוויון בינם לבין היהודים עדיין רחוק מאד מהשגה.

זהות ישראלית ופלסטינית חלקית: בנסיבות הקיימות, הן הזהות הישראלית והן הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים אינן יכולות להיות שלמות וממצות. זו תמצית המצוקה של הזהות הקיבוצית שלהם ((Rouhana 1997. המרכיב הפלסטיני בזהותם של הערבים בישראל  אינו יכול להיות שלם כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית הולכת ומקימה את המולדת הפלסטינית במקום אחר. עוצמת המרכיב הישראלי בזהות הערבים שנויה במחלוקת בספרות המחקר  (Smooha 1989; 1992; Rouhana 1993;1997). בהגדרתם הרשמית, הפלסטינים בישראל הם אזרחי המדינה, אך הזהות הישראלית שלהם אינה קיימת אם מתייחסים אל תמציתה של זהות קיבוצית כתחושת השתייכות פסיכולוגית ואהדה רגשית. הקושי שבמצבם אינו בניגוד שבין שתי הזהויות  הישראלית והפלסטינית, אלא בחוסר השלמות של שתיהן.

היעדר מנהיגות חזקה ומגובשת: בשנות החמישים והששים, כאשר חיו הערבים תחת עולו של הממשל הצבאי נמנעה מהם האפשרות לגבש מנהיגות חזקה, שתמלא את החלל שהותירה המנהיגות הפלסטינית בתקופת המנדט. עם ביטול הממשל הצבאי ב- 1966, וההשתחררות האיטית מצילו, החלה לצמוח מנהיגות ארצית, והוחל בהקמת מוסדות קיבוציים כמו ועד ראשי הרשויות הערביות שהוקם ב- 1974, בעידוד השלטונות, ואחריו, ועדת המעקב העליונה שהוקמה ב- 1982. מוסדות אלו הנהיגו את מאבקם של הערבים מאז אמצע שנות השבעים, מאבק שהגיע לשיאו לקראת סוף שנות השמונים עם ההכרזה על שביתת "יום השוויון" ביוני 1987 ו"יום השלום" בדצמבר 1987, שני ימי שביתה שסימלו את שני הנושאים העיקריים עליהם נאבקו הערבים בישראל: השוויון והשלום. מאז, חלה התדרדרות איטית במעמדה של ועדת המעקב, ולרוב אין היא מהווה בעיני הציבור מקור סמכות. למעשה, שורר בה שיתוק פנימי, הנובע ממאבקי הכוח בין הקבוצות המיוצגות בה, דבר המגביל גם את יכולתה לפעול מול שלטונות המדינה. תהליך הפלורליזם הפוליטי המשמעותי שעברו הערבים בישראל מאז שנות השמונים ברמת המפלגות הפוליטיות והארגונים האזרחיים, במקום שיביא  לחיזוק במעמדה של המנהיגות, הביא דווקא לפירוד ולהחלשה בכוחה. אי יכולתם של חברי הכנסת הערבים להסכים על מועמד מתוכם לראשות הממשלה לקראת בחירות 2001, או לאתר מועמד מוסכם מחוץ למערכת הפוליטית – הוא דוגמה עדכנית לפיצול הרב, הפוגע ביכולת המנהיגות לפעול במשותף למען קידום האינטרסים של הציבור הרחב.

היעדר תפיסה ברורה בקשר לעתיד הערבים: המצוקה במישור זה נעוצה בעובדה שהמנהיגות הערבית בישראל והציבור הרחב עדיין לא גיבשו תפיסה אחת ומטרה משותפת  לעתידה של קהילה זו. אין הסכמה, אפילו בקווים כלליים על התביעה להכרה בהם "כמיעוט לאומי", או על דרישה לאוטונומיה ומה פירושה המעשי. אין אמירה חד משמעית לגבי משמעותה של האזרחות הישראלית עבורם ואף לא תכנית מוסכמת למאבק על השגת דרישותיהם האזרחיות, לאחר שיושג הסכם עם הרשות הפלסטינית. למרות שהמושגים "מיעוט לאומי", "מדינת כל אזרחיה" והדרישה לשוויון הפכו למטבעות לשון  שגורות, הרי עדיין לא ברור מהן ההשלכות המעשיות הברורות והמדויקות שלהם. גם הסיסמה הוותיקה של מק"י וחד"ש, "שתי מדינות לשני עמים", שרוב הציבור הערבי תמך בה כבסיס לפתרון מוסכם לסכסוך, הפכה לבלתי רלבנטית. שכן, רוב הדוברים הערבים מתנגדים כיום במוצהר להשארת הגדרתה של מדינת ישראל כ "מדינה יהודית" לאחר  הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית, ולמעשה דורשים הקמת מדינה אחת לעם הפלסטיני ומדינה שנייה בעלת אופי אזרחי, שתהיה משותפת להם וליהודים. דרישה זו איננה מקובלת על רוב רובו של הציבור היהודי בישראל ובעולם, ואף לא על הקהילה הבינלאומית. (לדיון נרחב בסוגיה זו ראה: אוסצקי-לזר, גאנם ופפה, 1999).

בעיות במבנה החברתי: החמולה כמוסד מסורתי וכמסגרת התייחסות עדיין שרירה וקיימת כבסיס למבנה החברתי אצל הערבים בישראל. אמנם למשפחה הגרעינית יש כיום תפקיד כלכלי מרכזי, אך היא עדיין לא קיבלה תפקיד דומה ברמה החברתית והפוליטית, דבר הגורם לסיבוכים חברתיים ופוליטיים רבים ומעכב את התפתחותה של הקהילה הערבית בישראל (Rouhana and  Ghanem, 1993) . מציאות זו מציבה סימן שאלה בקשר ליכולתם של הערבים בישראל להסתגל לנורמות חיים מודרניות והתנהגות דמוקרטית פנימית. תפקידה של החמולה בא לידי ביטוי בתחום החשוב של השלטון המקומי. הבחירות לרשויות המקומיות מלוות תמיד במאבקים פנימיים בתוך היישובים ותפקוד המועצות כפוף במקרים רבים לשיקולים  חמולתיים, העומדים לעתים בניגוד לאינטרס של טובת הכלל והיישוב. כיוון שהשלטון המקומי הינו אחת מן הזירות הפוליטיות המרכזיות של החברה הערבית בישראל, בהיות הזירה הציבורית הכללית חסומה בפניהם, הרי חולייה של מערכת זו משפיעים על הציבור כולו. בשל תפקידה הלוחץ של החמולה, מצבו של הפרט בתוכה בעייתי ביותר. החברה הערבית מקפחת את הפרט ואינה נותנת לו מרווח מספיק להתפתחות נורמלית. הביטוי הבולט לקיפוח זה הוא מצבן של הנשים הערביות הנתונות במערכת לחצים משפחתית אדירה ולמעשה מהוות מיעוט בתוך המיעוט הערבי, דבר המקשה על התפתחותן ותפקודן החברתי התקין (בדר-עראף, 1995), ומעכב את התפתחות החברה הערבית כולה.

אי-הפנמתם של ערכי הדמוקרטיה ומודרניזציה חלקית: השתלבותם של הערבים בשיטה הפוליטית המונהגת בישראל הביאה לאימוץ דרכי חיים, התנהגות וחשיבה דמוקרטיים חלקיים בקרבם. הסבך  הפוליטי, החברתי והכלכלי בו הם חיים והמדיניות הסלקטיבית של השלטון כלפיהם הביאו להיווצרותם של מספר ניגודים משמעותיים המתלווים לתהליך הדמוקרטיזציה שהם עוברים (Rouhana & Ghanem, 1993: 163-180), שהעיקריים שבהם הינם:

* השתתפות פעילה בפוליטיקה הישראלית ברמה הארצית מול יכולת מוגבלת להשפיע על קבלת החלטות;

* הצבעה בבחירות הארציות, תוך התחשבות מרבית בשיקולים לאומיים ואידיאולוגיים, לצד הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות על בסיס חמולתי.

* מאבק נמרץ למען שוויון ושילוב במערכת הישראלית לצד הקמתם של ארגונים לאומיים נפרדים;

* התפתחות קונצנזוס בדבר הצורך והמחויבות למאבק לגיטימי, במסגרת החוק הישראלי לעומת עליה במספר האירועים המוגדרים כ"אלימים" מצידם;

* היעדר אפשרות מעשית  וחוקית לבחור מנהיגות ארצית, לצד העובדה שועדת המעקב העליונה מתפתחת ומתפקדת, לכאורה, כמנהיגות כזו;

* הבעת תמיכה  כמעט אוטומטית בעמדות הפלסטיניות בסכסוך,  מול  היותם חלק מן המערכת הפוליטית הישראלית ואי שיתופם במשחק הפוליטי הפנים-פלסטיני.

ניגודים אלה מצביעים על קושי מעשי בקליטתה של הדמוקרטיה והפיכתה לחלק אינטגרלי מחייהם של הערבים. התפקוד בשני עולמות, מערבי-דמוקרטי ומסורתי-לא דמוקרטי מקשה על יכולתם להתפתח כקבוצה דמוקרטית ברמה הפנימית, ועל תהליך קליטתם כחלק אינטגרלי מחייה הפוליטיים, החברתיים ואף הכלכליים של מדינת ישראל.

משבר תרבותי: המצב החמור בעניין הזהות קשור גם למשבר ההולך ומבשיל בערכים התרבותיים והחברתיים, לפחות בקרב האליטה של האוכלוסייה הערבית. לאחר מלחמת 1948 מצאו עצמם הפלסטינים מבודדים בעל כורחם מהתרבות הפלסטינית ומן העולם הערבי. המלחמה גרמה גם להרס מוחלט של המרכזים העירוניים שלהם, ושל המעמד הבינוני והעלית התרבותית שהיו עשויים להמשיך ולהזין את התרבות הערבית הפלסטינית. בנתונים אלה, נותרה האוכלוסייה הערבית  מנותקת במשך שנים מעולם היצירה והתרבות הערבית. הצוהר הראשון לעולם הערבי נפתח לאחר 1967 ועם הזמן נפתחו ערוצים נוספים אליו, בעקבות הסכם השלום עם מצרים ואחר-כך עם ירדן. אך גם העולם הערבי עצמו מצוי במשבר תרבותי קיומי – מצד אחד אימוץ של ערכים מערביים,  טכנולוגיות  ותרבות המונים, ומצד שני רצון לשמור על המסורת והייחוד. מדינת ישראל מנגד, מציעה מוסדות תרבות ופעילויות אומנותית ותרבותית תוססת, אך מאחר שאלה נשלטים בידי יהודים ואופיים הוא יהודי-ציוני ועברי, הרי  הערבים נותרו בשולי עשייה זו,   עם האפשרות לאמץ בעיקר את הברק החיצוני של התרבות הישראלית המערבית, ללא כל קשר לשורשים האותנטיים של עצמם. "תרבות ערבית" נפרדת של תיאטרון, מוסיקה שירה וספרות התפתחה בישראל, אך גם היא מתלבטת בזהותה ובהשתייכותה, ועדיין אין לה השפעה משמעותית על החברה.

הגורמים המיידיים לפרוץ  האלימות

על  רקע הגורמים ארוכי הטווח שתוארו לעיל, באו מספר  אירועים, שהציתו את האש וגרמו להתלקחות. כזכור, תחילתם היתה בשורה של הפגנות שהתקיימו ביישובים הערבים ב30- בספטמבר, כמחאה על ביקורו של אריאל שרון ברחבת מסגד "אל-אקצא" ימים ספורים לפני  כן,  ועל הריגתם של שבעה מתפללים בחרם אל-שריף ביום שישי ה29- בחודש, בהתנגשות עם כוחות המשטרה. השילוב של הגורם הדתי – מה שנתפס  כפגיעה במקום הקדוש למוסלמים, עם מצוקה לאומית וכלכלית הוכח כקטלני. ביקור שרון בא על  רקע תקופה ארוכה של מסע שהובילה התנועה האסלאמית בקרב הערבים בישראל, שכותרתו היתה "אל-אקצא בסכנה", בו נטען בין השאר כי חפירות ארכיאולוגיות מתבצעות מתחת למסגדים, במטרה לגרום להתמוטטותם בעת רעידת אדמה. התנועה האסלאמית מקיימת מזה מספר שנים עצרות ענק באום אל-פחם ל"הצלת" מסגד אל-אקצא, שהאחרונה שבהן נערכה זמן קצר לפני פרוץ האירועים בהשתתפות עשרות אלפי אנשים. הריגתם של מתפללים  מוסלמים ברחבת המסגד עוד העצימה את הפחדים והרגשות, ותמונת הריגתו של הילד מוחמד אל-דרה בעזה בזרועות אביו, ששודרה בכל תחנות הטלביזיה בעולם, גרמה להזדהות עם מה שקורה  בשטחי הרשות הפלסטינית, לזעם ולאבל, שהובילו להחלטה לקרוא לשביתה ולהפגנות מחאה ביישובי הערבים (האגודה לזכויות האזרח 2001: 5).

להערכתנו, לא היה תכנון מוקדם להסלים את ההפגנות ולהשתמש באמצעים בלתי חוקיים ואלימים נגד המשטרה והאזרחים היהודים. אלא שהעימות האלים עם השוטרים בצומת  אום אל-פחם הביא לתגובה בירי חי של שוטרים על המפגינים ולהריגתם של שניים מהם (שם: 14). מכאן – היתה ההתדרדרות מהירה וקשה בכל הארץ, ובסופם של שלושה  ימי הפגנות אלימות ותגובות הירי של המשטרה נספרו 11 אזרחים ערבים הרוגים, עשרות פצועים ותחושה של קרע בלתי ניתן לאיחוי שררה בקרב שני הצדדים. "סיבוב שני" אירע לאחר מספר ימי רגיעה, בערב יום הכיפורים ה- 8 בספטמבר, כאשר המון יהודי ירד מנצרת עלית לעבר השכונה המזרחית בנצרת והחל להתפרע ולפגוע בערבים. המשטרה שהוזעקה למקום ירתה לכיוון הערבים דווקא (שם: 26), ושני הרוגים נוספים הגדילו את מספר הקורבנות הערבים באינתיפאדת אל-אקצא ל13-. לפי עדויות בלתי מוסמכות, לאחר שהתפתחו המהומות  בכפרי המשולש, התערבו גם פעילי תנזים מן הגדה בפעילות להמשך האינתיפאדה בתוך הקו הירוק, על ידי הפצת כרוזים ביישובים הערביים ואף על ידי השתתפות פעילה (הארץ, 11.10.2000). כאמור, אין בידינו עדויות בדוקות על מעורבות גורמים ברשות הפלסטינית באירועים בתוך ישראל. ההערכה היא, שהמהומות היו בעיקרן מהלך ספונטני, אך לאחר שנפלו ההרוגים הראשונים היה עידוד להמשיך במחאה גם מצד הרשות. כלי התקשורת הפלסטינים דיווחו באופן רצוף על הנעשה בתוך ישראל וחזרו והקריאו את שמות החללים בנשימה אחת עם ההרוגים הפלסטינים בגדה וברצועה, ללא הבחנה ביניהם. בכירים ברשות התבטאו בפומבי בזכות הצורך לרתום את הערבים בישראל למאבק הפלסטיני (שם, שם), וזאת, בניגוד לעבר בו נשמרה ההפרדה.

התגובה המגומגמת של הממשלה, התקשורת והציבור היהודי להריגתם של האזרחים הערבים, והתמיכה החד-משמעית שנתנו ראש הממשלה והשר לבטחון פנים למשטרה, יצרו תסכול גדול בקרב  הערבים והצטרפו לתחושת האכזבה המרה, שפיתחו כלפי אהוד ברק במהלך חודשי כהונתו. לכך התווסף העיכוב הרב שחל בהחלטת הממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את האירועים. תחילה הודיע ראש הממשלה על הקמת "ועדת   ברור", ורק לאחר לחץ מסיבי של ועדת המעקב והסיעות הערביות שינה את דעתו.

בעת כתיבת הדברים מצויה וועדת  החקירה בשלבים ראשונים של איסוף המידע על האירועים וישנה צפייה בקרב הציבור הערבי להוצאת האמת לאור ולהסקת מסקנות כלפי האשמים. משפחות ההרוגים התארגנו לוועד פעולה, המשמיע את קולו גם  בנושאיים פוליטיים. הם הביעו, למשל, התנגדות להשתתפות  הערבים בבחירות לראשות הממשלה והפגינו בקריאה להחרימן (פאנורמה, 12.1.2001).

אירועי אוקטובר 2000, ראשיתו של משבר או "אפיזודה חולפת"?

ב- 16 לאוקטובר 2000 רואיין נשיא המדינה, משה קצב, בערוץ הטלוויזיה הראשון במהלך מפגש יהודי –ערבי  שנערך בכפר קאסם, והצהיר כי לדעתו המאורעות האחרונים והעימותים החריפים בין המיעוט הערבי בישראל לכוחות הביטחון ולחלק מהאוכלוסיה היהודית, הם "אפיזודה חולפת", שאיננה מלמדת על הכלל או על האופי האמיתי של היחסים שבין קהילה זו למערכות השלטון במדינת ישראל ולרוב היהודי. בריאיון לעיתון "אל-סנארה" הוסיף הנשיא ואמר  כי "לא ניתן להרוס בשבועיים את מערכת היחסים הטובה  שנבנתה במשך חמישים שנה" (אל-סנארה, 27.10.2000).

אמירות ברוח זו של מעצבי דעת הקהל בארץ, פוליטיקאים, יועצים ועיתונאים, נזרקו לחלל התקשורתי הנשלטת באופן בלעדי על ידי יהודים, ומלמדות על מאמץ עילאי להציג את האירועים כאפיזודה חולפת, לטייח את המציאות ולהחזיר את המצב "לקדמותו". זאת, מבלי לנסות לרדת לעומקן של הסיבות להתפרצות. דרך זו מונעת, לדעתנו, בחינה אמיצה של המציאות שהשתנתה ושל המשמעויות האמיתיות של "האינתפאדה" שביצעו הפלסטינים בישראל, כאשר הבינו כי שאיפותיהם הגיעו לכלל התנגשות חזיתית עם המדיניות והשאיפות של המדינה.

ההערכות הישראליות לגבי "האפיזודה החולפת" נמהלו באיומים גלויים ומוסווים מצד מקבלי החלטות בישראל, ובראשם הנשיא עצמו, כלפי אלה שסומנו "כמסיתים" ו"מנהיגי ההתפרעויות", תוך הבהרה שאלה "חריגים" שיש להענישם בחומרת הדין. שתי הטקטיקות הללו להתמודדות עם המחאה שמנהלים הפלסטינים בישראל מקבלות גם גיבוי מצד חלק מן הפרשנים והיועצים מן האקדמיה הישראלית, המבקשים לשמר את המצב הקיים וחוששים משינוי כללי המשחק.

לעומתם, הפלסטינים בישראל אימצו ברובם במהלך העשור האחרון, שאיפות להנהגת הסדר הדומה למתגבש בין קבוצות במדינות שסועות בעולם המערבי. משמע, ביטול מוחלט של האפליה כלפי קבוצות מיעוט וביטול הדומיננטיות הממוסדת של הרוב. הם רוצים להשיג שוויון של ממש עם קבוצת הרוב היהודית ודורשים שהמדינה תשרת אותם באופן שווה לזה שהיא משרתת את היהודים, תעניק להם משאבים שווים, תדאג לשירותים ציבוריים שווים לקבוצתם, תחלק באופן צודק את הטריטוריה ואת המינויים בשירות הציבורי לבני קבוצתם, תאפשר להם שותפות שווה בשלטון ובקואליציה הממשלתית, תעניק להם שוויון בקביעת אופי המדינה ומטרותיה, ותאפשר להם לבחור במנהיגות ארצית שתדאג למימוש המטרות הללו. בעצם הם דורשים שהמדינה תהיה מדינה דו-לאומית, המשרתת את כלל אזרחיה כפרטים וכקבוצות, ולא מדינה אתנית-יהודית, המעדיפה באופן ברור קבוצה אחת (היהודים) מבין קבוצות אזרחיה. דרישות אלה מבטאות שאיפה לשינוי מהותי באופייה, יעדיה ומדיניותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, דבר שאינו  מקובל על רוב מכריע של האזרחים היהודים ועל רשויות השלטון.

להערכתנו, עוצמת האירועים וההשתתפות ההמונית בהם מעידה, כי הפעם לא היה מדובר ב"קומץ מתפרעים", אלא בתסכול עמוק של שכבות רחבות בקרב האוכלוסיה, שהבינו כי קיים פער עמוק בין  שאיפותיהם, הנראות בעיניהם כצודקות וטבעיות, לבין הנכונות של המדינה להיענות להן וללכת לקראתם. הריגתם של 13 אזרחים ערבים מידי כוחות המשטרה עוד העצימה את התהייה לגבי משמעות האזרחות והיותה ערך שמגן עליהם ושכדאי להיאבק למענו. הוויכוח על ההשתתפות בבחירות הוא תוצאה ישירה של המשבר שנגרם בעקבות האירועים.

תגובותיה הראשונות של משלת ישראל למה שהתרחש – כמו הקמת "ועדת הבירור", שליפת תוכניות ותיקות לתקצוב, וייזום ועידוד מפגשי יהודים–ערבים בשטח, הם צעדים שמכוונים לייפות את המציאות יותר מאשר להתמודד איתה באופן אמיתי, להשיג רגיעה חיצונית, ולא לבצע טיפול שורש במוקדי הכאב.

גם המנהיגות הערבית הגיבה  למעשה בצורה דומה, כאשר חלקה נטה לשתף פעולה עם צעדי הממשלה ל"הרגעת המצב" וחלקה פירש את מה שהתרחש כתגובה לניסיון של שרון לבקר ב"אל-חרם אל-שריף" או כהזדהות עם מאבקם של הפלסטינים לסיום הכיבוש, ולא כמחאה על היחס  כלפי האזרחים בתוך ישראל. הדבר מעיד על רתיעתה של מנהיגות זו מלדון בגורמי המשבר האמיתיים ולהציע פתרונות לסתירה הבלתי נמנעת בין קיומם של הפלסטינים בישראל ושאיפותיהם הלאומיות מצד אחד ומדיניותה, מטרותיה וכוונותיה של המדינה היהודית מצד שני.

במציאות זו, שככל הנראה תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, האירועים שהתלוו ל"אינתפאדת אל-אקצא" לא יהיו בבחינת "אפיזודה חולפת", אלא חלק מסדרה מתמשכת של התנגשויות הנובעות מאי הסכמה בסיסית בין המדינה והרוב היהודי מצד אחד, והמיעוט הפלסטיני מצד שני. ה"שקט היחסי" השורר בתוך תחומי הקו הירוק מאז אמצע אוקטובר עלול להטעות ולהרדים, ולדחות את הנסיונות לפתור את הבעיות. מערכת הבחירות והמשך האינתיפאדה בשטחי הרשות הפלסטינית היפנו את תשומת הלב לנושאים אחרים, ולרבות מן ההצהרות שהושמעו סמוך לאירועים משני הצדדים שוב אין כיסוי.

אנו שותפים להערכות שנשמעו במהלך אירועי אוקטובר, כי נכנסנו לשלב חדש באופי השיח והיחסים בין שני הצדדים, וכי מעתה ואילך הם יתנהלו לפי כללים חדשים (ראה למשל התבטאות ד"ר פייצל עזאיזה, הארץ 4.10; זוהיר אנדראוס, ידיעות אחרונות, 10.10.; אחמד בלחה, העיר, 5.10; עזמי בשארה, אל-קדס,  3.10 ; אמיר מח'ול, מעריב 13.10 ועוד). במיוחד בקרב הדור הצעיר נשמעות התבטאויות של גאווה על האינתיפאדה והצהרות על נכונות להיאבק בכוח על השגת זכויותיהם (הדברים נכתבים על סמך התרשמות בשטח ולא בעקבות סקר מדעי). העובדה כי  דווקא בעקבות ההתנגשויות האלימות עלה הנושא על סדר היום הציבורי, ראש הממשלה נפגש, לראשונה מאז נבחר, עם ועדת המעקב, השרים הממונים התרוצצו בין היישובים הערביים והבטיחו הבטחות, והתקשורת עסקה בנושא היחסים הפנימיים בנפח שלא היה לו תקדים –  העבירה מסר סמוי שאולי זוהי הדרך הנכונה למשוך תשומת לב ולגרום לשינוי. בניגוד  לעבר, לא נשמעו הפעם קריאות חד משמעיות של הנהגת הציבור הערבי בגנות האלימות ומרבית ההתבטאויות התייחסו רק לאלימות השוטרים כלפי המפגינים ולא להיפך. נסיונות של חברי כנסת ואנשי ציבור לעצור מפגינים, לעתים בגופם, נכשלו כמעט בכל  מקום. הפסקת האלימות והשקט השורר מאז מעידים יותר על חשש וחרדה של המנהיגות והציבור הערבי מפני תגובות קשות של המשטרה והשלטון, מאשר על רגיעה והשלמה עם המצב הקיים.

לקראת הבחירות לראשות הממשלה מנסים אנשי אהוד ברק להחזיר בדרכים שונות את תמיכת הערבים בו ולהזהיר אותם מפני חילופי השלטון. אולם התגובה הציבורית הכללית היא של אי-אמון בהבטחות וחוסר רצון להשתתף בבחירות, מתוך הרגשה שאין למעשה הבדל בין שני המועמדים ביחסם אל האזרחים הערבים ומכל מקום, אין ביכולת הערבים להשפיע על המערכת הפוליטית. בלי קשר לזהותו של ראש הממשלה שייבחר, כל הגורמים הבסיסיים למשבר, אותם תיארנו לעיל, ימשיכו להתקיים. התמשכות הלוחמה בשטחי הרשות הפלסטינית ואי הגעה להסדר עוד יגבירו את התסכול והמרירות בקרב הפלסטינים בישראל, הקמת ממשלה  ימנית דתית תגביר את החשש  לדחיקתם המתמשכת לשוליים ולאי מתן פתרונות הולמים לבעיותיהם. כל הגורמים הללו יחדיו עלולים לחבור ולהמתין לגפרור שיצית שוב התפרצות אלימה.

חשיפה של הבעיות האמיתיות ונסיון כן להתמודד איתן בהידברות ובפתיחות יכולים להקהות את המתח. זאת, בצד נקיטת צעדים מעשיים בכל תחומי החיים לצמצום הפערים בין שתי הקהילות. דו"חות והמלצות כבר הונחו על שולחן הממשלה בעבר וגם לאחר האירועים (ראה דו"ח החירום לראש הממשלה – רבינוביץ, גאנם ויפתחאל, 2000), צריך רק לגשת לביצוע המעשי בשטח.

מקורות

אוסצקי-לזר, שרה. 1996. התגבשות יחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל, העשור הראשון, 1958-1948, חיבור לשם קבלת תואר ד"ר, אוניברסיטת חיפה, החוג להסטוריה של המזרח התיכון.

אוסצקי-לזר, שרה, אסעד גאנם ואילן פפה. 1999. 7 דרכים אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.

אלחאג', מאג'ד והנרי רוזנפלד. 1990. השלטון המקומי הערבי בישראל. גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים.

בדר-עראף, כמיליא. 1995. "האישה הערבייה בישראל: לקראת המאה העשרים ואחת", המזרח החדש, כרך ל"ז: ע"ע 188-206.

גאנם, אסעד. 1993. הערבים בישראל לקראת המאה ה21-: סקר תשתית בסיסית. גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים.

גאנם, אסעד, ושרה אוסצקי-לזר. 1990. "קו ירוק, קווים אדומים, ערביי ישראל נוכח האינתיפאדה" סקירות על הערבים בישראל 2, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה.

הדו"ח על מצב העוני. 2000. ירושלים: ממשלת ישראל.

דיכטר, שולי (עורך). 2000. שוויון ושילוב האזרחים הערבים בישראל 2000-1999. ירושלים: עמותת סיכוי.

האגודה לזכויות האזרח בישראל. 2001. "ימים נוראים" דו"ח על נסיבות פציעתם והריגתם של פלסטינים אזרחי ישראל בידי כוחות המשטרה.

הראבן, אלוף ואסעד גאנם (עורכים). 1996. שוויון ושילוב: דוח התקדמות שנתי לשנים 1994-1995. ירושלים: עמותת סיכוי.

יפתחאל, אורן. 1994. "תכנון מרחבי, שליטה קרקעית ויחסי יהודים-ערבים בגליל". עיר ואזור 23,

ע"ע 97-55.

סלע, מיכל . 1996.  "אש"פ והערבים בישראל", סקירות על הערבים בישראל 18, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.

סמוחה, סמי. 1996. "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב טיפוס". עיונים בתקומת ישראל 6. ע"ע 311-277.

פארס, אמין. 1996. עוני בחברה הערבית בישראל. בית ברל: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.

פנסטר, טובי. 1993. נייר מסכים על הבדואים בישראל . ירושלים: סיכוי.

קרצ'מר, דוד. 1992. "ישראל כמדינה יהודית ובטחון המדינה וההשפעה על מעמד ערביי ישראל". בתוך ט. בן-גל ואחרים (עורכים). זכויות האדם והאזרח בישראל: מקראה. ירושלים: האגודה לזכויות האזרח בישראל. ע"ע 180-174.

רבינוביץ, דן, אסעד גאנם ואורן יפתחאל  (עורכים). נובמבר 2000. אחרי השבר: כיוונים חדשים למדיניות הממשלה כלפי הערבים בישראל, דו"ח חירום, מוגש לראש ממשלת  ישראל.

רוזנהק, זאב. 1996. מדיניות השיכון והערבים בישראל 1948 – 1977". ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

As’ad Ghanem, 1997. “The Limits of Parliamentary Politics: The Arab Minority in Israel and the 1992 and 1996 Elections,” Israeli Affairs 4(2): 72–93.

Ghanem, As’ad. 1998 “State and Minority in Israel: The Case of Ethnic State and the Predicament of Its Minority.” Ethnic and Racial Studies 21(3), pp. 428-448.

Ghanem, As’ad. 2001. The Palestinian Arab Minority: A Political Study. New York: Suny University Press.

Gurr, Ted Robert. 1993. Minorities at Risk: A Global View of Ethnopolitical Conflict. Washington: U.S. Institute of Peace Press.

Gurr, Ted Robert & Barbara Harff. 1994. Ethnic Conflict in World Politics. Boulder & San Francisco: Westview Press.

Horowitz, D. 1985. Ethnic Groups in Conflict. Berkeley: University of California Press

Maynes, C., 1993. “Containing Ethnic Conflict,” Foreign Policy 90 (spring): 3-21.

Rouhana, N. 1989 “The political transformation of the Palestinians in Israel: from acquiescence to challenge,” Journal of Palestine Studies 18, 3: 38-59.

Rouhana, N. 1997 Identities in Conflict: Palestinian Citizens in an Ethnic Jewish State. New Haven: Yale University Press.

Rouhana, Nadim & A. Ghanem. 1993. "The Democratization of a Traditional Minority in an Ethnic Democracy: The Palestinians in Israel". in Edy Kaufman, S. Abed & R. Rothstein (Eds.), Democracy, Peace and The Israeli – Palestinian Conflict. Lynne Rienner Publishers: Boulder & London . Pp. 163-188.

Rouhana, Nadim & A. Ghanem. 1998.”The Crisis of Minorities in Ethnic State: The Case of the Palestinian Citizens in Israel”. IJMES. Vol. 30. pp. 321-346.

Smooha, Sammy. 1984. Social Research on Arabs in Israel 1977-1982: A Bibliography. Haifa: The Jewish-Arab Center, University of Haifa.

Smooha, Sammy. 1990. "Minority Status in an Ethnic Democracy: The Status of the Arab Minority in Israel". Ethnic and Racial Studies 13, 3 (July): 389-413.

Sammy Smooha  1992.  Arabs and Jews in Israel, 2 vols. Boulder and London: Westview Press.

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות