הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1948-1958

פורסם ב"מזרח החדש" מ"ג  2002

עם הקמת  המדינה, וביתר שאת לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ב1949-, נדרשו רשויות השלטון בישראל לשאלת מעמדו העתידי של המיעוט הערבי שנותר בארץ ולדילמה שבין היות הערבים תושבי המדינה, ואחר כך אזרחיה,  לבין היותם חלק מן העולם הערבי שהסכסוך בינו לבין ישראל נשאר בלתי פתור והציב  בעיות בטחון קשות בפני המדינה. סוגיות עקרוניות ושאלות מעשיות שנגעו לחיי היומיום של האוכלוסיה הערבית בישראל נדונו כבר על ידי הממשלה הזמנית, עוד בטרם נקבעו גבולות המדינה  ולפני המהפך  הדמוגרפי הגדול שנוצר במלחמה. בין השאר  קבעה הממשלה הזמנית למשל, כי לערבים שנרשמו בעת רישום התושבים הראשון שנערך בנובמבר 1948 תהיה זכות בחירה בבחירות הראשונות,[1] כי המוסלמים והנוצרים יקבלו מהמדינה את כל הדרוש לסיפוק צורכי הדת שלהם,[2] וכי העברית והערבית יהיו  שפות  רשמיות בישראל.[3]  בממשלה הזמנית היה  משרד מיוחד לענייני מיעוטים, בראשו עמד השר בכור שטרית, איש טבריה, שהיה שופט  שלום בתקופת המנדט ושלט  בשפה הערבית.  שטרית הירבה להציע  רעיונות ותכניות לשילוב הערבים שנותרו בתחומי ישראל והאמין כי  ניתן לבנות יחסי אמון בין שתי הקהילות למרות המלחמה  והאיבה. הוא ביקש להקים מועצה ארצית מייעצת ליד משרדו, שתורכב מאנשי ציבור בעלי ראיה אזרחית רחבה, אך המועצה לא קמה.[4] לאנשי משרד המיעוטים שהסתובבו בשטח וניסו לפתור בעיות שהתעוררו ביישובים הערביים היו חיכוכים רבים עם אנשי הצבא והממשל הצבאי, והשר הירבה להתלונן על כך בפני בן גוריון. ראש הממשלה ושר הבטחון נתן בדרך כלל גיבוי לצבא  ומשרד המיעוטים התרוקן למעשה מסמכויות ומתוכן עד שפורק ביולי 1949 ומאז לא הוקם שוב.[5] תפקידי משרד המיעוטים הועברו בחלקם ל "יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים". היועץ הראשון היה יהושע (ג'וש) פלמון, איש הש"י (שרות הידיעות של ההגנה), שעסק בענייני ערבים  מאז 1940. כמו כן הוקמה מחלקת מיעוטים במשרד הפנים, שטיפלה  בעיקר בעניינים אזרחיים ומוניציפליים.[6] ואולם הגורם הדומיננטי והקובע בשטח היה ונותר הממשל הצבאי, מנגנון ששלט על חיי האוכלוסיה הערבית בישראל מאז הקמת המדינה ועד 1 בדצמבר 1966, עת בוטל על ידי ממשלתו של לוי אשכול. המאמר דלהלן יתאר את מבנהו ודרכי פעולתו של הממשל הצבאי, את המאבק לביטולו,  את הוועדות השונות שהוקמו לבדיקת נחיצותו ואת חיי הערבים במדינת ישראל בצילו של ממשל זה. הטענה המרכזית של העבודה היא, שאף כי הממשל הוקם מסיבות בטחוניות שהיו מוצדקות לזמנן, הרי  במשך השנים הוא חדר לכל תחומי החיים האזרחיים והפך  לכלי שליטה פוליטי, כלכלי וחברתי  של המדינה במיעוט הערבי. עוד נטען, כי הסיבה להתמשכות הממשל הצבאי שמונה עשרה שנה  לא היתה בטחונית גרידא. מומחי בטחון בכירים המליצו לבטלו, מפלגות פוליטיות מימין ומשמאל נאבקו להסרתו, אולם המנגנון המשיך לשמר את עצמו וקיבל לכך חיזוק מראש הממשלה  ושר הבטחון דוד בן גוריון,  שהוא ומפלגתו עשו בו שימוש לצורכיהם הפוליטיים, כפי שיוסבר להלן.

 המאמר מתמקד בעשור הראשון, השנים המעצבות של מדינת ישראל, מאז כינון הממשל  הצבאי  ועד להגשת מסקנות ועדת רוזן, ועדת שרים שהציעה ב1959- לבטל את הממשל, אך המלצתה לא התקבלה על ידי הממשלה. היו אלה השנים בהן שלט הממשל הצבאי ללא מצרים באוכלוסיה הערבית, שנים בהן עוצבו עקרונות הבטחון של המדינה ונקבעו קווי המדיניות כלפי האזרחים הערבים. בעשור השני חלו הקלות משמעותיות במגבלות היומיומיות שהטיל הממשל הצבאי, עד שבסופו של דבר הוא בוטל, כאמור בשנת 1966.[7]

 עצם קיומו של הממשל הצבאי והשפעתו על האוכלוסיה הערבית ויחסה כלפי המדינה נדון כמובן בספרות העוסקת בחקר הערבים בישראל, אך אין בנמצא עבודה מחקרית מקיפה המתארת את המנגנון ואת דרכי פעולתו ומנתחת אותו על סמך מסמכים מקוריים. בעבודה דלהלן נעשה לראשונה שימוש בתיקי הממשל הצבאי עצמו, שנפתחו בארכיון צה"ל לאחר משא ומתן ממושך, כמו גם במסמכי המחלקה למיעוטים במשרד הפנים שהיו סגורים בארכיון המדינה קודם לכן[8], ובארכיונים אישיים של אנשים שהיו מעורבים ומעורים בנושא, שטרם נעשה בהם שימוש  מחקרי. זאת, בנוסף לעיתונות הערבית והעברית של התקופה, שלמרות מגבלות הצנזורה  הירבתה לדווח ולטפל בנושא הממשל הצבאי, ראיונות אישיים וספרות משנית.

 מקורות הסמכות של הממשל הצבאי

 הממשל הצבאי הוקם ב- 1948, עם קום המדינה, לפי תקנות ההגנה (לשעת חירום) משנת 1945, שמועצת המדינה הזמנית נתנה להן תוקף חוקי. המועצה הכריזה, ביום  19 במאי  1948, כי במדינה קיים מצב חירום ועקב כך הוטל הממשל באזורים מסויימים, על פי המלצת הרמטכ"ל, ובהסכמת שר הבטחון.[9] הכרזה זו על קיומו של מצב חירום, לא בוטלה ולא שונתה עד היום, והיא העומדת ביסוד החקיקה הבטחונית הנרחבת וחקיקת החירום בישראל.[10] מנגנון הממשל הצבאי ב"שטחים המוחזקים", השטחים שנכבשו על ידי צה"ל והיו מיועדים, לפי תכנית החלוקה, למדינה הערבית, הוקם בספטמבר 1948 ומפקדו הראשון היה האלוף אלימלך אבנר. הממשל כלל את תחומי הגליל, המשולש, הנגב והערים רמלה, לוד, יפו ואשקלון. הוא חולק לשלושה אזורים:

* אזור ממשל צבאי צפון, שגבולותיו היו כדלקמן: בצפון: הגבול עם לבנון, במזרח: סאסא-מירון, עד צומת שדה אילן, בדרום: עמק יזרעאל ונצרת ובמערב: שפרעם עד לכביש עכו-צפת ומשם צפונה עד לגבול הלבנון על יד ראש הניקרה. השטח כלל כמליון דונם ורוב התושבים בו היו ערבים.

* אזור ממשל צבאי תיכון (המשולש), אזור צר וארוך שהשתרע מאזור מגידו בצפון וירד לאורך ואדי ערה עד כפר קאסם, ברצועה שאורכה כ- 55-60 ק"מ, לאורך גבול שביתת הנשק עם ירדן. היו בו כשלושים ישובים ערביים על פני שטח של כ- 320  אלף דונם.

* אזור ממשל צבאי נגב, שהשתרע על פני הנגב כולו, אך הופעל למעשה בשטח של כמליון דונם, שעליו ישבו 19 שבטים בדואים. השטח גבל במזרח עם גבול ירדן ובמערב עם רצועת עזה.[11]

חמש תקנות עיקריות, מתוך 162 התקנות המנדטוריות, הופעלו בשטחי הממשל הצבאי בישראל:

תקנה  109  – איסור על אדם להימצא בשטחים מסויימים.

תקנה  110 – העמדת אדם לפיקוח משטרתי, תוך הגלייתו ממקום מגוריו הקבוע.

תקנה 111 – מעצר אדמיניסטרטיבי (מנהלי).

תקנה  124 – הטלת עוצר.

תקנה  125 – הכרזה על שטחים סגורים והגבלות התנועה אליהם ומתוכם.[12]

הפעלת התקנות הנ"ל היתה כפופה לאישור המטכ"ל, באמצעות אלופי הפיקוד והמטכ"ל אף פירסם הוראות שסייגו את סמכויות המפקד הצבאי. הוקמו ועדות ערר ציבוריות בנושא המעצרים המנהליים, שפעלו לצד המפקדים הצבאיים, וכן, ועדות מייעצות פנימיות ליד הרמטכ"ל, לגבי הפעלת התקנות האחרות.[13] פקודת קבע מפורטת של מפקד הממשל הצבאי השני, סגן אלוף עמנואל מור, הופצה לכל המושלים ואלופי הפיקוד ב- 17 במרץ 1950, ובה הגדרת סמכויות המושל ומגבלותיהן, התקנות הנהוגות בשטחי שיפוטו, סמכויות הענישה וגבולות שיקול הדעת של המושל – אילו פעולות הוא רשאי לבצע על דעת עצמו ועל אילו הוא צריך לקבל אישור מן הממונים עליו. בין השאר, נצטווה המושל הצבאי להביא לידיעת התושבים מהן התקנות, ההוראות וההודעות של הממשל ומה נחשב כעבירה עליהן.[14]

אולם למרות ההגבלות שהוטלו עליו, היה הממשל הצבאי, למעשה, כל יכול באזורים בהם שלט. למושל הצבאי של כל אזור היו סמכויות רבות כאחראי על בטחון הציבור באזורו, כמעט ולא היתה ביקורת מנהלית על פעולותיו, ואילו הביקורת השיפוטית היתה מצומצמת לפנייה אל בית המשפט העליון. גם פנייה כזו הוכחה במשך הזמן כחסרת תועלת ממשית, כי בית המשפט העליון עצמו קבע הלכה, שאין באפשרותו להתערב בשיקול דעתו המוחלט של הממשל הצבאי, כאשר זה פועל "מטעמי בטחון", וכי אין לחקור את המושלים הצבאיים בבית המשפט על מהותם של "טעמי בטחון" אלה, חקירה העלולה לפגוע בבטחון המדינה.[15] בתי דין צבאיים מונו ע"י הרמט"כל ומתפקידם היה לדון בעבירות על התקנות. השופטים בבתי דין אלה היו אנשי צבא, שלא היו בהכרח בעלי השכלה משפטית. יחד עם זאת, ניתנו למושלים הוראות להשתדל שלא לפגוע באופן שרירותי במהלך החיים האזרחיים, להתחשב במצב האבטלה, בייחוד בריכוזים כמו נצרת ואום אל-פחם, אשר חלק ניכר מאוכלוסיתם נשען על מקומות עבודה בחיפה, לקחת בחשבון בעיות הומניות כמו אשפוז רפואי, תנועת חולים, מקרים סוציאלים וביקורים משפחתיים.[16]

מטרות הממשל הצבאי

הרציונל של הממשל הצבאי מתואר בהרחבה בדו"ח שכתבה ועדת רטנר, שמונתה ב- 1956 לבדוק אותו, כשמונה שנים לאחר הפעלתו. עולה ממנו הערכתם של שלטונות ישראל, כי האוכלוסיה הערבית איננה נאמנה למדינה והיא מהווה סיכון כי "יש לה אינטרסים משותפים עם הערבים שמעבר לגבול". בדו"ח  נאמר כי רצף היישובים והקירבה הפיזית משני עברי הקו  "רציפות עדתית ודתית, רציפות שפה ורציפות משפחתית", מהווים פוטנציאל לפגיעה בבטחון המדינה. אולם, יעדיו של הממשל הצבאי, כפי שתוארו על ידי מקורות שונים, היו רחבים הרבה יותר וקשורים גם לנושאים חברתיים וכלכליים, כפי שניתן ללמוד מכמה מסעיפי הדו"ח המסכמים את מטרות הממשל:

 1. להוות גורם מרתיע לפעולות עויינות כמו הסתננות, חבלה, קשר עם האויב ומסירת ידיעות.

 2. להיות גורם מתאם בין גורמים אחרים העוסקים בבטחון, כמו המשטרה ומחלקות הממשלה האזרחיות, לצורך ייעול וחיזוק הבטחון.

 3. מניעת "זרימה המונית" של פליטים שירצו לחזור ולהתיישב בארץ. מניעת השתלטותם על שטחים נטושים, שהיו מיועדים להתיישבות עולים או להתיישבות בטחונית. מניעת חזרתם של אלמנטים עויינים.

 4. ההכרזה על אזורים סגורים ומשטר רשיונות הכניסה והיציאה איפשרו הכרת האוכלוסיה "וביקורת על האלמנטים הפעילים או העלולים להיות פעילים לעת מצוא".

 5. לשלטון אזרחי אין למעשה סמכויות לפעול כנגד אזרח בטרם נתפס בקלקלתו. לעומת זאת, הממשל הצבאי יכול לערוך ביקורת ולהפעיל את מנגנונו בכל עת שימצא לנכון בשעת חרום, "בצורה שתמנע מאלמנטים עוינים לשמש זרוע לוחמת נגד המדינה".

6. ההתיישבות הבטחונית החיונית באזורי הממשל לא היתה ניתנת לביצוע, אלמלא שלט בשטחים אלה הממשל הצבאי, שכן, "רוב רובן של קרקעות המדינה המיועדות להתיישבות היו נשמטות מידיה, כתוצאה מהסגת גבול בלתי חוקית על ידי חוזרים ואחרים, התפרעות והפרת חוק, לרבות השתלטות ללא זיקה חוקית על משלטים ועורקים בטחוניים".

 7. הממשל הצבאי שימש מקור תמיכה מבחינה בטחונית ליישובי עולים נחשלים, שיושביהם לא יכולים לעמוד בפני התנכלויות של הערבים ללא עזרת הממשל[17]. יגאל אלון, בספרו "מסך של חול", מנה נימוקים נוספים לקיום הממשל הצבאי, שהועלו על ידי אנשי המימסד בישראל, למרות שהוא עצמו היה בעד ביטולו:  מניעת הגירה בלתי רצויה של ערבים לאזורי ספר נוספים ורגישים, כגון ירושלים החצויה, הנגב ובמיוחד אילת; קיומו של בסיס משפטי לפעולות מניעה נגד המועדים לבגידה ולעונשים נגד בגידה;  קיומו של בסיס משפטי למניעה ולהרתעה של פעילות והתארגנות מדינית עויינת; הפרדה בין האוכלוסיה הערבית לבין מתיישבים חדשים, בעיקר בינם לבין "אלה שבאו מגלויות ערב המרודות, הנוטרים איבה ורגשות נקם כלפי אחיהם של מדכאיהם הערבים".[18]

כלפי חוץ, ובמיוחד כלפי האזרחים הערביים, ביקשה הממשלה להציג את הממשל דווקא כמי שמגן על בטחונם. כפי שעולה ממכתבו של יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, יהושע פלמון, אל המושלים הצבאיים, בו ביקש מהם להסביר לאוכלוסיה הערבית את הסיבות להטלת הממשל הצבאי:

 עליהם להבין את מעמדם במדינה בתקופת חרום בכלל ובשטחים המוחזקים בפרט, ואת הזכויות והחובות, היתרונות והחסרונות הנובעים מעובדות אלה לגביהם… יש להסביר ולומר, כי נכבדים ערבים רבים מתחום שלטונו של הממשל הצבאי הביעו את משאלתם כי הממשל יימשך, לתועלת התושבים, בתקופה זו.[19]

 בפגישת היכרות של המושל הצבאי בעכו, רחבעם עמיר, עם המוח'תארים של כפרי הסביבה, שנערכה בבית המועצה המקומית בכפר יאסיף, ומאפיינת את תחילתם של יחסי הממשל הצבאי עם האוכלוסיה האזרחית, אמר עמיר כי "ביקור ההיכרות הוא צעד להחזרת החיים למסלול רגיל… הבעיות הן מרובות ואני תפילה לאלוהים, שנוכל לשאת באחריות ולנהל את העניינים בתבונה לטובת כל התושבים". בהמשך אמר, כי השלטון רוצה לשמוע מה בפי התושבים, ומסר כי הממשל הכין תכניות לשיפור הבריאות, עזרה לחקלאים ופתיחת בתי ספר [נושאים אזרחיים למהדרין –  הערה שלי], את התכניות ניתן יהיה לבצע רק בעזרת התושבים, אמר עמיר, "במאמץ משותף אפשר להגיע לשביעות רצון כללית. השלטון יפעל לטובת האוכלוסיה כולה, הנדרשת לגלות רצון טוב לפעולה משותפת. המושל נכון לשכוח את העבר ולראות את החיים זורמים כסידרם להבא".[20]

מטרה מרכזית של הממשל היתה הבטחת שליטה מלאה על השטחים בהם התגוררו ערבים ועל הכפרים והאדמות שננטשו, פיקוח על תנועותיהם ופעולותיהם של התושבים, והבטחת קיום הסטטוס קוו באזורים שנכבשו, כדי שתושבים ערבים לא יחזרו אליהם.

על המניעים הפוליטיים-מפלגתיים של הממשל הצבאי מעיד מפורשות בן גוריון עוד ב- 1948: "מרגובסקי התמנה לנציג הממשל הצבאי בגליל… נתתי לו שתי הוראות: למנוע הסתננות ערבים לגליל ולמנוע השתלטות הקומוניסטים על הערבים".[21] נראה שבמשימה זו לא הצליח הממשל, שכן המפלגה הקומוניסטית, שמעולם לא הוצאה אל מחוץ לחוק, זכתה לתמיכה רחבה בקרב הערבים בשנותיה הראשונות של המדינה.[22] ועדת רטנר התייחסה אף היא לפעילותה של המפלגה הקומוניסטית, תחת הכותרת "פעולות מפלגתיות מזיקות בקרב הציבור הערבי", והביעה דעתה, כי מפלגה זו מנצלת את קיום הממשל הצבאי "כחומר ליצירת או העמקת השינאה לממשלה", מפיצה בדותות על מעשי זוועה של הממשל הצבאי ומנפחת כל משגה קטן. לדעת הוועדה, הממשל הצבאי "עומד בדרכה של מפלגה הקומוניסטית בשמירה על הבטחון, על ידי בלימת חתירה מצידה נגד המדינה באמצעות התושב הערבי". כן קבעה הוועדה, כי הממשל מקטין את הניצול לרעה של רגשות התושבים על ידי מק"י, ואם יוסר, "תפתח אפשרות לפעולות נגד המדינה ובטחונה במימדים הרבה יותר רחבים".[23] גם יהודים, המתנגדים בכנות לקיומו של הממשל הצבאי גורמים נזק, לדעת הוועדה, בכך שהם "מתריעים על העוול שנעשה לערבים על ידי קיום הממשל ומאמצים אותם לראות בפעולות הממשל פעולות עוינות מכוונות, ועל ידי זה הם מגדילים את החיץ אשר בין אלה והממשלה או שאר חלקי היישוב".[24] כך, בהינף קולמוס, עירבבה הוועדה, שכללה משפטן, בין פעילות מפלגתית לגיטימית של מפלגה חוקית בישראל ופעילות ציבורית של חוגים שהתנגדו למדיניות הממשלה ועשו זאת בדרכים דמוקרטיות, לבין היעדים הבטחוניים של הממשל הצבאי.

הטענה שהממשל הצבאי נוצל לחיזוק שלטון מפא"י ושימש כמכשיר פוליטי בידיה לחיזוק השלטון, הושמעה מפי חוגים יהודים וערבים כאחד. לדברי ג'ריס, הממשל הצבאי דאג לטיפוח שכבה של משתפי פעולה, "קויזלינגים", בקרב הערבים, "במיוחד מבני הדורות הישנים, שהתרגלו עוד בימי השלטון התורכי של ימי הביניים והשלטון הקולוניאלי הבריטי, להיכנע לכל משטר שהוא". על ידי הענקת משרות וטובות הנאה חיזק הממשל הצבאי את מפלגת השלטון, מפא"י, וגרם לדה-לגיטימציה של כוחות פוליטיים אחרים".[25]

ערב בחירות לכנסת או לרשויות המקומיות נהג הממשל להתערב במערכה הפוליטית. אנשיו דאגו להרכיב רשימות על פי מפתח עדתי ומשפחתי מקרב החוגים המקובלים על מפא"י ודיכאו בכוח רשימות שלא היו מקובלות עליהם, עד כדי שימוש בהגליה של מועמדים שאינם נראים לממשל.[26] שופט בית המשפט העליון קבע לגבי מקרה שארע בטירה כי "צווי ההגליה… הוצאו לדעתי בצורה המעוררת חשד רציני כי מטרת מתן הצווים הללו היתה להרחיק שני חברי מועצה אלה מהמקום, כדי להפחית את משקל סיעתם… בבחירת ראש המועצה".[27] משטר הרשיונות נוצל גם לשלילת רשיונות מאנשים שהשתתפו באירועים פוליטיים, או למניעת רשיון ממי שביקש להשתתף בסמינר או בכינוס מפלגתי.[28]

כך הבטיח הממשל הצבאי בקרה כפולה על פעילותם הפוליטית ועל דפוסי הצבעתם של הערבים: מצד אחד, מנע התארגנות פוליטית ארצית, באמצעות אי מתן רשיונות תנועה לפעילים, ומצד שני, הבטיח את נאמנותה הפוליטית של מרבית האוכלוסיה למפלגת השלטון, באמצעות חלוקת הטבות לנכבדים ולמקורבים.[29] כהוכחה לכך שהממשל בחש גם בעניינים פוליטיים, ולאו דווקא בטחוניים, משמשות גם דוגמאות של פעולותיו אחרי הבחירות. בספטמבר-אוקטובר 1955 למשל, אחרי הבחירות לכנסת השנייה, פורסמו צווים שהרחיבו את השטחים הסגורים, פקידי מס הכנסה בליווי שוטרים יצאו לכפרים לגבייה ולעיקול, המושלים הצבאיים מנעו רשיונות מאנשים שלא הצביעו לרשימות של מפא"י ותלונות הגיעו מכל רחבי הארץ בקשר להקשחת מדיניות הרשיונות והתנכלויות של הממשל הצבאי והמשטרה.[30] אפילו איסר הראל, ראש שירותי הבטחון באותה תקופה, כתב שנים מאוחר יותר, כי הסיבה שהממשל הצבאי לא בוטל, למרות המלצות של גורמי הבטחון, כולל שלו עצמו, היתה כי הוא נוצל למטרות פוליטיות.[31]

 חיי היומיום של הערבים תחת הממשל הצבאי

 תיאורים קשים של חיי האזרחים הערבים בצל הממשל מופיעים בספרות העוסקת בנושא, בעיתונות ובדברי הכנסת. יוסף ושיץ, איש המחלקה הערבית של מפ"ם, שהירבה להסתובב בין היישובים הערבים, תאר את המצב כבר בשנה הראשונה לקיום הממשל הצבאי כך:

     חופש התנועה מוגבל באופן חמור. לנסיעה דרוש רשיון, שהשגתו קשורה לא פעם בביטול ימי עבודה ולא תמיד משיגים אותו. אותן הגבלות קיימות לגבי תנועת מכוניות ותנועת סחורות, והן מסייעות בידי המאושרים שזכו לחופש תנועה ליצור לעצמם עמדה של מונופולין. מלבד האזרחים ה"רגילים" ישנם סוגים רבים של ערבים פחותי זכויות: אלפי פליטים עירוניים וכפריים שאין מרשים להם לחזור למקומותיהם, כפריים ה"מסתננים" העירה, משום שלא היתה להם הסבלנות להמתין לקבלת הרשיון כשילדיהם רעבים ללחם. נשים וילדים של תושבי חיפה הערבים, שטרם קיבלו רשות להתאחד עם בעלים ואבות. עצם קיומם של סוגים "נרדפים" כגון מסתננים מחו"ל, הופך את היישוב הערבי כולו לאובייקט של חיפושים וסריקות, המטילים פחד מתמיד גם על אלה שניירותיהם מסודרים.[32]

עוד הוסיף ושיץ לתאר את מצב חוסר העבודה, כתוצאה מהרס המשק הערבי בתקופת המלחמה ואובדן מקומות העבודה אצל הבריטים. מצבו של המיעוט הערבי חלש ומפוצל, מצב רוח של חוסר אונים ושברון, אכזבה מן המנהיגים שעזבו את הארץ, אין להם שאיפות לאומיות נפרדות משלהם, פרט לשאיפה לראות בחלק השני של הארץ מדינה ערבית עצמאית ומשגשגת. מעסיקה אותם בעית שוויון הזכויות האזרחי, אין להם אמונה בכושר הפעולה של עצמם וישנה צפייה לסיוע  ממצד יהודים שתומכים בהם.[33]

צברי ג'ריס תאר את הבלבול, המבוכה וההשפלה שהיתה מנת חלקם של הערבים תחת שלטון הממשל הצבאי, ובמיוחד עקב משטר הרשיונות: "המשטרה הצבאית והאזרחית נהגה לעלות לאוטובוסים, ולשאר כלי הרכב, לצוות על הערבים לרדת, ולבדקם בדיקה קפדנית ביחס לזהותם. כל אלה שנתפסו ללא רשיון יציאה מאזורם הסגור, מטעם המושל הצבאי, הובלו למעצר והועמדו למשפט בפני בתי דין צבאיים"[34]. מקרים של השפלה נזכרים בדיווחים מאותה תקופה, כמו מקרהו של העובד הסוציאלי, איש נצרת, בוגר בית הספר לכלכלה בלונדון, שהורד מן האוטובוס על ידי חיילת אישה(!), כי תוקף רשיונו פג, דבר שגרם לו מבוכה גדולה.[35] הרשיונות היו כתובים עברית בלבד, בעוד רבים מהערבים אז לא ידעו לקרוא עברית. גבולות האזורים הסגורים לא התפרסמו ברבים, כך שאזרחים שרצו לדעת להיכן הם רשאים להיכנס או לצאת ללא רשיון היו צריכים לפנות למשרדי הממשל או לתחנות משטרה, שגם להם לא היו תמיד הידיעות הדרושות.[36] נשק ההגליה הופעל במשך שנים, בעיקר מסיבות פוליטיות. אנשים הוגלו למקומות הרחוקים מבתיהם מבלי שהיו להם מקורות מחיה והם הצטוו להתייצב מספר פעמים ביום בתחנות משטרה רחוקות. ג'ריס אף מספר על מקרה של בדואי מהגליל, שהוטל עליו עונש לשבת בצל עץ חרוב גדול במשך שישה חודשים מעלות החמה ועד שקיעתה.[37]

על פי תקנה  124 הוטל עוצר לילה באזור המשולש במשך  14 שנים תמימות. תחילה בין השעות  21:00 עד  05:00 ומ- 1953, עד לביטולו ב- 1962 בשעות 22:00 עד  04:00. בשאר השטחים לא היה עוצר קבוע, אולם הוא הוטל לפרקי זמן קצרים על פי הנסיבות[38]. פרשה ידועה  של הרג אזרחים ערבים בגלל הפרת עוצר שהוטל באופפן פתאומי, מבלי שכל האזרחים ידעו עליו, היא פרשת  הרצח בכפר  קאסם, שאירע ב29- באוקטובר 1956, ערב מבצע סיני. ארבעים ושבעה אזרחים,  ביניהם נשים וילדים  נורו ונהרגו בידי אנשי משמר הגבול  בעת שחזרו מעבודה בשדותיהם ולא  שמעו על   הטלת העוצר בשעה מוקדמת מן הרגיל[39]. במצבים מיוחדים נעצרו אנשים במעצרים "מונעים", כפי שקרה באותה עת – מספר ימים לפני היציאה למבצע סיני נעצרו למעלה משבעים מראשי הציבור הערבי, כולל גם ראשי מועצות ונכבדים, שהיו ידועים בקשריהם עם השלטונות ובידידות עם היהודים.[40]

היו שתארו את הממשל הצבאי כ"בית כלא" גדול לערבים, כגיטו וכמצור כלכלי ופסיכולוגי. פעולות רבות בוצעו על ידי שלטונות הממשל, מבלי שהובאו לאישור הממשלה וננקטו אמצעים חמורים נגד התושבים הערבים, מבלי שהדבר הגיע לידיעת הציבור.[41]

כפי שמצאו ועדות הבדיקה השונות, התגלו במערכת הממשל הצבאי גם מקרי השחתת מידות וניצול לרעה של הכוח והמעמד, שניתנו לעובדיו, מול התלות המוחלטת של הערבים בהם. בדו"ח שכתב מפקד המשטרה צבאית החוקרת, שהתבקש לבדוק תלונות על הממשל הצבאי הוא כתב בין השאר: "נכון הוא שכבר שכחנו למשול, יותר מדי זמן עבר מאז שמשלנו. אולם, ההיתה זו הצדקה למסור תפקידים רציניים ביותר לידי נערים? ההיתה הצדקה להעמידם בנסיון? וביקורת לא היתה, עובדה!".[42] בספר, שהוא ספק רומן ספק סיפור דוקומנטרי, בשם "המושל המכוער", מביא המחבר, איש הממשל הצבאי לשעבר, את סיפורו של הממשל הצבאי בנגב על צדדיו המכוערים ביותר.[43] במיוחד בולטים בתיאוריו הפער התרבותי וחוסר ההבנה של המושלים היהודיים את מנהגי הערבים, את שפתם ואורח חייהם, הניצול הציני של המושלים את הכנסת האורחים של הבדואים, משטר הרשיונות שהכריח אנשים לשקר, לשלם שוחד ולהתחנף בפני עובדי הממשל, היחס המתנשא והמזלזל של היהודים כלפי מנהגיהם ה"פרימיטיביים" של הערבים ורמיסת כבודם ללא הבחנה. כל אלה מובאים בפרקי הספר כסיפור בדיוני, תחת הכותרת "האמת על הממשל הצבאי.[44]

ראש עירית נצרת ב1948-, יוסף אל-פאהום, עמד בפני מצבים מביכים, כאשר המושל הצבאי נהג להתארח על שולחנו מדי שבת, בלווית חברים, והוא נאלץ לרכוש בשר בשוק השחור, כדי לקבלם בדרך הולמת, כמסורת הכנסת האורחים הערבית. פאהום לא הציג עצמו שוב כמועמד לראשות העיריה ב- 1954 בשל מערכת היחסים שנוצרה עם המושל.[45]

תאור חיי היומיום תחת עולו של הממשל הצבאי וחדירתו לכל תחומי החיים מצוייה בספרו רחב ההיקף, בשפה הערבית, של חביב קהואג'י, "הערבים בצל הכיבוש הישראלי מאז 1949".[46] קהואג'י, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים היה ממקימי תנועת "אל-ארד" ופעיל פוליטי עד עזיבתו הכפויה את הארץ בשנת 1970 והצטרפותו לאש"ף בבירות. הממשל מואשם בספר בהפקעת אדמות, הגליות, אבטלה, ניצול הרשיונות להטלת פיקוח פוליטי, פיטורי מורים בשל דעותיהם, איומים על אנשים, התערבות במערכת הבחירות והשפעה על אופן הצבעתם של הערבים, מניעת אסיפות וכינוסים וחדירה לכל תחומי החיים כמעט. קהואג'י מתאר באריכות את התורים הארוכים שהשתרכו מול משרדי הממשל מדי יום ואת בזבוז ימי העבודה שנגרם בשל כך. כמה מקרי מוות אירעו כתוצאה מאיחור בהוצאת רשיון לחולים. הממשל נמצא בכל מקום, כתב קהואג'י, היו לו אנשים משלו וסוכנים חסרי מצפון וכבוד, משתפי פעולה המוכרים לאוכלוסיה ובולטים בכלי הנשק שהממשל צייד אותם בהם.[47] בפרוט רב, תוך ציון שמות אנשים ותאריכים, מביא קהואג'י מקרים של התעללות ושרירות לב מצד הממשל הצבאי כלפי האזרחים הערבים, כמו מעצרים מנהליים, הטלת עונשים קיבוציים ועוצר לילה, ללא הסבר.[48]

במשך שמונה עשרה שנות קיומו של הממשל הצבאי חלו בו שינויים והקלות, לעתים צומצמו שטחים ושונו הוראות. כבר ב- 20.5.1949 כתב בן גוריון ביומנו לאחר שיחה עם האלוף אבנר: "אישרתי ההצעות על ביטול הממשל הצבאי ביפו, לוד, רמלה, בתנאי שהמשטרה תקבל אחריות לשלום הערבים, אולם לא אישרתי את ביטול הממשל הצבאי בעכו מטעמים אסטרטגיים ופוליטיים".[49] ואכן, בערים יפו, רמלה ולוד בהן התגוררו ערבים ויהודים אלה לצד אלה ולא ניתן היה לאכוף את המשטר הצבאי,  בוטל הממשל  ב- 1ביולי  1949 והשלטון בהן עבר לידיים אזרחיות. התושבים הורשו לנוע בחופשיות ברחבי המדינה, אם כי בלוד וברמלה עדיין נשאר הצורך ברשיונות יציאה מיוחדים, כדי למנוע חזרת ערבים אליהן. סיום הממשל הצבאי ביפו צויין במסיבה חגיגית במשרדי המושל בנוכחות אנשי ציבור ערבים. מפקד הממשל, האלוף אבנר, "העלה על נס את בגרות המדינה, שיש באפשרותה לבטל את השלטון הצבאי ולהתחיל בחיים אזרחיים נורמליים". עירית תל אביב קיבלה על עצמה לספק את השירותים ביפו ומינתה יהודי לראש המינהל במקום.[50]  ביטול הממשל הצבאי בערים אלה, בהן התגוררו אלפי ערבים, מעלה ביתר חריפות את השאלה, מדוע נמשך משטר זה עוד שנים כה ארוכות באזורים אחרים בארץ.

 בדיקת כדאיותו ואופיו של הממשל הצבאי – שלב ראשון

 ב הסמכויות בין הצבא לבין משרד המיעוטים והמחלקות לענייני ערבים במשרדי ממשלה אחרים גרם לאי הבנות, למריבות, לכפילויות ולניגודים בטיפול באותם נושאים. כבר ב- 1948 התלונן מפקד הממשל הצבאי אבנר בפני בן גוריון כי "אינו יודע מה אנו רוצים בממשל הצבאי, יש בלבול בין המשרדים, שחיתות, הסתננות, לקיחת שבויים ללא סיבה מספקת".[51] שר המיעוטים הירבה להתלונן על העמימות בסמכויות ובסתירות בין הגופים השונים. בנוסף לכך, היתה גם התנגדות פוליטית של מפלגות האופוזיציה משמאל (מפ"ם ומק"י) ומימין (חרות  והציונים הכלליים)  לעצם קיומו של הממשל, וערעור של אנשי משפט וחברי כנסת על תקפותן של תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. מכלול גורמים אלה הביא למינוי של יחידים וועדות לבדיקת תפקודו וכדאיותו של הממשל הצבאי, לאורך כל שנות קיומו. כבר במרץ 1949, מינה שר הבטחון "ועדה לברור בעיות הממשל הצבאי ועתידו". הרכב הוועדה היה: האלוף אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי ב"שטחים המוחזקים" (יו"ר), רס"ן מ. הנגבי, המושל הצבאי של הנגב ויהושע פלמון ממשרד החוץ, שהפך אחר כך ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. כמזכיר הוועדה שימש סרן ח. מירון, היועץ המשפטי של הממשל הצבאי.[52] הרכב הוועדה מעיד על כך, שכל חבריה היו אנשים הקשורים למנגנון ומעורבים אישית בנושא, וקשה להניח כי יכלו לבדוק אותו באובייקטיביות. הוועדה התבקשה לבדוק שישה נושאים: האם הגיע הזמן לבטל את הממשל הצבאי, ובאילו שטחים? באילו מקומות יש לבטל מיד את כל ההגבלות בחופש התנועה של אזרחי המדינה ותושביה? מהו מצב העבודה, החינוך והבריאות בקרב הישובים הערבים ומה יש לעשות לתיקון המצב?[53] הוועדה סקרה בפרוטרוט את פעולות הממשל בחודשים הראשונים לקיומו בשמירה על הבטחון והסדר, טיפול באוכלוסיה הערבית בתחומי בריאות, עבודה, סעד, חינוך ושירותים אחרים, סיוע לביצוע מפקד האוכלוסין ורישום האוכלוסיה הערבית ולעריכת הבחירות הראשונות (ינואר  1949) וכן, סיוע למחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ליישב יהודים בערים ובכפרים בתחומי הממשל. כל הפעולות הללו, ציינה הוועדה, בוצעו באמצעות מנגנון מצומצם של  120 איש בלבד.[54] לעומת זאת, לפי יומני בן גוריון, נכון לחודש מאי  1949, שרתו במנגנון הממשל הצבאי כ- 800 איש, מהם 200 אזרחים.[55] בהמלצותיה קבעה הוועדה, כי "יש להמשיך בקיום הממשל הצבאי בגליל (פרט לאזורים המאוכלסים ביהודים), במג'דל, בנגב וברצועה לאורך הגבול שהועברה לידינו, בהתאם לתנאי שביתת הנשק עם ירדן". [הכוונה לאזור משולש]. הוועדה התנתה את המשך הממשל בכך שיוענקו לו סמכויות כרשות הממשלתית והצבאית היחידה באזורים אלה, באופן שמשרדי הממשלה השונים יפעלו בפיקוחו, וכן, בהקצבת כוח אדם מספיק לשמירה של הסדר והבטחון, מתוך הנחה, כי "במשך תקופה ממושכת יהיה צורך לטפל בענייני הערבים באמצעות מנגנון מיוחד, אשר הממשל הצבאי ישמש לו בסיס".[56] כמו כן המליצה הוועדה לבטל את הממשל הצבאי בערים יפו, עכו, רמלה ולוד. כפי שאכן נעשה, מלבד עכו, שבן גוריון החליט להמשיך בה את הממשל.  שאר ההמלצות התחלקו לשני סוגים: המלצות הנוגעות לשיפור חיי היומיום של הערבים, ובהן פיתוח מקומות עבודה, הגדלת מספר בתי הספר, הכשרת מורים ויצירת מגע בין ילדים יהודים וערבים על ידי ביקורים הדדיים ופגישות משותפות, ומצד שני, המלצות לפיקוח הדוק על הערבים על ידי שירות הבטחון הפנימי, הצבא והמשטרה, "על ידי פעולות סריקה, בדיקת תעודות, פיקוח על העוצר וכדומה".[57] בפרק החינוך נאמר כי יש "לבחור בתור מורים את אותם אנשים הבטוחים בנאמנותם לישראל… ולהתאים את ספרי הלימוד הערביים למגמות הרצויות לנו, ולהפסיק את השימוש בספרים שנשארו מימי המנדט ושמכילים חומר עוין ומסית".[58]

זמן קצר לאחר מכן, התבקש שאול אביגור, איש משרד הבטחון ממקורבי בן גוריון, לשוב ולבדוק את  נושא הממשל הצבאי, ולהמליץ על דרכים להתארגנותו. הוא ערך בדיקות וסיורים בשטח, וסיכם את המלצותיו במכתב שהופנה לבן גוריון, לרמטכ"ל יגאל ידין ולסגנו מרדכי מקלף, באפריל  1950, בו קבע כי קיום הממשל הצבאי עודנו חיוני ביותר, וימשיך להיות חיוני בתקופה הקרובה. גם אביגור המליץ כי הממשל הצבאי יהווה את הצינור היחידי שדרכו יפעלו כל המשרדים הממשלתיים האזרחיים במרחבים שהוא קיים ולשם כך האחריות עליו חייבת להיות מרוכזת בידי פקיד אחראי במשרד ראש הממשלה הכפוף ישירות לראש הממשלה ולא לצבא.[59] מסקנה זו, שיש להעביר את הממשל לאחריות ממשלתית ולא צבאית, לוותה בהמלצות מעשיות שעיקרן: תקציב הממשל יהווה חלק בלתי נפרד מתקציב משרד ראש הממשלה, ראש הממשל והמושלים יהיו בעלי דרגות ייצוג ולרשותם יועמדו רק יחידות צבאיות מצומצמות לשמירה. ראש הממשל הצבאי ימונה גם כעוזר ראשי למנהל משרד הפנים ויוענקו לו סמכויות מטעם משרד הפנים, הדומות לאלה של הממונים על המחוזות. סידור זה יבטיח, שבבוא המועד בו יבוטל הממשל הצבאי – יישארו במחוזות פקידים מוכשרים ומנוסים. כדי לכסות על הפער בין הצבא לבין הניהול האזרחי של הממשל הציע אביגור "לבקש אמצעים מתאימים לקרב את אלופי הפיקודים ומפקדי מחוזות המשטרה לידיעה מדוייקת של בעיות הממשל הצבאי, על ידי פגישות, סיורים משותפים והמצאת חומר שוטף, כדי שיושיטו לו עזרתם היעילה לכשידרשו לכך, וכדי להבטיח התאום הדרוש".[60] המלצות אלה  מראות כי כבר מראשית הדרך  ראה עצמו הממשל הצבאי, וכך  נראה גם בעיני השלטון  כבעל אחריות כוללת לחיי האזרחים הערבים ולא רק כממונה על ענייני בטחון.

אולם בניגוד להמלצות, המשיך הממשל להיות זרוע צבאית ולא אזרחית ונשאר כפוף  לרמטכ"ל. בספטמבר 1951 הוקמה בתוך משרד הבטחון "מחלקת הממשל הצבאי", שהיתה אמורה "להוות את הקשר בין מוסדות ממשלה, שירותי מדינה וכל הגורמים האזרחיים האחרים בכל הקשור למהלך החיים האזרחיים בשטחי הממשל הצבאי". נאמר בהודעת הממשלה כי יש להפנות את כל הפניות, הבקשות, רשיונות, תלונות, תביעות וכו' אך ורק למחלקה זו.[61]

הקמת המחלקה עוררה את זעמו של מנכ"ל משרד הפנים, שכתב כי על הממשל הצבאי לעסוק בענייני בטחון ואילו העניינים האזרחיים צריכים לקבל טיפול אזרחי, לכן הוא, המנכ"ל, לא יוכל לקיים קשר עם מנהל המחלקה החדשה. על כך השיב לו יועץ ראש הממשלה פלמון כי אינו מסכים לקביעה זו וכי הקמת המחלקה "איננה משנה את הנהוג עד כה".[62]

חוסר התאום בשטח בין הגורמים השונים שטיפלו בענייני ערבים הביא באותה שנה, 1951,  גם להקמת "הוועדה לברור שאלת הערבים בישראל", שגם היא התבקשה להגיש המלצות לממשלה. בראש הוועדה עמד היועץ פלמון והחברים בה היו נציגי משרדי הממשלה השונים. במסקנותיה, סמכה גם וועדה זו את ידיה על המשך קיומו של הממשל הצבאי "בגלל סיבות בטחוניות וסיבות הקשורות במצבם החברתי של הערבים", וקבעה כי המושל הינו נציג הממשלה באזור עליו הוא מופקד, "והוא מתאם, מכוון ומפקח על עבודות המשרדים השונים מבחינה מדינית, בטחונית וכללית", כאשר כל משרד קובע "בקשר לאספקט המקצועי".[63]

שר המשפטים, פנחס רוזן, המליץ לבטל את תקנות החירום המנדטוריות, ששימשו בזמנן נגד הישוב היהודי. הוקמה ועדה פרלמנטרית לבדיקת הנושא במאי 1951, אולם דיוניה התארכו ובפברואר 1952 החליטה מליאת הכנסת להאריך את תוקף התקנות, הקיימות עד היום.[64] באוקטובר 1952 הטיל בן גוריון על פנחס לבון, שהיה אז שר בלי תיק, לברר שוב את בעיות הממשל הצבאי, ולהגיש לו מסקנות. לבון הביע דעתו, כי הממשל הצבאי לא הצליח בתפקיד הכפול שהוטל עליו: להבטיח צורכי בטחון בשטחי התורפה ולקיים שירות יעיל לצורכי התושבים הערבים. לדבריו: "המנגנון שעמד לרשות הממשל היה מצומצם, לא תמיד נבחרו האנשים היעילים ביותר לתפקידם, והיתה התרוצצות פנימית בין המשרדים האזרחיים ובין השלטון הצבאי… אחת הסיבות העיקריות לחוסר הצלחת הממשל הצבאי הוא חוסר הכשרתו של הצבא לטיפול מתמיד בעניינים אזרחיים"[65]. ביומנו תעד בן גוריון את עיקרי דיווחו של לבון במלים חריפות יותר: "…הממשל הצבאי אינו יעיל, ההרכב האישי בדרגה נמוכה ויש שחיתות. כל משרד אזרחי עושה את שלו ויש סתירות".[66] במהלך הבדיקה עלו שתי הצעות: "למסור סמכות כוללת ואקסלוסיבית לממשל הצבאי גם בעניינים אזרחיים", הצעה שלא היתה מקובלת על בן גוריון "כי אין שלטון כזה הולם המשטר הדמוקרטי של מדינתנו ומעמדנו הבינלאומי". הצעה שנייה, להקים בשטחי הממשל הצבאי שלטון מרכזי אזרחי, כפוף לראש הממשלה. כל העניינים האזרחיים יוצאו מסמכותו של המושל, ינוהלו על ידי משרדי הממשלה המתאימים ויתואמו על ידי מושל אזרחי שיהיה כפוף לראש הממשלה. ייקבעו כללים ברורים לגבי השימוש בתקנות לשעת חירום "כדי למנוע שרירות מזיקה". בכל מקרה, לבון לא המליץ לבטל את הממשל הצבאי, אולם גם המלצותיו לשינויים לא בוצעו.[67]

 המאבק נגד הממשל הצבאי

 ההתנגדות לממשל הצבאי ליוותה אותו מראשית הפעלתו, ובאה מחוגים שונים ורחוקים אידיאולוגית זה מזה – מימין ומשמאל, מתוך שירותי הבטחון ומגורמים אזרחיים, מיהודים ומערבים, ממפלגות פוליטיות ומארגונים בלתי מפלגתיים.

כבר במאי  1949 נערכה הפגנה של מאות תושבים בעכו בדרישה לביטול הממשל הצבאי ולקיום בחירות דמוקרטיות לעיריה. כמה ממשתתפי ההפגנה נאסרו, וכשהגיעה משלחת של מק"י וקונגרס הפועלים לפגישה עם המושל בבקשה לשחררם, הודיע להם המושל כי "לא ירשה לתושבים הערבים לעסוק בפוליטיקה, כל עוד קיים שם משטר צבאי. המושל הודה, שהמאסרים שבוצעו בעת ההפגנה נועדו להטיל פחד על התושבים הערביים".[68] גם יהודים מן האזור פנו למשרד הבטחון ודרשו לבטל את הממשל הצבאי בגליל המערבי, בנימוק כי עבר זמנו והוא מונע פיתוח המקום ומשיכת בעלי הון.[69] הממשל הצבאי בעכו בוטל לבסוף ביוני 1951, אולם במרבית האזורים שמחוץ לערים הוא נמשך עד 1966. במשך כל השנים הללו נערך מאבק פוליטי לבטלו. בדיונים בכנסת עלה נושא הממשל הצבאי פעמים רבות, אם ביזמת הקוראים לבטלו ואם בסקירות של שרים, שניסו לתרצו בנימוקים שונים. בן גוריון הודה שהערבים אינם אוהבים את הממשל הצבאי, כי הוא מגביל את תנועותיהם, והוא מבין שלא נעים להם לחיות באזורי הבטחון, "אולם עליהם להבין שיש למדינה דאגת בטחון חמורה". הרי מצבם הכלכלי והתרבותי טוב יותר מאשר בארצות ערב והם מקבלים שירותי חינוך ובריאות שהוא גאה בהם, אמר ראש הממשלה, בנסיון אופייני להציג את מצב האוכלוסיה באור מאוזן, כביכול.[70]

עמדה זו של בן גוריון נשארה בעינה גם בשנים שלאחר מכן. הוא נטה לפאר את הסיוע שהגישה ממשלת ישראל לערבים ואת הפיתוח הכלכלי של יישוביהם ולהתעלם מן המשטר הקשוח שנוהל כלפיהם[71].

בהחלטה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, מדצמבר 1951, נאמר כי "כל עוד קיימים תנאי הבטחון הנוכחיים ולא נשתנו התנאים בין מדינת ישראל ושכנותיה, יש להמשיך בממשל הצבאי, על מנת לשמור על בטחון המדינה. הוועדה קיבלה לתשומת ליבה את הודעת שר הבטחון, שמנוי וגמור עם הממשלה לעקור כל אפליה כלפי הערבים".[72]

בעיני הערבים היה הממשל הצבאי גורם למרירות, איבה וניכור מן המדינה, שהצהירה מצד אחד על שוויון ודמוקרטיה, ומצד שני הנהיגה שלטון צבאי עליהם. חברי הכנסת הערביים הגישו אין ספור הצעות לביטול הממשל, שתמיד נידחו. אחדים מהם נהגו להזהיר כי משטר בלתי דמוקרטי על הערבים, סופו שיתנקם גם ביהודים[73]. חה"כ ממק"י, תופיק טובי אמר: "שלילת זכויות של מיעוט לאומי מובילה לשלילת הדמוקרטיה והחופש של כל תושבי המדינה. אי אפשר לחלק את הדמוקרטיה והחופש".[74] תופיק זיאד, אז משורר צעיר ופעיל פוליטי בראשית דרכו במפלגה הקומוניסטית, מחה על ריתוקו לנצרת על ידי המושל הצבאי. במכתב שהיפנה לראשי רשויות יהודים וערבים בארץ כתב: "צעד זה, המכוון עתה נגד חברי עיריה ערבים, עלול להתנקם גם בחברי מועצה יהודיים, באם יעלה ברצונו של הממשל הצבאי, או באם האינטרסים המפלגתיים שלו ידרשו זאת. העוול, כמו הצדק, אינו מוגבל בסוגים לאומיים".[75] אמיל חביבי, עיתונאי וסופר,  מוותיקי מק"י וח"כ  מטעמה, טען, כי הממשלה מנסה להסתיר מפני דעת הקהל את טיבו האמיתי של הממשל הצבאי. לדבריו, "זוהי סמכות אבסולוטית, אשר ממש בשרירות ליבו יכול ליטול פרנסה מפועלים, לגרש, לדון למאסר בלי אפשרות ערעור, לרדוף חברים בארגונים דמוקרטיים כגון קונגרס הפועלים".[76]

ה"אגודה להגנת זכויות המיעוט הערבי בישראל" הוקמה על ידי מק"י ושיגרה משלחת בת  חמישים איש מטעמה לכנסת ב- 28.5.53, שם כינסה מסיבת עיתונאים והציגה את תביעותיה, ובראשן ביטול הממשל הצבאי והאפליה הלאומית.[77] בגילוי דעת של האגודה, שפורסם מספר שנים לאחר מכן, בעקבות מעצרים נרחבים של ערבים בנצרת, נכתב: "אנו קוראים לעם היהודי, אשר סבל רדיפות והשפלה משלטונות הדיכוי באירופה, להבין את רגשות האזרחים הערבים אשר חיים זה שנים תחת ממשל צבאי, אשר גוזל את אדמותיהם, הורס את בתיהם, שולל את פרנסתם ומונע מהם את זכותם הטבעית לנוע בחופש במולדתם, דורס יום יום את כבודם האישי והלאומי".[78]

המאבק לביטול הממשל הצבאי איחד כוחות מנוגדים כמו מק"י ומפ"ם משמאל וחרות מימין, וגם בתוך מפא"י נשמעו קולות שקראו לבטלו. כך למשל ציין בן גוריון ביומנו: "נמיר מציע לבטל את הממשל הצבאי זה מרגיז את הערבים".[79] מאמרים בגנות הממשל, תוך ניתוח הנזקים שהוא גורם, התפרסמו בעיתונות, כולל בבטאון מפלגת השלטון, "דבר". מיכאל אסף, מומחה לנושא הערבי, כתב ב- 1952 כי הגיע למסקנה שהממשל פוגע בבטחון המדינה ולא שומר עליו, שכן, הוא מקומם את הערבים נגדה ועלול לגרום להתהוות גייס חמישי. לדבירו, הממשל אינו מונע מגע בין הערבים בישראל לבין אחיהם מעבר לגבול אלא דווקא מגע של ערבים ויהודים בתוך המדינה, וכאשר חסר מגע זה הם נדחפים לכיוון אחר. בזמנו, נוצר הממשל כהכרח ובאופן ספונטני אולם הגיע הזמן לבדוק את הנושא על ידי ועדה מיוחדת ולא רק על ידי הנוגעים בדבר, כתב אסף.[80] במאמר נוסף שלו, שנה מאוחר יותר, מנתח אסף שוב את נזקי הממשל הצבאי: "בשנה הראשונה עוד עטרה הילה של נצחון את הממשל הצבאי. הילה זו בלבד הספיקה כדי לשמור על בטחון המדינה. אולם, הילה דבר חולף הוא, וכאשר חלפה לא ניתנה לממשל הצבאי שום תמורה, כלומר, שום כוח ממשי, כדי לקיים את ערכו בעיני התושבים הערבים. כל ערבי ראה וידע, כי על יד המושלים הצבאיים אין צבא רב ואין אפילו משטרה במידה מספקת."  רעה חולה נוספת של הממשל הצבאי עליה הצביע אסף  היא היותו "מסווה לאלמנטים ספסריים ונצלנים, שפעלו בצל האווירה המושחתת הספסרית, שהשתררה בחלקים מהישוב היהודי אחרי תום המלחמה".[81]

מפ"ם גרסה כי אין קשר בין הממשל הצבאי לבין הבטחון, ההגנה על הגבולות והמאבק בהסתננות. בדיון בוועדה הפוליטית של מפ"ם על ביטול הממשל הצבאי, ב- 1951 נאמר, כי הממשל הצבאי הוא, בעיני הערבים, הביטוי הבולט ביותר לכוונות הרעות של הממשלה ביחס אליהם. ממשל צבאי קיים בדרך כלל רק בשטחים כבושים של מדינת אויב, אשר המדינה הכובשת אינה רואה אותם כחלקים אינטגרליים שלה. קיומו של ממשל צבאי בגליל נותן מקום אחיזה כלשהו לתעמולה הקומוניסטית למען צירופו למדינה ערבית ולתעמולה הנוצרית למען בינאום נצרת".[82] אפשר להבטיח שיתוף פעולה מצד הערבים בשני תנאים, הציע מאמר מערכת של בטאון המפלגה, "על המשמר".  מצד אחד, יש להשריש בתוכם את הרגשת האזרחות השווה, את הבטחון כי השלטונות דואגים להם ללא הפליה ולהחדיר בהם את ההכרה שמצבם טוב יותר מזה של אחיהם במדינות ערב. בנוסף – יש להפריד בין מסתננים שבאים לצורכי שוד ורצח לבין אלה הבאים לפקוד את קרוביהם שנשארו כאן. בסוג זה של מסתננים יש לנהוג בזהירות ומתוך התחשבות ברגשות הטבעיים ואין לצפות שהאוכלוסיה הערבית תשתף פעולה בכך. המאמר נכתב לרגל שביתה שהוכרזה בנצרת נגד הממשל הצבאי.[83] לדעת מפ"ם:

   מצב צבאי וממשל צבאי כשיטה של קבע לגבי רוב האוכלוסיה הערבית במדינתנו, יש בהם עוול משווע, העושה פלסתר את כל ההבטחות החגיגיות וההכרזות הרמות על זכויות דמוקרטיות, שוויון כלכלי ופוליטי בין כל אזרחי מדינת היהודים, בלי הבדל לאום, דת וגזע… המיעוט הערבי שנשאר בארץ, ואשר חלק ניכר ממנו הוכיח בשעות מבחן חמורות ביותר ותוך סיכון עצמי רב, נכונות לשתף פעולה עם היהודים בקשרו את גורלו עם מדינת ישראל, מיעוט זה החי איתנו, נכונותו להשתלב בחיים הכלכליים והחברתיים של מדינתנו לא נפגשה ברצון על ידי השלטונות. הוא נתקל בקיר אטום של מדיניות ממשלתית עויינת שהממשל הצבאי הוא ביטוייה החמור ביותר.[84]

 ב- 25 ביוני  1952 נהרגו  שני ערבים ליד הכפר עארה במשולש ואחרים נפצעו על ידי חיילי צה"ל שהיו במארב[85]. מפ"ם תבעה דיון דחוף בכנסת והעלתה זאת מספר פעמים, שכן אחד ההרוגים היה מאנשי המפלגה. בביקור ניחומים של חברי הכנסת של מפ"ם רוסתום בסתוני ומרדכי בנטוב בכפר, הם נצטוו על ידי חיילים לעזוב את המקום וסרבו.[86] לדרישת המפלגה הוקמה ועדת חקירה לאירוע, שכללה נציגים ממשרד המשפטים, המטה הכללי ומשרד הבטחון. הוועדה שמעה עדותם של  23 ערבים מתושבי עארה, 13 חיילי צה"ל ו- 3 אנשי משטרה, ביקרה פעמיים במקום והגישה דו"ח מפורט, שהובא בפני ועדת החוץ והבטחון בלווית הערות של שר הבטחון. בן גוריון הציג את המסקנות, לפיהן התברר כי האנשים הלכו לאזור הגבול כדי להיפגש עם קרוביהם בסיום חודש הרמדאן, זאת למרות האזהרות כי פגישות כאלה אסורות. הוועדה מצאה כי בעיה זו של פגישות עם קרובים היא בעיה אנושית, שיש למצוא לה פתרון הולם, כפי שמצאו לנוצרים. הצבא התבקש לבדוק האם אין מקום להשלים את הוראות ה"מלחמה בהסתננות" באופן כזה, שלא יינקטו אותם צעדים כלפי אזרחי המדינה כפי שנוקטים נגד מסתננים מבחוץ. שר הבטחון הודה כי החיילים לא שמרו על ההוראות והפעילו שיקול דעת מוטעה. הוא הודיע כי המשפחות תקבלנה פיצויים, אך הוועדה לא מצאה שיש אשמים במובן הפלילי. הסתייגויות של ח"כ רובין ממפ"ם וח"כ רוזן לגבי מסקנות הוועדה לא נתקבלו על ידי הכנסת.[87] יוסף ושיץ, איש המחלקה הערבית של מפ"ם כתב כי "מאורעות ואדי עארה יישארו כתם בדברי ימי ישראל, כתם המסמל את המשטר של שרירות לב ואי בטחון בו נתונים אזרחי ישראל הערבים, משטר המשניא את המדינה עליהם ומסכן את בטחון המדינה, שהוא מתיימר להגן עליו".[88]

גם יגאל אלון,  מפקד הפלמ"ח לשעבר ואלוף בצה"ל, שפעל רבות לטיפוח היחסים  בין יהודים לערבים, התנגד  להמשך קיומו של הממשל הצבאי וכתב, כי טעות היא לחשוב שקיומו מונע ריגול וחיפוי על מסתננים, או מגע חשאי בין ערבים ישראלים לבין אחיהם שמעבר לגבול. רק שילוב של הסברה נאותה ופיקוח בטחוני של הצבא יצמצם מגע זה, אף כי לא יבטלו כליל. גם למלחמה בהסתננות אין דבר וחצי דבר עם הממשל הצבאי והיא מוטלת על מערכת ההגנה של המדינה, הוא הדין לגבי הצטרפותם האפשרית של יסודות קיצוניים מקרב הערבים אל צבאות ערב למלחמה בישראל – כוחו של הממשל הצבאי, שהוא אדמיניסטרטיבי בעיקרו, לא יוכל למנוע התארגנות חשאית ופעילות טרוריסטית. גם הבטחון השוטף מנוהל על ידי גופי בטחון אחרים וכך מסתבר "כי באין תפקידים בטחוניים ישירים מתרכז הממשל הצבאי בעניינים בעלי אופי מדיני פנימי בעיקר, כגון, מניעת הגירתם של ערבים מאזורי מגוריהם אל אזורי תעשיה ואזורי ספר, וכן קיומו של משטר מנע נגד התארגנויות מדיניות בלתי רצויות". הוא גם התווכח עם הגורסים שעצם קיומו של הממשל הינו גורם מרתיע, וטען, כפי שרבים לפניו אמרו, שההיפך הוא הנכון:

    עצם קיומו של הממשל הצבאי, על הסייגים הכרוכים בו, הריהו אחד מגורמי ההתעוררות והליבוי הלאומני בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ. תודעה לאומנית עלולה לחדור גם מבעד למחיצות גיאוגרפיות ומכשולי תחבורה. לחץ חיצוני, הפועל בכוח חוקי אפליה משיג מטרה הפוכה מזו שהוא מתכוון אליה, כפי שמלמדות עובדות הסטוריות וכפי שמוכיחה מציאות ימינו. לחץ מדיני נגד חטיבה לאומית, אף אם הוא עשוי לדחות את יום ההתנגשות, הריהו מפרה את התודעה העוינת, יוצק תוכן בפעולותיה, מעורר מאוויים וגעגועים ואינו פותר את הבעיה אלא מחריף אותה. הדבר נכון גם ביחס למיעוטים לאומיים המדוכאים ביד חזקה ובכוח עדיף בכמה חלקים בעולם, לא כל שכן בארץ, שבה נהנים האזרחים הערבים מזכויות רבות ומיכולת ביטוי נרחבת, פרט לבעית חופש התנועה. ההגבלות אינן מספיקות כדי מניעת מגע עם האויב שמעבר לגבול, אך הן מכאיבות למדי בשביל לפגוע בגאוותו של הפרט הערבי והאינטרס שלו, וליצור הרגשה לא בלתי מוצדקת של קיפוח בציבור הערבי.[89]

 מערכת נימוקים אחרת שהביא אלון נגד הממשל היתה הנזק שנגרם לישראל בדעת הקהל העולמית ולריקמת היחסים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, והפגיעה בסיכוי להגיע לשלום.[90]

אחת ממובילות המאבק נגד הממשל הצבאי היתה מק"י, שחברי הכנסת שלה העלו את הנושא שוב ושוב לדיון. תופיק טובי הירבה לדבר על "הכתם על מיצחה של הדמוקרטיה הישראלית", שיש להסירו.[91] אולם בכל פעם שהצעה לביטול הממשל הצבאי הגיעה לכלל הצבעה בכנסת היא נידחתה. עצומה חתומה על ידי 12 אלף אזרחים הוגשה לנשיאות הכנסת בדרישה לאפשר לכל אזרח חופש תנועה ללא סייגים ותנאים.[92] העיתונים "אל-אתחאד" ו"קול העם", בטאוני מק"י בערבית ובעברית, ניהלו מאבק מתמשך נגד הממשל הצבאי באין ספור כתבות ומאמרי מערכת. אלא שמק"י התקשתה לגייס למאבק משותף איתה את הכוחות הפוליטיים האחרים שהתנגדו לממשל. לדוגמה, בתגובה לקריאתו של עו"ד חנא נקארה לאחד את המאמצים נגד הממשל הצבאי ולהזמין גורמים יהודיים להשתתף בכינוס, שערכה מפלגתו בנצרת בפברואר 1956 כתב אליעזר בארי, איש המחלקה הערבית של מפ"ם: "אנו לא יכולים לתת את ידנו לכינוס בנצרת, מתוך החשש המבוסס כי הכינוס ההוא לא יהיה מוקדש רק לבעיות הממשל הצבאי, אלא יושמעו בו דברים ברוח המהללת את משטרו של עבד אל-נאצר, ותחת ארגון המאבק היהודי-ערבי לביטול ההפליות לגבי המיעוט הערבי ישמש הוא להשמצת מדינת ישראל".[93]

גם איסר הראל ניסה, כאמור, לשכנע את בן גוריון במחצית השנייה של שנות החמישים, כי אין טעם בהמשך הממשל הצבאי "שהוא גוף אנכרוניסטי". ישראל התחזקה והערבים הגיעו למסקנה, בעיקר אחרי מבצע סיני, שהדיבורים על חיסול המדינה הם אשליה ולכן יש להסתגל ולהיערך לחיים תחת ריבונות יהודית. הראל התחייב בפני ראש הממשלה כי "הוא נוטל אחריות אישית מלאה לכל התפתחות בטחונית אפשרית במגזר הערבי הפנימי".[94] אולם למרות זאת, בעדותו בפני ועדת רוזן ב- 1958 הביע הראל דעה הפוכה. (ראה להלן).

בדיקת כדאיות הממשל הצבאי ואופיו – שלב שני, ועדת רטנר

 בעקבות ביקורת ציבורית מתמשכת ואי הנחת בקרב חוגים בציבור ובשלטון, מינתה הממשלה ב- 6.12.55 ועדה נוספת לבדיקת ענייני הממשל הצבאי, בהתאם לסעיף 51 בקווי היסוד של הממשלה, שאמר כי: "אמצעי הבטחון באזורי הגבולות מחוייבי המצב, בגלל סירובן של המדינות הערביות השכנות לעשות שלום עם ישראל, יצומצמו אך ורק לצורכי בטחון ממשיים וחיוניים, ולא יפגעו ללא צורך בזכויות האזרח ובחופש התנועה של תושבי הגבולות". הוועדה היתה מורכבת מהחברים הבאים: פרופ' יוחנן רטנר, אלוף (מיל.) – יו"ר, דוד אוסטר, ראש עירית ירושלים לשעבר ועו"ד יעקב סלומון מחיפה. הוועדה פעלה בחדשים ינואר-פברואר 1956, שמעה עדויות מ- 39 עדים יהודים – אנשי משטרה, ממשל, פקידי ממשלה מועצות אזוריות ורשויות מקומיות, ומכ- 50 עדים ערבים, חברי כנסת, ראשי עדות וישובים, סטודנטים, נשים ודמויות ציבוריות אחרות.[95]  חלק מן האנשים שהופיעו בפני הוועדה עשו זאת על פי יזמתם ופנייתם הם,[96] ואחרים זומנו על ידה. הוועדה סיירה בשלושת אזורי הממשל הצבאי ולדעת חבריה, "עמדה על כל מה שאפשר וצריך לעמוד עליו, על מנת שתוכל לברר הדברים, להסיק המסקנות ולנסח הצעותיה".[97]

מתוך עדויות הערבים שהופיעו בפני הוועדה, מצטיירת תמונה כמעט אחידה של ראיית הממשל הצבאי, כגורם שהגביר את עוינות הערבים למדינה והיתה לו השפעה שלילית גם מבחינה בטחונית.[98] חה"כ לשעבר מטעם מפ"ם, רוסתום בסתוני, הגיש לוועדה תזכיר, שחובר על ידי "הועד הארצי לביטול הממשל הצבאי", ובו נטען, כי אין קשר בין קיום הממשל לבין הבעיות הבטחוניות של המדינה, וכי בכל שנות קיומו לא הצליח הממשל הצבאי למנוע הסתננות, הברחות וריגול, במידה שהיו. גם ח"כ יוסף ח'מיס, שמונה במקום בסתוני במפ"ם, הדגיש בעדותו את הניגוד בין הממשל לדמוקרטיה, שכן הוא כולל בתוכו את כל שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, בעוד הדמוקרטיה מבוססת על הפרדה ביניהן. הממשל הצבאי אף מעכב החלטות של בג"צ, כמו במקרים של הכפרים רבסיה, בירעם ואקרית, הדגים ח'מיס.[99] "ידוע לנו כי הממשל הצבאי היה מכשיר חשוב בבחירות" אמר ח'מיס בעדותו, ואישר בכך את הטענה, כי מנגנון הממשל הצבאי נוצל לצרכים פוליטיים, בעיקר ע"י מפלגת השלטון דאז מפא"י. ח'מיס פרט מקרים רבים של ניצול לרעה ושרירות לב של הממשל, וציין, שיש ערבים שנהנים מן הממשל והאינטרסים הכלכליים שלהם קשורים עימו, ביניהם מוח'תארים וראשי מועצות. מוכרחים ללחום נגד המסורת הערבית לא פחות מאשר נגד הממשל הצבאי, אמר, "צריך עוד לחנך את הערבים".[100]

אליאס כוסא, עו"ד שבלט בפעילותו הציבורית בשנים הראשונות לקום המדינה, אמר לוועדה: "הממשל הצבאי קיים כדי להשפיל את הערבים, כדי לדכא אותם וכדי להוציא מהם את רכושם. ישנם הרבה סימנים של דיכוי, אך החשוב בהם הוא עניין הרשיונות". סוהיל כנג', חבר מועצת עירית נצרת, העיד על תושבי עירו שהם שקטים ונאמנים ואין להם קשר עם מדינות אחרות, ולכן אין להפלות את נצרת לרעה, לעומת ערים אחרות בישראל. נימוק נוסף שהביא נגד הממשל קשור במצב הפוליטי הפנימי: לדבריו, "הנשק הגדול ביותר של הקומוניסטים הוא מציאות הממשל הצבאי והגבלותיו" ואם יבוטל, "ייפטר גם הכאב השני של נצרת והוא כאב הקומוניסטים". במשך שמונה שנות קיומו גרם הממשל לנזקים ודרדר את המצב בנצרת משנה לשנה, טען כנג' והאשים את הממשל גם בהתערבות בבחירות לכנסת ולעיריה ובהתערבות במינוי פקידים ומורים.

גם ח""כ מסעד קסיס, מן "הרשימה הדמוקרטית של ערביי ישראל", אחת מ"רשימות המיעוטים", שהיתה קשורה למפא"י, טען כי הקומוניסטים מושכים אליהם קולות של ערבים, בשל "צעקותיהם כנגד הממשל הצבאי וההבטחות שהם מבטיחים לתושבים".

ח"כ סיף אל-דין זועבי, חברו לרשימה, שהיה ידוע בקירבתו לשלטון ובתמיכתו בו, ושיתף פעולה עם ההגנה עוד לפני קום המדינה, מסר עדות יוצאת דופן בין הדוברים הערבים. הוא פתח את דבריו בתיאור מצבה המיוחד של ישראל בין המדינות האוייבות לה והסכנות האורבות לה מכל עבר, ושל המיעוט הערבי בתוכה, שיש לו קרובי משפחה במדינות אלה. שני הצדדים אינם יכולים לשכוח את מצבם: ישראל את בטחונה והערבים את משפחותיהם. טעותה  של הממשלה היתה בכך, שהניחה לערבים לחשוב שהם שווי זכויות וחובות והתוצאה: מרידות, זלזול וחוצפה מצידם. הוועדה הנוכחית מסמלת בעיניו את מידת התמימות, הוותרנות והסלחנות היתרה מצד הממשלה לערביי ישראל, אשר, לדבריו, טרם הוכיחו את נאמנותם ואת כוונותיהם הטובות לגבי המדינה, וחלק מהם אורב להזדמנות ומחכה לרגע בו היא תיעלם. הוא פרט את הדברים החיוביים שעשתה המדינה למען הערבים, כמו פיתוח והחזרת אנשים לארץ, ותקף קשות את המפלגה הקומוניסטית, המהווה, לדבריו, סכנה, מסיתה ומחנכת את הנוער על שנאת ישראל. זועבי לא המליץ לבטל את הממשל, אלא לטהר את המנגנון מפרוטקציוניזם, ידידות אישית ומאוויים עדתיים, ולפטר מושלים, שיש נגדם תלונות.

הבישוף ג'ורג' חכים, מנהיג העדה הקאתולית אמר בעדותו, כי  הממשל אינו שומר על הבטחון אלא הוא נגד הבטחון, בכך שהוא יוצר חוסר שביעות רצון אצל הערבים בישראל. לדעתו, אנשים שחיים תחת ממשל צבאי אבדו לגמרי לישראל ואין סיכוי ליצירת יחסים טובים בינם לבין היהודים. רבים מהערבים סבורים, כי לממשל הצבאי מטרות כלכליות, כלומר, להגן על הפועל היהודי מפני עבודה ערבית, דבר שלגבי הערבים הוא עניין של חיים או מוות. גם עניין הפקעת האדמות, לא נראה לחכים נושא בטחוני, אלא דרך לנשל את הערבים מרכושם, כשהפיצוי המוצע להם מגוחך. לדעתו, אם יציעו לאנשים פיצוי הוגן הם יהיו מוכנים למסור את האדמה.[101]

שלושים ותשע עדויות של יהודים שניתנו לוועדה לא נמצאו בארכיונים, ייתכן שאבדו או שלא נחשפו עדיין.[102] נמצא רק  מכתבו של שר הפנים ישראל בר יהודה (אחדות העבודה), אל הוועדה, שנכתב מספר ימים לאחר שמסר את עדותו בפניה ב- 3.1.56. במכתב הדגיש שר הפנים את חשיבות ההפרדה בין עניינים אזרחיים, המסורים בידי משרדי הממשלה גם בשטחי הממשל הצבאי, לבין ענייני הבטחון. "יש לאפשר לכל המשרדים האזרחיים, ובראשם משרד הפנים, לפעול באופן נורמלי גם בתוך שטחי הממשל הצבאי, בהתאם לסמכויותיהם וחובותיהם", כתב השר. הם חייבים כמובן לעמוד בקשר הדדי ולשקול בכובד ראש את הערותיהם של המושל הצבאי ובאי כוחו וכן להתחשב בנימוקי הש.ב. הנוגעים למינוי מועמדים לתפקידים ציבוריים, אך ככלל, אין הרשות הצבאית צריכה להתערב בנושאים האזרחיים.[103]

בתזכיר בכתב שהגישה מפ"ם לוועדת רטנר, תבעה המפלגה את ביטול הממשל הצבאי. לטענתה, הוא מיותר מבחינת השמירה על הבטחון, המלחמה נגד הסתננות, ריגול וחבלה, אינו יעיל כאדמיניסטרציה המנהלת חייהם של רבבות אזרחים, מזיק מבחינת השתלבותו של המיעוט הערבי במדינה, מגביר את החייץ בין יהודים לערבים, דוחף את הערבים לייאוש, נוגד את עקרון השוויון ומוציא דיבת הארץ רעה בעולם ובין אזרחיה. לתזכיר צורפה גם הצעה לצמצום הדרגתי של הממשל.[104]  מפ"ם, שהצטרפה לממשלה זמן קצר לפני כן, ניסתה לגלות לויאליות. במכתב שכתב מאיר יערי ליו"ר ועדת רטנר נאמר: "מתוך רצון לסייע לממשלה החדשה, שבה הננו משתתפים, לחולל מפנה בשטח זה, מתוך התחשבות בתוכנית הפעולה שנקבעה לוועדתכם, כללנו גם בתזכיר הצעות מעשיות לצמצום הממשל הצבאי בשטח ובהיקף פעולתו".[105]

בדין וחשבון מפורט, שהגישה וועדת רטנר לראש הממשלה דוד בן גוריון ביום 24 בפברואר 1956 היא הביעה את מסקנתה, שאין מקום לביטול הממשל הצבאי ואף אין מקום לצמצמו כיוון שכבר "צומצם במידה המכסימלית".[106] הוועדה תיארה את הקירבה הפיזית בין מדינות ערב, הנמצאות במצב מלחמה עם ישראל ולא השלימו עם קיומה, לבין הישוב הערבי בתוך המדינה, "ישוב מרוכז, הנתון בפוטנציה לניצול על ידי האויב, ומהווה לכן סכנה רצינית לבטחון המדינה בשעת חירום בכלל ובמקרה של מלחמה היזומה על ידי מדינות ערב בפרט. אין ספק, כי ארצות ערב מניחות, כי בבוא העת תזכנה לעידוד ולתמיכה מקומית מצד הערבים בישראל".[107] למרות שחברי הוועדה הודו כי המגע בין ערביי ישראל לאויב "מתבטא אמנם רק לעתים רחוקות בפעולות חבלניות הנראות לעין", וכי ה"הזדהות הנפשית הלאומנית-ערבית" של חלק ניכר מן האוכלוסיה הערבית בישראל עם הארצות האויבות היא "עדיין כמוסה כיום", הם לא הסתירו את חששם מפני קיומו של פוטנציאל איום, "העלול להתגלות לעת מצוא בצעדים עוינים רציניים". בעקבות הנחה זו היתה מסקנת הוועדה חד משמעית: "המשכת קיומו של הממשל הצבאי באזורים הנ"ל הוא דבר שהינו הכרחי לקיום בטחון המדינה".[108] יש לראות את מסקנות הוועדה בקונטקס ההסטורי בו נכתבו – תקופה של  חוסר שקט לאורך הגבולות וחדירות תכופות של פלסטינים לשטחי ישראל.

חברי הוועדה המעיטו בחשיבות התלונות והטענות שהובאו בפניהם על סירבול בתהליך קבלת הרשיונות ועל הסבל הנגרם לתושבים בשל כך. הם המליצו על שיפורים טכניים, כמו בחירה קפדנית יותר של אנשי הממשל, הכשרתם והארכת תקופת שירותם, כדי לתת הרגשת יציבות בקרב נושאי התפקידים וכן, הגדלת התקן ומספר נציגויות הממשל הצבאי בישובים וציודם בציוד מתאים וברכב.[109] כלומר, ההתייחסות היתה רק לטיפול החיצוני, ולא לעצם הצורך במשטר הרשיונות, שהיה מקובל על הוועדה כצורך חיוני. יחד עם זאת, המליצה הוועדה לייעל את פעילות הממשל "עם כל הנוחיות הנובעת מזה לתושבים הערבים.[110]

התגובות לדו"ח ולהמלצותיו, בקרב הציבור הערבי, היו קשות. רוסתום בסתוני כתב: "מסקנות הוועדה לבדיקת הממשל הצבאי הדהימו את הציבור הערבי והיהודי… היישוב הערבי קיווה שהוועדה תחולל שינוי לטובה והאכזבה גדולה. הדו"ח השפיע השפעה קשה".[111] אחד מחברי מועצת הכפר טירה כתב: "אנו, בני המיעוט הערבי, הוכחנו דיינו במשך כל שנות קיום עצמאות ישראל, כי לא היינו מעולם, חס וחלילה, מכשיר לערעור המדינה. למרות כל הקשיים שנאלצנו להיאבק בהם, למרות כל הנסיונות שנעשו על ידי חוגים מסויימים להעבירנו על דעתנו, ולזעזע את נאמנותנו – הבלגנו ושמרנו אמונים למדינה. אנו מאמינים כי אכן צדקנו ייצא לאור ויתברר, כי ערביי ישראל רוצים באמת ובתמים לחיות חיים משותפים עם בני העם היהודי על אדמה זו".[112] סיעת מפ"ם הביעה ביקורת חריפה על הדו"ח וטענה כי הוא נוגד את קווי היסוד של הממשלה, אולם לא עזבה את הממשלה בה היתה חברה.[113] מאמר מערכת ב"על המשמר", קבע, תחת הכותרת "כשלונה של ועדה", כי ועדת רטנר קיבלה את החלטותיה "ללא כל בדיקה, אימות וניתוח עצמאי", וכי אילו טרחה לבוא במגע עם הציבור הערבי באופן ישיר, היתה לומדת כי "הוא מורכב מאנשי עמל, השואפים להשתלב בחיי המדינה, מתוך פחד מוות ממלחמה חדשה, העלולה להמיט עליו אסון". הוועדה הפכה לדוברת רשמית של הממשל הצבאי במקום לשפוט אותו, לדברי העיתון.[114]

הערכה קשה עוד יותר על דו"ח רטנר כתב שר הפיתוח, מרדכי בנטוב, שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר היה חבר בוועדת רוזן, שהתבקשה אף היא לבדוק את הממשל הצבאי.(ראה להלן). בנטוב כתב לשר המשפטים רוזן:

… אינני יכול, לצערי הרב, אלא להגדיר את הדו"ח של ועדת רטנר כמסמך מביש, חסר רמה מוסרית, נעדר חוש מדיני, מלא סתירות עובדתיות, הגיוניות ומשפטיות. זהו מסמך המעיד על כך, שהוועדה נפלה לחלוטין תחת השפעתם של ראשי הממשל הצבאי, עד שבמקום לבדוק אותו, היא עשתה עצמה לשופרו בכל פרט ופרט. הדו"ח שלה אינו מכיר בשום דעה, בשום עדות ובשום הצעה, שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם, עדויותיהם וטענותיהם של ראשי הממשל הצבאי, ובזה קיפחה לחלוטין את עצמאותה בשיפוטה ומסקנותיה.[115]

רק כחצי שנה אחרי הגשת הדו"ח, ב- 21 באוגוסט  1956  החליטה הממשלה כי ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון תקיים דיון עם חברי ועדת רטנר, בקשר לדו"ח שהגישו, וכי לאחר פגישה זו הוא יובא לאישור הממשלה. העתקים מן הדו"ח אמנם נשלחו לשרים, אך הדיון לא יצא לפועל בשל מבצע סיני שחל בסוף אוקטובר. כך נדחק הדו"ח הצידה, ועימו הדיון במסקנותיו, והמצב בשטח נותר ללא שינוי. שנתיים לאחר הגשת דו"ח רטנר הוקמה ועדה נוספת, הפעם ועדת שרים, לענייני הממשל הצבאי, הידועה בשם "ועדת רוזן", זאת בעקבות  דרישות של מספר שרים ששללו את מסקנות ועדת רטנר.[116]

בשולי פרסום הדו"ח, עורר דניאל אוסטר, אחד מחברי הוועדה סערה, כשקבע במאמר ב"הארץ", כי: "מתוך 200,000 ערבים ושאר בני מיעוטים היושבים בישראל, לא מצאנו אף אחד לויאלי למדינה, אני אומר דברים אלה בכל הרצינות ובכל האחריות".[117] דבריו עוררו, כצפוי, תגובות נזעמות בקרב הערבים. נג'לא אל-אסמר, מורה ועיתונאית, הגיבה במאמר חריף ב"אל-ראבטה", בטאון העדה הקאתולית: "מה הניע אותו להתקפה פרועה זו על בני המיעוט? האם זה גמולם על נאמנותם למדינה, על המסים הגבוהים לסוגיהם שהם משלמים ועל תרומותיהם לקרן המגן"?[118] איש המחלקה הערבית בהסתדרות כתב באותו נושא: "לא אסכים בשום פנים ואופן להכללותיו של מר דניאל אוסטר… אך גם לא אכחד תחת לשוני כי ודאי ישנם בין הערבים תושבי ישראל כאלה העוינים את המשטר בישראל. אגב, כאלה ישנם גם בין היהודים. הערבים ככלל קשרו את גורלם עם מדינת ישראל. נראה לי שמנקודת מבט של בטחון המדינה זכאים הם ליחס מעודד יותר מצד השלטונות".[119]

גם כותבים יהודים התקוממו נגד קביעה בוטה זו של אוסטר, כמו למשל ר' בנימין, איש "ברית שלום", שכתב בבטאונו "נר", כי עם שעבר בבת אחת ממצב של רוב למצב של מיעוט עובר מכה פסיכולוגית קשה ואי אפשר לדרוש ממנו רגשות פטריוטיים. "כל מה שאפשר לדרוש ממנו הוא למלא את חובתו כהלכה בתור אזרח, שלא יפתח גינוני מחתרת ושלא יעשה בכוונה מעשים החותרים תחת אשיות המדינה". לפי קריטריונים אלה, קובע הכותב בבטחון כי "ערביי ישראל לויאלים במובן האזרחי ב%- 100 הם אלמנט שומר חוק, הם משלמים מסים… לא נתגלתה מחתרת ערבית". יותר מזה אין לדרוש מהם ויחסם למדינה יהיה תלוי ביחסה אליהם.[120]

 בדיקת הממשל הצבאי – שלב שלישי, ועדת רוזן

 הנושא לא ירד מסדר היום הציבורי וכאמור, ועדת שרים לבדיקת הממשל הצבאי הוקמה כשנתיים לאחר הגשת דו"ח ועדת רטנר.[121] בניגוד לקודמתה, היתה זו הפעם ועדת שרים בהרכב: פנחס רוזן שר המשפטים – יו"ר; יוסף בורג, שר הדתות; מרדכי בנטוב, שר הפיתוח; ישראל בר-יהודה, שר הפנים; קדיש לוז, שר החקלאות; ובכור שלום שטרית, שר המשטרה. מזכיר הוועדה היה אורי לובראני, איש לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה.[122] ארבעה מן השרים הנ"ל: רוזן, בר-יהודה, בורג ובנטוב תבעו מראש הממשלה לבטל את הממשל הצבאי, או להכניס בו שינויים מרחיקי לכת, כמה חדשים לפני מינויים כחברים בוועדה. הם נפגשו עם בן גוריון בעניין זה, ביזמתם, בדצמבר 1957 אולם אז לא הושג סיכום.[123] השר בורג יצא מן הוועדה עם התפטרותו מהממשלה, בעקבות עזיבת מפלגתו את הקואליציה.[124] ועדת רוזן בדקה שוב את דו"ח ועדת רטנר וכמה מן העדויות שנמסרו לה, ערכה סיורים באזורי הממשל הצבאי ושמעה נציגים מזרועות הבטחון, שהיה להם קשר לממשל הצבאי. כדי לחסוך בזמן, על פי עדותה, הזמינה הוועדה, רק מספר מוגבל של עדים, אחד עשר במספר, "נציגים מובהקים של האוכלוסיה הערבית ונציגי מפלגות וגופים ציבוריים". ואילו אחרים, שביקשו להופיע בפניה התבקשו להגיש תזכיר תמציתי בכתב.[125] כמו במקרה של ועדת רטנר, הובאו גם בפני ועדת רוזן נימוקים בעד המשך הממשל הצבאי ונגדו. בדו"ח שהגישה, פרטה הוועדה נימוקים אלה בשם אומרם. דבריהם של שני עדים מכוחות הבטחון, שהסבירו את הצורך בהמשך הממשל הצבאי, צוטטו בגוף הדו"ח באריכות: אל"מ שחם, ראש אג"ם-ממשל צבאי במטכ"ל, הציג את תפיסת הבטחון של הממשל באותה תקופה: ה"בטחון השוטף" מול ה"בטחון המצטבר". במושג הראשון נכללו נושאים כמו מניעת הסתננויות, מניעת סיוע ומחסה למסתננים על ידי תושבים ערבים, שמירת שטחי האימונים של הצבא מפני כניסת ערבים, תאום והכוונה של תנועת התושבים הערבים ומניעת התארגנות עויינת על ידי פעולות מנע והתרעה. כמו כן אמר, שמתפקידו של הממשל הצבאי לסייע לשירותי הבטחון האחרים כמו השב"כ, המשטרה והמודיעין, בפעולתם בשטח ובגיוס פעילים לעבודתם. עד כאן ה"בטחון השוטף", ומכאן ל"בטחון המצטבר", שהוא על פי אל"מ שחם: "מניעת הקמתם של כפרים שנוטשו על ידי ערבים כתוצאה ממלחמת השחרור וכן מניעת תפישת קרקעות המדינה שנועדו להתיישבות יהודית". מעדות זו ניתן להבין, כי היה זה יעד אסטרטגי של המדינה למנוע חזרתם של מי שכונו "נפקדים נוכחים" לכפריהם הנטושים ולהגביל את נוכחותם רק בכפרים הקיימים בלבד, כדי לשמור על עתודות הקרקע להתיישבות יהודית בלבד. בנוסף לכך, הביע שחם את דעתו, כי יש למנוע התפשטות הערבים בשטחים חיוניים שאינם מיושבים ערבים (השטח בין חדרה בצפון ועד הנגב, למעט הערים המעורבות) ולמנוע תפיסת שוקי העבודה, המיועדים לקליטת עלייה, על ידי ערבים. גם את נושא העבודה, שאיננו נושא בטחוני, קשר שחם לסכנות הבטחוניות ואמר, כי מעבר ערבים לעבודה במשק היהודי יגרום ליצירת חלל ריק מכוחות עבודה במשק הערבי, העלול להביא להסתננות כוחות עבודה מבחוץ. כמו כן ראה שחם, כמו רבים מאנשי הממשל הצבאי, את תפקיד הממשל כמתאם ומכוון את פעילות משרדי הממשלה במיגזר הערבי וכמבטיח את שיתוף הפעולה של האוכלוסיה עם שלטונות המדינה והבטחון. בשל חשיבותן של משימות אלה, המליץ אל"מ שחם להמשיך את קיומו של הממשל הצבאי והוסיף על כך גם הרהורים פוליטיים: ראשית, האוכלוסיה הערבית, על פי תפיסתו, לא השלימה עם קיום המדינה והיא מקווה לשינוי בעזרת האיחוד המצרי-הסורי. שנית, "מבנה ושיטת השלטון במדינת ישראל אינם מאפשרים שליטה מרוכזת באוכלוסיה הערבית ללא סיוע באמצעות הממשל הצבאי… הרגליה של האוכלוסיה ושאיפותיה הכמוסות, וכן הבעיות הפוליטיות המתעוררות עם הנסיון להשלטת החוק האזרחי, מביאים לקושי מיוחד בעבודת משרדי הממשלה… וקשיים אלה מביאים את האוכלוסיה הערבית להערכת השלטון האזרחי כשלטון חלש".[126]

א. הלפרין, הוא איסר הראל, הממונה על שירותי הבטחון באותה תקופה, הפתיע את הוועדה באומרו כי הוא תומך בהמשך קיומו של הממשל הצבאי, שכן, בעבר צידד בביטולו. גם בספרו "דמוקרטיה ובטחון", שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הציג עצמו הראל כמי שהתנגד להמשך הממשל הצבאי, כיוון שלדעתו השב"כ התארגן היטב במיגזר הערבי ויכול לקחת אחריות על כל "התפתחות בטחונית" בקירבו. לטענת הראל הוא הצליח לשכנע בכך את בן גוריון, אך משרד הבטחון, המטכ"ל ומנגנון הממשל הצבאי התנגדו לביטול.[127] אך עדותו בפני ועדת רוזן שופכת אור על הסיבות לשינוי במדיניותו. הראל הביע עמדה מוצקה, כי יש להמשיך ולקיים את הממשל והסביר את השינוי שחל בדעתו, בהתפתחויות המדיניות במזרח התיכון, ובמיוחד במצרים. עלייתו של עבד אל-נאצר, עיסקות הנשק הגדולות ובמיוחד התמיכה הסובייטית בלאומנות הערבית, גרמו לו להרהר מחדש בנושא. "הלאומנות הערבית על כל מאווייה כשלעצמה, חסרה כוח ביצוע ממשי", אמר הראל, "אך קומבינציה של קומוניזם ולאומנות ערבית בתמיכה של מעצמה אדירה כמו ברית המועצות, יוצרת מצב חדש באזור – מצב הרה סכנות לגבי ישראל". כקודמו, גם הוא הבדיל בין ה"בטחון הגדול", המצטבר, לבין ה"בטחון הקטן", השוטף, ואמר כי השב"כ יוכל להתמודד בהצלחה עם הבטחון השוטף במקרה של ביטול הממשל הצבאי, אולם במקרה שיחולו התפתחויות הנובעות מגורמים חיצוניים, עדיף שהממשל יישאר.[128] בטרם הגישה ועדת רוזן את מסקנותיה היו איסר הראל ודיבון אצל בן גוריון לדיון בהקלות בממשל הצבאי. הראל הביע דעתו אז, שאפשר להתגבר על מק"י מבחינת הבטחון הפנימי בנצרת גם בלי הממשל, אך יש להמתין בהקלות עד גמר פעולת ועדת השרים.[129]

שוב בולט כאן ערבוב התחומים שהיה קיים באותה תקופה בין נושאי בטחון מובהקים לבין עניינים אזרחיים, ובין קציני צבא ופקידי ממשלה, בכל הנוגע לאוכלוסיה הערבית. קריאת העדות של שחם, קצין בכיר בממשל הצבאי, כמו גם קריאת דו"חות של מושלים זוטרים ממנו מעידה, כי הדבר היה מופנם ומובנה בתוך המנגנון ובתודעתם של אנשיו – ביחס לערבים כל תחום נוגע בבטחון ועל כן על הממשל והצבא להיות מופקדים עליהם. גם אצל הראל שימשו נושאים בטחוניים ופוליטיים לסירוגין, כמעט ללא הבחנה ביניהם. בעיניו, הממשל הצבאי היה מכשיר יעיל לבלימת הקומוניסטים הערבים, שלדעתו רצו באירידנטה. אחד היתרונות של הממשל, על פי הראל, בעדותו שניתנה עשר שנים לאחר הקמת המדינה, היה: "גיבוש מדיניות אחידה כלפי המיעוטים" וייגרם, לדעתו, נזק גדול אם סמכויותיו תתפצלנה למשרדי הממשלה השונים. נימוק זה עומד בניגוד בולט להגדרת הממשל הצבאי כעוסק בענייני בטחון בלבד. על פי הראל, "מדיניות ליברלית כלפי המיעוטים לא תקטין את האיבה שרוחשים הערבים לישראל… שנאת ישראל של ערבים לאומנים בארץ נובעת מעצם היותם ערבים, מק"י רק מלבה יצרים קיימים ומנצלת אותם למטרותיה היא". ועוד שלושה נימוקים היו בפי הראל להצדקת המשך הממשל הצבאי: לערבים יש דרך ארץ בפני הצבא והדבר מאפשר לו להצליח במילוי פונקציות אזרחיות יותר מכל רשות אחרת; הממשל "יוצר תנאים המאפשרים שיתוף פעולה מצד הערבים עם שלטונות הבטחון". כלומר, הראל רוצה בהמשך הממשל הצבאי כדי לאפשר בחסותו לשב"כ, שהוא עומד בראשו, לגייס מודיעים וסוכנים. בנימוק השלישי חזר הראל על הצהרות פוליטיקאים לפניו, כי הממשל הצבאי סייע, למעשה, לשמירת בטחונם של הערבים. ריכוזם באזורים מסויימים איפשר שמירה עליהם ומניעת התנכלויות מצד גורמים יהודיים בעיתות מתיחות, כפי שהיה בעת שגברו ההסתננויות לארץ והיה חשש שיהודים ייעשו שפטים בערבים.[130] הנה כי כן, איסר הראל ביסס את עדותו על שורה של נימוקים שלחלקם אין כלל קשר לבטחון הצבאי, והמליץ ב- 1958 על המשך הממשל הצבאי, שהוא עצמו התנגד לו קודם לכן.

אזרחים ערבים הגישו לוועדת רוזן את טענותיהם נגד הממשל הצבאי בכתב. כאלף איש, מטייבה, קלנסואה ואום אל-פחם, חתמו על עצומות שהוגשו לוועדה, בהן דרשו את ביטול הממשל. בעצומות נכללו דוגמאות של מקרי פגיעה של הממשל הצבאי בתושבים.[131] באחת מהן נאמר, כי הממשל הצבאי הינו "חרב לביצוע רדיפות לאומיות בצורה המכוערת ביותר". הממשל הינו שרירותי ונועד לשלול את מרבית האדמות מהערבים, שלילת חופש התנועה, התערבות בעניינים פרטיים והפעלת לחץ על אנשים, התערבות בענייני הרשויות המקומיות והכוונתן הפוליטית. הממשל שם את הערבים בגטאות ומנע מהם מגע עם היהודים, ובכך עזר לטיפוח האיבה הן בארץ והן בארצות ערב".[132] עדות בכתב נמסרה לוועדה ב-  5.5.58 על ידי ג'רייס דלה ומחמוד סעיד נעאמנה, שניהם סטודנטים באוניברסיטה העברית, שתארו את הבעיות שנגרמו להם על ידי הממשל. כסטודנטים הלומדים בירושלים, הם היו חייבים להצטייד שוב ושוב ברשיונות תנועה, דבר שלא איפשר לימודים סדירים, בשל ההגבלות והקשיים שהוטלו עליהם. לדבריהם, ראש הממשלה הבטיח כי ייתן הוראה לבטל את הגבלות התנועה על סטודנטים, אך טרם עשה זאת.[133]

במכתב גלוי אל חברי הוועדה, שהתפרסם ב"אל-מרצאד", תאר תושב טייבה את "שוק הרשיונות", העוסק, כדבריו, ב"סחר בגורלם של אנשים". תמורת סכומי כסף גדולים ישנם אנשים הדואגים להסדרת רשיונות, הן מטעם הממשל הצבאי והן באמצעות לשכות העבודה. משטר מושחת זה, אין בינו לבין בטחון המדינה והנאמנות למדינה, ולא כלום, כתב.[134]

אגודת "איחוד", שהוקמה לצורך התקרבות יהודית-ערבית, פנתה אף היא לוועדת השרים במכתב, שהביא שורה של נימוקים לביטול הממשל הצבאי. בין השאר ציינו כותבי המכתב, ד"ר ה. שטראוס וד"ר ש. שרשבסקי, נימוק מוסרי-חינוכי כדלקמן: הממשל הצבאי מציג סתירה בפני בני הנוער, שכן הם רואים לנגד עיניהם הפרה גלויה של הבטחת מגילת העצמאות לשוויון זכויות ומסיקים מכך, שגם הם אינם צריכים לקיים הבטחות. "אין ספק בליבנו, שחינוך כזה ישפיע בסופו של דבר לרעה גם על היחסים בין חלקים שונים של הישוב בכלל. כי אין חלוקה במוסר וביושר. לכן חותר, לפי דעתנו, הממשל הצבאי תחת עתיד המדינה ומסכן את קיומה"[135]. למכתב צורפה עצומה נגד הממשל הצבאי, עליה חתמו אישים מכל רחבי הארץ, והודגש בה כי "עשר שנים של הפליה וקיפוח יצרו וטיפחו מצב של ייאוש, דכאון ומרירות והאוכלוסיה הערבית נופלת טרף בידי כוחות המנצלים את המצב למטרותיהם המפלגתיות. המשכת המצב הזה עלולה להוסיף סכנות חמורות לבטחונה הפנימי של המדינה. שינוי יסודי של המצב הקיים, יעורר הד חיובי באוכלוסיה הערבית. הוא יפלס את הדרך לחיים משותפים של שני העמים במדינה על יסוד שוויון וכבוד".[136] כמו כן, שלחה אגודת "איחוד" לוועדה תזכיר מפורט ביותר, בן  13 עמודים, שסקר את מגרעותיו של הממשל הצבאי והנימוקים נגדו והמליץ על דרכי התייחסות חילופיות כלפי המיעוט הערבי. התזכיר מערער על ההנחה כי בעיית היחסים בין יהודים לערבים היא אך ורק בעיה צבאית וכי צה"ל הינו הפתרון לבעיה זו. הבעיה היא פוליטית בראש ובראשונה, ואין לקבל את דעתם של אנשי הצבא ללא עוררין בנושא מדיני, לא בימי שלום ולא בימי מלחמה.

 לטענת אנשי איחוד הממשל הצבאי  "מסרס את הדמות של יחסי עמים ויחסי אנוש, גורם נזק לבטחון ומהווה בזיון למדינה". כמו כן הוסיפו כי הממשל משפיל את הערבים, הן אישית והן קולקטיבית-לאומית. חיילים ושוטרים מעיזים להכות, לגדף ולהעליב את האזרחים הערבים ואינם נענשים על כך. בסיכום התזכיר נאמר כי תפקיד הממשל הצבאי, שהינו כביכול, "ליצור אצל ערביי ישראל הרגשת תלות ופחד, שתרתיע אותם ממעשי איבה", יוצר למעשה מדינת משטרה מן הגרועות ביותר בתוך מדינת ישראל, משמש מכשיר להגשמת מדיניות של הפליה, קיפוח, השפלה וביטול החוק וגורם להגברת העוינות והשנאה. הוא נכשל גם מבחינה מנהלית וסוציאלית "ומוציא את דיבת ישראל בעמים, כי אין היא טובה מהמדינות שדיכאו את מיעוטיהן היהודיים".[137]

ועדת רוזן, בניגוד לקודמתה, המליצה על הפסקת הממשל הצבאי, ברוב של שלושה (רוזן, בר-יהודה ובנטוב) מול שניים (שטרית ולוז). זאת, לאחר התכתבות ארוכה בין חבריה והצעות שונות לניסוחים משותפים, אשר חלקן נתקבל וחלקן לא. לבסוף, הגישה הוועדה לממשלה את הדו"ח, כשהוא כולל גם את דעת המיעוט. בין שאר נימוקיה לביטול הממשל כתבה הוועדה: "הנסיון של עשר שנים, לרבות תקופת מבצע סיני, מלמד, שאין נטייה בקרב האוכלוסיה הערבית לפעילות לאומנית תוקפנית… גם אם נניח כי חלקים של האוכלוסיה הערבית עדיין לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, אין הנחה זו מחייבת להסיק ממנה כי הם יהיו מוכנים לפעול מבפנים פעולה המונית ומאורגנת נגד בטחון המדינה. לשם פיקוח על בודדים מספיק השב"כ ואין צורך בממשל צבאי".[138] עם זאת, לא הציעה הוועדה לבטל את תקנות ההגנה משנת 1945. היא המליצה להשאיר את הגבלות התנועה לגבי מספר מצומצם של אנשים, אשר לדעת שירותי הבטחון מהווים סכנה מיוחדת לבטחון המדינה. פנחס רוזן אף הדגיש במכתבו לראש הממשלה כי בכוונה השתמשה הוועדה בהמלצותיה בניסוח כדלקמן: "הממשלה מחליטה להפסיק מיום  1 באוקטובר את פעולת הממשל הצבאי", ולא במילה לבטל.[139]

נימוקיהם של שני השרים, שהתנגדו לביטול הממשל הובאו במסמך בן  5  עמודים,

שתיאר את מצבה הבטחוני החמור של מדינת ישראל והביע תמיכה מלאה בדו"ח ועדת רטנר. בין השאר, כתבו שני השרים שטרית ולוז במפורש, כי "אין לסמוך על נאמנותה של האוכלוסיה הערבית למדינה ו[על]השלמתה עם קיומה". הם הביעו הסכמה עם דברי בן גוריון "שזה יהיה בלתי טבעי לדרוש ולצפות מן הערבים בישראל, במצב הקיים, להיות לויאלים… לא מתקבל על הדעת שהם ישכחו מה שנעשה להם… הערבים יודעים היטב, שהמעצמות הגדולות לא יתנו למחוק את המדינה. הם יודעים שהם צריכים להשלים עם קיומה של המדינה. מבחינת ההגיון המופשט יש בזה משהו, אבל מבחינת המציאות אין הדבר נכון. אנו משוכנעים, שרוב רובם של הערבים אינם לויאלים ומצפים למפלתה של המדינה".[140]

המלצת הרוב של ועדת רוזן לא התקבלה על דעתו של בן גוריון, שהמשיך לראות בממשל הצבאי אחד מ"שלבי בטחוננו"[141].  הממשלה קיבלה רק חלק מדו"ח הוועדה, שכלל את המסקנות המשותפות של כל חמשת חבריה, בהחלטה מס.  611  מיום  4.8.59 כדלקמן:

"א. כל חברי הוועדה מכירים בכך – אם כי בהדגשות שונות – כי קיימת בעיה בטחונית. מקורה של בעיה זו במצב של חוסר שלום בינינו לבין שכנינו ובעובדה, שיש לכמה מיעוטים בישראל קשר נפשי עם תושבי המדינות השכנות העוינות לישראל.

ב. בחלק מסויים בתוך האוכלוסיה הערבית נמצאים גם אלמנטים מסוכנים לבטחון המדינה.

ג. על הממשלה למנוע הסתננות מעבר לגבולות.

ד. על הממשלה למנוע תפיסה בלתי חוקית של אדמות המדינה ואדמות נפקדים. כמו כן, על הממשלה לעודד ניצול אדמת בור והכשרת אדמת טרשים על מנת ליצור רזרבה קרקעית לפיתוח הגליל על ידי תוספת ישובים חקלאיים לקליטת העלייה. להתיישבות זו יהיה ערך גם מבחינה בטחונית. מטעמים תכנוניים ממלכתיים וכן מטעמים בטחוניים יש למנוע בניה בלתי מתוכננת"[142]. נראה שבשל חילוקי הדעות בוועדה ובגלל ניסוחיה המסורבלים, היא לא הצליחה לשכנע את הממשלה לקבל את מסקנות הרוב. המלצותיה, כאמור, לא התקבלו על ידי הממשלה, שהחליטה על המשך קיומו של הממשל הצבאי בתחומים הגיאוגרפיים ובסמכויות החוקיות הקיימות, "תוך תהליך של הקלות, אשר הנהגתן תבחן מדי פעם לאור מצב הבטחון". הממשלה הסבירה את החלטתה בכך, ש"המצב הבטחוני של מדינת ישראל אין לו תקדים ודוגמאות, והוא גוזר עלינו שקידה מתמדת וקפדנית על מניעת סכנות פנימיות הכרוכות במצב החמור שבו נתונה המדינה לאורך כל גבולותיה היבשתיים".[143] אולם הממשלה גם החליטה במקביל "לא להסתפק בהחלטות שליליות של מניעת סכנות, אלא קיבלה שורה של החלטות קונסטרוקטיביות, אשר אם יבוצעו, ישנו למעשה מצב הבטחון ויסלקו גורמים כלכליים, רגשיים ואחרים, העלולים לסכן בטחון המדינה". סוכם על שורה של צעדים לשיקום הפליטים והמפונים במקומות מגוריהם הנוכחיים, החשת פתרון בעית הפיצויים לנפקדים נוכחים על קרקעות שנרכשו, העברת הבדואים להתיישבות קבע בנגב, עידוד מעבר ערבים להשתקעות קבע בערים המעורבות. בצד החלטות אלה, המליצה הממשלה על זירוז ההתיישבות [היהודית] בגליל, "דבר שיאפשר בעתיד צמצום השטח הנתון בהכרח לפיקוח צבאי" וכן, "יצירת תנאים להתיישבות בטחונית לאורך ציר כביש נחל עירון, שהינו עורק תנועה חיוני למדינה בין הצפון למרכז".

כמה החלטות מקילות שהתקבלו לאור מסקנות ועדת רוזן לא היו מהותיות, אלא הוסיפו מספר ימים "חופשיים" לתנועה במחוזות השונים וכן, החלטה כי

הממשלה תעודד מעבר ערבים למגורים בערים המעורבות, בהן כזכור לא שרר הממשל הצבאי, בעזרת המדינה. "הקלות אלה יאפשרו תנועה חופשית לצורכי עבודה, תרבות, מסחר ושירותים ציבוריים ויסירו את הלחץ העיקרי של משטר הרשיונות כפי שהיה קודם".[144]

בסיום הדיון בדו"ח ועדת רוזן ובהמלצותיה שנדחו, הביעה הממשלה תקוותה, "כי עם חלוף יחסי האיבה של מדינות ערב למדינת ישראל, יחלוף גם הצורך בקיום סדרי בטחון מיוחדים בפנים המדינה".[145]

על פי הערת שר הפנים בר יהודה, מחקה הוועדה ממסקנותיה את המונחים "ייהוד הגליל" או "התיישבות יהודית בטחונית", שכן, לדבריו, אם יפורסם הדו"ח ייפגע חלק מן האוכלוסיה מביטויים אלה.[146] השר בנטוב הביע את אכזבתו מאופן ניסוח המסקנות ע"י רוזן וכתב לו: "… היתה לפנינו אפשרות להעלות את משקל הוועדה לרמה אנושית ומוסרית כזאת בהגנה על זכויות היסוד של אזרחים ללא הבדל דת ולאום, עד כי הדו"ח שלה היה עשוי לשמש נקודת מוקד להתלכדות כל הטוב שבהכרת העם ומנוף לשינוי יסודי במצב". בהמשך השווה את מעמד ועדת רוזן והנושא בו עסקה, לדיון הציבורי בהפרדת הגזעים בארה"ב וכתב: "אין, כידוע, סמכויות לוועדה, שהיו מעמידות את חוות דעתה בשורה אחת עם פסק הדין ההסטורי והאמיץ של בית המשפט העליון של ארצות הברית נגד ההפרדה הגזעית בחינוך, אך ודאי שמסקנות אמיצות שלה היו מקנות לה מעמד מוסרי דומה בעם".[147] במהלך שמונה השנים הבאות לקיומו של הממשל הצבאי חלו הקלות במשטר הרשיונות והוקל חופש התנועה של האזרחים הערבים. הממשל הצבאי בוטל רק ב- 1 בדצמבר 1966 על ידי ראש הממשלה לוי אשכול. המנגנון פורק וסמכויות החירום הועברו לידי מפקדי הפיקודים בצ"הל.

הערות


[1] ישיבות הממשלה הזמנית, כרך י"ג ע"ע 16-15. בארכיון המדינה, ירושלים (להלן: א"מ).

[2] שם, שם, עמ' 19.

[3] שם, כרך ז', עמ' 3.

[4]  "ישיבה שלישית של השר עם ראשי המחלקות, 22.7.1948, א"מ, משרד המיעוטים, ג- 307/18

[5]  לסקירה מלאה על עבודת משרד המיעוטים והסיבות לפירוקו, ראה "שרה אוסצקי-לזר,  התגבשות יחסי הגומלין בין יהודים לערבים   במדינת ישראל, העשור הראשון 1958-1948,  חיבור לשם קבלת תואר ד"ר, החוג להסטוריה של המזה"ת, אוניברסיטת חיפה 1996, ע"ע 69-57. העבודה נכתבה בהנחייתם של פרופ' גבי  ורבורג ופרופ' קיס פירו. (להלן: אוסצקי-לזר)

[6] ראה שם, פרק ב'.

[7]  ראה מאמרו של יאיר בוימל על העשור השני, בגליון זה.

[8]  עד למועד כתיבת המאמר (מרץ 2001) טרם נפתחו לעיון החוקרים תיקי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, למרות בקשות  חוזרות ונשנות.

[9]  דו"ח ועדת רטנר לבדיקת ענייני הממשל הצבאי,  24.2.1956 (להלן: דו"ח רטנר).

[10] מנחם הופנונג, ישראל – בטחון המדינה מול שלטון החוק, ירושלים 1991, עמ' 52 . (להלן: הופנונג)

 

[11] דו"ח רטנר, ע"ע 6-4 .

[12] דו"ח רטנר, עמ'  3. פרוט רחב יותר של התקנות ראה ב- צברי ג'ריס, הערבים בישראל, הוצאת המחבר, חיפה, 1966, ע"ע 17-21; על מהותן של התקנות מבחינה משפטית ראה: הופנונג, ע"ע 78-106.

[13] דו"ח רטנר, עמ' 4.

[14] ארכיון צה"ל,  55/55 תיק  11. (להלן: א"צ)

[15] ג'ריס מצטט מבג"צים שהופנו נגד רשויות הבטחון, למשל: בג"צ  111/53 ,126/59 ,46/50 ,197/53

ו- 53/188, בכולם מגביל בית המשפט את יכולתו לבקר ולערער על החלטת גורמי הבטחון להחליט מהם "שיקולי בטחון" או "טעמי בטחון". צברי ג'ריס, הערבים בישראל, אל-אתחאד, חיפה 1966,

  ע"ע  24-21.

[16] מכתב ממלא מקום ראש אג"ם, מאיר עמית, לאלוף פיקוד הצפון, 24 יוני  1954, בנושא רשיונות תנועה לערבים שמחוץ לשטח הממשל הצבאי, א"צ,  8/56 תיק 26 .

 [17] דו"ח רטנר, ע"ע 7-10.

 [18] יגאל אלון, מסך של חול, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תש"ך, עמ' 327.

 [19] מכתב פלמון אל המושלים הצבאיים, 12.6.1949, א"מ, מ. הפנים, מח' המיעוטים, ג/2214-אדמ/ 211.

[20]  על המשמר, 1.12.1948.

[21] יומני ב"ג, 20.12.48.

[22] יעקב לנדאו, הערבים בישראל – עיונים פוליטיים, מערכות, תל אביב 1971, ע"ע 100-103.

[23] דו"ח רטנר, עמ'  16.

[24]  שם, עמ' 17.

[25]  ג'ריס, ע"ע 45-44.

[26] בג"צ  146/56.

[27]  ג'ריס, עמ' 56.

[28]  על המשמר, 20.2.1956.

[29] הופנונג, עמ'  152

[30]  ג'מיל שחאדה, 'האזרח הערבי נאנק תחת עול קיפוח', על המשמר  6.10.1955.

 [31] איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה, עידנים, ידיעות אחרונות, תל אביב  1989,

 ע"ע 440-41.

[32] יוסף ושיץ, 'רוב ומיעוט', בשער  1.9.1949 עמ' 6 .

[33] שם, שם.

[34]  ג'ריס, עמ' 29.

[35] Shwartz, The Arabs in Israel, London 1959, pp. 28-29  Walter

[36] ג'ריס, עמ'  24.

[37] שם, עמ' 33.

[38] שם, עמ' 40.

[39] אוסצקי-לזר, ע"ע 45-40.

[40] על המשמר,  12.12.1956

[41] שם, 22.4.1956.

[42] דו"ח מפקד מצ"ח,  16.3.51 א"צ,  1559/52 תיק 29.

[43] ברוך גיטליס, המושל המכוער, אוגדן, ירושלים 1967.

[44]  שם, שם.

[45] עוזי בנזימן ועטאללה מנצור, דיירי משנה, כתר, ירושלים 1992, עמ' 103.

[46] חביב קהואג'י, אל-ערב פי ט'ל אל-אחתלאל אל-אסראילי מנד' 1948,  (הערבים בצל הכיבוש הישראלי מאז 1948) בירות 1973.

[47]  שם, ע"ע 142-152.

[48] שם, ע"ע 148-158.

[49] יומני ב"ג,  20.5.1949.

[50] הבוקר, 1.7.1949

[51] יומני ב"ג, 9.10.1948.

[52] דו"ח הוועדה 'לברור בעיות הממשל הצבאי ועתידו'  1.5.49  א"צ, 1308/50 תיק  463.

[53]  שם, עמ' 1. שלושת הנושאים האחרים נמחקו על ידי הצנזורה.

[54] שם, עמ'  3.

[55] יומני ב"ג,  .20.5.1949 (לא ברור מניין הפער הגדול במספרים ולא מצאתי הסבר לכך).

[56]  דו"ח הוועדה, עמ' 11.

[57]  שם, שם.

[58]  שם, עמ' 13. על פי עדויות רבות אכן פיקח הממשל הצבאי על מינוי מורים ודאג לפטר את אלה שלא עמדו בקריטריונים פוליטיים  מתאימים.

[59] מכתב אביגור, 26.4.50 א"צ, 28/60 תיק 53 .

 [60]  שם, שם.

[61] הודעה לעיתונות, 19.9.51 א"צ,  447/53 תיק 56.

[62] מכ' מנכ"ל הפנים רוזנבלום מ- 11.9.1951 ותשובת פלמון מ- 26.9.1951 שם, שם.

 [63] א"מ, משרד ראש הממשלה, ג- 5593/4672 דו"ח הוועדה לברור שאלת הערבים, 2.6.1950

 [64] בנזימן ומנצור, ע"ע  104-105

[65] מכתב ראש הממשלה לחברי הממשלה, 25.3.53 א"מ, מ. ראש הממשלה, ג- 4669/5592 I.

[66] יומני ב"ג, 27.10.52

[67] יומני ב"ג, שם; מכתב ראש הממשלה, א"מ, שם; א"מ, מ. החוץ,  2401/19; בנזימן ומנצור, עמ' 39.

[68] על המשמר,  23.5.1949

[69] שם, 7.10.1949

[70] דברי הכנסת,  1-2 עמ' 621, 11.12.1951 (להלן: ד"כ).

[71] כך למשל בעת סיכום פומבי שערך לרגל חג העשור התייחס בן גוריון בהרחבה לתמורות שחלו בקרב המיעוטים בכל שטחי החיים והתעלם לחלוטין אפילו מקיומו של הממשל הצבאי. ראה: דוד בן גוריון, "עשר שנים למדינת ישראל", דבר השבוע אייר תשי"ח.

[72] החלטת ועדת החוץ והבטחון, 3.12.1951 א"מ, משרד ראש הממשלה, ג- 5434/1402

[73] לדוגמא, בסתוני, ד"כ,  1-2'  11.12.51 עמ' 614; טובי, ד"כ,  17-18 16.5.55 עמ' 850.

[74] ד"כ,  1-2  9.3.1949 ,עמ' 85.

[75] ארכיון אבא חושי, אוניברסיטת חיפה, תיק  102 א', מיכל 6 מכתב זיאד מ- 5.5.54

[76] ד"כ,  3-6  עמ' 255 8.10.51.

[77] מכ' לשכת היועץ לענייני ערבים אל מזכיר שר החוץ,  19.8.53 א"מ, מ. החוץ, 2402/23 ב'.

[78] ארכיון מק"י, יד טבנקין, מיכל  6 תיק 3, מאי-יוני 1958.

 [79] יומני ב"ג,  4.4.52

[80] דבר,  4.4.1952

[81] מיכאל אסף, 'האגדה הרעה של הממשל הצבאי', בטרם 15.5.1953.

[82] ראשי פרקים לדיון בוועדה הפוליטית, 12.3.1951 ארכיון אליעזר בארי, ארכיון השוה"צ, גבעת חביבה,  2.21.95 (4).

[83] מאמר מערכת, על המשמר, 20.12.1953.

[84] מאמר מערכת, שם, 9.2.1954.

[85] שם,  23.7.1952 ;7.7.1952 ; 2 2.7.195.

[86] שם, 14.7.1952.

[87] ד"כ,  ,12 ע"ע  3203-7 ; על המשמר,  29.8.1952.

[88] שם, 2.9.1952.

[89] אלון, מסך של חול, עמ' 329.

[90] שם, ע"ע 330-331.

[91] ד"כ,  ,8.6.53 ,13-14 עמ' 1521.

[92]  שם, שם.

[93] על המשמר, 10.2.56.

[94] הראל, בטחון ודמוקרטיה, ע"ע  441-440.

[95] דו"ח רטנר; רשימה שמית מפורטת במכ' אורי לובראני לחברי ועדת השרים השנייה לענין הממשל הצבאי, שהוקמה ב- 1958 מ- 15 יוני  58 . תיק הממשל הצבאי, מספר  A: 323.1 8(9) מרכז המידע, גבעת חביבה.

[96] בתיק יש פניות כאלה של עו"ד אליאס כוסא מחיפה, פעיל ההסתדרות נעים מח'ול ואגודת איחוד.

[97] דו"ח רטנר, עמ' 1

 [98] פרוטוקולים של כל העדויות המצוטטות נמצאים בתיק הממשל הצבאי במרכז המידע בגבעת חביבה. אין בתיק עדויות של יהודים. בגנזך המדינה אין עדויות מצורפות לדו"ח ועדת רטנר.

[99] תושבי שלושת הכפרים הללו נצטוו על ידי צה"ל לפנותם במהלך הקרבות במלחמת השחרור, תוך הבטחה שיוחזרו לכפריהם, אך למרות פסיקות בג"צ לטובתם לא הורשו לחזור עד היום.

[100] עדות יוסוף ח'מיס,  שם.

[101] הארכיבישוף עצמו אכן לקח פיצויים  מספר שנים לאחר מכן עבור רכוש  הכנסיה בכפר איקרית, והמליץ לאנשי הכפר לעשות כן. כמה עשרות משפחות שנואשו מן הסיכוי לחזור לכפרם, לקחו את הפיצוי הכספי שהציעה להם המדינה.

[102] ערכתי בדיקה יסודית בארכיון המדינה, בארכיון צה"ל ובארכיון השוה"צ בגבעת חביבה ועדויות אלה לא נמצאו.

[103] מכתב בר יהודה אל הוועדה לענייני הממשל הצבאי,  ,9.1.56   א"מ, מ. ראש הממשלה,

ג-I 4669/5592

[104] מפ"ם, "תזכיר בענייני הממשל הצבאי", 21.12.55  ארכיון השוה"צ, גבעת חביבה  31.90  א' (5)

[105] על המשמר, 26.12.1955. התזכיר המלא פורסם בעל המשמר, 11.3.1956, יום לפני הדיון על דו"ח ועדת רטנר בממשלה. אולם, הוועדה לא הזמינה את נציגי מפ"ם להשמיע עדותם והסתפקה בתזכיר הכתוב.

[106] דו"ח רטנר, עמ'  25.

[107] שם, ע"ע  7-6.

[108]  שם, עמ' 10.

[109]  שם, ע"ע  26-25.

[110] שם, עמ' 27.

[111]  "המיעוט הערבי לאן?", על המשמר, 18.6.1956.

[112] עבד אל-רחים עראקי, 'משטר שהגיעה השעה לבטלו', נר ח', ד-ה, ינואר-פברואר 1957,  עמ'  7.

[113] על המשמר,  13.3.1956.

[114] על המשמר, 19.3.1956.

[115] מכ' בנטוב לרוזן,  ,10.6.1959 תיק הממשל הצבאי, מרכז המידע, גבעת חביבה.

 [116] דו"ח של ועדת השרים לענייני הממשל הצבאי,  19.7.59 א"מ, א/ 4253, עמ' 1 .

 [117] הארץ,  4.4.1956.

[118] אל-ראבטה, יוני 1956 לקט מתוך העיתונות,  23.7.1956 א"מ, משרד החוץ, תיק ב'  2402/23 

    עמ'  3.

[119] דבר, 3.6.1956.

[120] ר' בנימין, "דברים חסרי שחר", נר ז', ח-ט, אפריל-מאי  1956 עמ' 7 .

 [121] החלטת הממשלה מס'  306 מיום  16.3.1958 בה נאמר, כי יש "לבדוק את בעיות הממשל הצבאי ודרכי פעולתו ולהביא מסקנותיה לממשלה".

[122]  מכ' מזכירות הממשלה אל השרים הנ"ל,  ,17.3.1958 תיק הממשל הצבאי, מרכז המידע, גבעת חביבה.

 [123] על המשמר, 10.12.1957.

[124] א"מ, מ. ראש הממשלה, ג- I 4669/5592 מסמך מ- 5.8.1959 ללא כותרת וללא חתימה.

 [125] דו"ח של ועדת השרים, א"מ, ע"ע 1-2. העדים שהופיעו בפני הוועדה היו: אל"מ מ. שחם, ראש אג"ם-ממשל צבאי במטכ"ל; אל"מ י. הרכבי, ראש אגף מודיעין במטכ"ל; א. הלפרין [הוא איסר הראל] ראש השב"כ; סא"ל י. ורבין, המושל הצבאי של אזור הצפון; סא"ל ז. מרט, המושל הצבאי של אזור התיכון; סא"ל פ. עמיר, המושל הצבאי של אזור הנגב; ח"כ פארס חמדאן; ח"כ מסעד קסיס; ח"כ יוסף ח'מיס; ש. לנדמן, מנהל מחלקת המיעוטים במשרד הפנים, וחברי משלחת איגוד יהודי-ערבי למען שלום ושוויון זכויות.

[126] דו"ח של ועדת השרים, ע"ע 8-9.

 [127] ראה לעיל; הראל, עמ'  441. בן גוריון המשיך להתנגד לביטול הממשל הצבאי למרות המלצות אלה, יומני ב"ג,  27.5.58.

[128] דו"ח של ועדת שרים, ע"ע 7-8.

[129] יומני ב"ג, 14.11.58.

[130] שם, שם.

[131] אל-אתחאד,  25.4.58.

[132] העצומה בתיק הממשל הצבאי, מרכז המידע, גבעת חביבה.

 [133] מסמך מ- 5.8.1959 ללא כותרת, א"מ, משרד ראש הממשלה, ג-I 4669/5592.

[134] אל-מרצאד, 5.6.1958.

[135] מכתב אגודת איחוד לוועדת השרים לענייני הממשל הצבאי, 10.7.1958 תיק הממשל הצבאי, מרכז המידע, גבעת חביבה.

[136] שם, שם.

[137] התזכיר, ללא תאריך, מצורף למכתב מזכיר ועדת רוזן, אורי לובראני, אל חברי הוועדה מ-  29  באוגוסט 1958 שם.

[138] פנחס רוזן ב-ד"כ,  ,32-34 20.2.1962, עמ' 1319 בעת דיון נוסף על הממשל הצבאי.

[139] דו"ח ועדת השרים, עמ'  17. ההדגשות שלי.

[140] מכ' שר המשטרה ושר החקלאות אל השר רוזן, ללא תאריך [משוער: מאי 1959] תיק הממשל הצבאי, מרכז מידע, גבעת חביבה. גירסה קצרה ומתונה יותר של נימוקי שטרית ולוז מובאת בתוך דו"ח ועדת השרים, ע"ע 19-17.

 [141] יומני ב"ג,  27.5.1958.

[142] מכתב מזכיר הממשלה אל ראש הממשלה ושר הבטחון,  ,5.8.59  א"מ, מ. ראש הממשלה,  ג4669/5592-I.

 [143] שם, שם.

[144] סכום דיון ללא חתימה,  5.8.59  א"מ, שם.

[145] שם, שם.

[146] מכ' בר יהודה לרוזן, ,15.5.1959 תיק הממשל הצבאי, מרכז מידע, גבעת חביבה.

[147] מכ' בנטוב לרוזן, 2.6.1959 שם.