38 שנים אחרי

38 שנים אחרי

שרה אוסצקי-לזר

מתוך: אתר מחסום, 5.6.2005

ביוני 1967 הייתי סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים למזרח תיכון ושפה וספרות ערבית – חוגים שלמדו בהם יחד בעיקר קציני צבא וסטודנטים ערבים מרחבי הארץ. בשלושת השבועות שקדמו למלחמה, הזכורים כתקופת "ההמתנה", נותרו באוניברסיטה רק נשים וערבים – כמעט כל הגברים היהודים גויסו למילואים – והאווירה היתה מתוחה מאוד. כמה פרופסורים מזדקנים התעקשו להמשיך ללמד כרגיל, אבל הדעת היתה מוסחת לקולות שבקעו ממכשירי טרנזיסטור קטנים שהחזקנו בתיקים. הטלוויזיה היתה אז בראשית צעדיה וכמעט לאף אחד, בוודאי לא לסטודנטים, לא היה מכשיר פלאים כזה בבית.
מבין הסטודנטים הערבים היו כאלה ששמרו על שתיקה, והיו אחדים שנסחפו עם סיסמת "נאצר מחכה לרבין" והתגרו בנו – תראו תראו מה נעשה לכם אחרי הניצחון! הלימודים נמשכו למרות המתח.
האוניברסיטה נסגרה עם פרוץ הקרבות, ויומיים אחר כך החל הצבא הירדני להפגיז את ירושלים. ההמשך מוכר, כואב וידוע ואוכל בנו כבר 38 שנים…
באותו קיץ היתה ירושלים – בצידה המערבי – אחוזת אופוריה. בניגוד למה שקורה עכשיו, חומות וגדרות הופלו ונופצו, סימני הגבול טושטשו, אלפי מוקשים פוצצו בצפון העיר והדי קולותיהם נשמעו בחלל האוויר, יחד עם צלילי "ירושלים של זהב" שהפך להמנון לאומי. ישראל עשתה כל שביכולתה – בהצהרה ובמעשה, כדי "לאחד" את העיר. כולנו רצנו לעיר העתיקה, שסוחריה התעשתו מהר והבינו את הפוטנציאל הכלכלי הגדול הטמון ביהודים המציפים את הסימטאות. יום אחד פגשתי באוטובוס את אחד המרצים שלי, גדי יציב ז"ל, שהיה אז בראשית דרכו האקדמית, ופתאום שמעתי צליל אחר, שפה בלתי מובנת. הוא הזהיר מן האסון שבכיבוש, הוא אמר שצריך להחזיר את השטחים הכבושים מיד תמורת הסכם שלום, שאסור לנו לשלוט בעם אחר, שהתוצאות יהיו הרות אסון. הבטתי בו בעיני עגל – על מה מדבר האיש המשונה הזה עם משקפי הקרן השחורות שלו והקול המודאג הזה? לא רצינו לשמוע, אטמנו את האוזניים והלב – הכל היה הרי כל כך נפלא ומבטיח! ארוחות שבת בגני יריחו, טיולים בקסבה של חברון (אני עדיין שומרת את הקוראן הראשון שקניתי שם וזוכרת את המוכר שהסתכל עלי בתימהון – יהודייה בהירת שיער שקוראת את הפאתִחה במבטא כמעט מושלם), קניות ברמאללה וירידה לים המלח בדרך עפר הרפתקנית שהובילה עד עין גדי.
שש השנים של שיכרון הנצחון שהסתיימו במלחמת 1973 הן החטא הקדמון שעיוור וסימא את עיני הציבור והשלטון בישראל. איש לא רצה להקשיב לקולות אחרים, איש לא קרא את הכתובות שנכתבו על הקירות בערבית ובעברית.
לאחר 38 שנים, אלפי הרוגים ומיליוני אנשים נואשים ומפוחדים – דומה שהתחפרנו עמוק יותר בתוך ביצת הכיבוש, ואין מוצא. במקום הניסיונות הממושכים לביטול גבולות וליצירת מסגרת מאוחדת כביכול שלא ניתן יהיה לחלקה שוב, אנו רואים היום תהליכים הפוכים של בניית חומות גבוהות, דיבורים על "התנתקות" ואשליה שאחרי שנות דור של יצירת עובדות בוטות ואגרסיביות בשטח אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
כבר לפני עשרים שנה ויותר, כשסיסמת "שתי מדינות לשני עמים" הושמעה רק בשולי הפוליטיקה הישראלית והפלסטינית, כתב מירון בנבנשתי שהמצב "בלתי הפיך" וכי הדיבורים על חלוקה הם תיאורטיים ולא ישימים. היום, כאשר הזרם המרכזי בשני העמים הגיע למסקנה שזה הפתרון, אני סבורה שתיאוריית האי-הפיכות רק התחזקה. לא רק בגלל ההתנחלויות וכבישי האפרטהייד ואובססיית הביטחון הישראלית, לא רק בגלל מיליון פלסטינים שהם אזרחים מופלים ובלתי מרוצים במדינה היהודית, וגם לא בגלל השטח המקוטע והמצומצם שישראל תהיה מוכנה לבסוף "להעניק" בטובה  לפלסטינים, שטח שלא יאפשר קיום כלכלי ופוליטי למדינה עצמאית.
אני רואה את הפתרון האולטימטיבי הרצוי, אשר בסופו של דבר יהיה צודק ומוסרי יותר מכל הצעה שנמצאת היום על השולחן – בהכרזה על מדינה אחת בין הים לנהר, על כל שטח פלסטין המנדטורית, מדינה שאפשר להכתירה בשם דו-לאומית או אזרחית או ישראטין (זכויות יוצרים לקדאפי) או כל שם אחר, אבל מסגרת פוליטית אחת משותפת לשני העמים. אני יודעת שזה נשמע אוטופי, לא רציונלי ולא ריאלי, וישראלים ופלסטינים כאחד יגידו שהוא גם לא צודק.
אולם הנימוקים שלי מחולקים לשתי מערכות. האחת עוסקת בזרמים תת-קרקעיים עמוקים של רגשות, והשנייה היא מערכת של סיבות פרקטיות ומעשיות.
בתחום הרגשי – שני העמים קשורים לארץ, לאדמה, למהות הזאת שנקראת "ארץ ישראל" או "פלסטין" בעבותות בלתי רציונליים – הסטוריים, דתיים, מיסטיים, פטריוטיים, לאומיים, עד כדי נכונות להקריב את חייהם וחיי בניהם למענה. זה מה שהם עושים כבר מאה שנה ויותר. כל חלוקה תפער פצע עמוק שימשיך לדמם. גם אם באופן שכלתני הרוב יקבל את הפשרה והפוליטיקאים ישכנעו אותו שזה המקסימום שיכלו להשיג, נהיה צפויים לעוד דורות רבים של הרג הדדי חסר תכלית. בנוסף לכך, למרות השנאה והחשדנות ההדדית, למרות ההיסטוריה הרוויה בדם והפערים הגדולים בין שני העמים, קיים ביניהם גם קשר סימביוטי חזק, שאינם מודים בו, ותלות הדדית שאיננה מוסברת במילים או באינטרסים. יחסי משיכה-דחייה אלה קשורים לתחום הפסיכולוגיה ולא נרחיב עליהם כאן את הדיבור, אך אם נחפור עמוק נמצא, ששני העמים מגדירים את עצמם גם באמצעות הצד השני. ההסטוריה שלהם, התרבות, אפילו הקשרים הפנימיים בתוך כל אחד מהם לחוד, מבוססים על היותם יחד. המשותף ביניהם רב ועצום, למרות שאינם מוכנים להכיר בו. כל הפרדה תהיה מלאכותית ולא תחזיק מעמד.
ואשר לצד הפרקטי – הארץ כה קטנה, כה דלת משאבים ושטח, שכדי לשגשג כלכלית, כדי לשמור על איכות הסביבה והחיים, כדי לנצל היטב את מעט המים שהיא משקה אותנו, את מעט האדמה הפורייה שמאכילה אותנו, כדי לתכנן תחבורה, בנייה, תעשייה, בריאות, בקיצור – כדי לחיות, חייבים לפעול במשותף. כבר היום חיים כעשרה מיליון בני אדם בשטח הקטן הזה. הציפיות לדור הבא הן של גידול מואץ, הן בילודה והן ב"שיבה" של שני העמים. אז בואו נשים בצד את הפוליטיקה המסעירה, את הוויכוחים העקרים על היכן תעבור הגדר וכמה פלסטינים בני 35 ומעלה יורשו להתפלל בחרם אל-שריף, או איפה בדיוק נמצאת ירושלים הבירה, או האם היהודים הם דת או לאום. בואו ננסה חשיבה אחרת – לטווח ארוך, למען החיים על פני האדמה המשותפת שלנו ולא למען המתים הקבורים תחתיה.
אני מצפה להתקפות מכל הצדדים ועדיין עומדת על דעתי – למרות המכשולים העצומים, למרות הטיעונים המוצדקים שכל צד יעלה נגד הרעיון, למרות אי הסבירות שלה כרגע – לטווח ארוך זוהי הדרך היחידה.
נ.ב.
מי שמעוניין בתיאור מפורט יותר של  תוכנית זו מוזמן לעיין בפרק האחרון בספר "שבע דרכים, אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל", שיצא לאור במכון לחקר השלום בגבעת חביבה בעריכה משותפת של אסעד ע'אנם, אילן פפה ואנוכי בשנת 1999.

כתיבת תגובה