בעז כהן, הדורות הדורות הבאים – איככָה יֵדעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, יד ושם ירושלים 2010

בשנים האחרונות ניכר בישראל גידול מרשים במחקר האקדמי על תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. דומה שככל שמתרחקים מן האירועים הרי הגורל ההם, כך גובר העניין ומתרבות השאלות שאין להן מענה, וככל שהדור הראשון של חוקרים-ניצולים הולך ופוחת, ממלאים את השורות חוקרים צעירים המנסים להתמודד עם האתגר. הארכיונים שנפתחו במדינות הגוש המזרחי לשעבר ובגרמניה מספקים מקורות ראשוניים חשובים וכר פורה למחקר פרטני והעניין הציבורי בשואה, בארץ ובעולם, מעודד לא רק את המחקר ההסטורי אלא גם את הכתיבה הספרותית, היצירה הקולנועית והביטויים האמנותיים האחרים. בעיה רצינית העומדת בפני חוקרים ישראלים מן הדור השני והשלישי המבקשים להעמיק בחומרים המקוריים של התקופה היא חוסר הידע בשפות. בניגוד לניצולים שהפכו להיסטוריונים ושלטו באידיש, בפולנית, בגרמנית, ברוסית ובשפות אחרות אותן דיברו בארצות מוצאם, מעטים בלבד מקרב החוקרים הצעירים מסוגלים לקרוא מסמכים בשפות אלה, מה שמצמצם את אפשרויות המחקר שלהם. והנה אנו עדים לתופעה של עלייה בחקר נושאים הקשורים ליישוב בארץ ובמדינת ישראל ויחסו לשואה והתקבלותם של אלה ששרדו והגיעו לכאן. כמה מן המחקרים הללו סוקרו בעבר במסגרת מדור זה. ספרו של בעז כהן עושה עוד צעד אחד בכיוון זה וחוקר את התפתחותו של חקר השואה בישראל. זוהי עבודה רחבת היקף, מרשימה ומעניינת, אף כי קשה להצביע על תרומתה לחקר השואה עצמה. יותר מכל היא מעידה על הפוליטיזציה גם בתחום זה, על מאבקי כוח ויוקרה בין מוסדות וחוקרים, בין אלה שבאו משם לבין אלה שלא חוו על בשרם את מוראות המלחמה, וגם מנסה להפריך כמה מיתוסים הקשורים בנדון.

חלק גדול מן המחקר, אולי גדול מדי, מקדיש כהן לתולדותיו של מוסד יד ושם שבהוצאתו הופיע הספר ופחות מדי, לטעמי, למוסדות קטנים יותר וליחידים שנטלו על עצמם לתעד, לחקור, ולהנציח. כהן גם מנסה בכל דרך להוכיח כי האמונה הרווחת שעד משפט אייכמן לא התעניינה החברה הישראלית בשואה איננה נכונה, מה שגם אחרים לפניו ניסו לטעון. הוא אכן מביא הוכחות לעיסוק אינטנסיבי בשואה ובחקרה בשנים שלפני משפט אייכמן, ואפילו בטרם הקמת המדינה, אולם אין להכחיש שהרצון לדעת והנכונות להקשיב בקרב הציבור הרחב אכן קיבלו דחיפה עצומה בעקבות המשפט וכך גם הלגיטימציה לניצולים רבים ששתקו עד אז – לסַפּר. לכן לדעתי, המשפט אכן היווה נקודת מפנה, לפחות תודעתית.

כאמור, בעז כהן עשה עבודה דקדקנית ומפורטת והצליח להציג את התמונה  המורכבת של המחקר, על שלל שחקניה ובעיותיה, עד ראשית שנות השמונים. הוא סוקר הן את הצד הממסדי- מֽנהלי של קיום ועידות, הקמת מכונים, הוראת השואה באוניברסיטאות, התחרות בין הגורמים השונים והדיונים בכנסת והחקיקה בנושא, והן את התכנים והוויכוחים הענייניים והאידיאולוגיים – מה ראוי למחקר, על מה לשים דגש, מה מקום הגבורה וההתנגדות במחקר, האם יש לחקור גם את מחוללי השואה או רק את הצד היהודי? וכן את הקשרים וההשפעות של המחקר הענף על המלחמה והשואה, שהתפתח מחוץ לישראל. כמה תובנות ומסקנות מעניינות עולות מן הספר בכל אחד מן הנושאים הללו.  

 ועידה ראשונה ב-1947

 כשנה לפני קום המדינה ערכו יד ושם והמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית "ועידה עולמית לחקר השואה והגבורה של תקופתנו" (עמ' 99). אמנם קדמו לה דיונים וויכוחים בין שני המוסדות, אך בסופו של דבר הם גברו על המחלוקות, מתוך רצונם המשותף להבטיח את מרכזיותה של ארץ ישראל בחקר השואה. זאת, כיוון שבאותה תקופה כבר פעלו באירופה ועדות הסטוריות וגופים שאספו עדויות ופרסמו מחקרים ואילו בארץ חקר השואה היה עדיין בחיתוליו. מעניין לקרוא היום בפרספקטיבה של למעלה משישה עשורים, את ההתלבטויות וההצעות של מארגני הוועידה אז. השאלות המרכזיות שמתכנני המחקר הציבו בפני עצמם היו: הבנת המורכבות של רצח היהודים; תפיסת האנטישמיות כגורם מרכזי בשואה; וחקר הגבורה היהודית. דומני שעד היום אין בידינו תשובות מספקות ושלמות על הנושאים הללו, למרות שפע המחקרים והספרים שהתפרסמו במשך השנים. משתתפי הוועידה חזרו והדגישו את חשיבות הדיוק המדעי והדרישה לרמה אקדמית גבוהה של המחקרים כיוון שמטרת המחקר אינה "רק לתנות את סבלנו", אלא "להסביר את הדברים ולהביאם להכרתם של בני אדם", כפי שאמר בן ציון דינור, אז הסטוריון איש האוניברסיטה ולימים שר החינוך. כמו כן הועלו הצעות שונות להוראת השואה באוניברסיטה כענף מיוחד בתוך מדעי היהדות, דבר שלא קרה עד שנות השבעים. אמנם חלפו רק שנתיים מתום מלחמת העולם השנייה, אולם כבר הועלו טענות בדבר הנתק הקיים בין אנשי היישוב ויהודי העולם שלא חזו על בשרם את מוראותיה, לבין הניצולים המרגישים שלא מבינים אותם ומאשימים בחריפות את אלה שלא באו לעזרתם. אחד ממשתתפי הוועידה, ד"ר משה שוויגר מסלובקיה קרא תיגר על האשליה שעם ישראל הוא יחידה אתנית-לאומית שחבריה ערֵבים זה לזה: "אנו חיים בעולם של אשליות כלפי חוץ וכלפי פנים… חשבנו שאנחנו חלק של עם יהודי מאורגן והיום אנו יודעים שגם זאת היתה אשליה" (עמ' 138). היתה גם הצעה לחקור את התנהגות היהודים בעולם החופשי בתקופת השואה – מה ניסו לעשות ומה לא עשו למען אחיהם. ומאידך גיסא – לבחון באומץ גם היבטים מוסריים של התנהגות היהודים תחת הכיבוש הנאצי, כל זאת כדי לסייע בשיקום העם היהודי אחרי האסון הנורא. 

יד ושם נערך למבצע גדול של איסוף מסמכים, אך כפי שכותב כהן היבול המחקרי הפרסומי שלו בשנים הראשונות היה דל ומאכזב, למעט "קרן אור יחידה" בדמות ארבעה קבצי מחקר שהכילו מאמרים רבים, עדויות ותעודות. יש לציין כי קובץ המחקרים של יד ושם ממשיך להתפרסם עד היום בעברית ובאנגלית ועומד על רמה אקדמית גבוהה.

מקום מיוחד מקדיש הספר לתרומתם החשובה של הסטוריונים שקמו מקרב הניצולים עצמם לחקר השואה בעשורים הראשונים ולהקמת מוסדות נוספים להנצחת השואה. מלבד אזכור ראוי לבית לוחמי הגיטאות מקדיש כהן עמוד וחצי לשלושה מוסדות כאלה – "מורשת" של השומר הצעיר, "משואה" של הנוער הציוני ו"מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" של בית"ר, הזוכה כאן לחמש שורות בלבד (עמ' 313). חבל  שלא מצא לנכון במסגרת מחקר מקיך שכזה לתת מקום מרכזי יותר למוסדות אלה שעסקו וחלקם עדיין עוסקים, לא רק בהנצחה אלא גם באיסוף עדויות ומסמכים, בתיעוד בארכיונים מאורגנים היטב ועשירים בחומרים, שאינם בנמצא ביד ושם, וכן במחקר ובפרסומים לאורך השנים. לגיטימי לערוך מחקר על יד ושם ואין להתווכח על מרכזיותו וחשיבותו של מוסד זה, אך ספר המנסה לסקור ולנתח את כלל המחקר על השואה בישראל אינו יכול להתעלם מתרומתם הייחודית של מוסדות ואישים אחרים לנושא., שלצערנו ידע פוליטיזציה מן הימים הראשונים והכריח אנשי תנועות שונות להקים לעצמם ארגונים ומוסדות להנצחה ולמחקר, שאם לא כן היו אנשיהם נשכחים.

השפעת משפט אייכמן

 כאמור, מצטרף כהן לחוקרים לפניו שבדקו את השפעת משפט אייכמן על החברה בישראל מהיבטים שונים, ובהתאם לנושא ספרו הוא בודק את השפעת המשפט על  חקר השואה. השנה מציינים חמישים שנה למשפט באירועים שונים ובתערוכות, והפרק בספר הנוכחי מהווה תוספת חשובה לדיון המתמשך באפקט שהיה למשפט ייחודי זה על הציבור ועל תודעת השואה בקרבו. לדבריו, ההשפעה על המחקר היתה גדולה, ובאה לידי ביטוי כבר בהכנות למשפט שהצריכו הסתמכות על מחקרים, מסמכים ומקורות שנאספו במהלך השנים, וכדבריו: "מאמץ רב של שנים של איסוף ותיעוד החל לשאת פרי וזכה להכרת הציבור" (עמ' 308), כאשר כאן הוא נותן קרדיט לא רק ליד ושם אלא גם למוסדות האחרים שעסקו במלאכה ומפרט את חילוקי הדעות בקרב החוקרים גם בעניין זה. חנה יבלונקה למשל טוענת בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" כי לבית לוחמי הגיטאות היתה תרומה מכרעת ללשכה 06 שהכינה את התביעה יותר מאשר ליד ושם. ואילו כהן מחזק את עמדתם של אנשי יד ושם כי הם הם היו אלה שהעבירו הררי חומרים ופרטים ואיתרו את מרבית העדים, דבר שהעצים את מעמדו הציבורי ושיפר את תדמיתו של המוסד שבשנים ההן סבל ממחסור בתקציב ומתחרות עם האוניברסיטאות על מקומו ופעילותו המדעית. אך השפעת המשפט ניכרה לדעת כהן בעיקר על ההתעניינות בחקר השואה בקרב חוקרים צעירים שבאופן עקיף הבטיחה עתודה של הסטוריונים שהקדישו עצמם לנושא זה בעשרות השנים שבאו לאחריו. (עמ' 312).

 כינוס בין לאומי ראשון על העמידה היהודית בשואה – 1968

 עשרים שנה אחרי הכינוס הראשון קיים יד ושם כנס בינלאומי גדול שדן בעמידה היהודית מול הנאציזם. לא בכדי נבחרה המילה "עמידה" ולא מרד או גבורה, שכן בשנים ההן, ובמיוחד לאחר שמיעת העדויות במשפט אייכמן, חלחלה ההבנה כי לא רק לחימה בנשק היתה בבחינת גבורה והתנגדות, אלא שהיו להן גם צורות ביטוי אחרות. כהן מאריך ומפרט את התמורות שחלו בחקר השואה וההתנגדות בעולם ולא רק בישראל, ויקצר המקום כאן להיכנס לכולן. פירות המחקרים שהוצגו בכנס והדיונים  שהתקיימו בו נאספו אחר כך בספר, אך מטרותיו היו מעבר לכך – מארגניו ביקשו לראות בו מנוף להקמת ארגון בינלאומי של חוקרי שואה ולהמשך ועידוד של פעילות מחקרית ענפה בתחום זה (עמ' 359). הנאספים התקשו לגבש הגדרה מוסכמת של המונח "עמידה" והרבו להתווכח על משמעותה ועל זיקתה להתנגדות המזוינת. יש לציין כי כנס זה נערך פחות משנה אחרי מלחמת ששת הימים ש"חידדה את  ההבדל בין היהודי שהובל כ"צאן לטבח" ליהודי שלחם והתנגד" (עמ' 363). מקום נרחב הוקדש גם לדיון בשאלות מתודולוגיות שונות ובכללן לשימוש במקורות הגרמניים, אך גם שאלת האותנטיות של עדויות שנמסרו לאחר השואה והמחסור במקורות יהודיים על הלחימה מזמן אמת של התרחשותה. אלה שאלות שממשיכות ללוות את המחקר עד היום ובינתיים, בארבעים השנים ויותר שחלפו מאד נאספו מאות אלפי עדויות, רובן הגדול בפרויקט האיסוף של שפילברג, והשאלה כיצד להתייחס לזכרון אחרי שנים כה רבות, מה אנשים בוחרים לספר ומה הם מסתירים, מה זוכרים ומה לא – עדיין פתוחה ללא הכרעה.

 הקשרים חברתיים ואידיאולוגיים

בפרק המסכם של המחקר המפורט הזה מתמצת כהן כמה מן הנושאים המרכזיים שעלו בו, שיש בהם עניין לכל מי שהנושא קרוב לליבו. הוא כותב כי המחקר בארץ (מטבע הדברים יש לומר) התמקד בהיבטים היהודיים של השואה, בחיי היהודים באותה תקופה ובתגובתם לה, והרבה פחות בצד של מחולליה. אם כי יש לציין כאן חוקרים ישראלים בולטים וביניהם פרופ' שאול פרידלנדר שכתב מחקרים מונומנטאליים על הנאציזם ואינם נזכרים על ידי כהן. הוא גם מתפעל מן הנכונות של החוקרים כבר בשלבים מוקדמים להתמודד עם נושאים רגישים כמו הצלה, מנהיגות ותגובת היישוב לשואה, וכמו כן מציין את הפריסה הגיאוגרפית הרחבה של המחקרים – תוצאה של חוקרים ניצולים מכל רחבי אירופה ששלטו בשפות של ארצות מוצאם ויכלו להתמודד עם המסמכים בשפות אלה. הוא מביע דעתו גם על היחס לניצולים, שמחקרים קודמים מצאו שבשנים הראשונות לא זכו להכרה ולהוקרה, זלזלו בהם ואף ניצלו אותם. מנקודת מבטו של המחקר אומר כהן, ולדעתי בצדק רב, השפיעו החוקרים בני הדור הראשון רבות על הזכרון הלאומי של השואה והיו "כוח אקטיבי ומשפיע בחברה הישראלית" (עמ' 443).  אף כי מרבית מחקרו בדק מסמכים ממסדיים של המדינה, יד ושם והאוניברסיטאות, מסקנתו הסופית של בעז כהן היא הי "חקר השואה הישראלי התעצב והתגבש לא בתהליך שהוכוון מלמעלה, אלא כסינטזה של כוחות שונים בחברה הישראלית ובעולם היהודי שביקשו להתמודד עם הפצע הפעור – האישי והקיבוצי – ועם העול הכבד שרבץ על החברה היהודית ועל ישראל בתוכה" (עמ' 449). כאן אני מבקשת להתווכח עימו ולומר, שבצד פעילותם של הכוחות ה"שונים" שלא פרט מיהם, שכללו אנשים שהנושא בער בעצמותיהם ומוסדות וארגונים שהקימו, הרי לפחות בשני העשורים הראשונים דרכי עיצוב הזכרון ופעילויות ההנצחה כן הוכתבו מלמעלה על ידי הממסד הפוליטי השולט, שהדיר באופן שיטתי, גם בכתיבה ובמחקר, אך בעיקר בהנצחה ובהוראה, כל מי שלא השתייך לצד ה"נכון" של המפה, והמבין יבין. כבר נכתב ונאמר על כך רבות ויש לקוות שהפלורליזם המחשבתי והאקדמי השורר היום לא יאפשר חזרה לימים ההם. העבודה הרבה שהושקעה במחקר זה ראויה להערכה רבה, מעלה מן הארכיונים גילויים מעניינים רבים הקשורים להתפתחות חקר השואה בישראל ומציבה אתגרים ורעיונות, בצד תמרורי אזהרה, לדורות החדשים של חוקרים בנושאים הקשורים לשואה, תקופה ומאורע שאנו עדיין רחוקים מאד מלמצות את הדיון בהם ולהבין את המכלול המורכב עד אין קץ שלהם. 

פורסם ב"האומה" 184 חורף תשע"ב

  

 

 

 

 

כתיבת תגובה