ינו 282012
 

כבר שנה חמישית מתכנסים מאות קיבוצניקים ששיבה זרקה בשערם לערבי זמר מושקעים ואניני טעם בניצוחו של דודו זכאי מדליה, עם צוות מרשים של מוסיקאים וזמרים מאזור המועצה האזורית מגידו. השבוע התארחה ב"שיר ליל שבת" גם דורית ראובני, שהלהיבה את הקהל המתרפק בנוסטלגיה על השירים אשר יותר מכל מבטאים געגוע למשהו שאנחנו יודעים שחלף, אך מנסים להיאחז בו בשארית כוחנו. "האם זוכרים אותנו עוד שבילי העמק?  האם כאז בעמק עוד נוצץ הטל"? התנגנו מילותיו של יורם טהר-לב, ואני חשבתי פתאום שהבועה החמימה הזאת בתוכה אנו יושבים ושרים בערב סגרירי וגשום כבר מזמן התפוצצה, וכולנו חיים בהכחשה. ויקטור שישב לידי אמר בציניות – אני הולך הביתה,  אי אפשר עם שירת הנשים הזאת! ומישהו העיר במרירות: עוד מעט יעבירו חוק בכנסת גם נגד אירועים שכאלה.

אין דרך עוקפת לומר זאת – אנחנו נמצאים במלחמה. כל ההשוואות ההסטוריות מראות שצעדים שמתחילים נגד מיעוטים לאומיים ואתניים צוברים כוח ומופנים גם נגד נשים (הפרדה באוטובוסים והסרה מלוחות המודעות הן רק ההתחלה), נגד "ליברלים" ויפי-נפש למיניהם, וכי כל מי שבפיו ביקורת על הממסד מתויג כלא-פטריוט ואף כבוגד. מה שמתרחש מול עינינו בכנסת ובממשלה כבר מזמן אינו קוריוז ואי אפשר לפטור אותו בתנועת יד מבטלת. זהו שינוי לעומק של דמות המדינה והתדרדרות במדרון מסוכן ומפחיד שעלולה לאבד שליטה ולהרחיק לכת אפילו מעבר לדמיונם המוגבל של האלקינים והלווינים שהשתלטו על סדר היום שלנו.

בארבעה עשורים ויותר של שלטון צבאי מדכא על עם זר גדל כאן דור שאינו יודע להבחין בין זכויות אדם אוניברסאליות לבין זכויות לאומיות לגיטימיות; ההפרדה והדחיקה של האזרחים הערבים לשוליים הפכה לטבעית את הסיסמה שבלי 'נאמנות' אין 'אזרחות', מבלי שהמושגים הללו יובהרו ויובנו לעומקם; התחרות בכנסת על מי יהודי יותר ומי דואג יותר לטהרת הגזע של מדינת ישראל זולגת גם למפלגת 'מרכז' כמו קדימה. היה ברור שהרדיפה לא תעצור בערבים ובילדי העובדים הזרים ובכל מי שאינו יהודי, ה'סמולנים' באו מייד אחריהם. ככל שכוחו הפוליטי של השמאל נחלש הלכו וגברו המתקפות על הארגונים האזרחיים שצמחו במקום המפלגות והציבו מראות בלתי מחמיאות בעליל בפני השלטון ובפני האזרח ה'קטן' ברחוב. עכשיו אפשר להעלות השערה כי המאבק המסחרר לצדק חברתי שהלהיב את כולנו בקיץ נמוג בין השאר מפני שמנהיגיו פחדו להתמודד עם הנושאים הפוליטיים והביטחוניים הבוערים, כאילו שאין להם קשר עם חוליי החברה וכאילו אפשר להשיג צדק חברתי ליהודים בלבד ורק בתוך הבית פנימה, מבלי להביט החוצה.

וכך אנו עומדים נדהמים וכמעט חסרי אונים בפני חריצות היתר של חברי הכנסת ששבו מפגרה ממושכת. אחרי שטיפלו בערבים ובסמולנים הם ממשיכים בדהירה לייבוש ארגוני זכויות האדם, לסתימת פיותיהם של עיתונאים ביקורתיים במיוחד, וכעת גם יורים חצים מורעלים אל עבר המעוז האחרון של הדמוקרטיה הישראלית – בית המשפט העליון.

אל תטעו, מדובר במהפכה של ממש ונכון לעכשיו הביצורים היחידים שמנסים לעצור את הסחף העכור מורכבים בדיוק מאותו שילוש עליו יצא הקצף: ארגוני חברה אזרחית-תקשורת-בית המשפט. חבורת ה"טורקים הצעירים" שהשתלטה על הליכוד ומביישת את מנהיגיו ההסטוריים אינה בוחלת באמצעים ובסיסמאות פופוליסטיות להצדקת דרכה. אם תחילה נדמה היה כי הם שואפים בעיקר לזמן מסך ולפרסום עצמי, הרי עכשיו הולך ומתברר שהם בובות על חוט בידי כוחות חזקים וגדולים הפועלים מאחורי הקלעים ומבקשים לשנות את אופייה של מדינת ישראל מן היסוד – את המשטר, את החברה, את הכללים, את חיינו.

אפילו התכנית להקים שדה תעופה בעמק מתקשרת לפתע לכל המהלכים הללו. כי מה חשוב וקדוש יותר? הצרכים הצבאיים של חיל האוויר שכל פטריוט אמיתי צריך להעדיף אותו, או תושבי העמק שאיש כבר לא סופר אותם, כי אינם משתייכים לשום מוקדי כוח והשפעה? הרי הם דינוזאורים שעוד מעט יימחקו גם מספרי ההסטוריה, ועייפים מכדי לעלות על בריקדות. הם נהנים להתכנס ולשיר שירים של פעם ולא באמת מחפשים תשובה לשאלה "האם כאז בעמק עוד נוצץ הטל?" התשובה היא לא, רבותי, הטל כבר אינו נוצץ בעמק, ובוודאי לא כמו אז. ואם הגעתם בקריאה עד כאן וחשבתם לעצמכם שהכותבת סובלת מפרנויה ומהזויות – חכו חכו להצעות החוק הבאות עלינו לרעה ואז נראה מי הזוי יותר.   

 פורסם ב"זמן הירוק", נובמבר 2011

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות