ינו 282012
 

"נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר", הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2011

נידונה לחיים, אביהו רונן

באחד מלילות חודש מרץ בשנת 1944, בשעה שבע ורבע בערב, התכנסו חברי קיבוץ עין שמר למפגש יוצא דופן שנמשך עד לשעות הקטנות של הבוקר: "לא אכלו ולא שתו. לא הגישו ספל מים לאף אחד. ישבו בשתיקה ושמעו את דבריה של חייקה"… התמונה חזרה ימים אחדים לאחר מכן בקיבוץ גלאון ולמחרת בישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי. חייקה קלינגר, לימים רוזנברג, ממנהיגות השומר הצעיר בבנדין שבפולין הגיעה לארץ, בעת שהמלחמה עדיין השתוללה באירופה, ואנשי התנועה שתו בצמא את דבריה: "שנים על שנים חלמנו על פגישה עם הארץ ועם הקיבוץ הארצי, ועכשיו נתגשם חלומנו… באנו לספר לא רק על גבורה, כי אם על כל הקורות של השומר הצעיר ויהדות פולין בתקופה של המלחמה", אמרה חייקה לשומעיה ולא חסכה מהם את פרטי הפרטים של הזוועה, את שמותיהם של חבריהם שלא ישובו עוד, את ההתלבטויות בין התנגדות להצלה, בין קומוניזם לציונות וגם – לא היססה להטיח ביקורת נוקבת על חוסר האונים של ההנהגה בארץ: "מצד הקיבוץ הארצי לא ראינו דאגה גדולה לישוב היהודי בפולין. רצינו עזרה, נשק, אנשים. לא רצינו שתבכו אותנו. לא אמרנו אף פעם שלא כדאית הדרך, אף שהיתה כה טראגית ואיומה". העיתון "משמר" פרסם את עדותה של חייקה כמעט במלואה, אך דאג ל"רככה" מעט והשמיט את הקטעים והביטויים הקשים במיוחד לאוזן התנועתית. צנזורה דומה הוטלה על יומניה של חייקה שפורסמו שנה לאחר מותה ב-1958. היומנים שתורגמו מפולנית פורסמו בספרית פועלים ללא דברי הביקורת, כשהם מותאמים לקו התנועתי המקובל, ללא "סטיות" שאיימו לסדוק את האמונה בצדקת הדרך. עתה, כשבעים שנה לאחר כתיבת אותם יומנים המתעדים את ימי האימה, מפרסם בנה של חייקה, ד"ר אביהו רונן, ספר מופלא המחזיר את הצדק לאמו, שמשום מה לא נמצא לה מקום מרכזי בפנתיאון הגבורה הישראלי והתנועתי. הספר "נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים) הוא מסע אישי מרתק של רונן אל עצמו ואל אמו שהלכה ממנו ללא הסבר, לאחר פרדה חטופה בבית הילדים בקיבוץ העוגן, הוא גם מחקר אקדמי מדוקדק של התקופה ומופת של כתיבה ספרותית והסטורית, שאינו מניח לקוראים לאורך 500 עמודיו ומוסיף ומלווה ומסעיר ומטריד אותם עוד ימים רבים.

נידונה לחיים

"אינני יודע על עוד מקומות בהם היתה תופעה כזאת בתקופת השואה – שקבוצה שלמה מטילה על אחת מחברותיה את תפקיד המתעדת, ההסטוריונית בעל כורחה", אומר רונן בשיחה שאנו מקיימים ביום סגרירי וקר אי שם בגליל. לא ברור לי מדוע דווקא חייקה נבחרה לכך.  יתכן שבמחתרות של תניועות הנוער היתה מעין חלוקת עבודה בין הבחורים, שיועדו למשימות צבאיות וללחימה, לבין הבחורות שהיו מנהיגות חברתיות ואידיאולוגיות. חייקה היתה כזאת, ובנוסף היתה לה יכולת ביטוי טובה בכתב ובעל פה. בכמה מקומות ביומן היא כותבת: "הם תקעו יום יום לראשי שאשאר אחריהם ואכתוב אודותיהם", והיא אכן לקחה על עצמה את התפקיד הקשה הזה. היומנים לא נכתבו בזמן אמת אלא סמוך מאד לאחר האירועים, כשחייקה שהתה במחבוא לאחר חיסול הגטו בבנדין בראשית אוגוסט 1943. לכן, אלה לא ממש יומנים אלא תיעוד. היא כתבה מתוך  תחושה של שליחות ודחיפות, חשבה אז שהיא היהודייה האחרונה בעולם, ה"שומרת" האחרונה. היא לא ידעה אל מי יגיעו הדפים והאם בכלל תישאר בחיים. בעת שישבה במסתור בביתה של אישה גרמניה וכתבה בקדחתנות שאלה את עצמה לא פעם למען מי היא כותבת, האם לאנשי הקיבוץ הארצי אותם חלם אהובה דוד לפגוש ולא זכה? האם הם יבינו? "אם לא יבינו – יהיה עלינו לשלוח יד בנפשנו", כתבה. אולי נתנה כבר אז רמז למה שתעשה כעבור חמש עשרה שנים, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים.

כיוון שידעה שמרדכי אנילביץ אותו הכירה אישית מת ושאיש לא שרד מהנהגת "השומר הצעיר" בוורשה, כתבה הרבה גם על המרד שם, היא הרגישה חובה לספר מה שידעה, גם אם זה מכלי שני, ראתה בכך צו, צוואה: "היה לי צורך להעמיד מצבה ולהנציח", כתבה. חייקה המשיכה לכתוב ולתקן ולעדכן גם אחרי שהגיעה לארץ. הקיבוץ אפילו נתן לה "ימי עבודה" לצורך זה. בנוסחים החדשים היא עצמה עידנה במקצת את דבריה.

היומנים אינם כתובים בצורה כרונולוגית, לעתים היא נזכרת במשהו ורושמת, הולכת קדימה ואחורה בצורה מעגלית, סגנונה ספרותי והכתיבה חושפנית וגלויה. "בעבר היה לי כעס רב על הצנזורה", אומר רונן, שהוא עצמו הסטוריון וחוקר מוערך, מרצה בכיר במכללה אקדמית תל חי ומורה מן החוץ בחוג לתודות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. "אבל היום אני מסתכל על זה אחרת. בשומר הצעיר המילה הכתובה היתה חשובה לעתים יותר מהמעשה, מה שהופיע בכתב היה קדוש. לכן, ערכו ותיקנו כל דבר לפני שיצא לדפוס, אפילו את דברי המנהיגים, כך שצֽנזור היומנים לא היה דבר יוצא דופן אלא חלק משיטה. הם כן רצו לשמוע, אבל העדיפו שהדברים יישמעו כפי שהם רוצים, שיתאימו לקו".

צריך גם לזכור את הנסיבות בהן יצא היומן לראשונה בעברית. בעלה של חייקה, יעקב (בניטו) רוזנברג התעקש לפרסם את היומנים ביום השנה למותה, הוא הרגיש שהוא חייב זאת לשלושת ילדיהם צבי, אביהו וארנון. העוגן לא אישרו לו מיידית תקציב והוא איים לעזוב את הקיבוץ. בניטו פנה לחייקה גרוסמן וזו התערבה בספרית פועלים, אבא קובנר אמר שאפשר לפרסם אך "צריכים להיות רגישים כלפי הקוראים", ואכן, תוך שלושה חודשים יצא הספר, כ-140 עמודים מתורגמים לעברית, בנוסח לא מלא, כאמור, ערוך, ללא רקע והסברים, תחת הכותרת: "חייקה קלינגר – מיומן בגטו". על קברה ספדה לה חייקה גרוסמן ואמרה: "יומנה של חייקה… תופס אותך בציצית ראשך ומטלטל אותך טלטלה הגונה כאילו רעדה האדמה תחת כפות רגליך. הוא חזק, הוא אמוציונאלי, דווקא משום שהוא ממזג את החוויה הרגשית הראשונה, הבלתי מסוננת, עם דברים שבגדר האמת ההסטורית… גמרתי לקרוא ביומן והבינותי: לא, כותבת שורות אלה לא תוכל לשכוח לעולם את מה שקרה".

המסע של אביהו

"הדבר החשוב בחיי הוא כרם שלום, עד היום זו הזהות העיקרית שלי – אני איש כרם שלום "המיתולוגית", ייסדנו אותה, כגרעין ראשון של בני קיבוצים, והיינו למעשה הקיבוץ היחיד בשמאל החדש. אחרי עשור נגמרה ההרפתקה, החבורה התפוררה בגלל ויכוחים בין הרדיקלים לבין הממסדיים, אני ניסיתי להיות בין שני המחנות, אך במהרה מצאנו את עצמנו, המעטים שנשארו, במעמד של "זקני הקיבוץ" רק עם החניכים. לא רציתי להיות זקן בן שלושים ולא רציתי לחזור לקיבוץ ותיק. עזבתי והתחלתי ללמוד הסטוריה ופילוסופיה ומאז אני ממשיך לנסות להגשים בצורה זו או אחרת את הנושאים שאני מאמין בהם".

אחרי שסיים תואר שני חיפש רונן נושא לדוקטוראט. "הגעתי שוב לאמא", הוא משחזר. "התחלתי לקרוא ספרים על בנדין ועליה, לחטט בארכיונים ולחפש עדים ועשיתי לעצמי סמינר שואה פרטי, גיליתי את היומנים המקוריים בארכיון "מורשת", ראיינתי חברים בגלאון, שהיה הקיבוץ המיועד לאמא, ובכל רחבי הארץ, חוץ מהעוגן, לשם לא התקרבתי. עברה עלי חצי שנה סוערת והתיישבתי לכתוב ותוך שנה השלמתי כתב יד של 600 עמודים במכונת כתיבה ישנה. בהמשך, שימש מחקר ראשוני זה ביומניה של אמא כבסיס לדוקטוראט. כתבתי על אזור זגלמביה בתקופת השואה. זה  היה מחקר אזורי קלאסי, לא הייתי שבע רצון ממנו, לא הרגשתי שהצלחתי למצות את הנושא. ואילו כתב היד אודות יומניה של שכב על המדף שנים ארוכות, לעתים שכחתי ממנו".

כעשרים שנים לאחר מכן, כשילדיו בגרו, היו הם הגורם שדחף את רונן לחזור אל הסיפור, לנער את האבק מן הדפים המצהיבים ולחדש את המסע בעקבות אמו ואליה. הוא התלבט איזה סוג של ספר לכתוב – הסטורי-מדעי, ביוגרפיה, ספר אישי? חשש שמא הסטוריונים יעקמו את אפם בשל הקטעים האישיים, קוראי הספרות יוטרדו בשל ריבוי הערות השוליים, ניצולים ייפגעו מקטעי היומן – האם אפשר לרצות את כולם? בסופו של דבר התוצאה היא שילוב של כל אלה. כמו אמו, גם אביהו חושפני ללא חשש, הפרקים ההסטוריים מתועדים לעילא ולעילא והסיפור המיוחד והחד-פעמי הזה נקרא כמו רומן מרגש. כמו חייקה, גם הוא כותב במעגלים, מתקדם וחוזר בזמנים ומשלים את המסע הארוך שעשה בפרק אישי מאד, משפחתי מאד, ששמו "התפייסות". אביו ואמו המאמצת מלכה בני למעלה מתשעים היום וקוראים בספר, שני אחיו שותפים לחוויה, בני הדור השלישי גם הם חלק ממנה, רוח המרדנות של סבתם דבקה גם בם, איש איש בתחומו. אולי רק עכשיו הושלמה משימתה של חייקה באמת.

מורדי הגטאות

גטו בנדין אינו מן הידועים בגטאות שנכנסו לשיח הגבורה הרשמי של ישראל לאחר השואה. גם בו ארגנו תנועות הנוער את אנשיהן סביב רעיון ההתנגדות, ההצטיידות והאימון בנשק, וגם בו היתה התלבטות בין הישארות בגטו ונסיון למרוד, לבין נטישת הבית והמשפחה, יציאה ליערות והצטרפות לפרטיזנים. יומניה של חייקה חתרניים גם בנקודה זו, ואולי זו עוד סיבה לתדמיתם הבעייתית בשנים הראשונות למדינה, בהן נבנה אתוס הגבורה והמרד. רונן כותב כי "מרד הגטאות המצטייר מדפיה של אמא אינו סיפור הרואי של לחימה כנגד הגרמנים, אלא סיפור של אכזבות, חולשות אנוש, בגידות, המובילות כולן למה שנראה היה בעיניה למוות חסר תכלית… יומניה של אמא מתארים בצורה בוטה את הפן הרומנטי, הנערי והחובבני של פעילי המחתרות; צעירים בשנות העשרים לחייהם, חסרי הכשרה צבאית, שלקחו על עצמם משימה כבדה מכפי כוחותיהם". חבריה למחתרת (שהיתה למעשה מעין סניף של הארגון היהודי הלוחם אי"ל בזגלמביה, האיזור בו שכנה בנדין) מתו בזה אחר זה מבלי שהגיעו לכלל לחימה, והיא הבינה שהמרד נכשל. כהיסטוריון, מנסה רונן להתחקות אחר ההוראות מוורשה ומן הארץ, האם היו מפורשות ועודדו את אנשי התנועה בבנדין להמשיך בהכנות למרד, או שחיזקו את המגמה לעדיף את ההצלה על פני ההגנה? חייקה הבינה כי הלחימה בגטו ורשה הביאה בסופו של דבר רק למותם של הלוחמים, שרבים מהם הכירה באופן אישי, ולא זו בלבד אלא שהמרד האיץ את חורבנם של גטאות נוספים, כולל באזור מגוריה. היא מדווחת ביומן על מכתב שהגיע מוורשה לאחר המרד בגטו אל חברי תנועות הנוער בבנדין, ממנו הובן כי צביה לובטקין ואנטק צוקרמן שינו את דעתם לגבי "ערך ההגנה", שפכו מים צוננים על כוונת אנשי בנדין למרוד והאיצו בהם להציל את חייהם ולעבור לסלובקיה. היא לא קיבלה זאת, "האם היה עלינו לחיות בצל תהילתם?" שאלה, "האם עלינו לחיות על חשבון מותם?" חייקה אמנם העריצה את מרדכי אנילביץ אותו הכירה מקרוב בעת שביקר בבנדין, אך למרות זאת לא היססה ביומניה לבקר את הרפתקנותו והפכפכותו. זה היה קונפליקט קשה עבורה, היא, שלכל אורך המלחמה תמכה ללא סייג בדרך ההתנגדות הבינה את הבעייתיות הגדולה שלה, והיא שהסתייגה גם מן היציאה לפרטיזנים ספגה מכה קשה בקיץ 1943, בעת ששתי קבוצות של חבריה שוכנעו לצאת, התגלו בגלל בגידה ורוב אנשיהן נהרגו, וביניהם אהובה דוד קוזלובסקי. חייקה כתבה כי בשלב הזה של המלחמה אולי יש לפרטיזנקה ערך עצום עבור הסובייטים, אך ליהודים, לאחר חיסול רוב העם, הרי זה מעשה חסר ערך מבחינה הסטורית.

בגרסה המתוקנת שכתבה כבר בארץ ניסחה את עמדתה כך: "לעולם לא היה השכל הישר בלבד מצליח ליצור את ההגנה בגטאות. היא היתה הניגוד הגמור להגיון. ודאי נֽגלה כאן איזה להט פנימי, ולא להט בלבד אלא הכרח הנובע מסערה שבלב… ברור היה לנו שאין בכוחנו לעמוד נגד הגרמנים, אלא שיהיה זה מוות ראוי לשמו, לא בתאי הגזים, לא בבתי המרחץ הקוטלים בגז או בחשמל, אלא בשדה הקרב". לא היתה זו עמדה של חוסר ברירה, שכן דווקא בבנדין היו דרכי הצלה אפשריות, אך  האידיאולוגיה שלה קבעה כי "אם אין עוד עם, אין עוד צורך באוונגרד". אם לא נותר עוד נוער יהודי, התנועות נעלמו והעם כולו אבד למעשה, לשם מה להמשיך לחיות ולהתקיים?

כך, מתברר מתוך קטעי היומנים הפזורים בספר מדוע הם לא זכו בשנות החמישים למקום מרכזי והרואי בנרטיב על השואה והגבורה, למרות ייחודיותם וערכם התיעודי שלא יסולא בפז. בדבריה ובכתיבתה ציירה חייקה תמונה שונה מזו שהציבור בארץ, ובמיוחד השומר הצעיר, רצה לראות. היא היתה קשה, מודה גם בנה אביהו, אנשים רצו לחבק אותה, רצו לאהוב אותה, להקשיב לה ולסיפוריה הנוראים. מאיר יערי ראה בה את "הבת האובדת", אך היא לא וויתרה, הטיחה בהם דברים קשים, ויערי לא היה מוכן לשמוע הטפות מוסר.

ציונות או קומוניזם?

שני נושאים נוספים, שנויים במחלוקת, שהעלתה חייקה ביומניה ובפני האנשים בארץ עוררו עליה את זעמם. היא הטיחה בהם שבין אנשי היודנראט היו גם ציונים, זאת ידעה מנסיונה בבנדין וגם במקומות אחרים. העניין השני היה כבד יותר – בתוך הוויכוח הלוהט על מידת הנטייה לברית המועצות והקומוניזם הביעה חייקה את דעתה הנחרצת כי בתקופת המלחמה אך טבעי היה לחברי התנועה לתמוך בברית המועצות, שנחלצה לעזרה וצבאה היה זה שהביס את הגרמנים, בעוד התמיכה בציונות ובארץ ישראל הנחילה רק אכזבות. כניסת רוסיה למלחמה הולידה ויכוחים סוערים בקן השומר הצעיר: מה יהיה כאשר רוסיה הקומוניסטית תכבוש את השטח "ובכך תפתח התקופה השנייה של המפכה הכלכלית והפוליטית, האם נעמוד מן הצד? נסתגר בד' אמות של תנועתנו ונתחום את עצמנו מן המאורעות ההסטוריים המתרחשים לעינינו?" מן ההנחה ההיפותטית שהציבה חייקה ביומנים משתמעת ההעדפה: "לו באו הסובייטים ובד בבד עם זה אפשרית היתה ההגירה לא"י – רבים היו נשארים. לכן על השאלה האם גם אחרי המהפכה העולמית תהיה הציונות אקטואלית, אי אפשר היה כבר להשיב באותה מידה של בטחון: הן".

מרתק לקרוא כיצד בצל המלחמה עסקו אנשי השומר הצעיר בוויכוחים הללו לילות ארוכים וסוערים. הניגודים הפנימיים בין הערגה הציונית לארץ, לקיבוץ, לתרבות היהודית לבין המשיכה לקומוניזם ולמהפכה המשיכו להלהיט אותם גם כשההשמדה הפיזית התקרבה. נראה שגם אחרי שהתבררו ממדי האסון לא ערבו הדברים לאוזניה של ההנהגה בארץ, אך חייקה כדרכה, לא טייחה את האמת.

ברגע של גילוי לב (ויש רבים כאלה בספר) כותב רונן שגם הוא עצמו כחוקר מטריד את מנוחתם של ההסטוריונים ושל אנשי התנועה ה"ממסדיים". כשהוא מזכיר את מורו ישראל גוטמן עליו החל לחלוק בחלוף השנים, ואת חייקה גרוסמן אליה היה מקורב מאד, הוא כותב: "הם היו רוצים שאשא את סיפור גבורתם אל הדורות הבאים בדיוק כפי שנמסר על ידי מי ששרד, כפי שהתקבע בזכרונם, בדבריהם או בכתיבתם. ואילו אני פותח פעם אחרי פעם את הצרור ומחטט בו, פולש לתוך הזכרונות, לתוך הספרים. לאחר מכן אני אורז מחדש ויוצא לדרך"…

ואכן, הספר הנוכחי מצליח להרעיד כמה מוסכמות ו"אמיתות" שנתקבעו עם השנים בחקר השואה ובדרכי ההנצחה, במיוחד אלה של תנועות הנוער החלוציות, וגם כאן תרומתו הגדולה.

החזרה לחיים

כמו ניצולים רבים חשה חייקה רגשי אשמה על שנותרה בחיים בעוד כל בני משפחתה ניספו, חבריה לתנועה נהרגו, אהוב ליבה נפל ורוב העם היהודי הושמד. היא עברה תלאות רבות גם לאחר חיסול הגטו, התחבאה בבונקרים, עברה ממקום למקום תוך סיכון נפשה ואף נתפסה עם נשק בידי הגסטפו ועברה עינויים קשים, אך למרות הכל שרדה. היא כותבת רבות על הצורך למות בכבוד, "לאושוויץ לא אסע", אך עולו של התפקיד המיוחד שהטילו עליה חבריה סייע, כך נראה, להיאחזות בחיים. בדצמבר 1943 התברר כי יש דרך להבריח את הגבול לסלובקיה, ואף התקבלה הוראה מפורשת לעשות כן. חייקה הצליחה לעמוד גם בדרך הרגלית המפרכת הזאת, כשיומניה על גופה, ויחד עם קבוצה מחבריה הגיעה למפגש עם אנשי השומר הצעיר במיקולאש. שם פגשה לראשונה את מי שיהיה בעלה, יעקב (בניטו) רוזנברג (כיום יעקב רונן, בן 94), וגם שם דיברה ללא הפסק, שעות על שעות, כפי שסיפר על קברה: "כאילו פוחדת פן לא תספיק למסור הכל, כאילו מעבירה פקדון מפה לפה". גם בסלובקיה העבירה חייקה מסר נחרץ לאנשי תנועתה שעסקו בעיקר בהצלה, ואמרה שיש הכרח להתארגן להתגוננות אקטיבית ולא לשגות באשליות. לימים אמר בניטו כי "היא גינתה אותנו על שאננותנו.. ופרשה את התנהגותנו כפחדנות".

מתוך האסונות של שניהם צמחה שוב האהבה והם היו לזוג, הקימו משפחה, עלו לארץ וחיו בקיבוץ העוגן עם שלושת ילדיהם עד יום מותה הטראגי. הפרקים האישיים שכותב רונן על ילדותו בקיבוץ, על ההיקלטות הקשה של אמו, הרהורי העזיבה, מחלתה ומותה מרטיטים את הלב. "יותר משניתן לתמוה מדוע איבדה חייקה במו ידיה את חייה כתשע שנים לאחר שנחלצה מן התופת, ניתן לתמוה כיצד הצליחה לחיות את אותן תשע שנים. היה זה סיפור של מאבק ולא סיפור של הישרדות". כאן, הוא נוטש לרגע את גלימת ההסטוריון וחוזר להיות הילד שמספרים לו שאמו מתה ממחלה ורק באקראי, כעבור שנים, מתבררת לו האמת המרה. הספר הזה, שלידתו ארכה כעשרים וחמש שנים הוא גם השלמה ופיוס של אותו ילד עם אמו שכוחה לא עמד לה לחיות.

מכתב מעמוס עוז

מבין עשרות רבות של תגובות שנערמו על שולחנו ובמחשבו של רונן בזמן הקצר מאז התפרסם הספר הוא מציין בפני בהתרגשות את המכתב האישי שקיבל מעמוס עוז. הוא אינו מכיר אותו אישית, אך אין  צורך לציין כאן את הקירבה בין סיפורי חייהם. "נידונה לחיים" הוא ספר נוקב ומסעיר הגורם לקורא (הזה) להעריץ וגם לאהוב את אמך", כותב לו עוז בכתב יד. "חייקה קלינגר קיוותה לכתוב את ספר חייה וספר עירה, והנה אתה כתבת אותו ונדמה לי שקולות שניכם מכוונים היטב זה אל זה". עוז גם מחמיא לרונן על רעיון השילוב בין ספר הסטורי עם הערות שוליים לבין סיפור, רעיון שלאחר הקריאה בספר מסתבר אף כהכרחי. עוד כותב עמוס עוז, לשעבר קיבוצניק מחולדה, בכעס כי "מה שניסתה הצנזורה התנועתית לנפות מתוך זיכרונותיה של אמך, שב במלוא עוצמתו ונוקב עד תהום".

אין לי אלא להצטרף בענווה למשפט החותם את מכתבו של עוז ולומר לאביהו רונן: "תודה לך על ספר נפלא".

פורסם ב"זמן הירוק", 26.1.2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות