סאלם ג'ובראן – לזכרו

דצמבר 2011

 אם יש מישהו שהביטוי "אחוות עמים" מבטא את אישיותו ואת הוויתו הרי זה סאלם ג'ובראן, המשורר, העיתונאי, איש הרוח, שהלך לעולמו השבוע בנצרת והוא רק בן 70. תמיד אהב לספר על כפר הולדתו פקיעין בו חיו בהרמוניה בני ארבע העדות – נוצרים, מוסלמים, דרוזים ויהודים וממנו שאב את האמונה העזה שלו בהכרח וגם ביכולת שלהן לדור בכפיפה אחת בכל רחבי המולדת אותה כה אהב.

הכרתיו מקרוב בשנים בהן עבד במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, שתקופה מסוימת שימש כמנהל שותף בו. היה זה אחרי שעזב את המפלגה הקומוניסטית, ביתו האידיאולוגי והערכי במשך כשלושים שנה. ג'ובראן היה מבכירי מק"י ועורך בטאונה הספרותי "אלג'דיד", ואחר כך החליף את אמיל חביבי בעריכת העיתון היומי "אל-אתיחאד". חיידק הכתיבה מעולם לא עזבו, שירה כתב מנעוריו ופירסם שלושה קבצים בשנות השבעים והשמונים, אך אחר כך פנה בעיקר לכתיבה פובליציסטית ורצה להשפיע דרכה על דעת הקהל היהודית והערבית. הוא ניסה להקים עיתונים וכתבי עת בהם יוכל להביע את השקפותיו ובין לבין שלח מאמרים לכל העיתונים המרכזיים בעברית ולעיתונים ערביים בארץ ומחוצה לה. היו לו גם נסיונות פוליטיים קצרים שלא התממשו, במק"י וב"מרץ", אך שם לא היה כוחו, ותמיד חזר אל שולחן הכתיבה.

בכתיבתו, כמו גם בחייו היה, סאלם ג'ובראן הומניסט ואוהב אדם. הוא הירבה להשתמש במלים ובביטויים שבפי אחרים היו נשמעים כקלישאות, אך אצלו הם  יצאו מן הלב וחדרו אל הלבבות ונשמעו אותנטיים לגמרי – הומניזם וריאקציה, מהפכנות וקידמה, צדק ושוויון ואחוות עמים ומוסר ועוד כהנה וכהנה. הוא האמין בצורה עמוקה, ויש שיאמרו נאיבית, באפשרות שהערבים יחיו בשוויון אזרחי מלא במדינת ישראל, שתהיה גם דמוקרטית וגם תענה על המאוויים הלאומיים של העם היהודי ובצידה מדינה פלסטינית ריבונית, תוך יצירת היכרות אמיתית והכרה הדדית בזכויות וגם בסבל של שני העמים. כך, הוא היה מן הראשונים שעסקו בצורה אינטנסיבית בהוראת השואה למורים ולתלמידים ערבים – תחילה בגבעת חביבה ואחר כך במרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגיטאות, ובמקביל, סיפר על הנכבה הפלסטינית לקהל היהודי. כילד ראה את שיירות הפליטים הפלסטינים שעברו ליד כפרו בדרכם ללבנון וחש אמפטיה כלפי כל אדם שנאלץ לעזוב את ביתו ואת מולדתו ולהפוך לפליט.

השכלתו הרחבה בספרות הערבית, העברית והעולמית, בהסטוריה ובמדעי החברה, התמצאותו בנבכי פהוליטיקה והאקטואליה, כמו גם לשונו העשירה, הפכו אותו למרצה מרתק ומבוקש בשלוש שפות. את חיצי ביקורתו הנוקבת לא היסס לשלוח לכל הצדדים. כך למשל, במאמר שפרסם באתר בשפה הערבית לפני כארבע שנים תקף את שליטי ערב על שאינם מעודדים תרגום יצירות מופת ועבודות מדעיות לערבית, מחשש שבני עמם יפקחו עיניהם להכיר תרבויות דמוקרטיות ומתקדמות, ואף ניבא כי פתיחות כזאת אכן תביא יום אחד למפלתם של השליטים: "אם נצליח להוסיף לדורות הבאים אהבה לידע ולקידמה מדעית ויכולת להפיק תועלת מכל תרבות, ואם נעודד אותם ללכת בדרך המדעית, נוכל להניח יסודות, לא רק להתעוררות מדעית ותרבותית התואמת את העת המודרנית והתפתחויותיה המסעירות, כי אם גם נניח בנוסף יסודות להפלת השלטונות המפגרים הקיצוניים הנפסדים אשר שולטים על מדינותינו הערביות וממלאים את עמינו ברעב, השפלה וקלון".

אני מניחה שליבו, שנחלש בשנה האחרונה, שש אל מול המראות של עמי ערב הקמים על מדכאיהם, ובה בעת נעצב נוכח ההרג והאכזריות המלווים את ה"אביב הערבי".  

חייו לא היו קלים, אך תמיד שמר על אופטימיות ותמיד היה מוכן להיאבק על אמונותיו ועל דרכו, גם כשהמציאות היתה מאכזבת וגם כשאחרים היפנו לו עורף. אולי לאחר מותו יימצֵא מי שיאסוף את מאות המאמרים שכתב במהלך חייו וישרטט את דיוקנו של הומניסט חסר תקנה, שחי בעולם סוער והלך לעולמו טרם זמנו.

פורסם ב"זמן הירוק" 29.12.2011

 

 

 

כתיבת תגובה