אוק 222011
 

דברים בערב עיון  במוזיאון האצ"ל  19.12.2007

 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה למרד גיטו ורשה במלאת לו שנתיים, בה השתתף גם אבי ז"ל חיים לזר.  וכך כתב: "על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע… באותה שנה הוא פגש שלושה חברי בית"ר שהשתתפו במרד – אדם הלפרין (הרתאן) שהלך לעולמו לפני כשנה, פלה פינקלשטיין תיבדל לחיים ואדם בשם נתן  ולדבריו "הם גוללו לפנינו את האפופיאה הנהדרת של הארגון הלוחם הבית"רי בגיטו ורשה אשר כלל בשורותיו גם מאות צעירים שלא מתוך התנועה" – כך כתב לזר במאמר בעיתון המשקיף ביום 23.4.48 במלאת 5 שנים למרד. מאז לא עזבה אותו תחושת השליחות והדחיפות למצוא אנשים, לאסוף עדויות ולכתוב את קורות המרד.

אלא שהעלייה לארץ, בניית משפחה, פרנסה וכמה ספרים אחרים שכתב בשנות החמישים – ביניהם ספר אוטוביוגרפי על קורותיו בגיטו וילנה – חורבן ומרד, כיבוש יפו על ידי האצ"ל והפריצה למבצר עכו, וסיפור העפלת אף על פי, עיכבו את הכתיבה לעוד עשור. בינתיים הופיעו כמה ספרים על מרד גטו ורשה והוא התקבע בזכרון הלאומי כאחד מגילויי הגבורה הייחודיים של יהודים בתקופת השואה, אלא ששמו של הארגון הביתרי נפקד לגמרי מן השיח הזה. לזר החל באיסוף מסודר של עדויות בוסף שנות החמישים. הנושא קיבל תנופה ודחיפות לאור משפט אייכמן שהתקיים בשנת 1961.

עדויות לוחמי המרד אנטק צוקרמן וצביה לובטקין העלו את חמתו של אבי. צביה סיפרה כי לאחר פרוץ המרד הם גילו בונקר שהיה שייך לרביזיוניסטים, ואז נודע לה ולהם, שהיה קיים גם ארגון לוחם רביזיוניסטי. לזר התקומם וכתב:

איזו נדיבות לב! ואיזה שקר משווע! לא זו בלבד שידעו על קיום הארגון קודם לכן, אלא גם הופיעו כרוזים משותפים עליהם היו חתומים שני הארגונים. הם גם קיבלו נשק ותרופות מהארגון שלנו והתנהל מו"מ על מיזוג הארגונים זמן רב לפני פרוץ המרד. אך לצרכים מפלגתיים כנראה, ובוודאי לצרכי פרסומת אישית, הרי בעדותה במשפט היא מספרת שרק לאחר מכן נודע להם על קיום ארגון כזה.

מייד החלה התרוצצות כדי להביא אל דוכן העדים גם איש ביתר שהיה במרד, וההחלטה נפלה על ד"ר דוד וודובינסקי, רופא פסיכיאטר שהתגורר באותה עת הארה"ב. הוא היה אמנם הביתרי הבכיר ביותר שניצל מגטו ורשה, אך לא היה שותף בלחימה שכן היה איש פוליטי והתגלגל במחנות ריכוז וסבל תלאות רבות. בלחץ של דב שילנסקי, בגין ואחרים הובא וודובינסקי ארצה במהלך המשפט ונקרא להעיד, אלא שהיתה אכזבה מכן כי הוא בחר לדבר על מה שראה כרופא במחנות (נושא חשוב כשלעצמו) ולא על האצ"י. לזר גבה ממנו עדות ופרטים ככל שהיה לאל ידו לספק. בין השאר הוא סיפר על הלוחם הראשון שנהרג ע"י הגרמנים בגיטו ורשה. היה זה הבית"רי סטפן וולדיסלב, שניסה להבריח נשק אל תוך הגטו, נתקל בגרמנים בשעריו, החל לירות עליהם, פצע שניים מהם והיתר ברחו תוך שהם יורים עליו ופוגעים בו פגיעת מוות. עד שבאו גרמנים אחרים לקחו חבריו את גופתו וקברוה. ביום השלושים למותו הוצבה מציבה על קברו עליה נכתב: פה נטמן סטפן וולדיסלב שנפל במלחמה עם הגרמנים. זה היה ב- 1942. על ה-ZZW אמר שהוקם לפני האי"ל ומנה כ-400-500 לוחמים, כמעט אותו מספר של הארגון הכללי, האי"ל, והיה מצוייד הרבה יותר טוב ממנו, אנשיו היו בחלקם חיילים לשעבר בצבא הפולני ובעלי נסיון.

בחודש מאי 1962 הגיע לידי לזר מאמר שהתפרסם בעיתון פולני מאת אדם שלא היה ידוע לו עד אז – תדיאוש ברנרדצ'יק, המספר על הזז"ו ואומר כי הוא היה ארגון המחתרת הראשון שהוקם בגטו. חודשיים אחר כך יצאה אמי ז"ל חיה לזר לוורשה בעקבות כותב המאמר. היא היתה דוברת פולנית שוטפת ועבדה בעיתון חרות. אייזיק רמבה, שהיה מיודד עם השגריר הפולני השיג עבורה ויזה של עיתונאית שהתקבלה במהירות מפתיעה והיא נסעה לבדה.

הימים ימי המלחמה הקרה ומסך הברזל. אמי שהיתה צעירה תוססת ואפילו הרפתקנית נפגשה במהלך ביקורה עם עשרות אנשים, עם חלקם בסתר, תוך שהיא נתונה במעקב צמוד של שירותי הבטחון המקומיים. היא נפגשה בעיקר עם אנשי "ימין" שחלקם ישבו בבתי הסוהר הפולניים ועדיין היו נתונים במעקב לאחר צאתם. שני האנשים המרכזיים שפגשה אז ואשר שפכו אור על פעילות הארגון היו הנריק איוונסקי, איש המחתרת הפולנית א.ק. שסייעה לארגון הביתרי וברל מרק, מנהל הארכיון היהודי הראשון בורשה, אשר שוחח איתה רק בעת שהלכו לטייל בפארק ואחר כך גם צייד אותה במסמכים ובעדויות חשובות. ב-17 באוגוסט 62, לאחר שובה כתב לזר ביומנו: "כעת מתחילה העבודה העיקרית הקשורה במיון החומר, תרגומו מפולנית לעברית ועצם עבודת הכתיבה – עבודה רבה מאד, קשה ואחראית מאד, והזמן קצר והמלאכה מרובה".

למה הזמן קצר? הוא שם לו למטרה לסיים את הספר עד אפריל 1963 מועד ציון עשרים שנה למרד. הוא גבה גם עדויות בארץ ושניהם עבדו ערב ערב. אני זוכרת את תקתוק מכונת הכתיבה בבית לילות ארוכים, את שניהם יושבים ליד שולחן הכתיבה, אמא מתרגמת מפולנית, שניהם קוראים באידיש ואבא בידו השמאלית כתב ידו המיוחד רושם הערות.

לזר פנה להנהלת תנועת החרות בבקשה לסייע ולארגן אירועים מיוחדים לרגל מלאת עשרים שנה למרד. ד"ר שופמן אכן הצליח להעביר החלטה להקמת ועדה לציון יום השנה ה-20 ולקיום עצרת גדולה. בדצמבר 1962 נסע אבי לורשה במסגרת משלחת של ארגון הפרטיזנים לכנס בינלאומי של לוחמים אנטי נאציים. "אני מקווה שאצליח לגלות עוד מספר פרטים על הזז"וו ולהכניסם לספר" כתב.

האמינו או לא – בתוך כשבעה חודשים השלימו חיים וחיה לזר את הספר, שיצא לאור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בניסן תשכ"ג ועליו מצוין כי הוא בהוצאת הוועדה שליד תנועת החרות. אין זה ספר נקי מפגמים, היום כהסטוריונית אני יכולה כמובן לשפוט אותו בעיניים אוביקטיביות ולא רק רגשיות. אולם הוא מסתמך כולו על מסמכים ועדויות, חלקן מוצלבות ומאומתות ע"י מקורות שונים. אבי עצמו כתב בהקדמה: "הנסתרות והמוסתרות בפרשה זו הן עדיין רבות. בוודאי יהיה צורך במחקרים נוספים ובוודאי תעבורנה עוד הרבה שנים עד שסיפור הוד-נורא זה יסופר במלואו ובשלמותו – אם יסופר".

תקצר היריעה כאן לתאר את ארבעים השנים הנוספות בהן בילו הורי במאמץ מתמשך בלתי נלאה לצרף מסמך למסמך, עדות לעדות, ולפרסם במשך השנים פרטים חשובים נוספים בסידרת החוברות של מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים. אני עצמי נסעתי עם אמי לפני כעשור שנים לפגישה עם הגב' אליציה קצ'ינסקה שהתגוררה במוראנובסקה בצד המספרים הזוגיים והיתה עדה לדגלים המתנוססים על גג הבית בצד השני של החומה ואחר כך לשריפת הגיטו וכתבה על כך ספר בעת שמלאו לה למעלה מ-80. אבי גילה גם את דוד לנדאו באוסטרליה ועודד אותו לכתוב את זכרונותיו . ביום פטירתה של אמי בפברואר 2003 היו פרושים על שולחנה ניירות ותיקים הקשורים לזז"וו היא חלמה להוציא מחדש מהדורה מתוקנת ומורחבת של הספר מצדה של ורשה, ואף לתרגמו לפולנית. אני שמחה שאחרים ממשיכים את המפעל הזה  ובטוחה שהאמת תצא לאור. לאחרונה פנתה אלי הוצאת ספרים מפולין בבקשה לתרגם את הספר לפולנית. שם יש התעניינות עצומה בקרב הדור הצעיר במה שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמיוחד ביהודי פולין.

אני שמחה שפרופ' ארנס לקח על כתפיו את המשימה והוא עושה זאת בחריצות רבה.

אני בוחרת לסיים את דברי באזכור מאמרו הידוע של אחד העם על משה, הדן במתח שבין מיתוס לאמת הסטורית. לדעתי אין צורך, ואני מאמינה גם שאין כוונה, לנפץ את המיתוס של מרדכי אנילביץ ואנשיו ושל מרד גטו ורש/ה ב"מצדה" המודרנית. הפרטים כבר אינם חשובים, וככל שיחלפו השנים הם אף יאבדו מחשיבותם. עצם העלאת נס המרד בתנאים הבלתי אפשריים ההם היא הבסיס עליו נבנה המיתוס. לא נראה לי שהעוסקים כיום כמלאכת חשיפת האמת ההסטורית רוצים להחליף מיתוס במיתוס ולמחוק שותפים אחרים. השאיפה היא לחשוף את האמת, להציג אותה, להעשיר את הסיפור ולעשות צדק עם אותם לוחמים אלמונים.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות