לחיות עם הסכסוך, על ספרו של דניאל בר-טל

שרה אוסצקי-לזר

דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך: ניתוח פסיכולוגי של החברה היהודית בישראל,  סדרת "תמונת מצב" בעריכת גבריאל שפר, כרמל ירושלים,  414 עמ'.

 

פרופ' בר-טל איננו הראשון שמשכיב את עם-ישראל על הספה, אך הוא עושה זאת בשיטתיות, ביסודיות ובצורה משכנעת, שאיננה מותירה מרחב גדול לפקפוק באשר למצבו הקריטי של החולה. בספר מלא וגדוש הוא מסכם עשרות מחקרים מדיסצפלינות שונות, שנערכו לאורך שנים, ומזקק בעבורנו את הטראומות, הפחדים, האמונות והאתוס שפיתחה החברה היהודית בישראל ביחס לסכסוך בתוכו היא חיה, סכסוך שהוא דומיננטי וחובק-כל ומעיב ומעיק על כל תחומי חיינו. הוא עושה גם שימוש בספרות, בשירה ובקולנוע, בהצהרות מנהיגים, עיתונות ותקשורת כדי להוכיח את מה שכולנו אולי יודעים, אך מתקשים להגדירו: כדי ללמוד לחיות עם הסכסוך פותחה כאן במשך דורות מערכת אינדוקטרינרית מגוננת של אמונה בצִדקת הדרך ובמוסריותה ושל דה-לגיטימציה של האויב; כדי לשרוד ולעמוד מול האיומים  התפתחו כוחות פסיכולוגיים-חברתיים רבי עוצמה, המעצבים את ראיית הסכסוך ומכתיבים לא רק את התפיסות והעמדות, כי אם גם את ההחלטות ואת דרכי ההתנהגות של החברה כולה (עמ' 340). טיפוח פטריוטיזם, קריאה לאחדות ולהשגת בטחון, הצגת השאיפה לשלום בצד האדרה עצמית ותפיסת עצמנו כקורבן מהווים בסיס להיווצרותה של "תרבות הסכסוך" (עמ' 331). "מדהים עד כמה רבים מן המעורבים בסכסוך מסוגרים ומקובעים בתפיסתם אותו, בעוד שגישתם לסכסוכים אתניים קשים המתרחשים במקומות אחרים בעולם היא הרבה יותר פתוחה ושקולה", מֵלין המחבר בראשית דבריו (עמ' 16) ומציג מודל בהיר של התמודדות עם סכסוכים בלתי נשלטים, הנשען על תשתית ממוסדת של רפרטואר פסיכולוגי-חברתי משותף (עמ' 32).
מנטליות המצור למשל, נובעת מן ההתנסות ההסטורית היהודית של שנאה, רדיפה ואנטישמיות, תחושת "העולם כולו נגדנו", שהגיעה לשיאה בשואה, והיא מושרשת עמוק בכל שכבות הציבור ומחוזקת שוב ושוב על ידי הדגשת תחושת האיום התמידי בו נתונה ישראל. תרבות ההנצחה והפולחנים והטקסים הקשורים בה משמשים להעברת מסרים ערכיים ו"נתפסים כאמצעים מוסכמים להפגנת אחדות לאומית, סולידריות ומחויבות לערכי היסוד הקולקטיביים" (עמ' 154).
אמונות הבטחון משחקות אף הן תפקיד מהותי במצב הפסיכולוגי הלאומי. למעלה ממאה שנה נתונים תושבי ישראל כפרטים וכקבוצה בתחושה של איום קיומי ולפיכך נתפסות המלחמות כהכרחיות וכמעט כל יהודי ישראלי מאמין "שאילו היתה ישראל נוחלת תבוסה במלחמות אלה היה מתרחש חורבן בית שלישי שתוצאותיו אפוקליפטיות. לכן, מבוססת תפיסת הבטחון על ההבנה שלישראל אין הזדמנות שנייה, אלא עליה לנצח בכל מחיר" (עמ' 249). אנו גם תופסים את בעיות הבטחון שלנו בעוצמה רגשית גבוהה ובטוחים כי הן ייחודיות, חמורות, מיידיות ואינן ניתנות להשוואה לשום מדינה אחרת. קשר הדוק ומיוחד במינו קיים בחברה היהודית בין אידיאולוגיה פוליטית ציונית, דתית ולאומית לבין אמונות הבטחון. התומכים במפלגות ניציות נוטים להאמין שהסיכויים למלחמה גבוהים יותר מן הסיכויים לשלום והם פשרנים פחות בכל הנוגע לפתרונות הפוליטיים – ולהיפך (עמ' 265).
זר לא יבין זאת. כיצד אומה כה מתקדמת טכנולוגית, בעלת צבא מהחזקים בעולם ויכולת גרעינית, מודאגת כל כך מאיומי שכנותיה? אלו חששות אמיתיים, אומר בר-טל, היהודים הישראלים באמת ובתמים מאמינים כי העולם אינו מקום בטוח עבורם. זו איננה תכונה גנטית כמובן, אך היא תוצאה של למידה וחיברוּת: "כל ההסטוריה שלהם כפי שהם זוכרים אותה מנחילה להם את חוסר הבטחון הזה, והיא גם מדגישה אותו: זהו המסר העיקרי של הזכרון הקולקטיבי של הגולה, זהו הלקח המרכזי של השואה … כך מַבנה הסביבה החברתית את תחושת חוסר הבטחון ואת אמונות חוסר הבטחון הנובעות ממנה, מטפחת ומחזקת אותן בכל המנגנונים והמוסדות העומדים לרשותה" (עמ' 272). הפחד דומיננטי ומעיב על התקווה, גם כאשר מתחיל תהליך של משא ומתן ומסתמן סיכוי להסדר שלום.
זוהי תמונה קשה וקודרת, האמנם אין סיכוי לצאת ממעגל הקסמים הזה? האמנם נדון כל נסיון לפיוס עם אויבינו לכשלון בשל התשתית הפסיכולוגית הנוקשה והמקובעת הזאת, שמצריכה דורות של טיפול ופירוק? ועוד לא אמרנו דבר על הצד השני, שהמחבר מתנצל שוב ושוב על שאיננו עוסק בו כלל.
בר-טל אינו מוכן להרים ידיים. הוא מצטט מספרו של אריק פרום "מהפכת התקווה": "מי שתקוותו מועטה מוכן להסתפק בנוחות או באלימות; מי שתקוותו חזקה מבחין באותותיהם של חיים חדשים ומוקיר אותם, והוא מוכן בכל רגע לסייע ללידתו של מה שהגיע זמנו לבוא לעולם" (עמ' 299).
בפרק העשירי הנקרא "מסכסוך בלתי-נשלט לפיוס" מציע בר-טל הַמשגה כוללת לתהליך של התפייסות, כתנאי הכרחי להשגת שלום. אין זה תרגיל בתורת פתרון הסכסוכים, אלא ניתוח של השינויים הפסיכולוגיים שעלינו לעבור כקולקטיב כדי ליצור תרבות שלום. זהו פרק מאיר עיניים לכל מי שמתיימר לצעוד בנתיב הזה – בין אם הוא פוליטיקאי שבאמתחתו מדיניות לפתרון הסכסוך ובין אם הוא פעיל באחד מארגוני השלום, שכוונותיהם טובות אך לרובם אין כלים להתמודד עם החומות הפסיכולוגיות הגבוהות הללו בקנה מידה לאומי. השגת ההתפייסות מצריכה שינויים במכלול האמונות החברתיות שנוצרו במהלך הסכסוך. קשרים כלכליים ותרבותיים, התנצלות, תשלום פיצויים, כתיבת הסטוריה משותפת, מפגשים בין הקבוצות, פעילות של ארגונים בלתי ממשלתיים, תיירות, חינוך, פרויקטים משותפים – הם רק חלק מן ההצעות המעשיות לתיקון הלבבות. חשוב לציין כי חלק מהחברה הישראלית כבר עשה בשלושת העשורים האחרונים צעדים משמעותיים בכיוונים אלה. בר-טל אכן מדגיש כי השינוי מתחיל תמיד בקבוצה קטנה, שתפקידה לשכנע חלקים נרחבים בחברה, וגם את מנהיגיה, כי זו הדרך הנכונה והצודקת (עמ' 338). השינוי יתרחש רק אם שני הצדדים ייווכחו לדעת כי פתרון הסכסוך נושא פרי וכדאִי.
אף כי זהו תהליך ממושך, המחייב מהפך עמוק בתפיסות עולם וישנן קבוצות חזקות הפועלות נגדו – הוא ייתכן ואפשרי. למרות הפסימיות המאפיינת חלקים נרחבים של הספר – ניתן לשאוב מעט אופטימיות וחיזוק מעמודיו האחרונים, וכדאי להגיע אליהם.

כתיבת תגובה