פבר 122012
 

שרה אוסצקי-לזר ומצטפא כבהא, ארגון "ההגנה" בעיני הערבים חיקוי שלא הצליח

המאמר להלן פורסם ב: דני הדרי (עורך) "חומת מגן: משונים שנה לארגון ההגנה", עלי זית וחרב ד' 2002 ע"ע .303-342. הוא עוסק בדימוי שהיה לארגון ה"הגנה" בעיני הערבים בתקופת המנדט וההשפעה שלו עליהם, ושואל מספר שאלות בהקשר זה, שלא תמיד מצאנו להן תשובות.

מבוא

ספרות מחקרית ענפה נכתבה בחמשת העשורים של קיום המדינה על תולדות ה"הגנה". נבחנו היבטים שונים של הארגון, מטרותיו, דרכי פעולתו, שורשיו החברתיים, הישגיו והשפעתו המתמשכת על צה"ל ועל החברה הישראלית, גם לאחר שהפסיק להתקיים. נושא שהוזנח כמעט לגמרי היה, כיצד נראתה ההגנה בעיני הערבים בארץ, כיצד השפיעה על התארגנותם הצבאית, האם שימשה מודל לחיקוי? האם היו נקודות חיבור בין ההגנה לבין הארגונים הפלסטיניים במלחמתם בעלת המטרה המשותפת – סילוק הכיבוש הבריטי מן הארץ? כיצד הציגה העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט את ההגנה ופעולותיה? ומאידך –  מה היו הנימוקים לשיתוף הפעולה של תושבים מקומיים עם ההגנה? האם היתה זו תופעה רחבה? האם נעשתה לשם בצע כסף או לעתים מתוך אינטרס משותף?   מאמר זה מנסה להשיב על חלק משאלות אלה, תוך הסתמכות בעיקר על מקורות ערביים. לצערנו, התמונה המצטיירת היא חלקית בלבד בשל מיעוט המקורות הכתובים והחיים, ובשל חוסר נגישות לחלק גדול מן המקורות שאולי מכילים תשובות מפורטות יותר. רוב המקורות הערביים מתייחסים למחנה היהודי בצורה כוללנית ושופטים אותו כמיקשה אחת. רבים אינם עושים הבחנה בין ההגנה לבין ארגוני המחתרת היהודיים האחרים ואף לא בינה לבין הסוכנות היהודית ומוסדותיו האזרחיים של היישוב היהודי.

העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט הרבתה, באופן טבעי, לעסוק במתרחש בקרב היישוב היהודי וצפתה בחרדה בעלייה היהודית ובהתחזקות הצבאית של היישוב. הסוכנות היהודית מביאה לארץ חיילים ולא עולים, כתב "אל-ג'אמעה אל-ערביה" הירושלמי, שופרם הרשמי של החוסינים ושל המועצה המוסלמית העליונה, בכותרת ראשית באוקטובר2 1935.[1] כמוהו דיווח גם "אל-לוא" באותה תקופה, כי הסוכנות היהודית מתכננת להביא לארץ  20 אלף צעירים יהודים גרמנים, שרובם כבר קיבלו חינוך ואימון צבאיים[2]. 3התעצמות כוחם של היהודים עוררה לא רק חרדה, אלא גם רצון לחיקוי והאיצה תגובת נגד של התחמשות ואימונים צבאיים. מעיד על כך ההסטוריון בן התקופה, מוחמד דרוזה בספר זכרונותיו:

 

לפני מאורעות 1929 (בלשונו – ת'ורת אל-בוראק – מרד הכותל) דאגו היהודים לייבא נשק ולחלקו ליישוביהם למטרות שמירה והגנה. הם הקימו לשם כך את הארגון שקראו לו "השומר היהודי" ואימנו את חבריו אימון צבאי. ועדת שאו הדגישה בדו"ח שלה את חיוניות ההגנה  על היישובים היהודיים והשלטונות הבריטיים מיהרו לבצע את ההמלצה. הם מסרו למוח'תארים של היישובים ארגזי  רובים ותחמושת, כדי לחלק אותם תחת פיקוח ולפי הצורך, ומינו קבוצה של מאמנים שלימדו את הצעירים היהודים שימוש בנשק. היהודים ניצלו זאת עד תום. מאורעות אלההסבו את תשומת ליבם של הערבים לרמת הסיכון הגבוהה שהיתה בכוונות היהודים. הדבר הביא אחדים מהן לפתח את רעיון החימוש והמאבק והצורך לפתח את הרעיון להקים "תאי התנגדות קדושה" (ח'לאיא ג'האדיה")[3]. העיתונים כתבו כי יש להקים אגודות נוער ערביות, בדומה לתנועות הנוער הצבאיות למחצה שמקיימים היהודים, כדי להכין תשתית צבאית בקרב האוכלוסיה הפלסטינית לקראת היום בו יפרוץ עימות מזויין בין שתי הקהילות[4]. 4 תנועות הנוער היהודיות שימשו דגם מוצע לחיקוי גם בשנים מאוחרות יותר. העיתון אל-דפאע קרא לחברי תנועת הצופים הערבים להתגייס למניעת העלייה הבלתי ליגאלית של היהודים ולמנוע את פעולתם הקיצונית, כדבריו, של הצופים היהודיים והארגונים הצבאיים שלהם, נגד הערבים[5]. 5 ואכן, ידיעות של הלשכה הערבית בסוכנות, (שקדמה לש"י באיסוף ידיעות על הנעשה בקרב הערבים) סיפרו שקיימת תופעה חדשה של נסיון לארגן נוער פלסטיני ביפו ובטול כרם בצורה חשאית, לצורך אימונים בנשק ולהקמת משמרות שיעמדו מול המשמרות היהודיים[6].

עיתון פלסטיני שהופיע בדמשק בשנות השלושים המליץ אף הוא לוועד הפועל הערבי[7] 7ללמוד מדרכי פעולתם של היהודים, המאמנים את צעיריהם במסגרת אגודות ספורט, אשר יהפכו ביום מן הימים ליחידות צבאיות חמושות היטב. 8אפילו עיתון עיראקי, שדיווח על ה"מערכה בפלסטין", ציין את הארגונים הספורטיביים היהודיים כאחת מצורות הארגון הצבאי, המשמשת מסווה לאימונים בנשק ובכושר גופני ולהכנות למלחמה נגד הערבים. על הפלסטינים לארגן באותה דרך את הצעירים שלהם, לרשום אותם לארגוני הספורט השונים ולארגנם ולהכינם בדומה למה שעושים היהודים, המליץ העיתון[8].

אשר למקומה של ההגנה בהסטוריוגרפיה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט – הרי היא תופסת מקום חשוב בתיעוד  ובכתיבה ההסטורית על המאבק על הארץ בתקופת המנדט, ובמיוחד ערב מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל. בחלק מן הספרות הפלסטינית שנכתבה לאחר 48 מתוארת ההגנה כצבא סדיר לכל דבר, ובחלק אחר היא מופיעה כארגון טרור. בשני המקרים מודגש הקשר ההדוק של ההגנה עם הבריטים ונטען כי הללו עמדו לצידה וסייעו לה בנשק, באימונים ובהיערכות הפוליטית נגד הערבים. מיעוט מבין הכותבים גילה בקיאות טובה בנעשה בצד היהודי ובחלוקה האידיאולוגית למחנות פוליטיים וצבאיים, אך כותבים רבים בלבלו בין ההגנה לבין ארגונים צבאיים אחרים ולא הבחינו ביניהם, או שתארו את ההגנה כארגון הצבאי היחיד שפעל ביישוב היהודי.

הרקע החברתי

ערב הכיבוש הבריטי, היתה החברה הפלסטינית בארץ, כמו שאר החברות הערביות שהיו תחת השלטון העת'מאני, חברה נחשלת הן כלכלית והן חברתית. הכלכלה הפלסטינית הסתמכה בעיקר על ענפים חקלאיים, או על בתי מלאכה מסורתיים. המיגזר התעשייתי היה דל ביותר, אף הוא בעל צביון חקלאי, שמטרתו היתה סיפוק צרכי הפנים[9].( )1בשנת 1913 היו בארץ כ- 1500 בתי מלאכה ותעשייה זעירה, שרובם הופעלו בעבודה ידנית ובאמצעים פרימיטיביים. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מבני המשפחה בעלת בית המלאכה,( )2או מאריסים ששרתו, תמורת פת לחם, את בעלי האדמות מבני המשפחות העשירות והנכבדות[10].

לנחשלות הכלכלית היתה השפעה על הריבוד החברתי, על ערכי החברה ועל פתיחותה לשינויים. הקיטוב החברתי בין שיכבת המשפחות העירוניות הנכבדות והעשירות, לבין שאר האוכלוסיה, שהיתה ברובה כפרית, היה בולט ביותר. ערך מיוחד היה היחס לאדמה, שנתפסה כמקור כמעט יחיד לפרנסה וכן גם למקור סמכות וכוח. שכבת בעלי האדמות, "אל-אעיאן", (הנכבדים) היו בעלי השפעה וכוח פוליטי, שכן, עובדת היותם בעלי הנתח הגדול של האדמות החקלאיות ברחבי הארץ העניקה להם את הגושפנקה לשמש כדובריהם ונציגיהם של כלל התושבים בפני השלטון המרכזי[11]. בין הבולטות במשפחות אלה היו משפחות אל-חוסיני, אל-נשאשיבי ואל-ח'אלדי מירושלים, אל-ביטאר מיפו, טוקאן משכם, עבד אל-האדי וג'ראר מאזור ג'נין, אל-שוא מעזה ואל-שקיירי מעכו[12]. בני משפחות אלה החזיקו במישרות החשובות במינהל הציבורי בארץ, כמו מישרת המופתי של ירושלים, מושלי מחוזות, פקידים במינהל הטאבו או קאדים בבתי הדין השרעיים[13], עוד בשלהי התקופה העת'מאנית ואחדים מהם אף היו פקידים במוסדות הממשל בבירת האימפריה. המשפחות המובילות לא היססו לשחד פקידים עות'מאניים כדי לזכות במישרות רמות.

עם הכיבוש הבריטי והתבססות שלטון המנדט אחרי מלחמת העולם הראשונה,  הונהגה שיטת "הפרד ומשול" בתוך החברה הפלסטינית על ידי השלטון החדש. הבריטים למדו לנצל את שאיפותיהם של בני המשפחות הגדולות לקבל מישרות, השפעה ושררה, כדי להבטיח את הנאמנות והתמיכה מצד משפחות אלה לצעדים שנקט השלטון החדש. התומכים בבריטים קיבלו את המישרות הבכירות, ואילו המתנגדים להם נענשו על ידי הרחקתם מעמדות כוח משפיעות. דוגמא מובהקת לשיטה זו היתה הדחתו של מוסא כאט'ם אל-חוסיני מראשות העיר ירושלים ב- 1920 ומנוייו של ראע'ב אל-נשאשיבי במקומו[14] צעד זה סימן את תחילתו של עידן של יריבות ועוינות רבות שנים בין החוסינים לנשאשיבים, יריבות אשר ביתרה ושיסעה את החברה הפלסטינית כולה לשני גושים גדולים, שבראש כל אחד מהם בני המשפחות היריבות זו לזו[15] מאוחר יותר ידעו הבריטים לרצות את החוסינים, כאשר הביאו לבחירתו של בן המשפחה, חאג' מחמד אמין אל-חוסיני, לתפקיד המופתי של ירושלים ב- 1921, זאת, למרות שהוא לא היה כלל בין המועמדים לתפקיד רם זה[16].

הבריטים ידעו לנצל גם ניגודים אחרים, דוגמת הניגודים העדתיים בין מוסלמים לנוצרים, או ניגודים חברתיים בין פלאחים לעירונים ולבדואים. בנושא העדתי הם ניצלו בצורה בולטת את העדיפות הברורה שהיתה לנוצרים בהשכלה ובידיעת קרוא וכתוב. מרבית הפקידים הערביים שהשתלבו במינהלות השונות של ממשלת המנדט היו בני העדות הנוצריות השונות, למרות האחוז הנמוך שלהם בקרב האוכלוסיה הערבית, שלא עלה על 10%. תחילה קיבלו זאת המוסלמים באדישות, ואפילו בהבנה, אך עם העלייה הגדולה שחלה ברמת ההשכלה בקרב המוסלמים והעמקת המודעות הפוליטית בקרב כלל הפלסטינים, החלו להישמע קולות נגד הענקת מירב המישרות, המיועדות לערבים, דווקא לבני העדה הנוצרית. היה זה אחד הנושאים שנדונו בהרחבה בשיח העיתונאי הפלסטיני, שהתפתח באופן ניכר החל משנות השלושים[17].

עם זאת, לא התפתחו העימותים על רקע דתי ועדתי לממדים של קרע בתוך החברה הפלסטינית, מפני שהפעילים במוסדות, בארגונים ובמפלגות הפוליטיות ידעו לשמור על איזון ביחסים בין שתי העדות העיקריות המרכיבות את העם הפלסטיני, ולהדגיש יותר את המכנה המשותף הלאומי. במוסדות הלאומיים הפלסטיניים כמו הוועידה הלאומית, הוועד הפועל הפלסטיני והוועד הערבי העליון שוריינו תמיד מקומות לנציגי העדות הנוצריות השונות. כל מחנה מהמחנות הניצים, החוסינים והנשאשיבים, דאג לשבץ נציגים נוצריים במוסדותיו[18].

הוועד הפועל הפלסטיני היה הגוף הפוליטי המייצג הראשון של התושבים הערבים בארץ. הוא נוסד ב1920-, אחרי הוועידה הלאומית הפלסטינית הראשונה. נשיאו הראשון היה עארף אל-דג'אני, שכיהן בתפקידו חודשים ספורים. מחליפו היה מוסא כאט'ם אל-חוסיני, שקיבל את התפקיד לאחר שהודח, כאמור, מראשות עירית ירושלים בידי הבריטים. אל-חוסיני כיהן בתפקיד זה מ- 1920 עד מותו ב- 1934, ועם מותו התפרק הוועד הפועל. מספר חברי הוועד נע בין  28 ל- 40 חברים, אשר ייצגו את כל המיגזרים והעדות של התושבים הערבים בארץ. מרכזו היה בירושלים והאיש שריכז את פעולותיו בפועל היה ג'מאל אל-חוסיני, שהיה יד ימינו של המופתי ועורך הבטאונים של החוסינים[19]. הוועד ניסה, ללא הצלחה,  לקבל את הכרת השלטון כמייצג האוכלוסיה הפלסטינית, אולם במשך הזמן נוצרו דפוסים של יחסי גומלין ביניהם והשלטונות השתמשו בו לצרכיהם. כשנתיים לאחר פירוקו של מוסד זה, וכחודש ימים לאחר פרוץ השביתה הגדולה, במאי 1936 נוסד "הוועד הערבי העליון". היה זה גוף פוליטי, שאיגד בתוכו את הכוחות הפוליטיים השונים שפעלו עד אז בנפרד – מפלגות, ארגונים ומחנות. הוועד הורכב משבעה חברים – נציג אחד לכל מפלגה משש המפלגות שהיו פעילות אז והיו"ר חאג' אמין אל-חוסיני, המופתי של פלסטין ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, שהיתה הגוף הבכיר בקרב העדה המוסלמית. בספטמבר 1936, לאחר רצח אנדראוס, מושל מחוז הגליל, הוצא הוועד הערבי העליון מחוץ לחוק על ידי הבריטים, אך המופתי המשיך לשאת בתואר נשיא הוועד עד 1946, עת נוסד "המוסד הערבי העליון".  במירשם האוכלוסין המפורט שעשו הבריטים בשנת 1931 מנתה כלל האוכלוסיה בארץ  1,235,821 נפש, מהם  759,712 מוסלמים,  174,610 יהודים, 91,398  נוצרים ו- 10,101 אחרים[20].מספר אלה שהתפרנסו מחקלאות הגיע  ל440,000- מתוכם % 65 שהיו חקלאים בפועל והשאר מקבלי דמי שכירות מחקלאות או פועלים שכירים[21].

בנושא היחסים בין בני העיר לבני הכפר התגלעו חיכוכים ומריבות, שנוצלו היטב על ידי שלטונות המנדט. הבריטים טיפחו את שאיפותיהם של יושבי הכפרים לכרסם בכוחם ובהשפעתם של בני האליטות העירוניות. בהשראתה של בריטניה הוקמו, בראשית שנות העשרים, מפלגות, שהתיימרו לייצג את המיגזר הכפרי כמו "חזב אל-פלאח" (מפלגת הפלאחים) או "חזב אל-זראע" (מפלגת החקלאים)[22]. הללו חדלו להתקיים זמן קצר לאחר הופעתן בזירה הפוליטית, בשל חוסר האמון של הציבור הרחב כלפיהן[23]. גם הוועידות הכפריות שנערכו בתמיכת השלטונות הבריטיים בכפרים, דוגמת כנס שאורגן על ידי כמה ממנהיגי משפחת אל-מאדי בכפר אג'זם בכרמל הדרומי, לא נחלו הצלחה מרובה, ואף זכו לגינויים רבים על ידי ראשי התנועה הלאומית והעיתונות הפלסטינית[24].

המאבק בין העירונים לפלאחים הגיע לשיאו במרוצת המרד הפלסטיני בשנים 1939-1936. רוב אנשי החבורות המזויינות במרד ומנהיגיהן היו ממוצא כפרי. אחרי בריחת המנהיגות העירונית או הגלייתה על ידי הבריטים במחצית השנייה של שנת 1937, הפכו מנהיגי חבורות הפלאחים לאדוניה של האוכלוסיה הערבית בארץ. חלק מזעמם הופנה גם נגד מנהיגים עירוניים, שהתייחסו אליהם בעליונות. אותם מנהיגים עירונים סרבו לסור למרותם של פועליהם ועובדיהם מן העבר הלא רחוק, אשר באו מהכפרים לעיר כדי לחפש פרנסה, התגוררו בשכונות עוני בתנאי מחיה קשים ביותר, ועם התהפכות היוצרות היו למנהיגי המרד. תהפוכות חברתיות אלה גרמו לרבים מתושבי הערים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בארצות הערביות השכנות, עד יעבור זעם. כמה צעדים שנקטו המנהיגים הכפריים של החבורות אף החריפו את הניכור והעוינות בינם לבין העירונים, דוגמת הנהגת כיסוי הראש הכפרי, כופייה ועקאל, כלבוש של כלל הפלסטינים[25].

המתחים הללו, שנגרמו בזמן המרד, בין יושבי הערים לבין אנשי המיגזר הכפרי, חדרו עם הזמן גם לתוככי הכפרים. רוב מנהיגי המרד השתייכו בדרך כלל למעמד הכפרי הנמוך (כמו יוסף אבו דורה, תופיק אל-אבראהים, יחיא הואש, חסן סלאמה ואחרים) והם החלו להתנכל לבני המשפחות הכפריות העשירות כמו עבד אל-האדי, ג'ראר, שנטי, ארשיד, פאהום, זועבי, אל-אחמד ואחרות, ואף הוציאו להורג אחדים מבני משפחות אלה. הסיבות להוצאה להורג היו מגוונות: האשמות בשיתוף פעולה עם הבריטים או עם היהודים, סירוב לסור למרות מנהיגי המרד, או סכסוכים משפחתיים ומקומיים, שנעטפו בנימוקים לאומיים. חלק מבני המשפחות הללו, שבתחילת המרד היו בהנהגה (פח'רי עבד אל-האדי ונאיף אל-זועבי הם דוגמאות מובהקות לכך), הפכו את עורם בשל החיכוכים הפנימיים. במטרה להימלט מנחת זרועם של הפלאחים מנהיגי המרד הם גילו נכונות לפעול במשותף אפילו עם הבריטים. אחת התוצאות לכך היתה הקמת "חבורות השלום", (פצאאל אל-סלאם) – קבוצות מאורגנות ומזויינות שפעלו בחסות בריטית, במטרה להגן על הפלסטינים שהותקפו בידי המורדים. פעילותן של חבורות אלה היוותה גורם משמעותי בדיכוי המרד של 1936-39 והבסת הצד הפלסטיני בידי שלטונות המנדט. אולם את המחיר הכבד שילמה החברה הפלסטינית בקרעים ובשסעים חברתיים עמוקים ובהרס התשתית הכלכלית-חברתית. הצלקות והפצעים שנפערו בתקופה זו בתוך החברה, החיכוכים ונקמות הדם שלא הגלידו, השפיעו עליה עוד שנים רבות והחלישו אותה בשנים המכריעות של המאבק על עתידה של הארץ.

יחסי החברה הפלסטינית עם הישוב היהודי בתקופה הנדונה מאופיינים בדחייה הצהרתית של כל מגע עם היהודים, לעומת יחסים פעילים שקויימו בשטח, כמעט בכל תחומי החיים. ברמה העממית נפגשו יהודים וערבים במקומות העבודה, בחלקות אדמה שכנות, בשווקים ובמשרדים הממשלתיים, במשטרה הבריטית ובעיריות. המנהיגות הפלסטינית לא ראתה בעין יפה מגעים ומפגשים אלה, ואף הטיפה להחרמת היהודים, עסקיהם ומוצריהם[26]. לעומת זאת, עודדו מנהיגות הישוב היהודי והסוכנות היהודית מגעים אלה, ואף כיוונו את הגופים היהודיים השונים לחדור למעמקי החברה הפלסטינית, כדי להיטיב להבינה. חברו כאן הן רצון כן להכיר את השכנים הערבים והן נסיון לחדור לשורותיהם, כדי למצוא סוכנים ומשתפי פעולה בקירבם, שידווחו על ההתארגנות נגד הישוב היהודי ועל הנעשה בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית. גופים כמו הש"י (שרות הידיעות של ההגנה), הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית וההגנה עסקו בגיוס סוכנים ערבים מכל שדרות החברה הפלסטינית, ואף הכשירו אנשים שישמשו כמפעיליהם.[27] היהודים היטיבו לנצל את החולשות והניגודים בתוך החברה הפלסטינית: המצוקה הכלכלית, תופעת המחנאות, הניגודים הדתיים, היחסים בין המוסלמים לשאר המיעוטים הדתיים, יריבויות משפחתיות ומקומיות, שאיפת המשכילים לקבל מישרות בכירות במינהל הציבורי ועוד. ניצול מירבי של התופעות הללו הביא להקמת רשת ענפה של משתפי פעולה פלסטיניים עם ההגנה וארגונים יהודיים אחרים, אשר העדיפו את האינטרסים האישיים שלהם, על פני האינטרס הכלל-פלסטיני, והחלישו בכך את הכוח ואת כושר התמרון של עמם במאבק המכריע על הארץ.

המנהיגים הפלסטינים, ובמיוחד אנשי הוועד הפועל, היו מודעים לפעילות הגופים היהודיים השונים בקרב אנשיהם, אך לא להיקפה של התופעה. הם לא העלו על דעתם, ככל הנראה, אפשרות לפעילות נגדית דומה, היינו, גיוס סוכנים ומשתפי פעולה יהודיים כדי לאסוף ידיעות על הנעשה בקרב הנהגת הישוב וזרועותיו הצבאיות. אפילו פעולות של יחידים, שנקטו יזמה במישור זה נידחו על הסף. מלמדת על כך למשל, התכתבות מראשית שנות העשרים בין ג'מאל אל-חוסיני, מזכיר הוועד הפועל הפלסטיני דאז, לבין בנו של אחד מנכבדי אזור טול כרם. האחרון ביקש רשות מג'מאל אל-חוסיני לנסות להקים מגע עם פועלים יהודיים איתם נפגש בפרדסי משפחתו באזור עמק חפר. תשובתו של ג'מאל היתה דחייה מוחלטת של הרעיון, ואף איום בענישת כל ערבי שינסה לבוא במגע עם היהודים, אפילו מטרתו היא לשכנע אותם בצידקת העמדה הערבית ולגייס אותם לטובת המאמץ הערבי[28].( )28סיפור אחר המובא במסמכי הועד הפועל הערבי הוא סיפורו של עבדאללה אבו הנטש מהכפר קאקון, אשר היה פעיל לאומי ושינה את עורו, כשהחליט להצטרף כחבר לאחת האגודות הציוניות. הוא הגיש בקשה לאגודה הציונית בחיפה, אשר היפנתה אותו למועצת פועלי חדרה, שהיתה הישוב היהודי הקרוב ביותר לכפרו. מועצה זו דחתה תחילה את בקשת ההצטרפות שלו, אך היא חזרה בה לאחר לחץ שהופעל מטעם ראש עירית חדרה. ראש העיר הביא לידיעת המועצה את התחייבותו של אבו הנטש להעביר ידיעות על המתרחש בקרב הכפרים הערבים הסמוכים לעיר. הוועד הפועל הערבי קרא להחרים את אבו הנטש ופרסם ברבים את דבר הפיכתו ל"חבר בתנועה הציונית"[29].

כבר מסוף שנות העשרים דיברו על חברים בוועד הפועל ששיתפו פעולה עם התנועה הציונית. מניף אל-חוסיני, עורך העיתון אל-ג'מאעה אל-ערביה ואחיינו של המופתי, כתב בדצמבר 1929 שישנו חבר בוועד הפועל העובד למען הסוכנות היהודית ומדליף לה את תוכן הדיונים.( )30אל-חוסיני קרא לפעול לגילוי האיש ולהענשתו בכל חומרת הדין[30].עיון במסמכי המחלקה הערבית של הסוכנות מאותה תקופה מראה שאכן היה איש כזה, שכונה על ידי מפעיליו היהודיים בשם "עובד"[31]. סוכן חשוב אחר שכתב דוחות מפורטים כמעט מדי יום על המתרחש באזור טול כרם בתקופה הקריטית של 195-1939, היה ח'ליל ח'ורי, אחד מבכירי החברים בוועדה הלאומית בטול כרם. ח'ורי נהג לחתום על הדוחות בשם הבדוי "נג'יב" ואצל מפעיליו זכה לכינוי "חברוני"[32].  אנשי הסוכנות הצליחו לגייס גם עיתונאים בכירים, שישמשו מקור חשוב למידע על מה שהתרחש בקרב החברה הפלסטינית, ונכבדים מקומיים שפעלו לרכך את עוינות הציבור כלפי ההתיישבות הציונית, באזורים שהיו כפופים להשפעתם[33]. חשוב להזכיר כי חלק מאלה ששיתפו פעולה עם אנשי המוסדות היהודיים ראו בפעילותם שיתוף פעולה בין שווים ולא יחסי מפעיל-סוכן, כפי שסברו רוב מפעיליהם.[34]

פניה של החברה הפלסטינית בתקופת המנדט עוצבו על ידי שלושה גורמים מרכזיים,  שניים  מהם חיצוניים ואחד פנימי:

* המדיניות הבריטית הנוקשה, שהקשתה על פעילות פוליטית ועל התארגנות והכנה לקראת עצמאות;

* המאמצים הבלתי נלאים של התנועה הציונית להגשים את תכנית הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ, שכללו גם קניית אדמות בקנה מידה רחב וגיוס משתפי פעולה מקרב הפלסטינים;

* המבנה החברתי הפנימי, ובעיקר המנהיגות המסורתית-החמולתית, שהעדיפה את האינטרס החמולתי-מחנאי על פני האינטרס הלאומי.

שלושת הגורמים הללו בלמו את תהליך הפיכתה של החברה הפלסטינית לקהילה פוליטית מגובשת, בתקופה בה היא עמדה בפני מאבק קיומי חריף. זאת, בנוסף למצוקה הכלכלית הקשה ולרמת ההשכלה והמודעות הנמוכה של חלקים נרחבים בקרב החברה. כל אלה גרמו לליקויים בחוסן הלאומי של הפלסטינים, ובסופו של דבר לתבוסתם במאבק על השליטה בארץ.

החברה הפלסטינית במאבק

תחילתן של התנגשויות האלימות עם היישוב היהודי היתה בהתקפה נגד המושבה פתח תקווה, במאי 1921. ההתקפה תוכננה ובוצעה בהנהגת השיח' שאכר אבו כשכ, מנהיגם של הבדואים שישבו בין יפו, רמלה ופתח תקווה, ובהשתתפותם של נג'יב עבד אל-חי מטירה ועת'מאן שביטה מעזון. התקיפה נהדפה על ידי יהודי פתח תקווה, שגרמו אבדות כבדות לפלסטינים. השיח' אבו כשכ נכלא על ידי הבריטים באשמת פגיעה בסדר הציבורי וישב בכלא כשנתיים. רק התערבותם של מנהיגי הבדואים בנגב ותשלום פיצויים לאנשי פתח תקווה על הפגיעות ברכוש הביאו לשחרורו[35].

עוצמת התגובות של היהודים והבריטים להתקפה של אבו כשכ בפתח תקווה הביאה לרגיעה ביחסים בין הישובים היהודיים והפלסטיניים ולהפחתת האלימות לאורך שנות העשרים. אך שקט יחסי זה נקטע כתוצאה מאירועי 1929 והפנייה המחודשת של הפעילים הפלסטינים לכיוון השימוש באלימות. המאורעות החלו בהתנגשויות דמים  בירושלים סביב המחלוקת על סדרי התפילה של היהודים בכותל המערבי. המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסיני הובילה את מסע ההתנגדות לכל שינוי בהסדרי התפילה,  מסע שהתפתח במהרה למעשי איבה כוללים נגד היהודים גם בערים אחרות, בעיקר בחברון ובצפת, בהן התגוררו  יהודים לצד ערבים. עשרות  מן היהודים המותקפים נהרגו ואחרים נסו על נפשם. הבריטים הפעילו כוח צבאי רב כדי לדכא את המהומות, וכתוצאה מכך נהרגו גם עשרות ערבים. רכוש רב של שני הצדדים הושחת ונבזז. במשפטים שערכו השלטונות הבריטיים לאחר שוך הסערה, נמצאו יהודי אחד ושלושה ערבים אשמים בהסתה למהומות והוטל עליהם עונש מוות. מאוחר יותר הומתק עונשו של היהודי, ואילו שלושת הצעירים הערבים הוצאו להורג ב17- ביוני 1930. שניים מן הנדונים היו פועלים מחברון – עטא אל-זיר ומוחמד ג'מג'ם, והשלישי היה פקיד בעל השכלה גבוהה מפת, ששמו פואד חג'אזי. ההוצאות להורג עוררו סערה בקרב הציבור הערבי.

הפעולות שבוצעו בראשית שנות שלושים כמו ההתקפה על נהלל, 4.7.31 ; ההתקפה על כפר יהושע,  8.4.31; רצח יוסף בורנשטיין בבלפוריה, 16.1.32; ההתנגשות בכפר יחזקאל, 30.4.32; ואחרות, ניתנות להסבר גם על רקע פנימי-חברתי. באותה תקופה הובע חוסר נחת בקרב החוגים העממיים שהונהגו והוסתו על ידי שכבת בני המעמד הבינוני המשכיל, ה"אפנדיה", והעיתונאים. הם מאסו בשיטות השמרניות לטעמם ובדפוסי הפעילות המסורתיים של המנהיגות הסמי-פיאודלית מבני המשפחות הגדולות[36]. אנשים כמו אכרם זעיתר ואבראהים שנטי, היוו דוגמא אופיינית להתפתחות מנהיגות של הדור הצעיר באותה  תקופה. זעיתר, (1996-1909) יליד שכם, שאביו היה ראש העיר בראשית  המאה, למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות ועבד כמורה בתיכון בעכו ובמכללת אל-נג'אח בשכם. ב- 1930-1929 ערך את העיתונים הירושלמיים מראאת אל-שרק  (ראי המזרח)  ואל-חיאת (החיים). היה ממייסדי תנועת הצופים  הפלסטינית ומפלגת אל-אסתקלאל (העצמאות) ומן המארגנים  החשובים ביותר של שביתת 1939-1936. אבראהים שנטי, (1980-1910), שמוצא משפחתו מקלקיליה, גדל ביפו, בה צברה המשפחה נכסים רבים. אף הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בבירות והיה מקורב לחוגי מפלגת "אל-אסתקלאל" הפאן-ערבית. הוא יסד וערך את העיתון היומי "אל-דפאע", שיצא לאור ביפו    בשנים 1948-1934.  השניים, שכונו אז "קאדת אל-שבאב" (מנהיגי הצעירים), קראו לייסד אגודות ספורט וצופים, שיוכלו להקנות לצעירים הפלסטינים הזדמנות לפתח את כושרם הגופני, להתאמן בשימוש בנשק ולשאתו, כפי שעשו אגודות הספורט היהודיות "הפועל" ו"מכבי"[37]. הנסיונות לחקות את דפוסי הפעילות של היהודים התבטאו גם בתחומים אחרים. בשנות העשרים המוקדמות הודיע מוסא כאט'ם אל-חוסיני לנציב העליון על הקמת "הסוכנות הערבית בפלסטין", ודרש שיינתן לה מעמד דומה לזה של הסוכנות היהודית, שעל הקמתה מחו הערבים. 2ין שאר מטרותיה של הסוכנות הערבית מנה אל-חוסייני את הרצון והצורך לשתף את הערבים באדמיניסטרציה של הארץ[38].

אולם עיקר דאגתם של הפלסטינים היה מפני ההתארגנות הצבאית של היהודים, ומן הידיעות על התחמשותם בנשק והאימונים שעוברים צעיריהם.  אחת התגובות לכך היתה כינוסה של ועידה גדולה בשכם, 10 באוגוסט 1931 , תחת הכותרת "ועידת שכם  לחימוש הערבים ולטיפול בבעית התחמשות היהודים", שתדון ביתר פרוט להלן. "היוזמה נבעה מהחדשות אודות התחמשות היהודים", נכתב בעיתונות התקופה, "הוועידה ביקשה למחות על כך, שהיהודים השתמשו בנשק שסיפקו להם השלטונות הבריטים, בהדרכת קצינים בריטיים"[39]. צעירים חברי מפלגת אל-אסתקלאל, היפנו ביקורת נוקבת כלפי המנהיגות המסורתית משני המחנות החמולתיים הגדולים – החוסינים והנשאשיבים. שתי מפלגות כלליות פלסטיניות נוסדו באותה תקופה – מאתמר אלשבאב (קונגרס הנוער) בראשות יעקוב אל-ע'צין[40], ואל-אסתקלאל (העצמאות) בראשות עוני עבד אל-האדי[41], שהנהיג חבורה של משכילים נושאי רעיון הפאן-ערביות, דוגמת אכרם זעיתר, מעין אל-מאדי, צבחי אל-ח'דרא ואבראהים אל-שנטי. גם מנהיגי שני המחנות הגדולים ניסו לשנות את הצביון החמולתי שלהם באמצעות ייסוד מפלגות פוליטיות. החוסינים קראו למפלגתם "אל-חזב אל-ערבי אל-פלסטיני" (המפלגה הערבית הפלסטינית) והעמידו בראשה את ג'מאל אל-חוסיני, בן ממשפחתו של המופתי. ג'מאל  חוסיני (1982-1893) יליד ירושלים היה עורך בטאונם של החוסינים וחבר בוועד הערבי העליון    מטעם המפלגה.

מפלגתם של הנשאשיבים נקראה "חזב אל-דפאע אל-ערבי" (מפלגת ההגנה הערבית, אולי בהשפעת ארגון ה"הגנה" היהודי) ובראשה עמד בן המשפחה ראע'ב אל-נשאשיבי[42]. בנוסף לכך קמו מפלגות מקומיות דוגמת "חזב אל-אצלאח" (מפלגת הרפורמה) בירושלים, בראשותו של ד"ר חסין אל-ח'אלדי[43] ו"אל-כתלה אל-וטניה" (הגוש הלאומי) בשכם, בראשות עו"ד עבד אל-לטיף צאלח[44]. הקמת המפלגות ושינוי דפוסי ההתנהגות של המנהיגות לא הביאו לאיחוי הקרעים בחברה הפלסטינית, אלא דווקא הגבירו אותם. אחד האירועים שערער את היחסים והקשרים בין המנהיגות הצעירה, שרובה צמח מתוך המעמד הבינוני והנמוך, לבין המנהיגות הוותיקה, בני שכבת האעיאן (הנכבדים), היה פרשת מותו של עז אל-דין אל-קסאם והפיכתו למיתוס לאומי (ראה ביתר פרוט להלן). המנהיגים הבכירים לא נכחו בהלווית אל-קסאם והותקפו קשות על כך על ידי אכרם זעיתר, שכינה אותם בפומבי משתפי פעולה, פחדנים ואפילו פושעים[45].

תקופת השביתה הגדולה  (אפריל-אוקטובר 1936) היתה ההזדמנות הראשונה בה הצליחו המנהיגים הצעירים להכתיב למנהיגות הוותיקה מה לעשות. השביתה הביאה את שני המחנות המסורתיים להתאחד במסגרת ה"וועד הערבי העליון" בראשותו של חאג' אמין, אך אווירת האחדות לא ארכה זמן רב. בעקבות פניית ראשי מדינות ערב השכנות להפסיק את השביתה קראה המנהיגות הפלסטינית הבכירה לבני העם להיענות לכך ולהפסיק לשבות, למרות שלא הושגו כל פירות הנראים לעין. הדבר הביא לגל חדש של האשמות הדדיות ומתח רב בין מנהיגי הצעירים, שהתנגדו בכל תוקף לסיום השביתה, לבין המנהיגות המסורתית. אכרם זעיתר וחבריו כתבו מאמרים חריפים בעיתונות בהם גינו את המנהיגות הבכירה, שהעדיפה אינטרסים כלכליים פרטיים, כמו שיווק פרי ההדר מפרדסיהם, על פני האינטרס הלאומי. הנפגעים העיקריים מהשביתה היו בני המיגזר הכפרי, שמצבם הכלכלי הרעוע ממילא, הורע עוד יותר. הדבר הביא רבים מהם להצטרף לחבורות החמושות שהתארגנו ובישרו את חידוש המרד המזויין. בשלבי דעיכתו גרם המרד גם לשסעים עמוקים בתוך המיגזר הכפרי עצמו. מנהיגי החבורות המזויינות רבו ביניהם על ההנהגה ובנסיונם להשליט סדר פגעו ברכושם של התושבים, שלעתים אף סבלו מעונשים קולקטיביים מידי השלטונות הבריטיים בשל מעשי החבורות[46]. אנשי חבורות המרד הוציאו להורג אנשים שהתנגדו להם או שנחשדו על ידם בשיתוף פעולה עם הבריטים או עם היהודים. בני המשפחות של המוצאים להורג ביקשו לנקום את דם יקיריהם ויצאו בגלוי נגד אנשי המרד. כנאמר לעיל, בשיא התהליך הוקמו בתמיכה בריטית "חבורות השלום", קבוצות שנלחמו מבפנים נגד החבורות המורדות. כך הפך המרד בשלבי סיומו למלחמת אזרחים פלסטינית עקובה מדם והרסנית, שהתישה את החברה, שיסעה אותה ודלדלה מאד את משאביה הכלכליים, שהיו מרוששים מלכתחילה[47].

ההתארגנות הצבאית בקרב הפלסטינים עד ל"מרד הגדול"

בסוף שנות העשרים ובתחילת השלושים, החלו כאמור לעיל, להישמע ברחוב הפלסטיני קריאות לזניחת שיטות הפעילות של המנהיגות המסורתית של התנועה הלאומית, שהסתכמו בכתיבת מחאות, הפגנות ושיחות עם פקידי המימשל הבריטי בארץ. מנהיגות זו דאגה לא להכעיס יתר על המידה את הבריטים ולא להגיע להתנגשות חזיתית עימם. עד מאורעות אוגוסט  1929 היא הצליחה  להשקיט את הרחוב הפלסטיני ולמנוע התלקחות של התפרעויות והתרחשויות מקומיות, שצצו מזמן לזמן נגד השלטון הבריטי ונגד היישוב היהודי.  אולם כבר ב- 1919 הוקם ביפו ארגון מחתרתי בשם "אל-כף אל-סודא" (היד השחורה), שהחליף אחר כך את שמו ל-אל-פדאאיה (המקריבים את עצמם). הארגון היה קשור עם "אל-נאדי אל-ערבי" (המועדון הערבי) בירושלים, ונראה שתפקידו היה להוות זרוע מבצעת לתנועה הלאומית הפלסטינית במקרה שיפרוץ מרד בארץ. הארגון פעל בגלגולים שונים עד 1923 והיה נתון להשפעה מוחלטת של חאג' אמין אל-חוסיני, אך אין הוכחה ישירה לכך שהיה מעורב במאורעות של 1921 וכי הללו היו מאורגנים על ידו או על ידי ההנהגה הפלסטינית34.  ההתפרצויות של  1921 גונו על ידי ההנהגה המסורתית והיא המשיכה בהתנגדותה לשיטות פעולה אלימות כדרך להשגת מטרות פוליטיות עד  1929. מנהיגות זו פעלה עוד לפני המאורעות ואחריהן להרגעת הרוחות, וקראה להמונים לשקוט ולסמוך על הממשל הבריטי, שידאג להשלטת הסדר והבטחון בארץ. שלושה שבועות לפני פרוץ מאורעות 1921 פירסם המנהיג הפלסטיני הבכיר ביותר דאז, מוסא כאט'ם אל-חוסיני, ראש הוועד הפועל והוועידה הלאומית הפלסטינית[48], גילוי דעת, שבו כתב:

בהיותי בטוח בכוונות הטובות של בני עמי, אני פונה בזאת לכל איש לאומי להירגע ולפעול להרגעת הרוחות, בסמכו על ממשלת בריטניה הגדולה, שהתפרסמה בעשיית צדק ובאהבתה לנוחות ולרווחת האזרחים וקבלתם את זכויותיהם ורצונותיהם הלגיטימיים. בריטניה איננה ידועה כמדינה שמאכזבת את רצונות העמים, כי רצון העם נובע מרצון האל[49]. עם תום המהומות היה זה שיח' סלימאן תאג'י אל-פארוקי, חבר הוועד הפועל, אשר לקח על עצמו את תפקיד ה"מרגיע הלאומי". הוא פירסם גילוי דעת בעיתונות, שהופץ בין אנשי הכפרים, שבו נאמר:

אחי בני הכפרים הנכבדים, העצה הטובה היא עקרון חשוב בדת, ולכן אני פונה אליכם בעצה טובה, והיא לא להאמין לשמועות המעוותות המגיעות אליכם אודות הדיכוי הברוטלי של השלטונות את אחיכם ביפו. בהזדמנות זו אני מדגיש בזאת, כי הממשלה דואגת לבטחונכם, ללא הבדל. עליכם לבטוח בממשלתכם ובצדקת שאיפותיה לשמור על כבודכם, על חייכם ועל שמה הטוב. לכן, אני מייעץ לכם לשמור על השקט ולעסוק בענייניכם הרגילים, ולא להאמין לשמועות השקריות[50].

גורם נוסף שתרם לריסון המגמות המיליטנטיות שצצו בקרב צעירים פלסטינים היה קבוצת מדינאים בריטים פרו-ערבים שעסקו בשכנוע המנהיגות הפלסטינית לשמור על הסדר ולמנוע אלימות כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של התנועה הלאומית והצגתה כגורם שאינו כשיר לממשל עצמי.

העמדתם לדין של שלושה הצעירים הערבים שהואשמו בהשתתפות במאורעות של 1929 ובהרג יהודים בחברון ובצפת, על ידי בית משפט צבאי בריטי והוצאתם להורג ביוני 1930 היוותה מנוף למיפנה. בעקבות האירוע, החלה המנהיגות הצעירה לקרוא תגר על סמכותה של המנהיגות הפלסטינית הוותיקה, ולאמץ את דרך האלימות לשם השגת מטרות פוליטיות. הוועד הפועל ניסה אמנם לשכנע את הנציב העליון הבריטי לבטל את פסקי הדין והפעיל גם אישים ממדינות ערב לשם כך, אך ללא הצלחה. יומיים לפני ההוצאה להורג קרא הוועד הפועל לשביתה כללית, וביום הזכרון הארבעים לתליות החליט לקיים עצרת זכרון גדולה בעכו. אולם, בלחץ הממשלה הבריטית בוטלה העצרת ובמקומה התקיים רק טקס דתי.( )5גם ההכרזה על השלושה כגיבורים לאומיים וקביעת יום תלייתם כמועד זכרון שנתי לא קויימה, מה שהעיד על חולשתו של הוועד הפועל ואי יכולתו לעמוד מול הממשל הבריטי[51].  בתקופה שקדמה לאירוע זה, הנהיג אכרם זעיתר מסע נגד הוועד הפועל, ותאר אותו כבעל "רצון חלש ופחדנות מאוסה". זעיתר אמר כי הפלסטינים לא ישיגו דבר כל עוד שולטות בהם תכונות כאלה[52]. בראשית אפריל  1930 בישר זעיתר לקוראי עיתונו כי קבוצה של צעירים המסורים למולדתם החליטה להקים ארגון חדש, שייקרא "ג'יש אל-דפאע" (צבא ההגנה), אותו שם בו השתמשו היהודים לארגון הצבאי שלהם. תנאי הקבלה לארגון החדש היו כדלקמן: "יכול להצטרף למסע הגוף הזה כל מי שמוכן להקריב למען מולדתו מזמנו החופשי, ויש לו האומץ הדרוש לעבור כל קושי למען מולדתו פלסטין הקוראת לעזרה"[53]. חמישה ימים לאחר מכן שב זעיתר ודיווח כי מאז הכריז על הקמת צבא ההגנה, התנדבו לשורותיו כעשרים צעירים[54]. אולם זעיתר לא יכול היה להמשיך בגיוס, כי נעצר על ידי השלטונות הבריטים באשמת הסתה והקמת ארגון בלתי חוקי. ( )9היוזמה נקטעה באיבה והארגון לא הגיע לכלל פעולה. הנסיון להקמת צבא ההגנה הערבי אמנם לא צלח, אולם הוא יצר את הגרעין לתנועת צעירים, שהיטיבה לראות ולהבין מה קורה בישוב היהודי בתחום ההכנות למקרה של התנגשות צבאית בין יהודים לערבים. אותם צעירים קראו למנהיגות הערבית המסורתית לאמץ את מנגנוני הפעולה של מנהיגי התנועה הציונית, ולבני עמם קראו לאמץ את דרכם ופעולתם הלאומית של היהודים[55]. סביר להניח כי אפילו השם בו בחר זעיתר לכנות את הארגון הצבאי שניסה להקים, נבחר בהשראת שמו של ארגון "ההגנה" היהודי.

חברים שהיו חלק מגרעין הארגון שהתפרק ודגלו באידיאולוגיה פאן-ערבית, שבו והתארגנו באוגוסט 1931 לעריכת הוועידה הגדולה בשכם שכותרתה היתה "ועידת שכם לחימוש הערבים ולטיפול בבעיית התחמשות היהודים". מארגני הוועידה אמנם לא הצליחו להביא את המופתי להשתתף בה, אולם כן הצליחו למשוך אליה אישים מרכזיים כמו עוני עבד אל-האדי, עזת דרוזה, מניף חוסיני ועבד אל-קאדר אל-מט'פר. שני הראשונים ממנהיגי מפלגת "אל-אסתקלאל" והשניים האחרים ממקורבי המופתי. בדיוני הוועידה עלו חששות המתכנסים מפני הסכנה הטמונה בפעילות הצבאית היהודית.

משתתפים שונים הציעו לאמץ את דרכי הפעילות של היהודים ולפעול כמותם. השיח' צברי עאבדין מחברון הציע להקים צבא פלסטיני, שאת גרעינו ירכיבו חיילים וקצינים פלסטינים ששרתו בצבא העות'מאני. לדבריו "רק ברזל יכול לשבור ברזל", היינו – יש להתנגד לכוח ולנשק היהודי, באמצעות צבירת כוח ונשק על ידי הפלסטינים[56].( )10עבדאללה סמארה, נציג טול כרם, קרא לחמש את שבטי ערב אל-חוארת', שישבו באזור עמק חפר, כדי שיוכלו לעמוד בפני היישובים היהודים הסמוכים להם, בהם ניכרה פעילות צבאית אינטנסיבית. הנציג של שכם, ד"ר צדקי מלחס, הזכיר כי היהודים מנצלים ארגונים ספורטיביים ופעילויות ספורט שונות כמסווה לאימונים בנשק, והציע, שהפלסטינים ילכו באותה דרך ויקימו אגודות ספורט בהן ילמדו את הנוער את יסודות הגבריות ואימונים בנשיאת נשק ושימוש בו[57].  ההצעה להקים  צבא לא התקבלה, אולם הוחלט להתחיל בגיוס צעירים ואימונם, ולהציב בפניהם כמשימה ראשונה במעלה: מניעה בכוח של מכירת אדמות ערביות ליהודים[58].

וועידת החימוש בשכם 12היתה  ועידה עממית, שהשתתפו בה כ- 300 איש, מתושבי אזור שכם וג'נין ובסיומה הוחלט לערוך ועידה דומה, כלל ארצית, "שתעסוק בנושא המסוכן של חימוש היהודים והתגובות הערביות עליו"[59].  צמתם הגוברת של היהודים עוררה חשש כי הם מתכוננים למלחמה "אנו בטוחים שהיהודים מכינים את עצמם לקרב גדול", כתב העיתון צראט אל-מסתקים במאמר ראשי, הם קונים נשק ומתחמשים במגמה לחסל את הערבים[60].

הגרעין המוביל של מארגני הוועידה, ובראשו אכרם זעיתר, ואצף כמאל וממדוח אל-סח'ן, המשיך לפעול לקידום הרעיונות שהועלו בה, גם אחרי שהתפזרה. הם הפכו מאוחר יותר לחוליה מקשרת בין פעילי החבורות המזויינות, שנקטו בדרך האלימות, לבין המנהיגות הבכירה במוסדות הלאומיים ומערכות העיתונים, שהשפיעו רבות על דעת הקהל הפלסטינית[61]. ביטויים נוספים לבחירה בדרך האלימות הופיעו בזה אחר זה: בנאום ההספד לשלושת הצעירים שהוצאו להורג אמר עזת דרוזה, ממנהיגיה הבכירים של תנועת "אל-אסתקלאל" כי: "העצמאות של הארץ הזאת לא תושג אלא על ערימה של גולגלות של לוחמי הקודש (שוהדאא). אומה אשר לא מקריבה גברים ולוחמי קודש – אין ביכולתה להשיג עצמאות"[62]. בספטמבר 1930 פירסם העיתון החיפאי "אל-ירמוכ" קריאה ליציאה לג'האד, כדי לגאול את הארץ מפני הסכנות האורבות לה. הוא היפנה אותה "למסורים מבני האומה"[63]. חודש לאחר מכן, חזר אותו עיתון וקרא במאמר המערכת שלו להקים חבורות צבאיות מאורגנות, שיילחמו למען העקרונות ולא למען הכסאות[64]. בצל מסע זה של שלהוב הרוחות על ידי העיתונות הפלסטינית, החלה סידרה של פגיעות אלימות נגד מטרות יהודיות, שבוצעו בידי חבורות מחתרתיות ערביות. הללו הזדהו לאחר ביצוע הפעולות באמצעות כרוזים שהופצו ביישובים הערביים, וכך נחשפו לציבור.

הקבוצות הלוחמות העיקריות שפעלו באותה התקופה היו:

1. עצאבת אל-כף אל-אחדר (חבורת הכף הירוקה), בהנהגתו של אחמד טאפש מצפת. רוב פעילותה של קבוצה זו התרכזה סביב העיר צפת. מעת לעת פתחו אנשיה באש לעבר השכונה היהודית בעיר. כשהחלו הבריטים לעקוב אחרי טאפש הוא ברח לעבר הירדן, אך הוסגר לשלטונות המנדט במחצית שנת)16( 1930[65].

2. עצאבת אבו ג'לדה – בהנהגתו של מחמוד אל-חמד מכפר טמון בנפת ג'נין, הידוע בכינויו "אבו ג'לדה". איש זה פעל תחילה כשודד דרכים באזורי שכם, ג'נין וטול כרם. הוא זכה לפרסום רב בשל חוסר הצלחתם של השלטונות הבריטים ללכדו, והפך למיתוס לאומי, למרות שעיקר פעילותו היתה בתחום הפלילי. העיתונות הפלסטינית תארה בגאווה רבה ובפרוט את מעלליו ואת התחמקותו מן הבריטים[66]. באפריל  1934 נלכד והוצא להורג, מה שהוסיף לבניית האגדות סביב אישיותו ולהפיכתו לגיבור לאומי, שישמש אחר כך מודל לחיקוי על ידי אנשי החבורות המחתרתיות האחרות[67].

3. ג'מאעת אל-כף אל-אחמר (קבוצת הכף האדומה), היתה פעילה באזור טול כרם וקלקיליה ונודעה גם בשם "אל-שבאב אל-ת'ואר" (הצעירים המהפכניים). חבריה היו תלמידים ומשכילים מבני הנכבדים באזור. ביניהם ניתן להזכיר את בנו של ראש עירית טול כרם, סלים עבד אל-רחמאן, בנו של ראש עירית קלקיליה, אחמד אל-סבע וכן את טאהר חנון, בן למשפחה נכבדה מטול כרם[68]. קבוצה זו היתה בעלת מצע אידיאולוגי ברור יותר מזה של שאר הקבוצות שהוזכרו, והאוריינטציה שלה היתה פאן-ערבית. היא בלטה גם בשל היות חבריה בני המעמד הבינוני והגבוה, רובם בעלי השכלה אקדמית, במיוחד מן האוניברסיטה האמריקנית בבירות. האוניברסיטה היוותה באותן שנים חממה לפעילות לאומית ערבית ולקבוצות שדגלו בלאומיות לוקאלית, דוגמת "המפלגה הלאומית הסורית" בהנהגתו של אנטון סעאדה, שהחלה את צעדיה הראשונים בשנות השלושים. מפלגה זו ראתה בפלסטין חלק מסוריה הגדולה וניסתה לגייס לשורותיה סטודנטים פלסטינים שלמדו באוניברסיטה[69].

4. ג'מאעת אל-כף אל-אסוד, (קבוצת הכף השחורה) פעלה באזור הגליל התחתון ואנשיה היו ככל הנראה אחראים לביצוע הפיגועים ביגור, בבלפוריה ובכפר חסידים, שעקבות מבצעיהם הובילו לכפר צפוריה. הבריטים ביצעו כמה מעצרים בכפר וחלק מן העצורים נשפטו בפני בתי דין צבאיים. אחד מהם אף הוצא להורג ב-1932.[70] מאוחר יותר נודע כי לקבוצה זו היה קשר עם חבורתו של עז אל-דין אל-קסאם.

עז אל-דין אל-קסאם ופתיחת המרד הגדול

עז אל-דין אל-קסאם היה סורי במוצאו, יליד  1888, השתתף במרד הסורי נגד הצרפתים בראשית שנות העשרים ונרדף על ידי שלטונות המנדט בארצו. בעקבות זאת הגיע לארץ, השתקע בחיפה וקיבל מינוי של אמאם ומטיף במסגד "אל-אסתקלאל" בעיר. המינוי ניתן לו על ידי נשיא המועצה המוסלמית העליונה, חאג' אמין אל-חוסיני[71] ב-1928. הוא יסד סניפים של "אגודת הצעירים המוסלמים" בחיפה ובכפרי הסביבה, אותם ניסה לנצל להקמת גופים חשאיים שיעסקו בפעילות אלימה. מרבית המגוייסים היו פלאחים עניים, חסרי רכוש והשכלה, חלקם כפריים שעבדו בחיפה, התגוררו בשכונות הפחים שצמחו סביבה והתפרנסו מעבודות מזדמנות[72]. פעילותו של עז אל-דין אל-קסאם נודעה ברבים רק לאחר מותו ב- 1935. הידיעות היחידות שהיו עליו לפני שנהרג בהתקלות עם הבריטים היו של מקורות מודיעין של הסוכנות היהודית וההגנה. הללו עקבו אחר נסיונותיו לגייס צעירים ערביים לאגודות צבאיות מחתרתיות. כך, בדו"ח שנשלח מחיפה ללשכה הערבית של הסוכנות היהודית ב- 1935,  נאמר: "שיח' עז אל-דין אל-קסאם מסר באחת האסיפות כי נרשמו אצלו יותר ממאתיים צעירים טובים לארגון חשאי"[73]. בדו"ח אחר נאמר כי "שיח' עז אל-דין אל-קסאם נסע ירושלימה לאסיפת ראשי דת. כשחזר סיפר לידידיו שמלבד הפגישה הרשמית, היתה לו גם פגישה חשאית ובה הציע כל מיני הצעות. להצעותיו התנגדו כולם מלבד המופתי[74]. בדו"ח זה אמנם לא נאמר מה היו ההצעות שהציע קסאם, אך סביר להניח שהן עסקו בארגון חבורות מזויינות בקרב הצעירים הערבים, במטרה לפעול בדרך האלימות למען הגשמת מטרות פוליטיות. הערה מעניינת בסוף הדו"ח מציינת, כי הצעותיו של קסאם היו מקובלות על המופתי, אשר היה מצד אחד מנהיגה הבכיר של התנועה הלאומית הפלסטינית ומצד שני נשיא המועצה המוסלמית העליונה, ובתוקף כך האחראי על עבודתו של השיח' קסאם כאמאם. במסגרת התפקיד הראשון לא היה נוח למופתי לקבל את הצעותיו של קסאם בפומבי, כי הדבר יכול היה להקשות על יחסיו עם הבריטים, שעד אז נמנע מהתנגשות גלויה עימם. אולם בתוקף תפקידו הדתי יכול היה לתמוך בסתר בפעילותו של אל-קסאם, תחת הכיסוי של יחסי עובד-מעביד ובאמצעות העברת תקציבים לסניף החיפאי של המועצה המוסלמית העליונה ולמסגד אל-אסתקלאל בו עבד אל-קסאם. עז אל-דין אל-קסאם גם דאג לקבל אישור דתי פורמלי לפעולותיו האלימות, בצורה של "פתוה". הוא השיג ב- 1930 אישור לפעול בכוח נגד הבריטים והיהודים מן השיח' הסורי באדר אל-דין אל-תאג'י חסין, והקריא פתוה זו במסגד אל-אסתקלאל ובמסגדים בכפרים באזור חיפה[75].

השאלה המרכזית בהקשר זה היא, האם הפנייה לדרך האלימות וההתארגנות הצבאית המחתרתית היתה החלטה אסטרטגית של המנהיגות הפלסטינית הבכירה באמצע שנות השלושים, או שהיתה פרי יוזמה מקומית, כמו יוזמות קודמות שהופיעו בהבזקים ונעלמו במהירות? האם פעילותו של אל-קסאם היתה פעילות מקומית מוגבלת, שהוא לבדו החליט עליה וביצעה, או שהיא תוכננה באותם מפגשים שניהל בירושלים, ומומנה בתקציבים שנשלחו למסגד שלו על ידי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי ובהוראתו?

ההסטוריונים הפלסטינים חלוקים בשאלות אלה, ובמיוחד בדבר הקשר הישיר בין המופתי חאג' אמין אל-חוסיני לבין החבורות הצבאיות בכלל, וקבוצתו של עז אל-דין אל-קסאם בפרט. ההסטוריון מחמד עזת דרוזה גורס כי תנועתו של אל-קסאם היתה התארגנות מקומית של השיח' עצמו ומספר אנשים שפעלו איתו, וכי הקבוצה לא היתה קשורה לשום סיעה או גוש פוליטי מאורגן[76]. הוא מוסיף וטוען כי הקבוצה זכתה לתהילה גדולה רק לאחר נפילת מנהיגה ורוב חבריה ולכן, רבים מאנשי הקבוצות האחרות ייחסו לעצמם שייכות לקבוצת אל-קסאם לאחר מעשה, ואימצו את השם "קסאמיון" או "אח'ואן אל-קסאם" (אחי אל-קסאם), מבלי שהיה להם קשר ממשי לארגון זה[77].

אחדים מאנשיו של אל-קסאם שנשארו בחיים לאחר מותו, ניסו בתקופה מאוחרת יותר להקנות לקבוצה ממד רעיוני-אידיאולוגי. אחד מהם, אבראהים אל-שיח' ח'ליל, כתב שנים רבות לאחר מכן בכתב העת "שאון פלסטיניה" (עניינים פלסטיניים) כי: "הפעילות של החבורה בתחילת דרכה דמתה באופיה לפעילות המחתרתית של המוסלמים בראשית האסלאם – הם היו מגייסים לשורותיהם רק את אלה שבטחו בהם בצורה מוחלטת".[78] על אף מספרם המועט של אנשיו, חילק אותם אל-קסאם לקבוצות קטנות, שעל כל אחת מהן הטיל משימה. קבוצה אחת היתה אחראית לאיסוף תרומות, אחרת קיבלה אחריות על האימון הצבאי והחימוש ועל קבוצה שלישית הוטל לערוך מעקב אחרי הפעילות הצבאית של הבריטים והיהודים[79]. מה היו מטרותיו של אל-קסאם כאשר יצא מחיפה לכיוון השומרון? האם תכנן להטיף ולקרוא למרד כללי? האם ההתנגשות עם הבריטים היתה מתוכננת? האם העריך נכונה את מידת כוחם של הבריטים ושל היהודים, נגדם הטיף להיאבק? עד היום אין תשובות ברורות וחד משמעיות לשאלות הללו. מה שברור הוא, שההתנגשות עם הבריטים קרתה קודם לעיתוי שתכנן אל-קסאם, דבר שלא איפשר לו למצות את תכניותיו המקוריות. קסאם ואנשיו רצחו קצין משטרה יהודי בשם רוזנפלד בראשית נובמבר 1935, כתגובה על גילוי חביות התחמושת בנמל יפו, שנועדו לחימוש הישוב היהודי (ראה להלן). גילוי הנשק והתחמושת עורר סערה בקרב הציבור הערבי, ואל-קסאם פנה בהצעה למופתי לחדש את הפעילות הצבאית של הפלסטינים נגד היהודים. המופתי סרב ואז החליט אל-קסאם לבצע פעולות בעזרת קבוצת תומכיו הקרובה[80]. בעקבות הרצח פתחה המשטרה הבריטית במירדף אחר הקבוצה וב- 21 בנובמבר איתרה אותם ליד הכפר יעבד וכיתרה אותם. אל-קסאם ואנשיו סרבו להסגיר את עצמם והכוח הבריטי, שמנה מספר גדול של אנשי משטרה וצבא, פתח באש והרג אותו ועוד שלושה מאנשי הקבוצה, שלושה אחרים שנותרו בחיים הסגירו עצמם לבסוף[81]. מותו של אל-קסאם לא גרם לגניזת תכנית המרד הצבאי, אלא דחה אותה במספר חדשים. תלמידיו ואנשי החבורות המחתרתיות שהקים הפכו למנהיגי המרד בשנים 1939-1936. אוצר הסיסמאות, השמות והסמלים של המרד כלל ביטויים בעלי צביון אסלאמי פונדמנטליסטי (בערבית -סלפי) מובהק מבית מדרשו של השיח' שהפך לשהיד (קדוש) בנפלו.

אולם רוח הג'האד אפיינה את ראשית המרד בלבד. בשנים  1939-1938 חדרו המחלוקות והמתחים שאפיינו את החברה הפלסטינית גם לשורות המורדים. הדבר בלט במיוחד לאחר שהמופתי הצליח להשתלט על מהלך המרד והפעיל את אנשיו בעיקר נגד מתנגדיו מבית ולא נגד בריטניה והיהודים, כפי שהתכוונו אל-קסאם ואנשיו מלכתחילה. המופתי התנגד לכל הנהגה מקומית או ארצית שלא סרה למרותו. הוא התנגד בתוקף לפעילותו של פאוזי אל-קאוקג'י, קצין סורי ומרצה באקדמיה הצבאית של בגדאד, אשר הובא לארץ כדי להנהיג את המרד, בעידודם של האמיר עבדאללה ומתנגדי המופתי. קאוקג'י ניסה להנהיג שיטות לוחמה מאורגנות ומתוכננות ולהשליט סדר ומשמעת בשורות המורדים. נסיונות אלה נחלו הצלחה מועטה ביותר, מה שגרם לו לעזוב את הארץ באוקטובר 1936, תחת לחצם הצבאי של הבריטים מצד אחד, והתנגדותו הנמרצת של המופתי לפעילותו מצד שני[82]. ראוי להדגיש כי מניעיו של קאוקג'י היו כלל-ערביים ולא רק מקומיים. להבדיל מאנשי אל-קסאם, שהדגישו את הגורם האסלאמי במאבקם, השתמש קאוקג'י בסמלים ובביטויים פאן-ערביים ולעתים סוריים. בכרוזים שהפיץ הוא התייחס לפלסטין כאל "סוריא אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית) והדגיש את האחדות הערבית ואת הגורל המשותף לעם הסורי, הכולל את תושבי סוריה, לבנון, פלסטין ועבר הירדן[83]. אחרי עזיבתו של קאוקג'י את הארץ היו אמנם נסיונות להקים מפקדה כללית שתארגן, תפקח ותפעיל את החבורות הצבאיות השונות, אך זאת ללא הצלחה יתרה. פעילותה של מפקדה זו לא ניכרה בשטח, כיוון שמספר אנשים טענו לתואר "המפקד הכללי של המרד" ועל רקע זה פרצו מעשי איבה והתנגשויות אלימות שיזמו מנהיגי החבורות האחד נגד השני. כפי שכבר צויין, בנוסף למחלוקות הפנימיות שמנעו פעולה משותפת ומלוכדת, הצליחו השלטונות הבריטיים לשכנע אחדים ממנהיגי המרד לפעול נגד חבריהם במסגרת מה שכונה "פצאאל אל-סלאם" (חבורות השלום). בין המנהיגים שנענו לקריאה הבריטית היו פח'רי עבד אל-האדי ונאיף זועבי. פרישתם הביאה להגברת הפירוד בתוך החברה הפלסטינית ובמיוחד בחברה הכפרית שהיתה עמוד התווך והמשענת העיקרית לאנשי החבורות הצבאיות ולמורדים[84].

הקמת אל-נג'אדה ואל-פתוה

אחרי דעיכת המרד וסיומו ב- 1939, נכנסה הפעילות הלאומית הפלסטינית לקפאון שנמשך כל שנות מלחמת העולם השניה. הסיבה העיקרית לכך היתה כשלון המרד והגליית המנהיגים הבכירים מן הארץ על ידי השלטונות הבריטים. סיבה אפשרית נוספת להפסקת הפעילות הפלסטינית היתה, שהארגונים היהודיים, למעט לח"י, פסקו אף הם כמעט כליל מלפעול נגד הבריטים ונגד הערבים במשך תקופת המלחמה.

עם סיום מלחמת העולם חזרה המחלוקת על עתיד הארץ לעמוד במרכז העניינים. הפעילים הערבים נוכחו לדעת כי כוחם הצבאי של היהודים התעצם, בעיקר עם חזרתם של החיילים היהודים המשוחררים מן הצבא הבריטי לארץ והצטרפות חלקם לארגוני המחתרת. פעילי התנועה הלאומית הערבית ופעילי הליגה הערבית נטו בתקופה זו לאמץ את דפוסי הפעולה של הארגונים הצבאיים היהודיים, על מנת לתת מענה לאתגר היהודי[85]. בשלהי  1945 הוכרז ביפו על הקמתו של ארגון "אל-נג'אדה " (החשים לעזרה). ארגון זה היה מיזוג של חברי מועדון הספורט האסלאמי ואגודת הצופים האורתודוכסים[86]. בבקשה לאישור תקנון אל-נג'אדה, שנשלחה לממשלת המנדט באוקטובר 1945  נאמר, כי כתובת הארגון היא מועדון הספורט האסלאמי ביפו ומנהליו הם: עו"ד מחמד נמר אל-הוארי – ראש האגודה; רשאד אל-דבאע' (מורה) – מזכיר הארגון; רשאד ערפה (מורה); כאט'ם אל-חוסיני (קצין צבא משוחרר); סעיד זין אל-דין (עו"ד); אמין עקל (עו"ד) – חברים. שם הארגון נקבע כנראה בהשראת ארגון נוער צבאי למחצה, שפעל בלבנון ונשא אותו שם[87]. כדי לקבל את אישור השלטונות, דאג הארגון להסתיר את מטרותיו הצבאיות תחת מסווה של טיפוח הנוער, פעילות הצופים ופעילות ספורט כללית. בתקנון הארגון נאמר:

בהתחשב בכך שהצעירים הערבים לא נגישים לפעילות ספורטיבית, הדבר גורם לחסרון של אלמנט חשוב מבין האלמנטים של התחייה הלאומית והכוח. ובהתחשב בכך שהערביות (ערובה) במצוקתה הנוכחית, צריכה אנשים בעלי מחשבה בריאה שלא יכולה להתקיים בלי גוף בריא… הוחלט בפלסטין על הקמתו של ארגון אל-נג'אדה, שפועל בהנהגתו של מנהיג עליון ולפי חוקי יסוד[88].

בצד המטרות הספורטיביות המוצהרות הוזכרו מטרות לאומיות כלל-ערביות כמו "איחוד שורות הערבים וההטפה להפצת עקרונות המוסר, המדע והספורט בקירבם, במטרה לקשור את גורל פלסטין בגורל הארצות הערביות האחרות, כדי שיוכלו לשאת יחד את דגל השליחות הערבית, שעקרונותיה הם החופש, האחווה והשוויון"[89]. הסיסמה הבולטת ביותר של הארגון היתה "ארץ הערבים לערבים"[90]. באשר למחלוקות הפנים-פלסטיניות, הגדיר הארגון את עצמו כגוף הנמצא מעל לכל מחלוקת חמולתית, דתית, עדתית או מפלגתית.( )42בהקשר לציונות נאמר במצע הארגון כי "הציונות היא הפשע הגדול ביותר שידעה ההסטוריה, היא נבנתה על יסודות העוינות והתוקפנות וכל מקימיה, חבריה ותומכיה שותפים לפשע זה"[91]. במהלך המחצית הראשונה של שנת 1946 הצליח ארגון אל-נג'אדה להקים 26 סניפים בכל רחבי הארץ ומספר חבריו, כפי שנאמד ביולי 1946 על ידי מקורות יהודיים, היה בין 1600 ל- 2000 איש[92]. העיתונות הערבית מאותה תקופה ציינה כי בכינוס הארצי של הארגון, שנערך ביפו ביולי 1946 השתתפו כ- 3000 חברי הארגון ועוד כ- 1500-1000 מתומכיו[93]. ביאן אל-חות נוקבת בספרה על הארגונים הפלסטיניים במספר של "אלפים אחדים"[94].

המעיין בהרכב הנהגת אל-נג'אדה וההשתייכות החברתית של אנשיה ימצא, כי רוב ההנהגה הבכירה השתייכה למעמד הבינוני – משכילים וקציני צבא לשעבר, אך רובם המכריע לא צמח מקרב המשפחות העירוניות השליטות. מנהיגי אל-נג'אדה באו בעיקר מעיירות קטנות כמו ג'נין, טול כרם ונצרת וחלק מהם כלל לא היו פלסטינים, דוגמת אבראהים רמלאוי הלבנוני, אשר נמנה על הגרעין המייסד. ראוי להדגיש שרוב גדול של המפקדים והחברים בארגון היו מוסלמים. באשר למקורות המימון של הנג'אדה נאמר בדו"ח מודיעין שכתב איש ההגנה בדצמבר 1946: "ההכנסות של אל-נג'אדה היו מוגבלות מאד עד עכשיו והיו תלויות במקורות הבאים:

א. תרומות חודשיות המוטלות על סוחרים גדולים.

ב. תרומות של מתנדבים הנשלחות מזמן לזמן באופן בלתי קבוע.

ג. דמי חברות ומסים של חברי הנג'אדה.

ד. הכנסות מנשפים ומסיבות שנערכו על ידי הארגון מזמן לזמן"[95].

אותו מקור ידע לספר שרוב התורמים היו מוסלמים שתרמו מרצונם הטוב, בעוד הנוצרים תרמו מאונס ולא מרצון.( )48הוא פרט את המטרות לשמן נוצלו התרומות כדלקמן:

"א. קנית נשק.

ב. הדרכה לשימוש בנשק.

ג. הוצאת כספים לכמה שוטרים בריטיים ואנשים מהצבא הבריטי בכדי שיעזרו להם באופן פרטי, למען התידדות איתם והפקת תועלת מהם בהדרכה ובעזרה בתעשית נשק מקומית.

ד. למשכורות פקידים, שכר דירה ומלבושים.

ה. הוצאות מיוחדות בשביל אנשים העושים שירותים מיוחדים כגון: עידוד פעולות החרם והריגול".

כמו  כן מציין המקור כי במקרה שיפרוץ מרד בארץ "יוכנסו לתקציב גם הקצבות לעזרת המשפחות העניות, שאנשיהן יצטרכו להשתתף במרד ועבור המגוייסים הנצרכים אשר יבואו מהארצות השכנות לעזור בפעולות"[96]. חלקים נכבדים מתוכניות הנג'אדה אשר הוזכרו לעיל לא יצאו לפועל, במיוחד נוכח מאמציהם של המופתי ואנשי מחנהו להשתלט על הארגון ולהגביל את פעולותיו. עלייתו המטאורית של ארגון אל-נג'אדה הדאיגה מאד את המופתי, שחשש מצמיחת מנהיגות אלטרנטיבית חדשה שתאיים על מעמדו ועל כוחו. זאת, על אף שיד ימינו ונציגו בארץ, ג'מאל אל-חוסיני, הטיף לתמיכה בנג'אדה ואף נאם בכינוסים אחדים של הארגון[97]. נוכחותו של ג'מאל אל-חוסיני בכנסים המוצלחים של אל-נג'אדה, אשר משכו אליהם אלפים רבים מבני הנוער הערבי בארץ, החישה אצל המופתי את ההחלטה לבלום התפתחותו של ארגון זה באמצעות מסע הכפשה נגדו ונסיון להקמת ארגון נוער חדש שנקרא אל-פתוה (רוח הנעורים).

עיתוני החוסינים החלו במסע נגד אל-נג'אדה ומנהיגה מחמד נמר אל-הוארי ביולי-אוגוסט 1946. אל-נג'אדה השיבה על מסע זה בגילוי דעת שפורסם בעיתון היפואי רב התפוצה, אל-דפאע, ובו נאמר: "אנו שואפים לשרת את האומה ואת הארץ בדרכים יעילות ללא הוללות, ללא מחיאות כפיים וללא תעמולה תועלתנית. זאת, על פי יסודות מדעיים, מודרניים ודמוקרטיים ובצילו של ארגון ממושמע לאל ולשליחו ולמנהיגנו – המוסד הערבי העליון, (אל-היאה אל-ערביה אל-עליא)"[98]. זו היתה מעין הצהרת נאמנות לגוף חדש זה, שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה בתיווכה של הליגה הערבית שקמה באותה שנה , והיה אמור לייצג  את העם הפלסטיני. תחילה עמד בראשו ג'מאל אל-חוסיני ואחר כך השתלט עליו המופתי והיה לנשיאו עד למותו ב- 1974[99].

אך על אף הצהרות הארגון על נאמנותו לחאג' אמין ולמוסד הערבי העליון, לא פסקו הללו מנסיונותיהם להכניע את אל-נג'אדה ולתמוך באל-פתוה כארגון אלטרנטיבי פחות עצמאי, שלא יאיים על ההגמוניה החוסינית. בספטמבר 1946 נערך כנס היסוד של אל-פתוה ובו הוכרז על הצטרפותם של כ- 3500 צעירים לשורותיו[100]. אל-הוארי וארגונו לא רצו ולא יכלו להתחרות במנגנוני המחנה החוסיני, ולכן נכנעו לתכתיביהם ונענו לקריאה לאחד את אל-נג'אדה ואל-פתוה לארגון אחד שנקרא "מנט'מת אל-שבאב אל-ערבי" (ארגון הצעירים הערבים), שעל הקמתו הוכרז בינואר 1947. להנהגת הארגון החדש בחר המופתי למנות קצין צבא מקצועי – מחמוד לביב, שהיה קצין בצבא המצרי, והוא שהנהיג את הארגון המשותף עד אוגוסט  1948[101]. הארגון המאוחד בלם אמנם את אל-נג'אדה וחיסל את סיכוייה להתחרות במוסד הערבי העליון ובהנהגתו של המופתי, אך הוא לא מימש את המטרות המוצהרות שלו ליטול תפקיד מעשי במאבק הצבאי על הארץ. בשעת ההכרעה כמעט ולא ניכרה פעילותם של ארגוני הצעירים הערבים ותרומתם למאמץ המלחמתי הערבי היתה אפסית[102].

שיתוף פעולה של ערבים עם ההגנה

לעומת יחסה של רוב האוכלוסיה הפלסטינית כלפי הציונות וכלפי ארגוניה הצבאיים, בהם ראו אויב לכל דבר, גם אם ביקשו ללמוד מדרכיהם ולחקות חלק  מהן, היה מיעוט שמטעמים שונים בחר לשתף  פעולה עם המחנה שמנגד. קבוצה קטנה זו של ערבים פלסטינים קיימו קשרים אישיים עם אנשי היישוב וההגנה בתקופת המנדט  ושיתפו עימם פעולה בתחומים שונים. על פי רוב היו אלה קשרים של ידידות אישית ושכנות, קשרי עבודה בחקלאות או במקומות עבודה משותפים,  קשרים פוליטיים במסגרת ארגונים משותפים כמו איגודים מקצועיים או המפלגה הקומוניסטית (פ.ק.פ.), אך התקיימו גם יחסים של שיתוף פעולה מודיעיני, אספקת מידע, סיוע ברכישת נשק ואף סיוע מבצעי של ממש. בין האנשים המעטים שנותרו בחיים מאותה תקופה, קשה למצוא פלסטינים שיודו בפה מלא, גם חמישים ושישים שנה לאחר מעשה, כי הם היו אכן "משתפי פעולה" עם היהודים. למונח זה יש משמעות שלילית והוא מתקשר כיום ליחס העויין והמזלזל שיש בחברה הפלסטינית כולה כלפי משתפי פעולה עם ישראל , שעל רובם הוצא גזר דין מוות חברתי ולאומי. לכן, נאלצנו להסתמך בפרק זה דווקא על עדויות בעל  פה של יהודים, חברי הגנה ואנשי ש"י לשעבר, על ספרי זכרונות שכתבו, כמו גם בספרות מחקרית שנכתבה על הנושא, ובעיקר במחקרו המעמיק של יואב גלבר על המודיעין ביישוב, "שרשי החבצלת"[103]. כמו כן, מסתמכים הדברים על עיון נרחב בחומר של הש"י, המצוי בארכיון ההגנה בתל אביב ובחומר של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הנמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

תופעת שיתוף הפעולה מעלה מספר שאלות: מה היו הסיבות שדחפו פלסטינים לשתף פעולה עם ההגנה? כיצד ראו משתפי פעולה הללו את מפעיליהם ואת הארגון בכללו? מה היתה תמונת ההגנה בעיניהם? כיצד הצדיקו בעיני עצמם ובעיני הסביבה את עבודתם עם היהודים? כיצד מתבוננים על כך הם או בני משפחותיהם ממרחק השנים ותהפוכות ההסטוריה?

ניתן לציין את מאורעות תרפ"ט,  1929, כמועד תחילת האיסוף המודיעיני המסודר של ההגנה על הערבים. ערב פרוץ המאורעות, נשלח לראשונה "מסתערב" לסיור בחלקיה הערביים של ירושלים, כדי לעמוד על הלך הרוחות שם. אותו אדם, אהרן חיים כהן, הפך אחר כך לאחד המומחים לענייני ערבים בתקופת טרום המדינה ואחרי הקמתה, הירבה לכתוב דיווחים, ולפעול בתחום זה במסגרות שונות[104]. עדותו על הסיור הראשון שלו בירושלים, כשהוא מתחזה לערבי, סיפר כי נתקל בדרכו בקבוצת ערבים חמושים בכפר סילואן והללו ציוו עליו לקרוא את "אל-פאתחה" (הפרק הראשון בקוראן המשמש כחלק מן התפילה), כדי להיווכח אם הוא אכן ערבי מוסלמי. הוא עמד ב"מבחן" בהצלחה[105].

בעקבות המאורעות הוקמה "הלשכה המאוחדת", ועדה מיוחדת שטיפלה במכלול הנושאים הקשורים ליחסי יהודים-ערבים והיתה מתואמת עם הסוכנות היהודית, ההנהלה הציונית והוועד הלאומי[106]. מטרותיה היו איסוף מידע על המתרחש בקרב הערבים וכן, ניהול תעמולה ומאבק נגד החרם הערבי. איסוף המידע נעשה בדרכים גלויות – מעקב מסודר אחר העיתונות הערבית המקומית וכתיבת תקצירים מתורגמים לעברית של הידיעות החשובות שהופיעו בה, וכן בדרכים חשאיות של איסוף ידיעות על ידי אנשי ההגנה עצמם או באמצעות הפעלת סוכנים פלסטינים. בראשית שנות השלושים, הצליחו אנשי הלשכה הערבית של הסוכנות לשתול סוכנים במוסדות ובארגונים פלסטינים, וביניהם כאלה שהיו אמורים להילחם בתופעת "משתפי הפעולה". כך למשל, היה ללשכה מודיע בתוך הוועד הפועל הערבי[107]. איש זה העביר למפעילו ידיעות אודות פעילותו של הוועד הפועל בכלל ועל משתפי פעולה ומוכרי קרקעות ליהודים בפרט. פעילותו גרמה למבוכה רבה לוועד הפועל ולנשיאו ובאחד המקרים תקף מוניף אל-חוסייני, עורך אל-ג'מאעה אל-ערביה את התופעה וקרא למוסא כאט'ם, נשיא הוועד הפועל הערבי לפעול לגילוי המרגל היושב בלשכתו ומעביר ידיעות ליהודים[108].

יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל,  היה מיוזמי גיוס המודיעים הערבים לשרות מוסדות היישוב. המודיע הראשון שלו היה מוח'תאר הכפר בתיר, אבו נעמה, שכונה בדיווחים "נעמן". הסיבה הראשונית לשיתוף הפעולה ביניהם היתה ידידות אישית קודמת, וכן, קשרים שהיו למוח'תאר עם יהודי המושבה הרטוב. מאוחר יותר שימש אבו נעמה מודיע תמורת תשלום, נחשף ונפצע בהתנקשות בחייו ב- 1930. כמו מודיעים אחרים, הוא שרת במקביל להגנה גם את הבריטים וגם את מתנגדי המופתי, הנשאשיבים[109]. דפוס זה של שיתוף פעולה מודיעיני בשל קשרי שכנות וידידות שימש את ההגנה גם בשנים מאוחרות יותר. רבים מן המוח'תארים הערבים קיימו קשרים עם אנשי היישובים היהודים השכנים להם והיחסים התפתחו בתחומים שונים, עד שהגיעו לכדי מסירת ידיעות. כך למשל, מספר דב ירמיה, שהיה "מוח'תאר" קיבוץ אילון בגליל, כי קשריו הראשונים עם בני משפחת פאעור, בדואים משבט סמניה, שישבו ליד הקיבוץ, נוצרו כאשר הקיבוץ העביר אליהם צינור מים וסיפק בכך, לראשונה, מים בצורה מסודרת לבני השבט[110]. במשך הזמן התפתחו הקשרים והפכו לאישיים. לילה אחד העבירו אנשי הקיבוץ ילד מילדי השבט, שנוכש על ידי נחש ארסי, לבית החולים, בג'יפ היחיד שהיה ברשותם. חיי הילד לא ניצלו בסופו של דבר, אולם המשפחה כולה היתה אסירת תודה לקיבוץ. אבי המשפחה, מחמוד מצטפא פאעור הפך אחר כך לאיש קשר קבוע, שמסר ידיעות על החבורות המזויינות שהסתובבו באזור, ואף סייע בהברחת נשק מלבנון ומכירתו להגנה. ייתכן אפילו שלא היה מודע לכך שהוא עובד עם ההגנה, אלא "רק" עם ידידו דב מן הקיבוץ השכן. בניו ואשתו, החיים עד היום בתרשיחא מודעים היטב לקשרים של אביהם עם היהודים, אולם מסבירים אותם כ"קשרים אנושיים בין שכנים, עזרה הדדית בימים קשים, שותפות קיומית, כלכלית וחברתית, הספקת מזון ומים ולא בשביל כסף". לדבריהם, האב עבד בחקלאות, היו לו עדרים רבים ומצבו הכלכלי היה טוב, כך שלא היה זקוק לכסף. הם טוענים לכפיות טובה מטעם שלטונות ישראל לאחר קום המדינה כלפי אביהם ומשפחתו[111].

הש"י, שרות הידיעות של ההגנה, הוקם רשמית בתל-אביב ב- 1934 ובראשו הועמד אפרים קרסנר-דקל. בזכרונותיו מספר אף הוא על הקשרים המיוחדים שנרקמו בין "מוח'תארי" הקיבוצים והיישובים היהודיים במקומות שונים בארץ, לבין שכניהם הערביים, קשרים שנוצלו אחר כך לצורכי מודיעין[112]. בעיקר הוא מזכיר את אותם יהודים, שלמדו את השפה הערבית ואת מנהגי הערבים והווית חייהם, ידעו לתבל את דבריהם בפסוקי קוראן ופתגמים עממיים ולנהוג על פי המקובל בחברה הערבית. לדבריו, הערבים העריכו אנשים אלה מאד וחלקם נחשב בעיני הכפריים כנכבדים, אנשי אמת וצדק, שכדאי להביא בפניהם סכסוכים, למען ישפטו בין יריבים ערבים. אדם כזה היה למשל יוסף טייטלבוים, הממונה על שמירת השדות בקיבוץ גבעת ברנר. ערביי האזור כינוהו "אבו אסמאעין" והיו באים לפניו כדי שידון דין צדק ביניהם. תוך כדי ביקוריהם בביתו היו, הן הכפריים והן הבדואים, מספרים לו על המתרחש בקירבם, על גנבים ופושעים, אך גם על מסיתים, תועמלנים ופעילים פוליטיים ועל מה שקורה בסביבה[113]. וכך, כותב דקל "הוא כלכל את שיחותיו עימהם בנחת ואגב כך היה שומע דברים שהש"י היה מעוניין בהם. הוא לא רדף אחרי ידיעות, אלא הן הגיעו אליו בהיסח הדעת. לפעמים היה הש"י מטיל עליו שליחויות והוא הציל לעתים נפשות בידיעות שסיפק. במשך כעשרים שנה פעל בשטח עד שקיפח את חייו מערבים שבאו מרחוק ולא הכירוהו, סמוך להכרזת העצמאות"[114].

סיפורים דומים שמענו גם מפלטיאל סלע, איש עמק יזרעאל, שהיו לו מהלכים בקרב ערביי האיזור בתקופת המנדט, מלחמת העצמאות ולאחר הקמת המדינה. קשרים אישיים ויחסי ידידות התפתחו בשנים הקריטיות והפכו ליחסי מפעיל-מודיע, מבלי להגדירם כך. אחד מידידיו הערבים של סלע מן הכפר איכסאל, מסרב לדבר על התקופה ההיא ולהודות כי שיתף פעולה עם ההגנה במסירת ידיעות על הכנופיות. "היינו ידידים", הוא אומר, "אבא שלי היה חבר של אבא שלו ואנחנו חברים מילדות[115]. "נכון", מאשר סלע, "הכרתי אותו כשהייתי בן 17 והוא בן  15 וחצי, לימדתי אותו שירים בעברית כשעבדנו יחד בכיבוש חציר בחווה של יהודים במחנה ישראל. אחרי שאבא שלו נרצח על ידי הכנופיות, בשל סכסוך מקומי ולא על רקע של שיתוף פעולה, מונה ידידי למוח'תאר והמשכנו את קשרינו הטובים. מדי פעם היה מספר לי מה קורה, אבל לא שימש מודיע בשכר"[116]. במהלך הראיונות עם פלטיאל סלע הוא התבטא מספר פעמים על יחסו האישי אל הערבים שעבדו איתו או עם ההגנה בכלל. עד היום הוא רואה באלה ששיתפו פעולה, בין אם בשכר ובין אם לאו, "ערבים טובים", שראו את הנולד והיו חכמים דיים כדי לדעת באיזה צד לבחור. זאת, לעומת הערבים ה"רעים" או ה"לא-חכמים", שבחרו לסרב להצעות למסור מידע ליהודים. ברור כי נקודת מבט זו איננה מקובלת על הצד הערבי, שראה ורואה עד היום במשתפי הפעולה בוגדים בעמם, ובמסרבים גיבורים לאומיים.

מודיעים רבים אכן לא עבדו למען שכר, וגם אם קיבלו כסף עבור המידע שסיפקו, לא תמיד היה זה המניע העיקרי שלהם לשיתוף פעולה עם ההגנה. עזרא דנין מספר בזכרונותיו כי המודיעים שעבדו למען ההגנה קיבלו גמול בהטבות, ורק לעתים נדירות בשכר. שכן, "לא הכסף היה מניע עיקרי בעבודתם עימנו. רובם ככולם נרדפו על ידי אחיהם, בגלל קשרי מסחר או מכירת קרקעות ליהודים או בשל סכסוכים פנימיים, ולפיכך היה להם עניין אישי מובהק לפגוע ברודפיהם ולשתקם ואף לגרום את חיסולם; כולם חששו לגורלם וביקשו לבצר לעצמם אצלנו מקלט לעת צרה, או ביקשו לגונן על כפריהם. אנו השתדלנו לנצל מצבים אלה ועשינו מאמצים לאתר ערבים שישבו בתוך עמם, ובשל סיבה זו או זו נרדפו על ידי אחיהם ונזקקו לסיוע. היה כאן איפוא ניצול של אינטרס הדדי, לא כספי". לדבריו, רוב מודיעי המשטרה הבריטית דיווחו למען בצע כסף, ולפיכך היה צריך להתרחק ולהסתייג מהם, שכן מטרתם היתה לרצות את מעסיקיהם ותכופות היה המידע שמכרו לא מהימן[117]. דנין הציע, שבמקום לתת למודיעים תשלום ישיר יש ליצור תלות כלכלית שלהם במפעיליהם. למשל, על ידי סידורם בעבודה, מסירת עבודות קבלניות, העדפתם על פני אחרים, יצירת שותפות בזריעת שדות, עזרה רפואית בעת מצוקה  וכדומה[118].

17דוגמא לניצול של "אינטרס הדדי" היתה עבודתם המודיעינית של ערבים בנמל יפו. היו אלה ספנים, עובדי מכס ופקידים, שפרנסתם היתה תלויה בפעילות הנמל אשר נפגעה קשות בתקופת מאורעות  1936-39, ובעקבות הקמת נמל תל אביב. אנשים אלה ליקטו ידיעות והעבירון להגנה. הדברים הגיעו לידי כך, שבשל האבטלה שפשתה בקירבם הם העבירו הודעה להגנה "כי הם מסכימים אפילו לפרוק נשק עבור היהודים, ובלבד שהיהודים יחזרו אל נמל יפו"[119]. הערכת המוסדות היהודים בזמן המאורעות היתה, כי יהיה קל יחסית לגייס מודיעים ערביים שיעבדו עימהם, גם בשל המצב הכלכלי הקשה וגם כי נוח להם יותר לעבוד עם ההגנה מאשר עם המשטרה הבריטית. שכן, במשטרה משרתים שוטרים ערבים המוסרים מידע לתנועה הלאומית ולאנשי הארגונים הפלסטינים, דבר שיכול היה לחשוף את משתפי הפעולה[120].אפילו בתקופת המרד גייס הש"י אנשים לשרותו, תוך ניצול המצב הכלכלי והמצוקה הקשה ששררה אז בארץ, וכמובן שהיו גם אלה שעבדו למען כסף. "התחילו באים אלינו מחוסרי עבודה מן הנמל וכאלה שביקשו לעבוד לפי ה"חתיכה" או בשכר קבוע", מספר דקל. התייחסנו אליהם לפי הכלל "בזהו וחשדהו" – בזנו להם על שהלשינו עבור בצע כסף על בני עמם, וחשדנו בהם שכשם שהם בוגדים באחיהם הם עלולים לבגוד גם בנו[121]. המידע כי היהודים מוכנים לשלם כסף עבור סיוע פשטה כנראה גם מעבר לגבול. ב- 1947 פנו ראשי שבטים בדואים מאזור הגבול בין סוריה ללבנון אל איש ההגנה ירוחם כהן והציעו לו להבריח יהודים מעיראק לישראל תמורת תשלום נכבד. הפנייה נעשתה בדרך מקורית –  חמישה ראשי שבטים נשואי פנים מערב אל-רואלה הגיעו במפתיע לבית הוריו של כהן בתל אביב וביקשו להיפגש איתו. כהן שיכן אותם במלון תל אביבי עד שהתייעץ עם מפקדיו מה לענות להם ולבסוף סיכם איתם שיעבירו יהודים תמורת  50 ליש"ט ל"ראש", סכום נכבד לכל הדעות[122]

סיבה נוספת לפניית ערבים לשיתוף פעולה עם ההגנה או עם המשטרה הבריטית היתה, כאמור, הסכסוכים הפנימיים בתוך החברה הערבית והרצון לנקמה ול"סגירת חשבונות" בין משפחות, כפרים או שבטים יריבים. בתקופת המרד הערבי ב- 1936-39 השתמשו המורדים בשיטות אכזריות נגד בני עמם שהיו חשודים עליהן באי נאמנות לאומית וגם נגד אנשים שהיו מסוכסכים על רקע אישי ומשפחתי. כפי שנאמר לעיל, נוצרו כתגובה התארגנויות נגד, שכונו "חבורות השלום" (פצאאל אל-סלאם), שאורגנו על ידי פח'רי אל-נשאשיבי, אחיינו ויד ימינו של ראע'ב אל-נשאשיבי, מנהיג האופוזיציה[123].  אננשי חבורות השלום פנו לשלטונות הבריטיים או לאנשי ההגנה ומסרו ידיעות על תנועות המורדים ומקומות המסתור שלהם[124]. לא היה זה ארגון מסודר, אומר פלטי סלע, לא היה מישהו מלמעלה שהורה להקים את "כנופיות השלום". כך למשל, היו ערבים באיזור העמק שהיו שונים משכניהם, הם באו מעבר הירדן ולא רצו לקבל את מרותו של מפקד החבורה באזור יוסף אבו דרה. אבו דורה, (1941-1900) נולד בכפר אל-סילה אל-חארת'יה ליד ג'נין. הוא עבד כסבל בתחנת הרכבת של זכרון יעקב ומשם עבר לחיפה כמוכר לימונדה ברחובות העיר. בחיפה הכיר את עז אל-דין אל-קסאם והתגייס לשורות החבורה המחתרתית שהקים. אחרי מותו של קסאם נעצר אבו דורה, אך שוחרר מחוסר ראיות מספיקות לקשר שלו עם חבורת עז אל-דין אל-קסאם. במרד  1936 שימש כמפקד של חבורה "קאאד פציל", ופעל באיזור ג'נין, העמק, הכרמל וואדי עארה. ב- 1938 פרץ ריב קשה בינו לבין שיח' נאיף אל-זועבי, מפקד חבורת כפרי הזועביה במרד. הסכסוך גרם להתנכלויות מצד אבו דורה ואנשיו נגד כפרים אלה והביא לבסוף להצטרפותו של שיח' נאיף לחבורות השלום שהקימו הבריטים[125].

סלע ממשיך ומספר כי אויביו26 של אבו דורה נהגו לומר עליו "כאן ח'דאם ענד אבוי", היינו – הוא היה משרת אצל אבי, (הכוונה שהוא נחות ממני) ולכן, התאספו הזקנים שלהם וכתגובת נגד לפעילות הכנופיות החליטו להקים קבוצות משלהם שיגנו על הכפרים. "לאנשי הזועביה [שבעה כפרים קטנים השוכנים בעמק יזרעאל, מרג' אבן עמר, ותושביהם משתייכים למשפחת זועבי] היה עניין ליצור לעצמם גב חזק ולכן קשרו את גורלם איתנו", אומר סלע, "זה התחיל בתקופת המאורעות והתחזק לקראת 1948. לדעתו, בסופו של דבר הם הרוויחו מהקשר הזה כיוון שהושארו על אדמתם בהתערבות היהודים, לא הפכו לפליטים, ונשארו בישראל עד היום"[126].

מנהיג נוסף ממשפחת זועבי, שלימים היה לראש עירית נצרת ולחבר בכנסת ישראל, שיתף פעולה עם ההגנה. היה זה סיף אל-דין זועבי.  "כפרי הזועביה בעמק נשארו על תילם הודות לסיף אל-דין זועבי", מספר גם אליהו מוזר, איש הבריגדה וההגנה לשעבר. "הוא היה מודיע של ההגנה וקיבל שכר, אבל הסיבה שעבד איתנו היתה הסבל שעבר על משפחתו בתקופת המאורעות. הם הותקפו גם על ידי כנופית אבו דורה וגם על ידי הבדואים שחיו באזור ועל ידי אנשי הכפר עין דור, שהיו ידועים כאנשים רעים במיוחד"[127]. בספר זכרונותיו שאהד עיאן (עד ראיה), שיצא לאור לאחר פטירתו, מדגיש סיף אל-דין זועבי כי בזכות ראייתו המפוכחת וידיעתו הברורה כי האזור ייכלל במסגרת המדינה היהודית, הוא הצליח להציל את משפחתו ואת כפרי הזועביה מפני אותו גורל מר, שהיה מנת חלקם של ערבים אחרים, שהפכו לפליטים. לדבריו, ההחלטות הגורליות שקיבל ב- 1948 באו כתוצאה מן היחסים הטובים שהיו לו עם הישובים היהודים, שתושביהם מצאו חן בעיניו מבחינת שיטת הארגון שלהם, עבודתם המעשית ונכונותם להקריב קורבנות[128] סייף אל-דין סיפק בעיקר ידיעות פוליטיות ולא מעשיות, הוא לא ידע פרטים מבצעיים, אומר סלע. "בפעם הראשונה שנתתי לו תשלום, אמרתי לו שכמו שאני מקבל משכורת, גם הוא יקבל. הוא גימגם, לא רצה, אמר שלא צריך, אבל כשדחפתי לו את הכסף לכיס הוא קיבלו ברצון. הוא היה בזבזן עצום ונזקק לכסף רב. היתה לו מכונית רולס רויס גדולה, אותה קנה מהנציב העליון הבריטי, היה צריך חבית בנזין בשביל לנסוע בה למרחק קצר. הוא הירבה לנסוע לבירות לבילויים. היה מקרה שהוא נסע עם הנהג שלו לבירות ונגמר לו הכסף, ואז שלח את נהגו שיפנה למנהל הקק"ל בחיפה להביא לו כסף. הוא עבד באותה תקופה כפקיד בקק"ל והם העבירו אותו אלינו"[129]. גם סלע סבור שסיף אל-דין עשה שרות גדול לבני הזועביה. כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה באו נציגי החמולה לסלע וביקשו את חסות היהודים תמורת נאמנותם. סלע הסכים לכך בהתייעצות עם מפקדי ההגנה וערך רישום מפורט של כל תושבי הכפרים. קניתי שבע מחברות, הוא מספר, הלכתי עם אבא שלי לכפרים ורשמתי כל משפחה וכל תושב, אישה וילד, כולל הזועבים שברחו לנצרת[130] שבט נוסף שביקש את חסות ההגנה ערב מלחמת השחרור היה ערב אל-היב, שישב בכפר טובה בעמק החולה, ליד הגבול הסורי. ראש השבט, אבו יוסף, העביר הצעה ליגאל אלון שהוא ואנשיו מוכנים להצטרף לכוחותינו ולהלחם לצד ההגנה. אלון ייחס לפנייה זו חשיבות מדינית הסברתית ולא רק צבאית ויצא להיפגש עם אבו יוסף. הוא התקבל במסדר של צעירים בדואים לבושים במדי הצבא הצרפתי וחמושים ברובים מסוגים שונים. השיח' אמר כי הוא מכיר את אלון ומשפחתו ואת היהודים היכרות ארוכה ויש לו נסיון ארוך בשכנות טובה עימהם, לכן הוא מוכן לקשור את גורל שבטו בגורלם. לשאלת אלון מה הניעו למהלך זה הסביר אבו יוסף: "בתורה כתוב כי הארץ הזאת מיועדת ליהודים ואין לחלוק על כתבי הקודש. אני ואנשי רוצים לחיות בשלום כאזרחים נאמנים למדינה היהודית". כמו כן הטיח השיח' דברים קשים בגנות ההנהגה הערבית והוועד הערבי העליון ונציגיו בצפת, אשר לדבריו התעמרו באוכלוסיה והתרברבו כי ינצחו את היהודים, בעוד שלהערכת השיח' היהודים הם אלה שעומדים לנצח במלחמה. הוא עצמו, כך אמר לאלון, מתנגד למלחמה ורוצה לחסוך בדם ובסבל. אלון ביקש לבחון את רצינות כוונותיו של השיח' וביקשו לדווח על מצב הצבא הסורי ממזרח לירדן. ואכן, השיח' נתן תשובה ארוכה, מפורטת ומדוייקת על העוצמה הסורית ובכך שכנע את אלון סופית לספחו לכוחות ההגנה[131]. השניים נפרדו בתקיעת כף, "שסימלה את הברית הלוחמת הראשונה בין יהודים לערבים", דברי סלע[132].

בני קבוצת מיעוט אחרת שקיימו יחסים אמביוולנטיים עם היישוב היהודי ועם ההגנה היו הדרוזים. בראשית תקופת המנדט לא גילו הדרוזים עניין בסכסוך בין היהודים לערבים והם העדיפו לשמור על בטחון קהילותיהם ולהבטיח את המשך קיומם. עם פרוץ המרד ב- 1936 קראו מנהיגיו לראשי הדרוזים בארץ להצטרף אליהם, בהיותם חלק מן העולם הערבי ואילו היהודים פנו אליהם לעמוד מנגד ולא לנקוט עמדה בעד צד זה או אחר[133]. כשלושים דרוזים התגייסו לצבא ההצלה ואורגנו בפלוגה תחת פיקודו של קצין דרוזי מסוריה, השתתפו בקרבות עם הבריטים ואף הפילו שני מטוסים בריטיים באזור טול כרם באוגוסט 1938. אולם הפעילות נפסקה והדרוזים שוכנעו כי אין להם עניין להשתתף במרד ובלחימה. 38הם העדיפו לתאר את עצמם כניטרלים ונאמנים לממשלת המנדט[134].

אנשי הסוכנות היהודית וההגנה קיימו פגישות עם ראשי הדרוזים בכרמל ובגליל והבטיחו להם סיוע כלכלי כדי שלא יצטרפו למורדים. הם אף ציידו ישובים דרוזים בנשק להגנה עצמית, ופנו למנהיגים בהר הדרוזים בהצעה לשתף פעולה עם היהודים ועם הבריטים כנגד הכנופיות הערביות[135]. שיתוף פעולה בין הדרוזים להגנה החל באמצע שנות השלושים תחילה התבסס הקשר על יחסי שכנות וחילופי מוצרים חקלאיים, אך התפתח אחר כך לכדי רכישת נשק במדינות ערב ומכירתו ליהודים וקיום שליחויות מטעם ההגנה. חסן אבו רוכן מעוספיה ושיח' חסן ח'ניפס משפרעם נרצחו בזמן המרד באשמת שיתוף פעולה עם ההגנה. אבו רוכן נסע בשליחות אבא חושי ללבנון, כדי למנוע הצטרפות דרוזים למרד ולשבח את היחסים הטובים עם היהודים והפיתוח שהם מביאים לארץ. הוא נשלח במשימות דומות גם לעבר הירדן, להר הדרוזים ונפגש עם עג'אג' נויהד, הפעיל הדרוזי המרכזי במחנה החוסייני, אך לא הצליח להטות את ליבו[136]. הרציחות דווקא הגבירו את שיתוף הפעולה של הדרוזים עם ההגנה והביאו לחיזוק קשריהם גם עם השלטון הבריטי. דרוזים אספו מידע על תנועות הארגונים הפלסטיניים ומסרוהו הן להגנה והן לבריטים. בשנת 1939 אף נעשה נסיון התנגשות בחאג' אמין אלחוסייני בבירות, בהשתתפות שני פעילים דרוזים מדלית אלכרמל ומעוספיה[137]. באותן  שנים נולדה גם תכנית הטרנספר של הדרוזים מן הארץ להר הדרוזים ותכנית "הברית המובטחת" בין היהודים לדרוזים – שתי תכניות שלא התגשמו, אך הן מהוות דוגמה לשיתוף הפעולה ההדוק בין שני הצדדים והנסיונות למצוא פתרונות על רקע המתיחות הגוברת בין יהודים לערבים, שהדרוזים חששו להינזק ממנה[138]. תכניות אלה לא התגשמו, אך הן מאפיינות את מאמצי המוסדות היהודיים לנטרל את הדרוזים בארץ ובאזור כולו, כחלק ממדיניות מכוונת של יצירת בריתות עם מיעוטים שונים במזרח התיכון, במגמה לתקוע טריז במחנה הערבי.

לאחר החלטת החלוקה, התעורר מחדש גל של התגייסות צעירים דרוזים לצבא ההצלה ולצבאות ערב, והקרב הבולט בו השתתפו, ונהרגו, עשרות דרוזים היה הקרב ברמת יוחנן באפריל 1948. חלק מן המשתתפים בקרב זה נטשו את צבא ההצלה וחזרו לכפריהם והיו בין ראשוני המתגייסים ליחידה הדרוזית בצה"ל[139]. דרוזים אחרים, מתושבי יאנוח וג'ת, סייעו באותו זמן ממש ליהודים הנצורים ביחיעם, סיפקו להם מזון ואספו את הנשק והתחמושת שהוצנחו אליהם[140]. בראשית מאי 1948 הבטיחה ההגנה לדרוזים הגנה ושמירה על קיומם הנפרד במדינת ישראל, אם לא ישתפו פעולה עם קאוקג'י וייכנעו ללא קרב, וכך אכן היה[141].

בסיכומו של דבר, הדרוזים שהיוו אחוז אחד מאוכלוסית ארץ ישראל/פלסטין בתקופת המנדט (כ140- אלף נפש) היו ברובם ניטראלים כלפי הסכסוך היהודי-ערבי. היו מעטים שפעלו בצד הערבים בתקיפת יישובים יהודים ובהצטרפות לקבוצות המאורגנות, אולם התמונה הכללית היתה של שיתוף פעולה עם ההגנה ועם מוסדות היישוב היהודי והכרה כי האינטרס הדרוזי תובע מהם להגן על עצמם ועל קהילותיהם, לשמור על נאמנות לשלטון הבריטי, כל עוד הוא שולט בארץ, לא להתערב בלחימה ולקיים הסכמה הדדית עם היהודים על  אי-תקיפה.

ההתארגנות הצבאית של היהודים על פי ההסטוריוגרפיה והזכרון הקולקטיבי של הפלסטינים

המאבק על הזכרון ההסטורי ועל פרשנות העבר הוא אחד הפנים של הסכסוך הישראלי-ערבי. ההסטוריוגרפיה של תקופת המנדט בשני הצדדים עוסקת בין השאר בשאלות לצד מי עמדו הבריטים, מי פתח בהתארגנות צבאית, איזה צד התחיל בפעילות האלימה, מהו מאבק לגיטימי של תנועה לאומית, מה האמת מאחורי מכירת האדמות וסוגיות רבות נוספות.

ספרי ההסטוריה ובספרי לימוד ערביים ופלסטיניים העוסקים בתקופת המנדט ובמאבק בציונות ובבריטים תופסת ההגנה מקום  חשוב. בחלק מן הספרות מתוארת  ההגנה כצבא סדיר לכל דבר ובחלק אחר כארגון טרור. בדרך כלל מודגש הקשר ההדוק שלה עם השלטונות הבריטיים. המסקנה העיקרית העולה מקריאת המקורות היא, שבעיני הפלסטינים היו אלה היהודים, ובראשם ארגון ההגנה, שהחלו בהצטיידות בנשק ובאימון צעיריהם לצורך מלחמה על הארץ ואילו הם מצידם רק הגיבו על האיום ולא יזמו אותו. על פי התפיסה הערבית, תמכו שלטונות המנדט הבריטי ביהודים, סייעו להם להקים כוח מזויין משלהם ועזרו להם באימונים ובנשק.  מחאות בעניין זה הופנו לשלטונות במשך כל תקופת המנדט. כך למשל, שלח מוסא כאט'ם חוסייני, נשיא הוועד הפועל הערבי, בשנת 1931, מכתב מחאה רשמי לנציב העליון, בו תאר במלים חריפות את תחושות הערבים לנוכח הידיעות הללו:

קראנו בעיתונות הערבית שהממשלה הבריטית מאמנת את צעירי הישובים היהודים בירי ובנשק של ממשלת המנדט, בהדרכת קצינים בריטים. לדבר הזה יש השפעה רעה ביותר על נפשם של התושבים הערבים כי זה מורה באופן ברור שהממשלה הבריטית מכינה את היהודים למלחמה. התירוץ שאמון זה נועד להגנה עצמית אינו טוב עוד. ההודעה הזאת היא דבר שיכול לאיים על בטחון הכלל והמעשה יכול להשפיע באופן שלילי ביותר על הנפשות. זהו דבר שגורם לערבים עצב וייאוש. הממשלה הבריטית לא הסתפקה באסונות שהמיטה על הארץ והיא פועלת עכשיו לחמש את הזרים שהביאה לארץ כדי לרצוח את תושביה. אינה מסתפקת ברציחתם מבחינה פוליטית ומוסרית אלא עושה את ההכנות כדי לחסל אותם באופן מלא. לכן אנו פונים אליכם בשמם של כל תושבי פלסטין האמיתיים במחאה על מעשה נפשע זה ורואים שמעשים אלה הם באחריותה המלאה של הממשלה[142].

הוכחה ניצחת לשיתוף הפעולה ההדוק בין הבריטים להגנה, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סיפקו פלוגות הלילה של אורד וינגייט. לפי הגירסה הערבית, הבריטים הניחו לקצין שלהם, שהיה ידוע באהדתו לציונות, להקים כוחות שדה משותפים ולאמנם. להוכחת טיעונו בדבר התפקיד המכריע שמילא וינגייט במאבק הצבאי בין היהודים לערבים בפלסטין הביא הסטוריון ערבי את דברי בן גוריון, שאמר עליו כי "לו האיש הזה המשיך לחיות, היה מנהיג את הכוחות הישראליים במלחמת העצמאות"[143].

מאפיין נוסף של ההגנה המודגש בהסטוריוגרפיה הערבית הוא החיבור שלה לחיי היישובים האזרחיים והיות אנשיה אזרחים מן השורה, המקיימים חיים רגילים בצד אימוניהם הצבאיים ופעולותיהם במסגרת ההגנה. כך למשל מתאר זאת הפוליטיקאי וההסטוריון הפלסטיני מוחמד עזת דרוזה: "אנשי המרד [היהודים] היו מאומנים ומחומשים היטב. הם היו מבצעים את הפעולות שלהם וחוזרים לחיי היומיום, בניגוד לאנשי המרד הערבי".[144] תפיסתו וביקורתו של דרוזה מעניינת במיוחד, משום שהיא משקפת את הדרך בה ראה את המצב בזמן אמת.

ההסטוריוגרפיה הפלסטינית איננה מטיבה להבחין בין המחנות האידיאולוגיים והארגונים השונים בקרב היהודים. אולם מקורות שעושים אבחנה בין הארגונים מאפיינים אותם באופן שונה. הם מכנים את  האצ"ל והלח"י "כנופיות טרור" (עצאבאת ארהאביה) ואילו ההגנה נקראת בדרך כלל בשמה העברי ואין מתייחסים אליה כ"כנופיה" או כקבוצה טרוריסטית. ניתן אולי לפרש זאת כהכרה חלקית בהגנה כארגון צבאי "לגיטימי", שפעל על פי כללים מסויימים, לעומת הארגונים האחרים שפעלו בדרכים חריגות וקיצוניות[145].

לדוגמה – באנציקלופדיה הפלסטינית, מתוארת ההגנה במלים אלה: "ארגון צבאי התיישבותי ציוני, נוסד ב- 1921 בירושלים והוביל את המערכה להקמת [מדינת] ישראל בפלסטין מאז  1921 עד 32 1948 " ואילו על האצ"ל נכתב באותו מקום כי התאפיין ב"פעולות טרור נפשעות", אשר ההגנה גינתה אותם לעתים באמצעות כרוזים, למרות שהתקיים תאום בין שני הארגונים[146].

רוב ההסטוריונים הוותיקים, שנטלו חלק אישי במאבק נגד הציונות, האמינו כי כל הכוחות היהודיים שיתפו פעולה זה עם זה, למרות שהיו מחולקים לארגונים נפרדים. כך למשל, 34יוסף היכל, ראש העיריה האחרון של יפו לפני המלחמה, הגדיר את ההגנה כ"כוח הצבאי העיקרי של הסוכנות היהודית" וטען כי בטבח דיר יאסין היא שיתפה פעולה עם ה"ארגון" וקבוצת שטרן[147]. גם ההסטוריון עארף אל-עארף טען כי מה שקרה בדיר יאסין נעשה בהסכמת מפקד ההגנה בירושלים. לדבריו, הערבים לא האמינו להגנה כאשר גינתה את הטבח וחשבו זאת לתחבולה יהודית אופיינית. כהוכחה לשיתוף הפעולה של ההגנה עם האצ"ל מספר עארף שכוחותיה כבשו את הכפר מייד לאחר הרצח והניפו מעליו את ה"דגל הציוני"[148]. לדבריו, על סמך נסיונו האישי הוא יכול לקבוע כי אנשי ה"ארגון", כלומר האצ"ל, מאומנים טוב יותר מן ההגנה[149].

מעניין לציין כי שנות מלחמת העולם השנייה תוארו על ידי הסטוריונים ערבים כ"נקודת מפנה" בחיזוק ההגנה, שכן בריטניה ייעדה לה תפקיד במלחמתה נגד הנאצים וההגנה ניצלה זאת עד תום[150]. לפי תפיסתם, שנות המלחמה הביאו תועלת ליהודים בפלסטין וגרמו לחיזוק מעמדם הן בדעת הקהל העולמית והן בקרב השלטונות הבריטיים. הסטוריון מצרי כתב:

היהודים הפיקו תועלת מתנאי המלחמה הקשים. הם התאחדו, התאמנו והתעצמו בפלסטין וניצלו את האסונות שפקדו את היהודים באירופה, כדי למשוך רחמים… היהודים ניצלו את המצוקה הבריטית במדבר המצרי והכריחו את בריטניה לבצר את הארץ ולחזק את כוח ההגנה היהודי. הם הצליחו בכך הצלחה ניכרת, הקימו בונקרים ומילאו את מחסני הנשק שלהם מתחת לאדמה של היישובים והשכונות היהודיות. ארגון ההגנה היהודי הצליח לאמן מספר רב של צעירים בידי קצינים בריטים ויהודים. 22ההגנה פיתתה קצינים וחיילים פולנים לערוק על נשקם ולהצטרף לשורותיה. הם היו לוקחים את החיילים ואת הנשק ומחביאים אותם ביישובים היהודים. ההגנה היתה מפיקה תועלת מכך שהקצינים האלה היו מאמנים את חבריה בשימוש בנשק[151].

הבריטים מתוארים לאורך כל התקופה כמעלימים עין מכוחם הגדל והולך של היהודים, 15 או כסייענים, ספקי נשק ומאמנים של ממש. עוד בשנת 1920,  כשהארץ נשלטה על ידי שלטון צבאי בריטי והמנדט טרם כונן רשמית, כבר פנה ארגון ערבי ביפו בבקשה להקים "בריגדה נוצרית-מוסלמית", בדומה לכוחות הצבאיים היהודיים שצורפו לצבא הבריטי. (הכוונה כנראה לגדודים העבריים שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא הבריטי או אולי לארגון ניל"י)[152]. "חובת הממשלות המתקדמות", נכתב במסמך הפנייה אל הבריטים, "להשליט סדר וצדק בין העמים. ממשלתכם הקימה בשעתו קבוצה צבאית, שכל חבריה לצערנו הרב, היו יהודים. היא צרפה אותם לצבא הבריטי ומסרה לידם נשק חדיש והטילה עליהם לשמור על הבטחון. הם לא היו ראויים לאמון ולא שמרו על הפקדון הזה. הם תקפו את האנשים בכל עת. האנשים המותקפים פנו לאגודה שלנו והביעו את נכונותם להתנדב לבריגדה נוצרית-מוסלמית באותם תנאים שקיבלו היהודים, בתנאי שיקבלו נשק כמותם"[153].

במקביל לסיוע הבריטי,  המשיכה ההגנה לדברי המקורות הפלסטיניים, לגנוב נשק ממחסני הצבא הבריטי בארץ. במרץ  1943 למשל, התגלתה גניבה של  300 רובים וכמויות גדולות של תחמושת 155 אלף כדורים. 24סיפור הגניבה מופיע  בתזכיר שהגישה המפלגה הערבית הפלסטינית לממשלה הבריטית ולחברי הפרלמנט, תחת הכותרת "הטרור היהודי": "בזמן שהמנהיגים היהודים ניהלו תעמולה פוליטית רחבה, הצטיידו היהודים בנשק בקנה מידה גדול", נכתב בתזכיר[154] ספר  פרי עטו של חוקר פלסטיני, מתאר את תהליך הקמת הבריגדה היהודית כיוזמה יהודית ולא בריטית: "היהודים ביקשו מהבריטים במלחמת העולם השנייה להקים צבא יהודי כדי להגן על עצמם, ובמיוחד אחרי שהגרמנים והאיטלקים התקרבו מאד לארץ. הבריטים דחו בתחילה את הבקשה היהודית, אך הקימו כוח פלסטיני, יהודי וערבי משותף. ערב סיום המלחמה הם הסכימו להקים את הבריגדה היהודית, שנלחמה לצידם"[155]. עלתה גם טענה, כי כוונת הבריטים להקים כוח פלסטיני שיכלול יהודים וערבים במספר שווה ללחימה במלחמת העולם השנייה היתה למעשה אחיזת עיניים, שכן, מבחינה מעשית לא ציפו כי הערבים יתנדבו בשיעור דומה להתנדבות היהודים. היהודים שאפו לחזק את יכולת ההגנה המקומית שלהם מול הסכנה הגרמנית שבאה מכיוון המדבר המערבי, ועל רקע זה הגיעה ההגנה להסכם עם מטה כוחות המזרח התיכון של הבריטי, לפיו ההגנה היתה צריכה לבצע פעולות מחתרתיות ומלחמת גרילה נגד הפלישה הגרמנית לפלסטין ותמורת זאת, הבריטים יתנו לגיטימציה להמצאותם של כחמישה עשר אלף יהודים חמושים ביישובים, בנוסף לעשרים ושבעה אלף היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי[156]. אותו מקור מציין כי בספטמבר  1944 הודיעו הבריטים על הקמת גדוד שיהיו חברים בו רק יהודים מפלסטין ומספר אנשיו הגיע ל- 5358. "בכך התגשם החלום הציוני ללחום נגד הנאצים תחת הדגל שלהם", כתב[157].

סיכום

שתי תנועות לאומיות בעלות אינטרסים מנוגדים פעלו בארץ בתקופת המנדט הבריטי, אף שלשתיהן היה אינטרס משותף אחד – סיום הכיבוש הזר. במצב היחסים ביניהן נוצרה א-סמטריה מוזרה ומעניינת: התנועה הציונית ומוסדות היישוב ביקשו לדעת ולהכיר את נבכי אורחות חייו של הצד שמנגד, וגייסו לשם כך את מיטב המומחים שהיו בקיאים בשפה ובתרבות הערבית. אנשיה עשו מאמצים לחדור ליישובים ולמוסדות הערביים, לעקוב אחר העיתונות הערבית ולדווח לממונים על הנעשה בקרב הערבים.

לעומת זאת, התנועה הלאומית הפלסטינית כמעט ולא התעניינה במה שקורה במחנה השני. אולי בגלל הזלזול שחשו כלפי היהודים, לפחות בעשור הראשון למנדט, או בשל חוסר מודעות וחוסר התארגנות. לא היה כל נסיון פלסטיני מאורגן וממוסד להכיר ולעקוב אחר הנעשה בקרב היהודים. המנהיגות הפלסטינית נתנה דעתה בעיקר לסוגיית יחסה של התנועה הציונית עם המערב, ובמיוחד עם בריטניה.  הם לא נטו להבחין בין הציונות לבין המערב, וראו בה תנועה קולוניאלית, ספיח מספיחיו של העולם המערבי האירופי.

הדחייה המוחלטת של המפעל הציוני כחלק מדחיית המערב הקולוניאלי, גרמה אף היא לחוסר עניין בקרב חוגי התנועה הפלסטינית לדעת מה קורה בתוך היישוב היהודי ולהכיר את פרטי חייהם של היהודים. הם התייחסו לכל יישוב כמבצר שצריך לסלקו, וראו במשימה זו חלק מן הצורך לסלק את הבריטים, שנחשבו בעיניהם לאח הבכור ולכוח המניע העומד מאחורי היישוב היהודי.

רק בראשית שנות השלושים החלו חוגים מסויימים בתנועה הלאומית הפלסטינית לגלות עניין מה בדפוסי הארגון של היישוב היהודי, כנראה לאור מה שראו כהצלחה של המוסדות והארגונים היהודים לייצג את האינטרסים הקבוצתיים שלהם, ולקדם את קהילותיהם. בתקופה זו מתחילים להופיע מאמרים בעיתונות הפלסטינית, וכן נאומים בכנסים ובעצרות פומביות, המטיפים להקמת מוסדות וארגונים דומים לאלה של היהודים, מגמה זו הלכה והתגברה, אולם לא הגיעה לכלל מיסוד של איסוף מידע מסודר, מודיעיני או גלוי. דוגמה לחיקוי היה הנסיון להקים קרן למימון פעילויות לאומיות, שנקראה "צנדוק אל-אומה" (קרן האומה), במתכונת דומה לזו של הקרן הקיימת לישראל. רעיון זה התקבל בהתלהבות רבה, אך גווע בקול ענות חלושה לאחר זמן קצר.

ארגון צבאי במתכונת דומה לארגון ההגנה הוקם ביזמת העיתונאי והאינטלקטואל אכרם זעיתר וחוגים פאן ערביים המקורבים למפלגת "אל-אסתקלאל". הארגון נקרא "ג'יש אל-דפאע אל-ערבי" (צבא ההגנה הערבי) והצליח לגייס רק עשרות בודדות של צעירים. הבריטים פעלו לפירוקו, עצרו את זעיתר, והעיתון "אל-חיאת", ששימש שופר וכלי לגיוס נסגר. הארגון דעך במהרה וחדל להתקיים. נסיונות נוספים לטיפוח הנוער הפלסטיני ולאמנו אימונים צבאיים במסגרת חוגי תנועת הצופים וארגוני נוער המסונפים למפלגות שהוקמו במחצית הראשונה של שנות השלושים, נעשו אף הם לפי הדגם היהודי. היה נסיון לחקות את הקבוצות הצבאיות למחצה, שהקימה ההגנה להכשרת נוער ואימונו לקראת מאבק צבאי על הארץ, והדברים אף נאמרו במפורש.  רבים מבוגרי הקבוצות הללו היו אחר כך פעילים במרד הערבי בשנים 1936-39 והיוו את הגרעין לארגונים הצבאיים הפלסטיניים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה. שני הארגונים הצבאיים הבולטים היו "אל-נג'אדה" של מחמד נימר אל-הוארי ו"אל-פתוה" של החוסיינים. אל-נג'אדה הוקם בהשראת ארגון צבאי לבנוני שנשא אותו שם, אך מקימיו היו מודעים היטב למה שקורה בקרב היהודים והכירו את ההגנה ואת הארגונים הצבאיים האחרים. מודעות זו השתקפה במנגנוני הארגון ובדרכי הפעולה של אל-נג'אדה, בהם ניכרת בבירור השפעת שיטות הפעולה של ההגנה.

אם אמרנו כי התגברה המודעות בקרב פעילים ועסקנים פלסטיניים בכל הנוגע למהות ארגון ההגנה ופעילותו, הרי שאין הדבר כך לגבי המוני העם. הללו לא הכירו ולא ידעו דבר על ההגנה, למרות העובדה שנציגי המוסדות היהודיים וההגנה בתוכם פעלו בתוך האוכלוסיה הפלסטינית ברמות שונות. חוסר מודעות זה ניתן להסבר בשני גורמים עיקריים. הראשון – אנשי ההגנה שהופיעו ביישובים הערביים עשו זאת בדרך כלל בהסוואה והציגו עצמם כאחראים מטעם יישוביהם על ענייני חקלאות, מרעה וכד'. בכיסוי של תפקידים אלה הם באו במגע כמעט יומיומי עם הפלאחים, ליקטו חדשות, אספו ידיעות ועדויות במישרין ובעקיפין, והפעילו "סוכנים" שלא ידעו כלל כי הם משתפי פעולה עם ההגנה. הגורם השני היה קשור בחוסר רצון מופגן של הציבור הפלסטיני הרחב להכיר ולדעת מה קורה אצל שכניהם היהודים. יחסם כלפי היהודי היה כוללני והונע בעיקר על ידי דעות קדומות, דימויים מוגזמים, פחדים קמאיים ותחושת ניכור וזרות. הם ראו בהם זרים שפלשו למולדתם, ולא העריכו ברצינות ראויה את כוונותיהם להתיישב ולהישאר בארץ.

משתפי הפעולה הערבים שהועסקו על ידי ההגנה כמקורות מידע, כספסרי קרקעות או כמתווכים – מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה, עליה נימנו רוב הפעילים היו אנשים שפעלו לרוב ממניעים אינטרסנטיים, חומריים, מעמדיים, נקמנות אישית וכד'. הללו לא התעניינו במיוחד עם מי ולטובת מה הם פועלים, אלא ביקשו להשיג רווחים אישיים. יש לציין כי רובם הגדול של אלה שימשו גם כסייענים של הבריטים. הקבוצה השנייה היתה של אנשים שפעלו ממניעים אידיאולוגיים וידעו היטב למען מי הם עובדים. לאנשים אלה היתה בדרך כלל מודעות גבוהה לגבי  מהותו של ארגון ההגנה, הם הכירו את אנשיו ואת מטרותיו, הבינו את דרכי פעולתו ושיתפו עימו פעולה באורח מודע, או לשם מניעת אלימות ולהשגת יציבות באזורם, או מתוך אמונה כי יש לפלסטינים אינטרס לטווח ארוך לשתף פעולה עם היהודים.

לסיכום – הקהילה הפלסטינית ומנהיגיה לא עשו מאמץ לחדור אל הצד היהודי, ללמוד אותו ולהכירו – לא לצורכי מודיעין ומאבק נגדו ולא לצורכי הידברות ונסיון למצוא מכנה משותף. יחד עם זאת, ניתן להצביע על השפעה בלתי ישירה של ההתארגנות הצבאית היהודית על דפוסי הארגון של קבוצות פלסטיניות דומות. כמו כן ניתן לקבוע כי הפעילות הצבאית היהודית עודדה ועוררה פעילות נגדית של הפלסטינים ובכמה מקרים אף שימשה לה מודל לחיקוי וזרז להתארגנות ולפעילות תגמול אלימה.

הערות

 


[1] אל-ג'אמעה אל-ערביה,  1.10.1935. העיתון נוסד בירושלים ב- 1927. בעליו ועורכו הראשון היה מחמד

מניף אל-חוסייני, אחיינו של המופתי הירושלמי. העיתון תמך במוסדות שנשלטו על ידי החוסיינים ועורכו

נימנה על הזרם שתמך באחדות ערבית כוללת. בתחילת דרכו יצא כשבועון ואחרי מאורעות  1929 החל

להופיע 5 פעמים בשבוע. בשל העמדות הנוקשות שהציג עיתון זה הוא נסגר תכופות על ידי השלטונות

הבריטיים ובראשית השביתה של 1936 נסגר לצמיתות.

[2] אל-לוא,  6.12.1935 . עיתון אל-לוא (הדגל) נוסד בירושלים ב- 1933. בעליו היה ג'מאל אל-חוסייני

ובעריכתו עבדו לסרוגין אמיל ע'ורי, עת'מאן קאסם ומחמוד צ'רקס. העיתון היה שופרה של המפלגה

הערבית הפלסטינית, שהיתה שייכת לחוסיינים. הוא הופיע כעיתון יומי עד 1939 .

[3] מוחמד  עזת דרוזה, ד'כראיאת (זכרונות), כרך 1, דמשק, 1994, עמ' 679. דרוזה ( 1982-1888), עיתונאי, פוליטיקאי והסטוריון יליד שכם. היה מקורב למופתי חאג' אמין אל-חוסייני, חבר המועצה המוסלמית העליונה ומנהל הוקף המוסלמי. ב- 1932 נימנה על מייסדיה של מפלגת "אל-אסתקלאל" (העצמאות) הפאן-ערבית. לצד פעילותו העיתונאית והפוליטית היה פעיל גם בשטח החינוכי והיה מנהל בפועל של מכללת אל-נג'אח בשכם תקופה מסויימת. אחרי 1948 השתקע בלבנון ואחר כך בסוריה, ושם חיבר ספרי הסטוריה רבים אודות התנועה הלאומית הערבית בכלל והתנועה הפלסטינית בפרט.

[4] אל-דפאע,  .20.8.1934  עיתון אל-דפאע (ההגנה) נוסד ביפו ב- 1934, בעליו היה אבראהים אל-שנטי

ובעריכתו עבדו סאמי אל-סראג', ח'יר אל-דין אל-זרכלי ואבראהים אל-שנטי עצמו. הוא הופיע כעיתון יומי

וב- 1936 היה לעיתון הפלסטיני הנפוץ ביותר והגיע לתפוצה של כעשרת אלפים עותקים. העיתון חדל

להופיע באפריל 1948.

[5] שם, 19.8.1934 .

[6] ידיעות הלישכה הערבית, 2.11.1934  הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ),

תיק S25/10185 .

[7] הוועד הפועל הערבי היה הגוף הפוליטי הפלסטיני הראשון שנוסד בתקופת המנדט הבריטי. ראשיתו

ב- 1920, אז מנה 40 חברים ובראשו עמד עארף אל-דג'אני. כשפוטר מוסא כאט'ם אל-חוסייני מראשות עירית ירושלים נבחר הוא ליו"ר הוועד הפועל והמשיך בתפקיד עד מותו ב- 1934. גוף זה התיימר לייצג את ערביי הארץ בפני שלטונות המנדט וחבריו נבחרו מן הנפות השונות של הארץ, לפי משקלן היחסי באוכלוסיה. עם מותו של מוסא כאט'ם ב- 1934 חדל הוועד הפועל הערבי להתקיים.

[8] עאלם אל-ע'ד,  16.10.1945. עאלם אל-ע'ד (עולם המחר) היה עיתון עיראקי בעל אוריינטציה

שמאלית. הוא הופיע כירחון בשנות הארבעים, פעל רבות למען העניין הפלסטיני וגילה מעורבות רבה

במתרחש בארץ.

[9] סעיד חמאדה, אל-נט'אם אל-אקתצאדי פי פלסטין, (הארגון הכלכלי בפלסטין) בירות, 1939, עמ' 274.

[10] שם, עמ' 284.

[11] נאג'י עלוש, אל-חרכה אל-וטניה אל-פלסטיניה, (התנועה הלאומית הפלסטינית) בירות,  1974, עמ' 111. (להלן: עלוש)

[12] על המשפחות החשובות בארץ וחלוקת אזורי השפעתן, ראה: אל-אחמד, נג'יב, פלסטין, תאריח' ונדאל, (פלסטין – הסטוריה ומאבק) בירות, 1982, ע"ע 164-165.

[13] ביאן נויהד אל-חות, אל-קיאדאת ואל-מאססאת אל-סיאסיה פי פלסטין 1948-1917 (ההנהגות והארגונים הפוליטיים בפלסטין 1948-1917), בירות,  1981, ע"ע 45-40. (להלן: אל-חות) ביאן נויהד' אל-חות הינה מחשובי ההסטוריונים הפלסטינים החדשים ומרצה באוניברסיטת בירות. לבנונית במקורה, ביתו של עג'אג נויהד', דרוזי לבנוני שישב בארץ בתקופת המנדט והיה פעיל במפלגת אל-אסתקלאל. בעלה, שפיק אל-חות, ממקימי אש"פ ונציג הארגון בלבנון עד היום. חיברה ספרים חשובים על תולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, ביניהם בולטת עבודת הדוקטוראט שלה על המנהיגות והמוסדות הפלסטינים בין 1917  ל- 1948, שהיתה בסיס לספר זה.

[14] שם, שם.

[15] על כך ראה בפרוט: יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית – המאבק הפנימי בתנועה הלאומית הפלסטינית, תל אביב, 1981.

[16] על מינויו של אל-חוסיני לתפקיד המופתי והקרירה הפוליטית שלו, ראה: צבי אלפלג, המופתי הגדול, תל אביב, 1989.

[17] על העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט והשתקפות סוגיית היחסים בין מוסלמים לנוצרים בשיח העיתונאי ראה: מוצטפא כבהא, תפקידם של העיתונות והשיח העיתונאי במאבק הלאומי הערבי הפלסטיני, 1939-1929, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב,  1996. (להלן: כבהא)

[18] אל-חות, ע"ע 195-192.

[19] שם, ע"ע 127-123.

[20] Great Britain, Government of Palestine, Census of

. vol. 1, 1931, p. 96  .Palestine

[21] שם, כרך 2, עמ' 282 .

[22] אל-חות, ע"ע 184-180.

[23] עבד אל-והאב אל-כיאלי, תאריח' פלסטין אל-חדית', (ההסטוריה החדשה של פלסטין) בירות, 1981.

(להלן: אל-כיאלי)

[24] כבהא, ע"ע 35-33.

[25] ארנון-אוחנה, ע"ע 295-279.

[26] כבהא, תפקידה של העיתונות, ע"ע 87-85.

[27] על מניעי הפעילות של גופים אלה בקרב החברה הערבית ואופייה, ראה: יואב גלבר, שרשי החבצלת,  המודיעין בישוב (שני כרכים), תל אביב, 1992; (להלן: גלבר)  אסא לפן, הש"י, יד טבנקין, 1997.

[28] ההתכתבות נמצאת בין מסמכי הוועד הפועל הפלסטיני, ארכיון המדינה, חטיבה

פ/ 987/125 (להלן: מו"פ)

[29] שם, פ/13/ 984 .

[30] אל-ג'מאעה אל-ערביה (ירושלים), 13.12.1929.

 

[31] הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, (להלן אצ"מ) S 25/22051 .

[32] על הסוכן נג'יב ראה: אצ"מ 25/3875 S .

[33] ראה למשל: גלבר, כרך  1, ע"ע  312-306 על ח. ח. מענבתא.

[34] כיאלי, ע"ע 149-148.

[35] ליתר פרוט על התנגשות זו ראה: מוצטפא כבהא ונמר סרחאן, עבד אל-רחים אל-חאג' מחמד, אל-קאאד אל-עאם לת'ורת 1936-1939 (עבד אל-רחים אל-חאג' אחמד – המפקד הכללי של מרד 1936-1939), רמאללה,

2000, ע"ע 12-11.

[36] זעיתר, בואכיר אל-נדאל, (ביכורי המאבק), עמאן,  1994, ע"ע 130-170.

[37] אל-דפאע, 15.5.1934.

[38] מכתב מוסא כאט'ם אל-חוסייני לנציב העליון, 9.11.1923,  אצ"מ S25/10690.

מוסא כאט'ם אל-חוסייני ( 1934-1850 ) מנהיג המחנה החוסייני לפני עלייתו של המופתי חאג' אמין.

בשלהי התקופה העות'מאנית עבד במינהל העות'מאני ואף היה מושל בתימן מטעם האימפריה. עם בוא

הבריטים שימש כראש עירית ירושלים והודח על ידי השלטונות ב- 1920 על רקע המאורעות שהיו באותה

שנה. לאחר הדחתו מראשות העיר נבחר ליו"ר הוועד הפועל הערבי ושימש בתפקיד זה עד מותו.

[39] אל-ג'אמעה אל-ערביה, 2.8.1931.

[40] יעקוב אל-ע'צין (1947-1900), יליד הכפר ואדי חנין  בנפת  רמלה, בוגר האוניברסיטה של איזמיר בתורכיה, נשיא  מפלגת קוננגרס הנוער (19932)  וראש  העיר רמלה בשנים 1946-7.

[41] עוני עבד אל-האדי (1974-1889)  היה בן למשפחה עתירת נכסים מאזור שכם. למד  בפאריס  והיה ממקימי אגודות הסתרים הלאומיות הערביות בשלהי התקופה העות'מאנית. היה מזכירו של פייצל בתקופת  מלוכתו הקצרה בסוריה. ב19932- היה  ממייסדי מפלגת אל-אסתקלאל, לאחר 1948 כיהן במספר תפקידים פוליטיים ודיפלומטיים בממלכה ההאשמית הירדנית.

[42] ראע'ב אל-נשאשיבי (1950-1880) יליד ירושלים,  בוגר   המכללה להנדסה באסטנבול. חבר בפרלמנט העות'מאני (1911)  וראש עירית ירושלים (1934-1920). מנהיג האופוזיציה למופתי לאורך כל תקופת המנדט, נשיא מפלגת ההגנה הלאומית וחבר הוועד הערבי העליון.

[43] ד"ר   חסין פח'רי אל-ח'אלדי (1962-1894) רופא בהשכלתו, ראש עירית ירושלים (1934) ומייסד מפלגת הרפורמה. חבר בוועד הערבי העליון. לאחר 1948 כיהן   במספר תפקידים בכירים בממלכה ההאשמית הירדנית,   ואף שימש כראש ממשלת ירדן    ב1957-.

[44] עבד אל-לטיף  צלאח, עו"ד במקצועו, יליד שכם ומפעילי  האופוזיציה נגד המופתי. ב19935- הקים את מפלגת הגוש הלאומי  והיה חבר בוועד הערבי   העליון  מטעמה.

עוד על המפלגות, מצעיהן ופעולותיהן, ראה: אל-חות, ע"ע 314-301.

[45] אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה, 25.11.1935.

[46] מוצטפא כבהא, ת'ורת  1936-39 אל-כברא, אסבאבהא ואנעכאסאתהא, (המרד הגדול של 1936-39 – סיבותיו ותהפוכותיו) נצרת,  1988, ע"ע 101-97.

 

[47] סמיר איוב, אל-בנאא אל-טבקי ללפלסטיניין, (המבנה המעמדי של הפלסטינים) בירות, ללא תאריך, ע"ע  100-85; יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינאית, 1929-1918, ירושלים, 1971,  עמ' 355.

[48] הוועידה הלאומית הפלסטינית היתה הגוף המכונן  שמתוכו נבחרו חברי הוועד הפועל. הוועידה ערכה שבעה כנסים בין השנים 1919 ל1923- בערים המרכזיות כמו ירושלים,  חיפה ויפו. גוף זה ראה את עצמו כסניף של "הקונגרס הסורי הכללי" שהתכנס ב1919- והצהיר על כוונותיו להשתלב  בתכנית "סוריה הגדולה".  תחת  החסות הוועידה הלאומית הפלסטינית פעלו גם האגודות המוסלמיות-נוצריות.

[49] מראאת אל-שרק, .19.4.1921

[50] שם, 10.5.1921

[51] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1929-1918, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1971, ע"ע 111-109 .

[52] מראאת אל-שרק, 5.2.1930.

[53] שם, 5.4.1930.

[54] שם, 9.4.1930.

[55] זעיתר, בואכיר, עמ' 141.

[56] על דיוני הוועידה ראה: אכרם זעיתר, ות'אאק אל-חרכה אל-וטניה אל-פלסטיניה, 1939-1918 (מסמכי התנועה הלאומית הפלסטינית,  1939-1918), בירות, 1979, ע"ע 360-358 .

[57] שם, עמ' 359.

[58] שם, שם.

[59] אכרם זעיתר, בואכיר אל-נדאל (ביכורי המאבק), עמאן, 1994, כרך  1 עמ' 300. בשנות הארבעים הועסק כמורה במערכת החינוך העיראקית. לאחר 1948 השתקע בירדן ובה כיהן בתפקידים רמי מעלה. בין השאר היה חבר  פרלמנט, שר חוץ ושגריר. חיבר שלושה ספרים חשובים על ההסטוריה  הפלסטינית.

[60] צראט אל-מסתקים, 21.3.1930. העיתון צראט אל-מסתקים (דרך הישר) נוסד ביפו ב- 1924. בעליו ועורכו היה השיח' עבדאללה אל-קלקילי, ממתנגדיו החריפים ביותר של המופתי. העיתון נתמך על ידי הנשאשיבים וביטא את עמדותיהם, בנוסף לנטייתו הדתית-אסלאמית. תחילה הופיע פעמיים בשבוע

ומ- 1929 חמש פעמים בשבוע. הופעתו נפסקה פעמים אחדות, אך הוא הופיע לסירוגין ובמקוטע עד 1948.

[61] על כך ראה: זעיתר, בואכיר, ע"ע  809-770; כבהא, תפקידה של העיתונות,

ע"ע 137-128.

[62] זעיתר, בואכיר, עמ' 171.

[63] אל-ירמוכ, 17.9.1930.

[64] שם, 10.10.1930.

[65] ארנון-אוחנה, עמ' 264.

[66] ראה ביתר פרוט: כבהא, ע"ע 133-129.

[67] על טיפוח האגדות סביב אבו ג'לדה ראה למשל: פלסטין, 8.4.1934; אל-ג'מאעה אל-ערביה, 12.4.1934.

[68] אצ"מ, ידיעות הלישכה הערבית, S 25/22224 .

[69] ראה: השאם שראבי, אל-ג'מר ואל-רמאד, מד'כראת מת'קף ערבי, (גחלים ואפר, זכרונות משכיל ערבי) בירות, 1984, ע"ע 40-20.

[70] צבחי יאסין, אל-ת'ורה אל-ערביה אל-כברא פי פלסטין (המרד הערבי הגדול בפלסטין), קאהיר, 1959 עמ'  26; פורת, ע"ע 165-163.

[71] אל-חות, ע"ע 318-317.

[72] ארנון-אוחנה, עמ' 267.

[73] דו"ח מזמרוני ללשכה הערבית בסוכנות, 16.1.1935. ידיעות הלשכה הערבית, אצ"מ, S 25/22224 .

[74] שם, 25.1.1935 .

[75] ארנון-אוחנה, עמ' 268.

[76] מחמד עזת דרוזה, חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית'ה (על התנועה הערבית החדשה), כרך 3, צידון,  1951, עמ' 116. (להלן: דרוזה)

[77] שם, שם.

[78] שאון פלסטיניה, מרץ  1972,  ע"ע 268-267.

[79] יאסין, ע"ע 23-22.

[80] ארנון-אוחנה, עמ' 270.

[81] שם, שם.

[82] על כך ראה כבהא, ת'ורת. ע"ע 68-67; אל-חות, ע"ע 355-350.

[83] אל-חות, עמ' 350.

[84] כבהא, ת'ורת, ע"ע 97-96.

[85] על כך ראה: דו"ח הגנרל אסמאעיל צפות, ראש הוועדה הצבאית שמינתה הליגה הערבית לטפל בעניין הפלסטיני, אצל: עארף אל-עארף, אל-נכבה, נכבת בית אל-מקדס ואל-פרדוס אל-מפקוד1952-1947 (האסון, אסון בית המקדש וגן העדן האבוד) ,ירושלים,  1987, כרך  1, ע"ע 21-20 .

[86] סקירה על ה"נג'אדה", 15.9.1946, ארכיון ההגנה 105/67.

[87] אל-חות, עמ' 508.

[88] שם, שם.

[89] אל-דפאע, 18.1.1946.

[90] אל-חות, עמ' 510.

[91] אל-דפאע, 18.1.1946.

[92] ארכיון ההגנה, 105/67.

[93] שם, שם.

[94] אל-חות, עמ' 510.

[95] ארכיון ההגנה, 105/69.

[96] שם, שם.

[97] אל-חות, עמ' 510.

[98] אל-דפאע, 28.8.1946.

[99] גוף זה נועד להחליף את ה"וועד הערבי העליון", שהוצא מחוץ לחוק

ב- 1937 אחרי רצח אנדריוס, מושל הגליל, אולם המשיך לפעול עד  1939 ופסק להתקיים עם סיום המרד, ערב מלחמת העולם השניה.

[100] שם, 13.9.1946.

[101] פלסטין, 13.8.1948.

[102] בספרו של מחמד נמר אל-הוארי "סר אל-נכבה" (סוד האסון) בולטת התעלמותו מפרק "אל-נג'אדה" בחייו. הסיבה לכך היא חזרתו לישראל אחרי המלחמה, ברשות השלטונות, והשתלבותו במימסד הישראלי כעו"ד ושופט ואי רצונו להזכיר את "חטאי" עברו.

[103] גלבר, שם.

[104] למשל באצ"מ, תיקים S25/3539 ,S25/10185

[105] גלבר, עמ' .58

[106] שם, ע"ע 69-68.

[107] שם, ע"ע 101-88.

[108] אל-ג'מאעה אל-ערביה, .13.2.1930

[109] גלבר, עמ' 61.

[110] ראיון עם דב ירמיה, 12.4.1997.

[111] ראיון עם אחמד מחמוד פאעור, תרשיחא, 12.4.1997.

[112] אפרים דקל (קרסנר), עלילות ש"י – מילקוטו של מפקד בשרות הידיעות של ההגנה, הוצאת מערכות, תל אביב, תשי"ג, 1953, עמ' 141 .

[113] שם, שם.

[114] שם,  שם.

[115] ראיון עם א.מ., אכסאל, .15.11.1996

[116] ראיונות עם פלטיאל סלע ז"ל בביתו, אוקטובר-נובמבר 1996.

[117] עזרא דנין, ציוני בכל תנאי, קידום, ירושלים, 1987 עמ' 124.

[118] גלבר, כרך ב', עמ' 514 .

[119] דקל, עמ' 147.

[120] דו"ח א.ח. כהן למשה שרתוק על פגישה "על מצב הפעולה הערבית בדרום"   30.11.37, אצ"מ, S25/3539

[121] דקל, עמ' 151.

[122] ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, הוצאת עמיקם, תל אביב, תשכ"ט,  1969, עמ' 100.

[123] חבורות שהוקמו בכפרים הפלסטינים בשלהי המרד,  1939-1938, כפועל יוצא מן המחלוקות והסכסוכים שפשו בחברה הפלסטינית בעקבות הכבדת עולם של אנשי המרד על האוכלוסיה, ההפרזה בדרישות שהיפנו לתושבים ואף העונשים הכבדים שהטילו עליהם, כולל לעתים הוצאה להורג של אנשים שנאמר עליהם כי הם משתפי פעולה עם היהודים או עם הבריטים. חבורות אלה הוקמו בעידודם ובתמיכתם המלאה של הבריטים, בעיקר בקרב החוגים שהתנגדו למופתי.

[124] יהושע פורת, ממהומות למרידה – התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית –  1929-1939, ספריה אוניברסיטאית, עם עובד, תל אביב, 1978, עמ' 355.

[125] בסוף המרד ברח אבו דרה לדמשק ומשם עבר לעבר הירדן, שם הסגירוהו השלטונות לידי הבריטים. אבו דרה הוצא להורג על ידי הבריטים ב-.1941 (כבהא, ע"ע 119-118).

[126] שם, שם.

[127] ראיון עם אליהו מוזר בביתו של פלטי סלע, 10.1996. 9.

[128] סיף אל-דין זועבי, שאהד עיאן – מד'כראת (עד ראיה – זכרונות), שפרעם,  1987, ע"ע 11-10.

[129] סלע, ריאיון.

[130] שם, שם. לדברי סלע הוא ניסה לחפש את המחברות הללו לאחר קום המדינה, אך הן הלכו לאיבוד.

[131] כהן, ע"ע 136-134.

[132] סלע, ריאיון. עד היום משרתים בני השבט ערב אל-היב בצה"ל.

[133] רג'א סעיד פרג', הקשרים בין הדרוזים והיהודים בתקופת המנדט הבריטי,

1918-1948, עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, החוג למזה"ת,

1990, ע"ע 65-67.

[134] שם, עמ' 113.

[135] שם, עמ' 87.

[136] שם, ע"ע 108-106.

[137] שם, עמ' 111. לפרוט  נוסף של קשרי הדרוזים עם ההגנה, ראה פרק ד' בעבודתו של פרג'.

[138] שם, ע"ע 195-182.

[139] שם, עמ' 144.

[140] שם, עמ' 168.

[141] שם, עמ' 173.

[142] אל-חות, עמ' 356. תאריך המסמך 29.6.1931.

[143] שכיב, עמ' 188.

[144] מחמד עזת דרוזה, חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית'ה, (סביב התנועה הערבית המודרנית), צידון,  1951  עמ' 12.

[145] לדוגמה: תאריח' פלסטין, (ההסטוריה של פלסטין) מואססת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, ניקוסיה, 1983, ע"ע  87, 95, 118. זהו ספר לימוד פלסטיני, המיועד לבתי ספר במחנות הפליטים בלבנון.

[146] אל-מוסועה אל-פלסטיניה (האנציקלופדיה הפלסטינית), בירות, 1984, כרך  4, עמ' 515 .

[147] יוסף היכל, פלסטין קבל ובעד (פלסטין לפני ואחרי), בירות,  1971, עמ' 134 . ד"ר יוסף היכל נולד ביפו

ולמד בצרפת. ב-  1935 קיבל את התואר השלישי במשפטים מהסורבון וב- 1937 תואר נוסף במדעי המדינה

מהאוניברסיטה של לונדון. ב- 1938 מונה למנהל הווקפ בנפת יפו ולמפקח על לימודי האסלאם. ב- 1945

נבחר לראש עירית יפו ושנתיים לאחר מכן גם לחבר בוועד הערבי העליון. אחרי 1948 התיישב בירדן ופעל

שם בשרות הדיפלומטי. היה שר החוץ שלוש פעמים, נציג ירדן באו"ם ושגריר.

 

[148] עארף אל-עארף, נכבת פלסטין (אסון פלסטין), כרך 1 בירות, ללא תאריך, עמ'  176. עארף אל-עארף

(1973-1882 ) נולד בירושלים, למד באיסטנבול ובמלחמת העולם הראשונה שרת בצבא העת'מאני כקצין

ונלחם בחזית רוסיה. ב- 1919 ייסד בירושלים את העיתון סוריה אל-ג'נוביה (סוריה הדרומית). אחרי

מהומות 1920 ברח לעבר הירדן עם חאג' אמין אל-חוסייני. ב- 1921 קיבל חנינה מן הנציב העליון ומאז עבד

במינהל הבריטי עד  1948 בתפקידים שונים. חיבר ספרי הסטוריה חשובים על תולדות פלסטין.

[149] שם, עמ' 152.

[150] אמיל שופאני, אל-מוג'ז פי  תאאריח' פלסטין אל-סיאסי (תקציר ההסטוריה הפוליטית של פלסטין, בירות 1998,  ע"ע 492-3.

[151] מחמד עבד אל-רחמאן חסין, אל-ערב  ואל-יהוד פי אל-מאדי ואל-חאדר ואל-מסתקבל (הערבים והיהודים  בעבר, בהווה ובעתיד), אללכסנדריה ללא תאריך, עמ' 207.

[152] אל-ג'מעיאת אל-אסלאמיה אל-מסיחיה (האגודות המוסלמיות הנוצריות) היו אגודות שהוקמו בראשית

תקופת המנדט בהשראת הוועד הפועל הפלסטיני כאות לסולידריות בין שני המרכיבים העדתיים של העם

הפלסטיני: המוסלמים והנוצרים.

[153] מכתב אל-ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-מסיחיה פי יאפא תטאלב אל-חאכם אל-עסכרי באנשאא פרקה

מצאלחה מן אל-ערב (לשכת האגודה המוסלמית הנוצרית ביפו מבקשת מהמושל הצבאי להקים יחידה

מזויינת של ערבים), מכתב מ9.3.1020- , בתוך: אכרם זעיתר, ות'איק אל-חרכה אל-וטניה אל-פלסטיניה,

1939 – 1918 , עורכת: ביאן אל-חות, בירות,  1979, עמ' 40.

[154] תזכיר של המפלגה הערבית הפלסטינית, (מתורגם לעברית), עמ'  8 , אצ"מ, S25/2991 .

[155] תיסיר ג'בארה, דראסאת פי תאריח' פלסטין אלחדית' (עיונים בהסטוריה החדשה של פלסטין), ירושלים,  1986 עמ'  138. המחבר הוא ראש ביה"ס להסטוריה באוניברסיטת חברון והספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטוראט שלו, שהוגשה באוניברסיטה בארה"ב.

[156] אחמד טרבין, פלסטין פי ח'טט אל-צהיוניה ואל-אסתעמאר 1939-1947 (פלסטין בתכניות הציוניות

והקולוניאליזם), מרכז המחקר של הליגה הערבית, קהיר,  1972, עמ'  33. אחמד טרבין הינו חוקר בכיר

במרכז למחקרים ערביים ליד הליגה הערבית בקאהיר. עיקר התמחותו ביחסים בין יהודים לערבים בארץ

ובקהילות היהודיות במדינות ערב.

[157] שם, עמ' 34.

 

מקורות

ערבית

אל-אחמד, נג'יב, פלסטין, תאריח' ונדאל (פלסטין – הסטוריה ומאבק), בירות, 1982.

איוב, סמיר, אל-בנאא אל-טבקי ללפלסטיניין (המבנה המעמדי של הפלסטינים), בירות, ללא תאריך.

ג'בארה, תיסיר, דראסאת פי תאריח' פלסטין אל-חדית' (עיונים בהסטוריה החדשה של פלסטין), ירושלים, 1986.

דרוזה, מחמד עזת, חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית'ה (על התנועה הערבית החדשה), צידון, 1951.

אל-הוארי, נמר, סר אל-נכבה (סוד האסון), יפו 1951.

היכל, יוסוף, פלסטין קבל ובעד (פלסטין לפני ואחרי), בירות, 1971.

זועבי, סיף אל-דין, שאהד עיאן – מד'כראת (עד ראיה – זכרונות), דאר אל-משרק, שפרעם, 1987.

זעיתר, אכרם, בואכיר אל-נדאל (ביכורי המאבק), עמאן, 1994.

זעיתר, אכרם, ות'אאק אל-חרכה אל-וטניה אל-פלסטיניה, 1918-1939 (מסמכי התנועה הלאומית הפלסטינית, 1918-1939), בירות, 1979. עורכת: ביאן אל-חות.

אל-חות, ביאן נויהד, אל-קיאדאת ואל-מאססאת אל-סיאסיה פי פלסטין 1948-1917, (ההנהגות והארגונים הפוליטיים בפלסטין, 1917 – 1948), בירות, 1981.

חמאדה, סעיד, אל-נט'אם אל-אקתצאדי פי פלסטין (הארגון הכלכלי בפלסטין),

בירות, 1939.

חסין, מחמד עבד אל-רחמאן, אל-ערב ואל-יהוד פי אל-מאדי ואל-חאדר ואל-מסתקבל (הערבים והיהודים בעבר, בהווה ובעתיד), אלכסנדריה, ללא תאריך.

טרבין, אחמד, פלסטין פי ח'טט טל-צהיוניה ואל-אסתעמאר 1947-1939 (פלסטין בתכניות הציונות והקולוניאליזם, 1947-1939) מרכז המחקר של הליגה הערבית, קאהיר, 1972.

יאסין, צובחי, אל-ת'ורה אל-ערביה אל-כברא פי פלסטין (המרד הערבי הגדול בפלסטין), קאהיר, 1959.

כבהא, מוסטפא, ת'ורת 1936-39 אל-כברא, אסבאבהא ואנעכאסאתהא (המרד הגדול של 1936-39 – סיבותיו ותהפוכותיו), נצרת, 1988.

כבהא, מוסטפא ונמר סרחאן, עבד אל-רחים אל-חאג' מחמד, אל-קאאד אל-עאם לת'ורת 1936-39 ( עבד אל-רחים מחמד, המפקד הכללי של מרד 1936-39), רמאללה, 2000.

אל-כיאלי, עבד אל-והאב, תאריח' פלסטין אלחדית' (ההסטוריה החדשה של פלסטין), בירות, 1981.

אל-עארף, עארף, אל-נכבה, נכבת בית אל-מקדס ואל-פרדוס אל-מפקוד, 1947-1952 (האסון, אסון בית המקדש וגן העדן האבוד, 1947-1952), ירושלים, 1987.

אל-עארף, עארף, נכבת פלסטין (אסון פלסטין) בירות, ללא תאריך.

עלוש, נאג'י, אל-חרכה אל-וטניה אל-פלסטיניה (התנועה הלאומית הפלסטינית), בירות, 1974.

שופאני, אמיל, אל-מוג'ז פי תאריח' פלסטין  אל-סיאסי (תקציר ההסטוריה הפוליטית של פלסטין), בירות 1998.

שכיב, אבראהים, חרב פלסטין, 1948, ראיה מצריה (מלחמת פלסטין, 1948, מבט מצרי), קאהיר, 1986.

שראבי, השאם, אל-ג'מר ואל-רמאד, מד'כראת מת'קף ערבי (גחלים ואפר, זכרונות משכיל ערבי), בירות, 1984.

אל-מוסועה אל-פלסטיניה (האנציקלופדיה הפלסטינית), , דמשק 1984.

תאריח' פלסטין, (ההסטוריה של פלסטין) מואססת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, ניקוסיה, 1983.

 

עיתונים

אליף בא

אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה

אל-ג'מאעה אל-ערביה

אל-דפאע

אל-ירמוכ

אל-לוא

מראאת אל-שרק

עאלם אל-ע'ד

פלסטין

צארט אל-מסתקים

שאון פלסטיניה

 

עברית

ארכיונים:

הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ארכיון ההגנה, תל אביב

ספרים:

אלפלג, צבי,המופתי הגדול, הוצאה לאור של מזרד הבטחון, תל אביב, 1989.

ארנון-אוחנה, יובל, חרב מבית – המאבק הפנימי בתנועה הלאומית הפלסטינית, תל אביב, 1981.

גלבר, יואב, שרשי החבצלת, המודיעין ביישוב, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תל אביב, 1992.

דנין, עזרא, ציוני בכל תנאי, קידום, ירושלים, 1987.

דקל, (קרסנר) אפרים, עלילות הש"י – מילקוטו של מפקד בשרות הידיעות של ההגנה, מערכות, תל אביב, תשי"ג, 1953.

כבהא, מצטפא, תפקידם של העיתונות והשיח העיתונאי במאבק הלאומי הפלסטיני, 1929-1936, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, 1996.

כהן, ירוחם, לאור היום ובמחשך, עמיקם, תל אביב, 1969.

לפן, אסא, הש"י, יד טבנקין, אפעל, 1997.

פורת, יהושע, צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינאית,1918-1929, האוניברסיטה

העברית, ירושלים, 1971.

פורת, יהושע, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1929-1939, עם עובד, תל אביב, 1978.

פרג', רג'א סעיד, הקשרים בין הדרוזים והיהודים בתקופת המנדט הבריטי, 1918-1949, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, החוג למזה"ת, 1990.

ראיונות

דב ירמיה, נהריה, אפריל 1997

אחמד מחמוד פאעור, תרשיחא, אפריל 1997

א.מ., איכסאל, נובמבר 1996

פלטיאל סלע, עפולה, אוקטובר-נובמבר 1996.

אליהו מוזר, עפולה, אוקטובר-נובמבר 1996.

אנגלית

Great Britain, Government of Palestine, Census of Palestine, vol. 1, 1931, p. 96.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Sorry, the comment form is closed at this time.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות