הקמטים והכתמים על פניה של מדינה בת ששים

שרה אוסצקי-לזר

יאיר בוימל, צל כחול לבן – מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים, השנים המעצבות: 1968-1958, פרדס הוצאה לאור 448 עמ'.

בתחילת 1966 אמר הרמטכ"ל משה דיין כי "הגיע הזמן לשקול ולהחליט אם מוכנים אנו לראות בערביי ישראל אלמנט לויאלי ואורגני המוכן לשרת בצבא או משהו זמני", ואילו יגאל אלון, שהתפרסם דווקא בקשריו הטובים עם הערבים, הביע אכזבה מכך ש"לא היתה מדיניות שעשויה היתה להביא את רוב האזרחים הערבים לידי הרהור כי מוטב לעקור מכאן לארץ אחרת". מפקד הממשל הצבאי אמר בישיבת ועדת מפא"י לענייני ערבים כי: "היתה מחשבה שהם יסיקו מסקנות. אולם מתברר שהם לא הסיקו מסקנות, כי גם בארצות ערב לא מקבלים אותם… נוסף על כך מצבם בארץ הוא יוצא מן הכלל, ולכן לא יעזבו, אלא אם תתחולל סערה מיוחדת" (עמ' 71-71).
אלו הן רק טיפות מתוך מאגר גדול של התבטאויות מנהיגים ישראלים בשני העשורים הראשונים, אותם דלה יאיר בוימל, הסטוריון מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים, מנבכי הארכיונים, תחת הכותרת: קו מדיניות שלא יושם: השאיפה לטרנספר. הוא מבקש לאשש כך את הטענה, כי מתחת לרוממות ההצהרות על שוויון ושילוב, הענקת האזרחות הישראלית וזכות ההצבעה לכנסת, שררה בקרב רבים בישראל הצעירה תקווה כי הערבים שנותרו בה אחרי המלחמה יעזבו אותה מרצונם ויפטרו את המדינה היהודית והדמוקרטית מן ההכרח להתייחס אליהם כאל אזרחים שווים. תקווה זו נכזבה כידוע.
במחקר מקיף על העשור השני הוא גם מתווכח עם הטוענים כי לא היתה כלל מדיניות עקבית וברורה של ממשלות ישראל באשר למעמד המיעוט הערבי וליחס אליו. נושא זה (למעט הוויכוח על הממשל הצבאי) אכן לא עלה לדיון ציבורי רחב ופתוח באותם ימים, אבל בוימל מזהה שורה של עקרונות מאפיינים, ובקיבוצם יחדיו מצייר תמונה של הדרה מכוונת ומתמשכת של הערבים מכל מערכות החיים במדינה – כלכליות, פוליטיות וחברתיות; הפקעת קרקעות מסיבית; פיקוח בטחוני הדוק; אי גיוס לצבא; מניעת הקמת הנהגה ומפלגות פוליטיות; קיפוח תקציבי ועוד (עמ' 311). כל זאת, כדי לממש את שתי מטרות-העל אותן הציבה המדינה לעצמה לדבריו, כאשר התברר בוודאות לאחר מבצע סיני כי הערבים נשארים כאן סופית: מיקום המגזר הערבי בשולי המדינה היהודית ומיצוי כוח האדם והפוטנציאל הכלכלי הטמון באוכלוסיה זו לטובת ביצור בטחונה ורווחתה (עמ' 313). דגש מיוחד שם המחבר על מקומם ל הערבים בכלכלת ישראל ועל ניתוח התהליכים הכלכליים בתוכם הם באותה תקופה, ובראשם המעבר מחקלאות לעבודה שכירה במשק היהודי. הערבים אולי נהנו בעקיפין מן הצמיחה והשגשוג של המשק הישראלי באותם ימים, אולם רק פחות מאחוז אחד מן המימון החיצוני האדיר – כ-4 מיליארד דולר- שהגיע לארץ במחצית הראשונה של שנות השישים מיהדות העולם, מגרמניה ומממשלת ארה"ב, והושקע בפיתוח, הגיע אליהם. כך הועמקו עוד יותר הפערים הכלכליים, התעסוקתיים וההשכלתיים בין יהודים לערבים, ולטענת המחבר החריפו את היחסים ביניהם שכן המודעות לפער זה הגבירה את השנאה ואת הרגש הלאומי בקרב הערבים (עמ' 93).
גם ניתוח פעולותיה של ההסתדרות, שבתקופה זו היתה למעשה זרוע ביצועית של הממשלה, זוכה אצל בוימל לפרשנות ביקורתית. אף כי ההסתדרות קיבלה פועלים ערבים לחברות באיגודים המקצועיים ובשורותיה במהלך שנות החמישים, ואף שינתה את שמה בעקבות זאת מן "ההסתדרות העברית" להסתדרות הכללית", צעד שיכול להתפרש כשוויוני ומתקדם, הוא טוען כי המטרות האמיתיות שלה בכך היו למנוע היווצרות משק ערבי עצמאי, לווסת את חדירת הערבים למשק היהודי, להגן על שכר הפועלים היהודים, ולהגדיל את הכנסותיה ממסי הפועלים הערבים (עמ' 119). פרק מיוחד מוקדש בספר ל"ייהוד כלכלת המדינה וקרקעותיה", ומראה כיצד נולדה מדיניות "ייהוד הגליל" במטרה להפוך את המציאות הדמוגראפית באזור על פיה, לתקוע טריזים יהודיים בלב ריכוזי אוכלוסיה ערביים, לתפוס שטחים פנויים וליצור תלות כלכלית של הערבים במדינה ובאוכלוסיה היהודית (עמ' 175). 
עניין מיוחד ימצא הקורא של ימינו בתיאור המנגנונים הרבים ש"טיפלו" בערבים אז, במקרים רבים ללא תיאום ביניהם – מן הממשל הצבאי ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, דרך מחלקות ערביות במשרדי הממשלה השונים, המפלגות, ההסתדרות, המשטרה, השב"כ, "הוועדה המרכזית לבטחון" ועד לב ליבו של הממסד הפוליטי – "ועדת מפא"י לענייני ערבים", שהוקמה באפריל 1957, ואמנם חסרה סמכויות רשמיות, אך השפיעה רבות על עיצוב מדיניות הממשלה (עמ' 35).
העשור השני התאפיין בתהפוכות רבות בעולם הערבי, בעליית משטרים מהפכניים אנטי קולוניאליים, התלהבות לאומית פאן-ערבית בהנהגת של גמאל עבד אלנאצר, הנערץ עד היום על ידי רבים בקרב הערבים בישראל, ובחדירת רוחות אידיאולוגיות חדשות לאזורנו. על רקע זה ניתן להסביר את ההתעוררות הפוליטית גם בקהילה הערבית בישראל, חרף ההפליה והדיכוי ואולי דווקא בגללם, קמו ארגונים חוץ פרלמנטריים מיליטנטים, בצד פעילותן הנחרצת של מק"י ורק"ח. זכורה פרשת תנועת "אל-ארד", (האדמה), שהית סנונית ראשונה בנסיונות ההתגבשות הלאומית של הערבים בתוך ישראל, ונחסמה בידי בג"ץ. פרסומיה ומצעה של אל-ארד מזכירים ברוחם ובחלקים רבים שלהם את "מסמכי החזון" שפורסמו בשנה האחרונה על ידי קבוצות אינטלקטואלים ופעילים ערבים בישראל.
בצד ההכרה של המדינה כי המיעוט הערבי הוא אכן עובדה קיימת שיש להתמודד עימה, גם בקרב הערבים עצמם התגבשו ההבנה כי עצם קיומה של מדינת ישראל אינו מוטל בספק וההשלמה עם עובדת היותם מיעוט בה. אולם מה שלא יכלו להשלים איתו היה המדיניות כלפיהם, ש"נתפסה בעיניהם כתוצר מובהק, אך ניתן לשינוי, של עצם הרעיון הציוני והמדינה היהודית". המסקנה מכך היתה שעליהם למצוא דרכים להשתלב במדינה כאזרחים, תוך מאבק להשגת שוויון אזרחי בה (עמ' 308).
בשנתה השישים יכולה מדינת ישראל להתברך בהישגים רבים ומגוונים ולהתהדר בהם, אולם יחסה אל המיעוט הערבי בתוכה אינו יכול להיכלל במניינם. טעויות רבות נעשו בדרך, ולמרבה הצער עדיין נעשות. הגדולה שבהן בעיני היא ההסתכלות הבטחונית "דרך כוונת הרובה" אל ציבור אזרחי גדול, אוכלוסיה ילידה שהיא חלק בלתי נפרד מן הארץ הזאת ובעל כורחה גם חלק מן המדינה. היו מעט אנשים בצמרת שהציעו כבר בשנות החמישים גישה שונה ומדיניות אחרת, אולם קולם הודחק. חששות שהיו אולי מובנים בשנים הראשונות צריכים היו להיעלם ולהתפוגג נוכח הפרקטיקה של הערבים עצמם כלפי המדינה, אולם לא כך ארע. ועדת אור כבר עמדה על כך בהרחבה ולא כאן המקום לפרט.
ספרו של בוימל מהווה תרומה חשובה להבנת מנגנוני החשיבה והפעולה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים בשנים המעצבות של ישראל "הקטנה, היפה והצודקת", אליה אנו נוהגים להתגעגע בנוסטלגיה. למרות הנחרצות הבולטת שלו, שאינה מותירה כמעט מקום לפקפוק ולספק, גם כשמדובר בנושא מורכב ורב-פנים כל כך, ונטייתו להגיע למסקנות חד-משמעיות גם בתחומים בהם צבע אפור היה עדיף על פני שחור, הרי השקדנות והאיסוף הנמרץ של אלפי מסמכים, החשיפה האמיצה שלהם והניתוחים המפורטים והראשוניים של מדיניות הממסד בתחום קריטי זה – ראויים לכל שבח.
הספר מציב מראה בפני מדינה החוגגת יום הולדת שישים ומגלה כי ישנם כמה קמטים עמוקים וכתמים כעורים בפניה, אותם קשה להסתיר או להסיר. אומות רבות מתמודדות באומץ עם פרקים לא קלים בעברן. האם לא הגיעה העת לעשות חשבון נפש אזרחי משותף של יהודים וערבים בישראל, להודות בעוולות ובשגיאות, לנסות לתקנן, לשנות קונספציות ולתכנן את שישים השנים המשותפות הבאות בדרך אחרת?

פורסם ב"הארץ ספרים", 7.5.2008

כתיבת תגובה