אוג 202011
 

פורסם ב"זמן הירוק" אוגוסט 2011

הוא נולד בכרם שלום, גדל בהזורע וחי כיום ברמות מנשה עם רעייתו שָני ושתי בנותיהם הפעוטות. בין לבין שוטט יונתן ניר עם מצלמתו ברחבי העולם, צילם חיות ואנשים מתחת למים ומעל פני האדמה, כתב ותעד ובעיקר התבונן. רציתי להיות "פוטו ג'ורנליסט" הוא אומר, מעניינים אותי הסיפורים האנושיים האמיתיים ומה שמאחוריהם, שום סרט עלילה בדיוני לא יכול להשתוות לסיפור המבוסס על חומרים מן המציאות, על בני אדם אמיתיים, מאבקיהם ומה שקורה להם. ואכן, כזהו סרטו הראשון "הדולפין" אותו ביים וצילם יחד עם דני מנקין והפיק יחד עם מנקין ועם יהודית מנסן-רמון, אשר פרץ לאקרנים בחודש האחרון וכבר זכה לשבחים מפליגים ולהזמנות מכל קצווי תבל. "הדולפין" מספר בעין רגישה ובלב אוהב את סיפורו המופלא של מוראד, נער מן הכפר קלאנסואה, שלפני חמש שנים הוכה על ידי קבוצת נערים מקומית על לא עוול בכפו, איבד את יכולת הדיבור והתנתק מסביבתו. מוראד שאובחן כסובל מ"דיסוציאציה פוסט טראומטית" טופל בידי המומחה ד"ר אילן קוץ, שניסה לשווא לדובב אותו ולעזור לו לצאת מן המצב הקיצוני אליו נקלע. הרופא המסור ניסה כל שיטה מקובלת וכמעט הרים ידיים ורצה לאשפז את מוראד במוסד פסיכיאטרי. אך אביו של הנער לא הסכים, התחנן וביקש שימצאו דרך אחרת לעזור לבנו. ואז, כמוצא אחרון היפנה אותו ד"ר קוץ לריף הדולפינים באילת, וכל השאר, כמו שנהוג לומר – הסטוריה.

תקשורת לא מילולית

כשהגיע מוראד לריף, יונתן כבר היה שם. אחרי שנות נדודים בעולם החליט לחזור ארצה וירד לאילת לצלם בריף הדולפינים. זמן קצר אחר כך קיבל צו גיוס למלחמת לבנון השנייה וחווה בעצמו טראומה כשנפצעבעת פינוי שדה מוקשים.. "אחרי המלחמה חזרתי מייד לריף", הוא מספר, "אבל שלושה שבועות לא העזתי להיכנס למים. הייתי בדכאון של ממש, סבלתי מסיוטי לילה ושמעתי קולות מלחמה באוזני. כשנכנסתי סוף סוף לים נצמדו אלי שישה דולפינים ולא עזבו אותי במשך כארבעים דקות. אני שוחה והם אחרי, ממש שומרים עלי. בכיתי מתחת למים אבל הרגשתי שהם יוצקים בי תחושות של ערך עצמי ואהבה, כשעליתי לחוף, לראשונה הרגשתי תקווה, העולם נראה אחרת. מייד הבנתי שיש כאן סיפור. אמנם שמעתי וקראתי לפני כן על יכולתם המופלאה של הדולפינים לתקשר עם בני אדם ובמיוחד עם אנשים סובלים, אבל בפעם הראשונה חוויתי זאת ממש על בשרי. הרי הם חופשיים במים ויכולים לשחות לכל מקום, זוהי חיה ענקית ששוקלת 350 ק"ג ויכולה למעשה לבחור להרוג את האדם שבא מולה, אבל הם בחרו להיצמד אלי ולהיות איתי, כאילו הרגישו שאני זקוק להם. קשה להסביר את ההרגשה, צריך לראות ולחוות אותה.

מוראד הגיע ואני הייתי כבר בדרכי לפפואה גיניאה לצלם ולכתוב, אבל חברי בריף עדכנו אותי מדי פעם על התקדמותו. וכשחזרתי אמר לי עומר, מי שטיפל במוראד במסירות ארבע פעמים בשבוע לאורך כשנה – שזהו סיפור מיוחד הראוי לסרט".

"למזלי פגשתי באותה עת את דני מנקין שעשה את הסרט "18 ק"ג של אהבה", אף הוא סיפור אנושי ייחודי של מאבק כנגד כל הסיכויים. ירדנו יחד לאילת, ראינו את מוראד ואת אביו אסעד והחלטנו להתחיל לצלם. מתחילת הדרך עשינו הכל תוך תאום מלא עם מוראד ולפי הקצב שלו. בצילומים הראשונים הוא הציב תנאים – שרק אני אצלם אותו, ממרחק ומאחור ושהוא לא ידבר למצלמה. לאט לאט הוא התקרב אלינו ונפתח עד שדיבר עם פניו למצלמה ושיתף פעולה באופן מלא. היינו בקשר גם עם הרופא שהיתרה בנו לא לעשות כלום ללא הסכמת מוראד וביקש להיות איתו בקשר רצוף ולדווח מה קורה. גילינו גם שהוא צילם את מוראד בשלבים הראשונים של הטיפול לצרכי תיעוד רפואי. זה היה נס מבחינתנו כי לא היינו צריכים לשחזר את התקופה הראשונה הקשה בה מוראד לא דיבר ולא תיקשר. הסרטים של ד"ר קוץ שימשו אותנו בסרט וכך גם הצילומים של החבר'ה בריף שנהגו לתעד את התהליך שעבר מוראד כדי להראות לאביו. מצאנו אוצר של ממש בארכיון ריף הדולפינים וכך, למרות שהתחלנו לצלם בפועל רק כשנה אחרי שהוא הגיע לשם – היה בידנו חומר מתועד נהדר על השנה הראשונה".

נער דולפין

המפגש עם הדולפינים בנה את מוראד מחדש. בתהליך ההחלמה הוא מחק את זהותו הקודמת והפך לנער דולפין. שעות ארוכות שחה עם הדולפינים כשהוא מחקה את תנועותיהם, נוגע בהם והם מלטפים אותו בחזרה ומחייכים אליו. הוא פיתח יכולות צלילה לעומק לדקות ארוכות, כאשר בועות יוצאות מנחיריו בדומה לדולפין. כתפיו רחבו, ריאותיו התחזקו ופניו התרככו, ניכר היה שהמתח שאפיין את גופו ואת נפשו מתפוגג אט אט. התהליך הזה שארך חודשים ארוכים מתואר בסרט תוך צילומים מרהיבים מתחת לפני המים ומעליהם, שיחות עם האב שאף לרגע לא איבד את אמונתו שבנו יחזור לחיים וראיונות עם אנשי הריף שליוו את מוראד בהשתאות ובעיקר באהבה רבה ובמסירות אין קץ. ואז הוא התחיל לדבר, חמישה חודשים אחרי שהגיע לריף. תחילה עם הדולפינים ואחר כך עם בני האדם סביבו. הוא דיבר עברית, לא ערבית וללא שמץ של מבטא. בנה לעצמו זהות חדשה לגמרי, העבר נמחק כלא היה, אפילו את אימו לא רצה לראות. אביו מכר את רכושו והפסיק לעבוד כדי להיות עם בנו באילת, תמונותיהם האינטימיות יושבים יחד על החוף, ליד מדורה או מול הזריחה, חבוקים, שותקים או מחליפים מלים בודדות, מבינים זה את זה גם בלעדיהן – הן מן התמונות המרגשות בסרט, אפשר לראות ולחוש את הכוח העובר מן האב אל הבן ומחזק אותו, לא לוחץ, לא דוחק, לא משקף את הדאגה שבליבו, מסוכך עליו אך יודע גם להרפות כשצריך. וכך גם יוצרי הסרט, שלוש וחצי שנים הם הלכו עם מוראד במסע הזה ובשום רגע בסרט אין תחושה של איבוד סבלנות או של חדירה גסה לתוך חייו. להיפך, דומה שהמצלמה היא חלק מהתהליך התראפויטי שעבר מוראד והוא הולך ומתמסר לה יותר ויותר.

דוקו-תראפיה

ואכן, יונתן מספר כי בארצות הברית מתפתח הענף הזה של תראפיה באמצעות צילום דוקומנטרי. הוא מביא כדוגמא את העדויות שנתנו ניצולי שואה בפני מצלמתו של ספילברג ואת העדויות המצולמות בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה. אנשי מקצוע הבינו כי באמצעות הצילום אדם יכול לראות את עצמו מבחוץ, לספר על האירועים הטראומטים שעבר כאילו הוא מספר על מישהו אחר ולבנות לעצמו נראטיב חדש שמחזק אותו. כשהוא רואה את עצמו מצולם הוא יכול לחשוב – הנה, הדבר הרע שקרה לי הוא זה שאיפשר לי לעמוד מול המצלמה, לעמוד על הבמה, להיחשף. מוראד מקבל מכתבים מאנשים מכל העולם שכותבים לו שהסרט וסיפור חייו הבלתי ייאמן עזרו להם להתמודד עם הטראומות שלהם עצמם. כך, הוא הופך באמצעות הסרט מקורבן לגיבור, אומר יונתן, זה כוח אדיר, אבל תהליך שדורש המון השקעה והתמסרות. בתום הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים (בו קיבל ציון לשבח) עלו מוראד ואביו על הבמה וזכו למחיאות כפיים נלהבות. הוא עמד על הבמה וחייך בהתרגשות – אותו בחור שלפני ארבע שנים היה אילם ומנותק מן העולם. זהו הישג עצום.

דו קיום ללא פוליטיקה

אני לא מתאפקת לשאול: בשום רגע בסרט אתם לא עוסקים בכלל בסוגיה שמוראד הוא נער ערבי הנמצא בחברה יהודית, גם לא בסיפור האהבה שלו עם שני, שהיתה חיילת בזמן שפגשה אותו בריף. נכון, אומר יונתן. קרה כאן משהו מאד מעניין. מתחילת הדרך נמנענו במכוון להדגיש את הנושא, ידענו שהוא עלול להיות נפיץ והלכנו סחור סחור. ותוך כדי עבודה הבנו שזה לא סרט על ערבי שמוחק את זהותו ורוצה להפוך ליהודי אלא על אדם, כל אדם, שבורח מטראומה קשה וחלק מן הבריחה הוא שינוי הזהות – בתחילה הוא לוקח לעצמו זהות של דולפין ואחר כך מנסה להתחבר לעולם שהוא הכי רחוק מהעולם שבו קרתה לו הטראומה. הוא יכול היה להיות כל אחד – קיבוצניקית שאנסו אותה או ילד חרדי שהתעללו בו. תוך כדי הצילומים פשוט נמחק לנו מהתודעה שהוא ערבי ולאט לאט זה גם נמחק לחלוטין מהסרט.

בפסטיבל הוט-דוק בטורונטו (הפסטיבל החשוב ביותר ביבשת אמריקה לסרטים דוקומנטריים) זכה הסרט להתעניינות עצומה והמבקרים כתבו שהוא אחד מארבעה שחובה לראותם, והוצגו שם מאות סרטים. אחרי ההקרנה ניגש אלי מישהו ואמר משפט שנחרט עמוק בזכרוני, אומר יונתן – הצלחתם לעשות סרט על דו קיום בלי להגיד את המילה ובלי לדבר על פוליטיקה. ובאמת, כך אני מרגיש. כשהכרתי את המשפחה ואת החברים וראיתי את הדרך בה כולם מגוייסים לטובת מוראד זה שבר לי המון תפיסות מוטעות ומיתוסים. ראיתי את ההתנהגות של האבא והחברים שלו, את המשפחה, חכמת החיים, הרגישות, האהבה הבלתי נגמרת, הם אנשים פשוטים אך אצילים, טהורים. זה לא שלא הכרתי ערבים קודם לכן, אבל עכשיו יש לי משפחה בקלנסואה, אני מרגיש שאני מוכן ללכת אחרי אסעד האב לכל מקום. במיוחד אני אוהב את הסצנה בסרט המצולמת מול הזריחה על החוף בה האב משחרר את מוראד. הגיע שלב בטיפול בו מוראד עצמו הבין שאם ימשיך להישאר בבועה של הריף זו תהיה בעצם בריחה מתמשכת, יהיה לו טוב שם אבל הוא יישאר תלוי בדולפינים וזה הרי לא העולם האמיתי. הוא הבין שלא יוכל להשתחרר לגמרי מן הטראומה ולהתמודד עם העולם שבחוץ. כפי שהוא עצמו אמר למצלמה – זהו, צריך להמשיך הלאה, להתבגר, לעבוד, ללמוד. אבל אחרי כל השנים הללו בריף האבא לא מורה לו לשוב הביתה, אלא אומר: אתה לא חייב לחזור, תעשה מה שאתה רוצה אבל תדע ששם הבית. מוראד לקח את ההחלטה בעצמו, הוא חזר לגור עם משפחתו, התחיל לעבוד ובסתיו יתחיל ללמוד טיפול בהידרותראפיה.

הטירוף של החודשיים האחרונים

מאז הוקרן הסרט בטורונטו הוא הוקרן כבר בצרפת, גרמניה ובריטניה ויוקרן בקרוב בשוודיה, דנמרק, אירלנד, פינלנד, פולין שוויצריה, יפן ומדינות רבות אחרות. היוצרים הוזמנו גם להציגו בפסטיבלים מקליפורניה וסיראקוז ועד זגרב, סיאול וניו זילנד, "מראיינים אותנו לכלי תקשורת שונים בארץ ובעולם ומגיבים בעצמה רבה לסרט", מספר יונתן. במהלך חודש אוגוסט הוא יוקרן במקומות רבים ברחבי הארץ, לחלקם נגיע ונשוחח עם הצופים ובחלקם, מטבע הדברים לא נוכל להשתתף. הייתי מאד רוצה להקרין את הסרט בקיבוצים, אני בטוח שזהו קהל שיאהב את הסרט וחשוב לי להראותו ולדבר עליו.

אחת ההקרנות החשובות מבחינתי תהיה בסוף השבוע בריף הדולפינים. אנחנו יורדים כולנו – כל הצוות של הסרט והמשפחות, מוראד ומשפחתו וכל מי שהיה מעורב בסיפור כדי להקרין את הסרט בפני החבר'ה בריף הדולפינים. האם תלכו גם לשחות עם הדולפינים? אני שואלת. בטח, עונה יונתן בחיוך עייף, כולנו זקוקים לזה אחרי הטירוף של החודשיים האחרונים.

סרטים נוספים

אישית התייחסתי לסרט הזה כפרויקט דגל שלי, רציתי שיהיה לי סרט ראשון חזק, מעין כרטיס ביקור, אומר יונתן ואני מאשרת לו בהנהון ראש שאכן הצליח במשימה זו, ובגדול.

ובמקביל עבדתי על עוד שלושה סרטים, ששניים מהם מסתיימים בימים אלה ויעלו לשידור ולהקרנה בקרוב. גם הם עוסקים באנשים שמתמודדים באומץ בלתי רגיל עם קשיים פיזיים ונפשיים. האחד נקרא "לחתוך את הכאב" ומספר על חייל הלום קרב ששרת בעזה וסבל מכאבי תופת ברגל ששום טיפול לא הצליח לשככם. הוא החליט לקטוע את הרגל כדי להיפטר מן הכאב, לאחר הקטיעה הצטרף ללהקת מחול של רקדנים על כסאות גלגלים והתמודד גם שם עם חוויה מטלטלת. בסרט השני ליוויתי קבוצה של פצועי צה"ל לקולורדו, בה הם לומדים סקי כחלק מתהליך שיקומם.

אך יש גם סרט אחד שאני עושה עכשיו בנושא אחר לגמרי – סיפור חייו של וילפריד ישראל, שעל שמו נקרא מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע. איש עם סיפור חיים מרתק ומסתורי משהו שהמידע עליו מועט ואני רודף אחר פרטים מקורות חייו כדי להנציחם בסרט.

בסיום שיחתנו אומר יונתן – "הדולפין" אינו סרט פשוט, עולות ממנו המון שאלות, שחלקן שאלנו את עצמנו תוך כדי העשייה וחלקן צצות רק עכשיו, שאלות אתיות ומקצועיות. אבל בעיני זהו לא סרט על דולפינים, הוא אומר ועיניו הכחולות נוצצות, זה גם לא סרט על מוראד ואביו, הנושא המרכזי של "הדולפין" הוא הנזק שהאלימות האנושית יכולה לגרום ואיך אהבה יכולה לרפא אותו.

ליצירת קשר ולהזמנת הקרנות והרצאות: יונתן ניר niryonatan@gmail.com

לאתר הסרט "הדולפין" – www.dolphinboyfilm.com

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות