אפר 032011
 

שרה אוסצקי-לזר, אסעד גאנם ואילן פפה (עורכים)
7 דרכים: אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, 1999

7 דרכים

 

הקדמה

קובץ מאמרים זה מבקש להציג בפני הקוראים מגוון של אופציות בהקשר למעמדם של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, כאשר כל אחת מהן נדונה על פי שני קריטריונים מרכזיים: האחד, אפשרות יישומה והשני מידת נחיצותה כתנאי לדו-קיום בתוך מדינת ישראל. כל האופציות הללו נבחנות על פי אותם הקשרים היסטוריים ומרחביים, כגון ההיסטוריה של הסכסוך, הבעיות הכלכליות והחברתיות של מדינת ישראל, מערכת היחסים בתוך החברה היהודית, ומערכת היחסים עם עם העולם הערבי, עם העולם היהודי ועם הקהילה הבינלאומית בכללותה.

בהקשרים אלה נבחנים התנאים שבהם יש סיכוי לכל אחת מהאופציות הנדונות להתפתח, בהשוואה לסטטוס קוו הקיים במדינת ישראל כיום, ביחסים שבין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני.

כותבי המאמרים עוסקים בתחומי מחקר שונים, והם בעלי אורינטציות אידיאולוגיות שונות, והמאמרים נכתבו כחלק מפרוייקט כולל שבו נסיון לאבחן את האופציה הסבירה ביותר, ולתהות על האופציה הרצויה ביותר.

האופציות הרלבנטיות נידונות בהרחבה, אחת לאחת. ובקובץ נפרד, המסופח לפרסום זה, הן מסוכמות כמסמך אחד המנסה להסיק מסקנות מאחדות העולות מהדיונים הנפרדים.

ההקדמה כוללת שלושה חלקים: מבוא היסטורי העוסק במערכת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ב1948-; החלק השני כולל סקירה תיאורטית של האופציות הקיימות בספרות המחקר לגבי ההסדרים ומערכות היחסים בין רוב ומיעוט במדיניות רב-קבוצתיות; בחלק השלישי, יוצגו בקצרה שבע האופציות הנדונות.

הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני במדינת ישראל, 1998-1948

א. הפלסטינים בישראל תחת הממשל הצבאי, 1966-1948

ערב מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל חיו בארץ-ישראל המנדטורית קרוב לשני מיליון תושבים, כשני שליש מהם פלסטינים וכשליש יהודים. רובם המכריע של הפלסטינים (קרוב ל940,000-) וכמעט כל היהודים התגוררו בשטח שהפך לימים לשטחה של מדינת ישראל.

כתוצאה ממדיניות הגירוש ומהבריחה ההמונית נשארו בתחום מדינת ישראל, לאחר סיום הקרבות, רק כ160,000- פלסטינים, כ10- אחוזים מכלל הפלסטינים דאז, וכ750.000- הפכו לפליטים באזורי הגדה המערבית, ברצועת עזה ובמדינות הערביות השכנות לישראל (קיימן 5:1984). בשנת 1952 היה מספרם הכולל של הפלסטינים כ1.6- מיליון. מתוכם 11% התגוררו בישראל (כ179,300-), 18% (כ300,000-) ברצועת עזה, 47% (כ742,300-) בגדה המערבית והשאר, כ380,000-, התגוררו במדינות ערב.

פיזור האוכלוסיה היה רק מרכיב חשוב אחד, ב"נכבה", האסון הפלסטיני של 1948. למעלה ממחצית היישובים הפלסטינים שהיו בתקופת המנדט נהרסו במלחמה, ועמם אבדה מורשת תרבותית וחברתית בת מאות שנים. האסון קטע את התפתחותם של תהליכים כלכליים, כמו תיעוש החברה הפלסטינית, ותהליכים חברתיים ופוליטיים, כגון התמסדות מודרנית של חיי החברה.

הפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל סבלו סבל נוסף, כי המלחמה הותירה משפחות רבות חצויות בין ישראל למדינות הערביות השכנות. עשרות אלפים נותרו פליטים בשטחי המדינה, כאשר הכפרים או השכונות שבהם חיו נחרבו והצבא השתלט עליהם. למרות זאת, במובן מסוים שפר עליהם גורלם, כי בדומה לתושבים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה שנותרו בבתיהם לאחר המלחמה, כך גם הפלסטינים הישראלים היו לקבוצה פלסטינית שהצליחה להיאחז בקרקע המולדת ולהישאר בה. בדומה לפלסטינים בירדן שקיבלו אזרחות ירדנית קיבלו הם אזרחות ישראלית, בעוד שבכל שאר הפזורה, נותרו פלסטינים ללא מעמד אזרחי. אך גם יתרון זה הפך למכשלה, שכן בעיני השלטון הישראלי נחשבו הפלסטינים הישראלים כגיס חמישי פוטנציאלי, שיש להפעיל כלפיו אמצעי דיכוי שליטה ושוחד, ואילו בעיני המרכז הפוליטי הפלסטיני והערבי הכללי הם נחשדו בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב, בגלל חוסר נכונותם להמשיך את המאבק בתוך גבולות המדינה. נוכח מציאות קשה זו, וללא מנהיגות מגובשת, כשהם מצויים עדיין תחת הלם התבוסה והאסון, ניסו הפלסטינים בישראל לנווט את דרכם בעתיד.

חרף השינויים הרבים שחלו במעמדם במדינת ישראל, ברמת חייהם ובהשכלתם וכן בתחומי החברה והתרבות, הרי מהות מצוקתם של הפלסטינים בישראל לא השתנתה במשך השנים. היא נבעה בעיקרה מקונצנזוס בהשקפת הרוב היהודי במדינה ישראל, שראה בהם נטע זר ועוין. תפיסה זו תורגמה למדיניות של יד קשה במסגרת ממשל צבאי עד 1966 שהומרה אחר כך במדיניות מתונה יותר.

שלושה שיקולים עיקריים מנחים גישה זו: Rouhana and Ghanem 1993: 165() הראשון, שיקול בטחוני, שעל פיו מהווים הפלסטינים בישראל איום בטחוני פוטנציאלי על המדינה, בשל היותם חלק בלתי נפרד של האומה הערבית העוינת, הסובבת את ישראל, ועל כן קיים חשש מפני הצטרפותם למאבק הצבאי הכולל בישראל (בנזימן ומנצור 1992: 32-11; סמוחה 1980).

השני הוא שיקול יהודי-ציוני, שכן מדינת ישראל הוכרזה כמדינה "יהודית-ציונית", שקיומה וייעודה למען היהודים בלבד, וככזו תפקידה לדאוג לקיבוצם בארץ ולהבטחת רווחתם. כל ערעור על תפיסה זו נחשב כעבירה על החוק הישראלי. שני השיקולים הראשונים שימשו הצדקה למדיניות מפלה כלפי הפלסטינים בישראל ולהפקעת אדמתם (לוסטיק 1980; סמוחה 1980; ג’רייס 1966).

השיקול השלישי, הרצון לשמור על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, איזן את המדיניות שנבעה משני שיקולים אלה (רכס 1988: 37-33), אך הוא כמעט ולא בא לידי ביטוי בשנים 1966-1948, בתקופת הממשל הצבאי, פרט לזכות ההצבעה לכנסת, שהוענקה לערביי ישראל. מאז 1967 הפך שיקול זה למכריע יותר וכתוצאה מכך ירדה רמת השליטה והפיקוח על הפלסטינים הישראליים (Ghanem 1997).

כל עוד לא הייתה משמעות של ממש לשיקול הדמוקרטי, סבלו הפלסטינים בישראל תחת ידה הקשה של מדיניות הפיקוח והשליטה. הממשל הצבאי, בסיוע שירותי הבטחון והפקידות האזרחית, ובהסתמך על תקנות ההגנה הבריטיות לשעת חרום משנת 1945, עקב מקרוב אחר האזרחים הפלסטינים ופגע בזכויות הפרט הבסיסיות שלהם: הוגבלו חופש התנועה וחירות הבעת הדעה. רוב העיתונים שפעלו בתקופת המנדט נסגרו, פרט ל"אל-אתחאד", הקומוניסטי ו"אל-יום" הממשלתי, כש"אל-אתחאד" מופץ רק באזורים מסוימים (קיימן 1984: 67-63). הפיקוח על הפלסטינים היה רחב היקף וכלל את התחומים המוניציפאלי, החינוכי, החברתי והדתי כשהמטרה העיקרית הייתה ניסיון למנוע התהוות מרכז כוח פלסטיני פנימי בלתי תלוי. היעדים העיקריים היו אותם אישים וארגונים פלסטיניים אשר ניסו להפיץ תודעה לאומית כלל ערבית או פלסטינית. במקרים רבים, אישים אלה נאסרו והוגלו ממקום מגוריהם, בתוך המדינה או אפילו מחוצה לה (לוסטיק 1985: 135-130).

בשנות הממשל הצבאי גם המדיניות הכלכלית הונחתה על ידי שיקולים ביטחוניים וציוניים. מדיניות זו מנעה מהפלסטינים לצבור כוח כלכלי והון עצמאי, וכל הישג אפשרי כלכלי של פלסטיני ישראלי נתפס כאיום על הרוב היהודי, כולל תקרת רווחים אישית או קולקטיבית גבוהה. על כן נמנע השלטון ממדיניות של שכר הוגן או תגמולים כספיים נאותים לפועלים או לחקלאיים תמורת עמלם. במילים אחרות, מכיוון שההתעשרות, ברמה האישית או הקולקטיבית, נתפרשה כבסיס אפשרי להתעצמות ועצמאות פוליטית, הייתה מדיניות ברורה לשמירת הפער בין היהודים לפלסטינאים, אזרחי המדינה (בנזימן ומנצור 1992: 178-172). ביישובים הערביים הוטלו הגבלות על פתיחת עסקים חדשים או על חידושם של אלה שנסגרו בתקופת המלחמה. המדיניות הזו, בשילוב עם מאמצי השלטון להשתלט על מערכת השיווק החקלאית, יצרו בעיות חמורות באספקת מוצרי מזון בסיסיים (קיימן 1984: 57-53).

הכלכלה שימשה כאמצעי לשוחד וקואופטציה, שבסיועם קיוותה מדינת ישראל לגבש מנהיגות פלסטינית "מתונה". רשיונות מעבר מאזור לאזור, חלקות אדמה נטושות בכפרים הרוסים, מינויים במערכת החינוך וכיוצא בזה, שימשו כשלמונים למי שהשלטון חפץ ביקרו או למי שנחשב כמקשר בין השלטון לאוכלוסייה (קיימן 1984: 68-67; לוסטיק 1985: 232-200).

בתקופת הממשל הצבאי היה המיעוט הפלסטיני בעיני ממשלות ישראל מעין מארג של עדות דתיות, מוסלמיות ונוצריות, המחולקות לחמולות ראשיות, כשהמדיניות בפועל הייתה לקיים קשר ישיר עם ראשי החמולות, עם השבטים והעדות, תוך התעלמות מהיותם אזרחים בעלי זהות קולקטיבית לאומית משותפת.

ב. הפלסטינים בישראל מאז מלחמת 1967

עם ביטול הממשל הצבאי, השתחררה האוכלוסייה הפלסטינית הישראלית מצִלו של משטר מעיק, ובהדרגה אף שינתה את דפוסי התנהגותה הפוליטית. כך למשל, חלה בתקופה זו ירידה משמעותית באחוז הערבים הישראלים שהצביעו למפלגות ציוניות, כולל מפלגת השלטון, מפא"י, והסתמנה עלייה באחוז התומכים במפלגה הקומוניסטית. הפעילים הפוליטיים הערבים החלו להשמיע את טענותיהם בצורה ברורה יותר. סדר היום של האוכלוסייה הפלסטינית הישראלית הלך והתגבש וכלל התנגדות להפקעת קרקעות, דרישה לשוויון בתקצוב ובתגמול ממשלתיים ותביעה כוללת לסגירת הפערים הכלכליים והחברתיים בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני, שתאפשר השתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית.

בשנות השבעים והשמונים הוקמו מספר ארגוני-על של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל, ששימשו כמעין מנהיגות לאומית ומקומית: ועד הרשויות הערביות, שקם ב1974- וועדת המעקב העליונה שהוקמה ב1982-. ארגונים אלה היו חלק מתופעה כללית יותר של פריחת פלורליזם פוליטי-ארגוני משמעותי בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל. וכך, בשנות השמונים כל עמדה אידיאולוגית אפשרית מצאה לה ביטוי ארגוני ופוליטי. לצדם של בני הכפר, שדגלו בהקמתה של מדינה חילונית ודמוקרטית בכל שטחי פלסטין המנדטורית, צמחה התנועה האסלאמית, המאמינה כי מדינה מוסלמית קום תקום על אדמת פלסטין כולה. עוד קודם לכן כבר שינתה גם המפלגה הקומוניסטית את פניה והופיעה בלבוש חד"ש, ולצדה הקימו עורך הדין מוחמד מיערי את התנועה המתקדמת לשלום בשנת 1983 ועבד אל-והאב דראושה את המפלגה הדמוקרטית-הערבית בשנת 1988. פעילות ארגונית זו, לוותה בצמיחה מחודשת של פעילות עיתונאית מגוונת וענפה.

הפריחה הארגונית והעיתונאית באה כתוצאה מביטול הממשל הצבאי ומהשינוי במצבו הכלכלי של המיעוט הפלסטיני בישראל, שמאז שנות השבעים חלה עלייה תלולה ברמת החיים שלו, שנבעה, בין השאר, מהירידה בריבוי הטבעי, מהשינוי בתחומי התעסוקה ומן השינויים הכלכליים במדינה כולה. במקביל, חלה עלייה במספר הסטודנטים והאקדמאים הערבים, וחלה עלייה כללית ברמת ההשכלה. מכיוון שהמערכת הישראלית הפכה דמוקרטית ופתוחה יותר, יכלו הערבים להשתלב ביתר קלות במפלגות פוליטיות, בארגונים חברתיים ותרבותיים ובכלכלה.

אך לצד השינויים המהותיים הללו, שבאו לביטוי בעליית משקלה של הגישה הדמוקרטית-ליברלית, נותרו עדיין במדינת ישראל דפוסי המשכיות בולטים שאפיינו את המצב בעבר, בכל מה שנוגע ליחסי רוב ומיעוט (Smooha 1992: 251-260). גם עתה לא הוכרו הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי, והמדינה הוגדרה כמדינה הלאום היהודי, שאין בה מעמד שווה למי שאינו יהודי. כפועל יוצא מכך סירבו השלטונות להכיר בוועדת המעקב העליונה כגוף המייצג של המיעוט הפלסטיני ולשתף אותו בקביעת מדיניות הממשלה כלפי המיעוט עצמו. בשורה של נושאים עדיין קיימת אפליה מבנית כלפי המיעוט, המונעת את השתלבותו המלאה ומעכבת תהליכים של פיתוח והתקדמות.

נוכח מציאות זו, התגבש קונצנזוס לאומי פלסטיני ישראלי, המבטא את הסף המינימלי של תביעותיהם, ומקובל על מרבית המפלגות והתנועות הפועלות בקרב המיעוט. התביעה, שהתגבשה במחצית שנות השמונים ונותרה עד היום היא: השגת שלום עם העם הפלסטיני על ידי הקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל בשטחים שנכבשו במלחמת 1967 ובירתה בירושלים המזרחית. במקביל, התגבשה תביעה לשינוי מהותי במעמדם של הפלסטינים בישראל ביטול האפליות וצמצום הפערים בין הרוב למיעוט, עד כדי השגת שוויון אזרחי מלא בין שתי הקבוצות. הפלסטינים בישראל הפכו לגוף הפוליטי העיקרי בישראל הלוחם למען הפיכתה של ישראל למדינה המעניקה שוויון מירבי לכל אזרחיה.

ג. מיעוט ללא מעמד ברור – המיעוט הפלסטיני כיום

דווקא כאשר החלה להסתמן אפשרות לפתרון הסכסוך בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין מדינת ישראל ב1993-, במסגרת הסכמי אוסלו, התעצם הדיון הפנימי על גורלם של הפלסטינים אזרחי ישראל ועל מעמדם העתידי במדינה. מציאת פתרון לעתיד השטחים שישראל כבשה בשנת 1967, הסירה לכאורה נושא מרכזי שעמד על סדר היום הפלסטיני הישראלי, אך למעשה, היא רק הדגישה את היעדר הפתרון וחוסר ההתקדמות בשאלת השוויון האזרחי (אוסצקי-לזר וגאנם 1993: 28). דומה כי עתה, לראשונה הצליח המיעוט הפלסטיני לראות נכוחה את חלקו בהסדר הכולל של הבעיה הפלסטינית. וכך, לצד ההכרה ההדדית בין אש"ף לישראל, באה ההכרה כי יש לטפל בנפרד בנושא היחסים בין ישראל ואזרחיה הפלסטינים.

על רקע מבוכה זו, ובעקבות ההתפתחויות הדרמטיות שהתרחשו מאז חתימת הסכם העקרונות באוסלו, בספטמבר 1993, התחדד הדיון הציבורי בישראל על מעמדו של המיעוט הפלסטיני. המחקר שלפנינו מבקש לתרום לדיון זה, תוך הבחנה בין מעמדם הרצוי של הפלסטינים במדינת ישראל לבין זה האפשרי. בשני המקרים, איננו יכולים להציג תרחיש אחד רצוי או אפשרי, אלא רק מגוון תרחישים. אלה הרצויים מבטאים תקוות וחששות של יהודים וערבים, על פי חלוקה אידיאולוגית ומפלגתית. אלה האפשריים, משקפים חילוקי דעות בין אותם חוקרים, המלווים את בעיית היחסים בין היהודים והערבים בישראל מזה שנים רבות.

בטרם נציג את האופציות האפשריות השונות ונבחן לגבי מי הן רצויות ועל מי הן אינן מקובלות, ברצוננו להציג שורה של קווים מנחים, עקרוניים, לפתרון בעיות ביחסי מיעוט ורוב. אלה הם קווי מתאר תיאורטיים, המצויים בספרות המחקרית-ההשוואתית בתחום זה. קווים אלה שימשו את החוקרים השונים שהשתתפו בפרוייקט מחקרי זה, שנועד לבדוק את האופציות הקיימות, האפשריות והרצויות, לשאלת מעמדו של המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל. נקודת המוצא של הפרוייקט היא, שנכון להיום אין מתכונת ברורה ליחסי המיעוט והרוב במדינת ישראל ושהיעדר מתכונת כזאת הוא שורש הבעיה והמתיחות ביחסים ביניהם.

יחסי מיעוט ורוב בספרות התיאורטית

מידת פתירותם של סכסוכים בין-לאומים, בין-אתניים ובין-דתיים היא שאלת המוצא בספרות התיאורטית העוסקת בתחומים אלה. קבוצה חשובה של חוקרים, ובראשם ווקר קונור, מייצגת את הגישה הפסימית הסבורה שסכסוכים בין קבוצות אתניות ולאומיות אינם פתירים כלל ועיקר. לדידם אלה הם סכסוכים הנוגעים ברמה הבסיסית של הרגשות והצרכים הפסיכולוגיים, ואינם קשורים כלל לצרכים האמיתיים שהם בני התמודדות, כגון צרכים כלכליים, חברתיים או פוליטיים. מאחר ומדובר בסכסוכים בלתי פתירים, המאמץ העיקרי צריך להיות בכיוון הורדת רמת הסכסוך וניהולו במידה כזו שפגיעתו תצומצם ככל האפשר (Connor 1994). בקרב קבוצה זו יש נטייה לפסימיות רבה עוד יותר כאשר מדובר בחברות רב-קבוצתיות, בהן יש יותר משסע אחד המפלג את החברה. במקרה כזה, אי היציבות הפוליטית והאיום על הסדר הציבורי הופכים להיות חלק אינטגרלי של הקיום החברתי (Almond 1956; Hague 1964 and Rabushka & Shepsle 1971).

מולם קיימת גישה שנייה, אופטימית יותר, שפותחה בחוגים מרקסיסטיים והתקבלה גם בחוגים אחרים, המאמינה שמאבקים אתניים ולאומיים הינם פתירים בהחלט. הפתרונות לסכסוכים אלה טמונים, להערכת מצדדי גישה זו, ביכולת ההיענות הסבירה וההולמת לדרישות ולצרכים של הקבוצות השונות. ההיענות צריכה להיות כזו, שאינה פוגעת ביציבות ובסדר הציבורי בחברה מגוונת ורבת-קבוצות. הנחת היסוד של גישה זו היא, כי פתרון אינו מחסל את התחרותיות בין הקבוצות השונות, אך הופך את התחרות לגורם חיובי ואולי אף חיוני, להתפתחותה של החברה כולה.

גישה זו הולידה מספר דרכים לסיפוק הדרישות והצרכים של חברות רב-קבוצתיות. על פי גישה זו יש הבחנה בין זכויות קבוצתיות לבין זכויות היחיד, שהן צורך מרכזי, שיש לספקו בשעה שמבקשים ליצור פתרון חיובי לבעיות (Gurr 1993; Gurr and Harff 1994).

זכות הפרט: בבסיס הפתרון צריכה להיות הכרה בזכויות אינדיווידואליות בסיסיות, שאינן קשורות להשתייכות היחיד לקבוצה זו או אחרת, אלא מושתתות על בסיס אזרחי שוויוני. אנו מבחינים בין זכויות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות וכלכליות שכל אדם זכאי להן כאזרח בכל מדינה. זכויות אלה מבטיחות, במישור הפוליטי, חירות הצבעה וזכות להיבחר למוסדות ייצוגיים, חופש התארגנות למטרת השפעה על השלטון או למען זכייה בתמלוגים מסוימים, זכות למחות ולנהל מאבק במסגרת החוק, זכות להאמין בערכים פוליטיים מדיניים ודתיים ללא הגבלה ואפליה.

הזכויות החברתיות כוללות חלוקה שווה בתמלוגיה של המדינה לאזרחיה, כגון חינוך לילדים, שירותי בריאות, ביטוח סוציאלי וכו’.

הזכויות התרבותיות כוללות את היכולת לנהל אורח חיים חברתי ותרבותי ללא הפרעה, והזכויות הכלכליות כוללות זכות לנכסים, לקניין ולעבודה, תוך הבטחת רמת חיים סבירה, בהשוואה לרמת החיים הכללית, לרבות תעסוקה בתחומים המנוהלים על ידי המדינה.

זכות הקבוצה: חוקרים המשתייכים לגישה האופטימית מונים שורה של הסדרים על בסיס קבוצתי שיש בהם מענה לזכויות קולקטיביות Lustick  1979; Smooha( 1980; Horowitz 1985; Gurr 1993). ההסדרים מובחנים בכך, שבקטגוריה אחת מצויים אותם הסדרים שהם תולדה של הסכם בין הקבוצות השונות למדינות האם, ובקטגוריה שנייה מדינות שבהן ננקטת מדיניות חד צדדית של השלטון או של קבוצת הרוב, ביחס לקבוצת המיעוט.

אנו בחרנו להציג את האופציות השונות מכמה נקודות מבט: האחת כתביעה של המיעוט והשנייה כמדיניות של הרוב (או של המדינה), ולבדוק גם את מידת התקבלותן של האופציות הללו על ידי גורמים חיצוניים הקשורים לעניין – הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, התפוצה היהודית והקהיליה הבינלאומית.

תביעות המיעוט

אירידנטה והיפרדות: זהו הסדר אשר, על פי דוגמאות שונות בהיסטוריה, הועדף במקרים לא מעטים והפך לפתרון ליחסי רוב-מיעוט או לסכסוכים בחברות רב-קבוצתיות, והיה מועדף על מספר רב של תנועות לאומיות ואתניות שנולדו בתוך מדינות קיימות. תנועת האירידנטה היא במהותה שאיפה להתנתק ממדינה אחת ולהצטרף למדינה אחרת, אשר בדרך כלל נמצאת בשכנות למדינת האם. תנועת ההיפרדות, היא התנתקות ממדינה אחת למען הקמת מדינה חדשה נפרדת (Horowitz 1985: 229-288). תנועות כאלה נקטו בעבר בצעדי אלימות, עד כדי מלחמת אזרחים, או הגיעו לעימותים קשים בין הקבוצה המבקשת להתנתק ומדינת האם.

להלן כמה דוגמאות: באזורנו קיימת מזה שנים, הדרישה של המיעוט הכורדי, המתגורר בשלוש מדינות, עיראק, איראן ותורכיה, להינתק משלוש המדינות הללו ולהקים מדינה משלו. גם התורכים בקפריסין הקימו תנועת היפרדות. דוגמה אחרת היא תנועת האירידנטה שהתפתחה בצפון אירלנד, בתביעה לנתק את הצפון מבריטניה ולספחו לאירלנד החופשית.

אוטונומיה ודו-לאומיות: זוהי דרישה לא פחות פופולרית בהיסטוריה האנושית (Horowitz 1985: 601-652). לעתים הקבוצה שבאה בדרישה לאוטונומיה מתכוונת לאוטונומיה רחבה במיוחד, שמשמעותה המעשית היא הפיכת מדינת האם למדינה דו-קבוצתית, דו-לאומית או רב-לאומית, אם מדובר בקבוצה לאומית הדורשת אוטונומיה. במקרים אחרים עולה דרישה לאוטונומיה מוגבלת, שתאפשר לקבוצה לאומית או אתנית לנהל את חייה בתחומים מצומצמים ומוגדרים, בהסכמת הרוב במדינה. היקף האוטונומיה הנדרשת תלוי לרוב בנסיבות הפנימיות והחיצוניות שבהן נמצאת המדינה. כך למשל דרישת הצרפתים בקוויבק, קנדה, המשתנה בהתאם לטיב קשריהם עם צרפת ומצבה הכלכלי-חברתי של מדינת האם הקנדית.

מבחינה היסטורית, דומה כי בדרך כלל התוצאה הסופית של מהלך האוטונומיה היא הפיכת מדינת האם למדינה דו-לאומית או רב-לאומית בהתאם למספר הקבוצות במדינה. מערכת פוליטית שכזו משמעותה כי המדינה מכירה בזכותן של מספר קבוצות לתבוע תביעות קולקטיביות. על כן, חלוקת הכוח, התמלוגים והזכויות במדינה מתבצעת על בסיס קבוצתי, מבלי לוותר על חלוקה שוויונית גם על בסיס אישי ואזרחי. זה היה ההסדר אליו התכוונו בלבנון, אשר התמוטט בשנת 1975 וזהו ההסדר הנהוג כיום בבלגיה (Lijphart 1977; Smooha 1990).

השתלבות ופלורליזם: קבוצות שלא בחרו בהינתקות ולא באוטונומיה תבעו השתלבות רבה יותר בחיי המדינה שהם אזרחיה. דרישה כזו מעידה על אמון בכוחה של השיטה הליברלית-דמוקרטית לשרת לא רק את היחיד אלא גם את הקבוצה, או לחילופין מוכיחה על יחס של חוסר אמון מוחלט לכוחה של הקבוצה להשיג הישגים על בסיס קבוצתי. ישנה גם אפשרות של דרישה לשילוב מלא, כלומר להטמעות מוחלטת של קבוצות מיעוט בתוך קבוצת הרוב.

האפריקאים-האמריקנים ניהלו מאז ומתמיד מאבק למען השתלבות בחברה האמריקאית. דרישה דומה העלו השחורים בדרום אפריקה. במקרה הראשון המאבק היה אלים רק בשוליו, ולא לאורך כל הדרך. במקרה השני הוא לווה באלימות, והגיע להישגים בדרך זו עם ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1990.

התוצר הסופי האפשרי של דרישה שכזו הוא פיתוחה של דמוקרטיה ליברלית-רובנית שבה המדינה מעניקה זכויות רק על בסיס אינדיבידואלי ולא קבוצתי (Lijphart 1977; Smooha 1990).

מדיניות של הרוב או של המדינה

v מדיניות חד-צדדית:

כאשר ההחלטה על מתכונת היחסים בין רוב למיעוט היא תולדה של החלטה חד-צדדית של הרוב, ההסדר המוצע נוגד באופן בסיסי את הדרישות והצרכים של קבוצות המיעוט (Maynes 1993). ועל כן, גם אם ההסדרים הללו מחזיקים מעמד תקופה מסוימת הם הופכים במוקדם או במאוחר מקור לסכסוך, משום שלא הושגו בהסכמה.

 

מדיניות קיפוח: משמעותה של מדיניות כזו היא שמירה על פריבילגיות לקבוצה אחת על חשבון קבוצה או קבוצות אחרות. מדינה יכולה להנהיג מדיניות כזו באמצעים שונים ומגוונים, במטרה לשמור על הזהות בין המדינה לקבוצה הדומיננטית. במדיניות קיפוח "מתונה" תיתכן שמירת זכויות רבות למיעוט, למעט כאלה הפוגעות בדומיננטיות של הקבוצה השלטת, ועד לקיצוניות המתבטאת בהשמדה טוטלית של הקבוצה החלשה. הדוגמה הקיצונית הזו של השמדה וטיהור קבוצתי אינה נושא הנדון בהרחבה בספרות, אולי בשל הקושי להבחין במדויק מתי הרג הופך להשמדה. דומה כי מרבית החוקרים שלמים עם ההגדרה שהציע האו"ם:

a.         Killing members of the group.

b.         Causing serious bodily or mental harm to members of the group.

c.         Deliberately inflicting on the group conditions of life calculated to     bring about its physical destruction in whole or in part.

d.         Imposing measures intended to prevent births within the group.

e.         Forcibly transferring children of the group to another group )Jonassohn and Chalk 1987: 11(.

החוקרת פיין ניסתה בעבודה מקיפה על תופעת "השמדת העם" לנסח הגדרה משלה, אחרי שסקרה את כל ההגדרות שהופיעו בספרות שלפניה, לפי הגדרתה:

”Genocide is sustained purposeful action by a perpetrator to physically destroy a collective directly, through interdiction of the biological and social reproduction of group members, sustained regardless of the surrender or lack of threat by the victim." )Fein 1993: 24(

ההסברים לתופעת "השמדת העם" הם מגוונים, ומקורם בהסברים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים ופסיכולוגיים (Fein 1993: 32-50). המשותף לכולם הוא קיומו של סכסוך בין רוב למיעוט, המוליד תופעות של חרדה, הרגשת עליונות ודינמיקה של חשיבה גזענית המצדיקה השמדה, כשבמרכזם דה-הומניזציה של בני המיעוט (Kuper 1971), כמו גם הנכונות להצדיק ולהסביר התעללות פיזית לצדה של ההשמדה. פרט לדוגמה הבולטת של השמדת היהודים בידי הנאצים, יש חוקרים רבים המציינים גם את יחס התורכים כנגד הארמנים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מקרה נוסף של השמדה התרחש בגלים הראשונים של השתלטות הלבנים האירופאיים על צפון אמריקה, כאשר חיסלו הם את האוכלוסיה המקומית, ולאחרונה נלוותה לתופעת ההשמדה תופעת מלחמת החורמה, שהתנהלה בין השבטים של הטוטסי וההוטי ברואנדה.

הספרות מתמקדת יותר במדיניות הגירוש והטרנספר. גירוש או טרנספר של קבוצת מיעוט כרוכים בהעברתה בכפייה ממקום מגוריה ההיסטורי, או ממקום המגורים שחבריה בחרו בו, אל מקום אחר שאינו מולדתם או אינו מחוז חפצם. קבוצת הרוב התומכת בגירוש או בטרנספר מפתחת מערכת שלמה של צידוקים ונימוקים בזכות הגירוש ולעתים הדבר מתפתח לאידיאולוגיה המצדדת בגירוש וטרנספר באופן מפורש (Horowitz 1985: 198-199).

במאה העשרים היו מספר מקרים של ביצוע מדיניות שכזו. רק בשנה אחת, במהלך שנת 1992, גורשו כ40- מיליון תושבים ממקום מגוריהם, בגלל מלחמות אזרחים או סכסוכים אתניים (   .)Gurr 1993: 106

אפשרות שלישית בתוך מדיניות הקיפוח היא מדיניות של שליטה ללא זכויות דמוקרטיות: היא מתקיימת במדינות אתניות או במדינות לאום, שבהן מתגוררות קבוצות שאינן משתייכות לקבוצה האתנית הדומיננטית או ללאומיות של קבוצת הרוב. שיטת הממשל במדינות אלה היא אוליגרכית ולעתים דיקטטורית, והשלטון אינו משתף באופן שוויוני את קבוצות המיעוט בניהול המדינה ומעדיף את נציגי קבוצת הרוב בכל תחומי החיים הציבוריים. כך, אין לקבוצות המיעוט כל גישה למוקדי הכוח של המדינה ואין להן זכאות לתמלוגים השונים שהמדינה מעניקה לכלל אזרחיה. במדינות רבות בעולם ישנן קבוצות מיעוט החיות במציאות שכזו, כגון איראן, עיראק, אלג’יריה וסודאן.

לא כל המקרים הם כה קיצוניים. ישנו מגוון אפשרויות לשליטת מדינות בקבוצות מיעוט. הדוגמאות של הכורדים באיראן, של הטאמילים בסרילנקה והשבטים הנוצרים בדרום סודאן מלמדות על הסכמה להעניק זכויות יסוד מסוימות, ולעתים אף אוטונומיה, אך לא לתת מערכת זכויות מלאה שיש בה בסיס לשוויון של ממש או יכולת להשפעה אמיתית על מהלך העניינים במדינות הללו.

אפשרות רביעית היא שליטה עם הענקת זכויות דמוקרטיות חלקיות: במקרים אלה שיטת הממשל הדמוקרטית היא פורמלית ובאה לידי ביטוי, בין השאר, בעריכת בחירות סדירות והעברת השלטון לרוב הפוליטי במדינה. המיעוט מקבל אז זכויות דמוקרטיות מוגבלות, כשההגבלה באה לביטוי בשורה ארוכה של צעדים מתוחכמים או כוחניים שמגבילים את מידת יכולתו להשפיע על המערכת הפוליטית. ברוב המקרים הצעדים הללו מסתכמים במצב שבו גם למראית עין אין שוויון, ובוודאי שלא באופן מהותי (Smooha 1990). זהו, למשל, גורלם של המיעוט הסיני באינדונזיה, של המיעוט הפלסטיני בישראל ושל המיעוט ההונגרי ברומניה.

v מדיניות דו-צדדית:

היא מדיניות המבוססת על הסדרים מוסכמים, תוצאה של משא ומתן בין שני הצדדים מתוך הסכמה ומתוך תפיסה של מעמד שוויוני לשני הצדדים.

חלוקה טריטוריאלית

זהו הסדר דו-צדדי, שנבחר על ידי שני צדדים שהיו נתונים בעבר בסכסוך אלים וממושך. החלוקה מוצעת לעתים על ידי גורם חיצוני, אך תקפותה תלויה בנכונותם של שני הצדדים לחלק טריטוריה משותפת וביכולתם ליצור רוב לכל אחת משתי הקבוצות בשתי הישויות החדשות (Smooha and Hanf 1990). המקרים הידועים של חלוקה על בסיס אתני של טריטוריה משותפת הם קפריסין, הודו ופקיסטן וחלק מן ההסדרים של ברית המועצות לשעבר. יש הרואים בתהליך השלום הנוכחי בין ישראל לפלסטינים הסדר שכזה (החלטת החלוקה מנובמבר 1947 אינה יכולה להיכלל בקטגוריה זו, מכיוון שנעדרה ממנה הסכמה הדדית של שני הצדדים בסכסוך לעקרון החלוקה).

המדינה הניטרלית

הסדר דו-צדדי, או אפילו רב-צדדי, הוא במקרה הצורך הסדר המבטל את הדומיננטיות של קבוצה אחת על פני קבוצות אחרות, ובמיוחד את זהות המדינה עם הקבוצה הדומיננטית. בהסדר כזה במדינה הניטרלית, נטולת הזהות הקבוצתית זוכות כל הקבוצות לשוויון מלא.

בהסדר כזה קיימות שתי אופציות: האחת, חלוקת עוגת הכוח והשלטון בין הקבוצות השונות על פי מפתח מוסכם (מפתח קבוצתי יחסי או שוויוני), שמבטיח היעדר שליטה של קבוצה אחת במוקדי הכוח השלטוניים וייצוג מלא לשאר הקבוצות. הסדר שכזה יושם בלבנון עד שנות השבעים והוא קיים בתוקף בבלגיה ובשוויץ (Lijphart 1977). באופציה השנייה מתבטלת הזהות הקבוצתית בתוך עוגת הכוח והשלטון, כלומר קיימת מערכת דמוקרטית וליברלית הפותחת את שערי שלטונה ואת מוקדי כוחה לכל אזרח ואזרחית באשר הם. הדוגמה הבולטת להסדר שכזה היא ארצות הברית. העדר הזהות הקבוצתית היא כמובן פורמלית, בפועל, קבוצה אחת יכולה להיות דומיננטית דה-פקטו, כפי שאכן קורה בארצות הברית.

מטרת הרקע ההיסטורי שהוצג כאן והמידע שהופק מן הדיון התיאורטי וההשוואתי במעמדם של מיעוטים וביחסי רוב ומיעוט, הייתה לשמש מסד להצגת שבע אופציות למעמדו העתידי של המיעוט הפלסטיני בישראל.

להלן בתמצית עיקרי האופציות:

1.         הסטטוס קוו: ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, שכל אזרחי המדינה נהנים מזכויות, אך לרוב היהודי יש מעמד מועדף. המדינה שייכת ליהודים ולא לכלל אזרחיה. המדינה מבטאה באופן רשמי את העדפתה של הקבוצה הדומיננטית באמצעות שורה של חוקים, המקנים בתחומים מסוימים עליונות ליהודים, כשהבולט בהם הוא חוק השבות וכן מספר חוקי קרקעות וקניין. לשפה העברית, לתרבות ולדת היהודית, לסמלים ולחגים היהודיים ישנה עדיפות בולטת, בעוד לערבים ניתנות זכויות לא מלאות ולא מוגנות. אין לחץ לטמיעה ולהשתלבות של המיעוט בתוך הרוב ואין למיעוט זכויות קיבוציות. תיאור זה של הסטטוס קוו מתאים למודל ה"דמוקרטיה האתנית".

2.         אופציית השיפור המרבי בתוך גבולות הציונות: אין שינוי מהותי באופייה של המדינה ואף לא בזהויות הקולקטיביות של שתי הקהילות, אולם יחול שינוי מקיף במידת השוויון אשר לו יזכה המיעוט, ברמה של עוצמתו ובהגנה על זכויותיו. פירושו של דבר, שמרבית מנגנוני הקיפוח הפועלים כיום נגד המיעוט הערבי יוסרו, ויווצרו תנאים לכינון אוטונומיה תרבותית ומוסדית רחבה, לרבות בחירת מוסדות מייצגים, שינהלו דיאלוג עם השלטון המרכזי בכל הנוגע לבעיותיו של המיעוט. את השינויים הללו תעגן חקיקה מתאימה וייעשה מאמץ לשנות גם את האווירה החברתית והתרבות הפוליטית כלפי הערבים.

3.         אופציית ההקשחה: הרעה משמעותית במעמד המיעוט הערבי: החמרה בהגבלות המוטלות על הערבים וחיזוק האלמנטים האתניים של המדינה על חשבון המרכיבים הדמוקרטיים שלה. צמצום ניכר בזכויות הפרט ובזכויות הערבים כקולקטיב והגברת הפיקוח עליהם. ניסיונות ליצירת בידול, תלות כלכלית מוגברת וקואופטציה של המנהיגות. התניית הענקת האזרחות בשבועת אמונים למדינה ובשירות צבאי, צמצום תקציבים, הגבלות בתחום החינוך, התרבות והלשון, אכיפת צנזורה קשה על העיתונות והגבלת חופש הדיבור וההתארגנות הפוליטית, אולם שמירה על זכות הבחירה.

4.         אופציית ההיפרדות: אירידנטה, עצמאות או טרנספר: היפרדות בין יהודים לערבים במדינת ישראל יכולה להתרחש בשלוש דרכים:

א.         אירידנטה, שמשמעותה העברת שטחים, על תושביהם הערבים, למדינה פלסטינית שכנה.

ב.         הכרזת ריבונות על שטחים ועצמאות לתושבים ערבים, שפירושה למעשה הקמת מדינה שלישית בין ישראל לפלסטין.

ג. טרנספר של תושבים, כלומר העברה בכוח או בהסכמה של אזרחים ערבים לתחומי מדינה או ישות פוליטית שכנה, הדומה להם מבחינה לאומית, תרבותית או דתית.

שלוש האופציות הללו פירושן קץ הדו-קיום והפרדה מוחלטת בין שתי הקהילות. ברוב המקרים, יישומן הלכה למעשה, כרוך במאבק אלים בין שני הצדדים.

5.         מדינה ישראלית: תהיה זו מדינה בעלת מאפיינים ליברליים ומחוייבות להשתתפות כלל האזרחים בתרבות הלאומית, בלי קשר למוצאם או לדתם. היא תוכרז כ"רפובליקה ישראלית חילונית", תקיים הפרדה מוחלטת בין מוסדות הדת והמדינה, תחוקק חוקי הגירה ואזרחות בלתי מפלים על רקע מוצא, גזע או דת, תאפשר נישואין אזרחיים למי שיבחרו בכך ולא תציין בתעודות הזהות דת או מוצא אתני. המדינה הישראלית יכולה להיות רב-תרבותית או בעלת תרבות עברית משותפת. בכל מקרה, יהיה זיהוי מושלם בין הלאום (הישראלי) לבין האזרחות.

6.         מדינה דו-לאומית בתחומי הקו הירוק: מתן זכויות אינדיווידואליות שוות לכל האזרחים והתקנת הסדר חוקתי הרואה בשתי הקבוצות הלאומיות קבוצות בעלות זכויות שוות. סדרי השלטון יושתתו על קואליציה רחבה של שתי הקהילות, כשכל מוסדות השלטון, כמו הפרלמנט, הממשלה, בתי המשפט, כוחות הביטחון ודומיהם יהיו דו-לאומיים, והחלוקה תהיה על פי גודלן היחסי ובהסכמה. כל החוקים המגדירים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ישונו, וכך גם הסמלים והחוקים המפלים, באופן שיבטאו את שתי הקהילות. יינתן מעמד שווה לשתי השפות והתרבויות, הדת תופרד מן המדינה. כל קבוצה אתנית תיהנה מאוטונומיה בניהול ענייני החינוך והתרבות שלה ותשמור על מורשתה, תוך תיאום והתייעצות עם הקבוצה השנייה. האזרחות ולא ההשתייכות האתנית או הלאומית, תהיה הקריטריון היחיד למעמד האזרח במדינה, לשירותים שהיא מספקת לו ולחובותיו כלפיה.

7.         מדינה דו-לאומית על כל שטח ארץ ישראל/פלסטין: הסדרי שלטון דו-לאומיים על כל שטח הארץ, שיכללו גם את הפלסטינים החיים כיום בשטחי הרשות הפלסטינית. המדינה תהווה יחידה מנהלית אחת והשליטה בטריטוריה תחולק מחדש ליחידות פדרליות קטנות, שתנהלנה את ענייניהן הפנימיים בעצמן, תחת השלטון המרכזי. באופציה זו מצטרפים הפלסטינים הישראלים לבני עמם שמתגוררים כיום בגדה המערבית וברצועת עזה לכלל קהילה אוטונומית אחת. השגת היציבות במדינה הדו-לאומית תלויה בהקמת קואליציה חזקה בין חלקים רחבים של האליטות והמנהיגות של שתי הקהילות והסכמה על רוטציה או כפל תפקידים במשרות הבכירות.

בנוסף לאופציות שתוארו לעיל, קיימים כמובן, דגמים נוספים, הן בספרות והן בשטח, אולם אנו בחרנו להתרכז הפעם בתיאורן ובניתוחן של שבע הדרכים הללו, כדי לדון בנושא.

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות