מרץ 232011
 

שרה אוסצקי-לזר

 אוטוביוגרפיה של דור שלם של ערבים צעירים

 סייד קשוע, ערבים רוקדים, מודן הוצאה לאור, 166 עמ'.

 במחצית שנות השבעים פירסם פאוזי אל-אסמר, ערבי צעיר מלוד, ספר אוטוביוגרפי בעברית,  שכותרתו: "להיות ערבי בישראל". אמנם קדמו לו שני ספרים שנכתבו עבור  הקורא היהודי על ידי ערבים אזרחי ישראל בשלהי ימי הממשל הצבאי ויצאו לאור ב1966- – רומן בדיוני של עטאללה מנצור "באור חדש" וספרו המחקרי של צברי ג'ריס "הערבים בישראל". אולם אל—אסמר חשף לראשונה בשפה שווה לכל  נפש את חי היומיום של אזרח ערבי במדינת ישראל, את ההשפלות הקטנות והגדולות, הצורך להחליף את שמו לעברי בבואו בין יהודים, את תחושת הניכור, היחס המתנשא מסביב, את המציאות הנסתרת מפני בני הרוב היהודי, המעדיפים להתעלם ממנה גם אם היא נושמת לידם.  עשר שנים מאוחר יותר, ב1986- התפרסם ספרו של אנטון שמאס, "ערבסקות", שזכה לחיבוק הקהל בשל ערכו הספרותי, אף כי  תוכנו לא היה קל לעיכול. שמאס גם אחראי לתרגום יצירותיו הגדולות של אמיל חביבי, העוסקות באותו עניין עצמו, והבאתן בפני הקורא העברי. מי שקרא בעיון את הספרים הללו יכול היה לנבא לאן מועדות פני היחסים בין יהודים לערבים במדינה.

חלפו שנים והנה שוב מחליט ערבי צעיר לכתוב מן הבטן ולהציב מראה בפני שכניו היהודים, וכאילו דבר לא השתנה. סייד קשוע יכול להיראות בעיני מרבית היהודים כסיפור הצלחה – תלמיד מצטיין שלמד בבי"ס יהודי למחוננים, עיתונאי נחשב, שאינו כותב ומדווח על  "ענייני ערבים", (תופעה יוצאת דופן בעולם התקשרות הישראלית), אלא בעל טור ביקורת טלביזיה. בגיל 26 הוא נשוי ואב לילדה, מעורה בחיי החברה הישראלית, מדבר וכותב עברית עכשווית. ספרו יצא לאור בהוצאה מובילה וזכה לחשיפה גדולה יחסית, לתמונת שער במוסף שבועי, לכמה כתבות בטלביזיה ואפילו ראו אותו שותה יין בשידור חי. 

אז מה הוא רוצה? מה רע לו? הלוואי שלי היה מה שיש להם, אומרים לי יום יום צעירים ומבוגרים יהודים המוכנים להתקרב ולהקשיב לערבים, ללמוד עליהם, להיפגש איתם או למצער לקרוא ספר שכתב ערבי. מה חסר להם? על מה הם בוכים?

קשוע לא עושה הנחות, הוא כותב את מה שהוא מרגיש, אומר את מה שהוא חושב, מצליח להכניס במשפטים קצרים ואגביים כביכול אמיתות עמוקות ולהקיף עשרות, ואולי מאות נושאים מחיי היומיום של ההוויה הערבית בתוך ישראל.

האמונה בנאצר ובקומוניזם הביאה את אביו לפעול נגד ישראל ולסייע לפיגוע בקפטריה באוניברסיטה העברית, ולמעצר ממושך, שהילד סייד מתוודע אליו מתוך קטעי עיתונות ישנים השמורים במזוודה מסתורית ונעולה של סבתא. "לאבא שלי לא היה איכפת, הוא ידע שעבד אל-נאצר יבוא לשחרר אותו, הוא לא פחד" (עמ' 15) מגניב קשוע ביקורת על הערבים בישראל ועל העולם הערבי בשנות השישים, על שדבקו בנאצריזם  שהכזיב. לימים, עשרים שנה אחרי, בעת ביקור חברים בכפר בגדה המערבית שבתיהם נקובי כדורים אומר אביו ש"לנו זה לא יקרה, כי אנחנו שונים", אך גם כי "האנשים ביעבד והילדים שלהם גיבורים, ולא כמונו אפסים מאולפים" (עמ' 24), ומתמצת בחצי משפט את הקרע הגדול של מליון אזרחים שהם גם ישראלים החיים במציאות מוגנת יחסית, וגם פלסטינים המרגישים אשמה על שאינם מצטרפים למאבק אחיהם לשחרור.

הספר שזור בביקורת נוקבת על שמרנותה של החברה הערבית, יחסה לנשותיה ("נשים בלי קרום  מוחזרות בליל  החתונה הביתה, נבעטות הביתה. איזו בושה… סחורה פגומה שמוכרחים להיפטר ממנה", עמ' 120), מנהגי החתונה שלה (בסצנה מצחיקה עד דמעות על החתונה הכפולה שלו עצמו  עמ' 105-107), רמת החינוך, האלימות בתוך הכפר, הסמים והעבריינות, יחסי הורים וילדים, החזרה בתשובה והאמונה ש"האסלאם הוא הפתרון". אולם עיקרו הוא תאור הומוריסטי שחור של המצב הערבי במדינת ישראל.  ילד ערבי שרוצה להידמות ליהודים ומתאמן איך  להגות פ'  במקום ב' , להתלבש כמותם, לאהוב את אותה מוסיקה ולהיות אחד מהחבר'ה, אבל בסופו של דבר "אתה מבין שאין לך סיכוי, שבשבילם תמיד תישאר ערבי" (עמ' 76).   וכשהתבגר והיתה לו חברה יהודיה – אמא שלה אמרה שהיא מעדיפה בת לסבית ולא בת שמסתובבת עם ערבי.  וכשהוא כבר נשוי (לערביה) ואב לילדה, מתגורר בבית צפאפה והיריות מבית ג'אלה לגילה וחזרה חולפות מעל ראשם לילה לילה אומרת אשתו בפיהוק: "כאילו אנחנו לא שייכים… מסתכלים מהצד, כמו זרים, לא עושים כלום" (עמ' 110).

"ערבים רוקדים" הוא אוטוביוגרפיה של דור שלם של ערבים צעירים שנולדו וגדלו בישראל במציאות פתוחה וסגורה כאחת, בחברה שהפכה יותר דמוקרטית, פלורליסטית, מגוונת ומאפשרת מצד אחד ואתנוצנטרית, מפוחדת, כוחנית וחשדנית במיוחד כלפי ערבים, מצד שני. במדינה בה משמשות בערבוביה רטוריקה של "שילוב, צמצום פערים ושוויון אזרחי", ופרקטיקה של שליטה, פיקוח, הדרה והפליה של כחמישית מאזרחיה רק בשל היותם ערבים.

ועל מה חולם קשוע? איזה מוצא הוא מחפש מתוך הסבך הבעייתי, המבלבל, המטריד והמטריף הזה? אל-אסמר ושמאס רחקו מכאן וחיים באמריקה, חביבי "נשאר בחיפה" כפי שציווה לכתוב על מצבתו, ואילו קשוע, כועס על אביו שבגלל החינוך שנתן לו אינו יכול לעזוב את האדמה הזאת.  "הייתי רוצה להיכנס למיטה עם ספר. סתם ספר…לקרוא בהנאה, ולנמנם עם חיוך עם השפתיים… הייתי רוצה להיות מכוסה טוב, שהגוף שלי יהיה בדיוק בטמפרטורה הנכונה. שלא יהיה לי קר מדי או חם מדי. הייתי רוצה לישון בתנוחה הכי מדויקת, שהכריות יהיו בגובה הנכון, שהצוואר שלי לא יכאב, ושלא אצטרך לזוז. שום רעש לא יצלצל לי באוזניים, והראש שלי לא יכאב. למצוא מנוחה נכונה" (עמ' 122).

האם זו תקווה ריאלית לערבי החי בישראל בשנות האלפיים? האם הוא יכול בכלל למצוא טמפרטורה נכונה ותנוחה מדויקת ולנמנם עם חיוך על השפתיים בהווה המטורף בו אנו חיים? 

  פורסם במעריב, ינואר 2002

  One Response to “אוטוביוגרפיה של דור שלם של ערבים צעירים”

  1. […] אוטוביוגרפיה של דור שלם של ערבים צעירים, שרה אוסצקי לזר על ספרו של סייד קשוע " ערבים רוקדים" […]

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות