מרץ 222011
 

 שרה אוסצקי-לזר

 הערבים אזרחי ישראל בעשור השלישי –  גיבוש לאומי ומפנה פוליטי

קטע ממאמר שהופיע בספר: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים) ישראל בעשור השלישי תשכ"ח-תשל"ח, יד בן צבי ירושלים, 2008, ע"ע 285-302.

 שני אירועים מרכזיים שהתרחשו בשלהי העשור השני למדינה השפיעו ישירות על התפתחות התודעה הלאומית של הערבים בישראל במהלך העשור השלישי, והובילו למפנה בתפיסה העצמית ובהתגבשות הפוליטית של קהילה זו. בסוף שנת 1966 בוטל הממשל הצבאי ששלט בחייהם במשך שמונה-עשרה שנים, וביוני 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, נפתח לראשונה הקו הירוק אחרי תשע-עשרה שנות ניתוק מן העולם הערבי ומאחיהם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. מרבית ההתפתחויות שחלו מכאן ואילך בקרב האזרחים הערבים, קשורות במצב הגיאו-פוליטי החדש שנוצר.

בסוף שנת 1958 היו בישראל כ-226.5 אלף אזרחים "לא יהודים", שהיוו  11.1% מכלל האוכלוסיה. מתוכם היו כ-158 אלף מוסלמים, 47 אלף נוצרים וכ-21 אלף דרוזים.  בסוף 1967 עלה שיעורם באוכלוסיה ל-14% בשל צרוף תושבי מזרח ירושלים לסטטיסטיקה הרשמית. מספרם הכולל של המיעוטים במדינה  היה באותה שנה 392 אלף, מתוכם כ- 290 מוסלמים, 70 אלף נוצרים  ו-32 אלף דרוזים[i].

העשור השלישי מאופיין בהתחזקות הזהות והסולידאריות הפלסטינית, בהקמת מוסדות וארגונים חוץ-פרלמנטרים ובראשם הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות, בהתחזקות רק"ח ושינויים בדפוסי ההצבעה המסורתיים לכנסת, ובחידוש המאבק על האדמה, שהגיע לשיאו ביום האדמה ב-1976. בתקופה זו חלה עלייה ניכרת ברמת ההשכלה, ברמת החיים ובמודעות לזכויות האזרח, וחודד ההבדל בין מעמדם הם כאזרחים לבין מעמד שאר חלקי העם הפלסטיני, ובמיוחד תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שהושמו תחת כיבוש ישראלי בעקבות המלחמה ב-1967.

היה זה עשור סוער ורב-אירועים, שהכתיב במידה רבה את ההתפתחות החברתית והפוליטית של הקהילה הערבית בישראל לשלושים השנים הבאות – תקופת מעבר בין דור ה"נכבה" של 48, הדור ה"שורד" לבין דור שנות האלפיים שיש המכנים אותו "הדור הזקוף"[ii]. רוב המנהיגים שקמו למיעוט הערבי בתקופה זו היו בוגרי בתי ספר ואוניברסיטאות ישראליים ותודעתם עוצבה בין שני עולמות מקבילים ורוויי סתירות – היותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני, שהיה עסוק בהתנגדות לכיבוש ובמאמצים להגיע לעצמאות, ובה בעת היותם חלק בלתי נפרד, אם כי מופלה ומקופח על פי תפיסתם, מאזרחי מדינת ישראל, שנחשבה כאויב לפלסטינים בפרט ולערבים בכלל.

החל מאמצע שנות השבעים התכנסו מרבית הזרמים הפוליטיים הערבים בישראל לקונסנזוס סביב שני דגלים: השוויון והשלום. למרות הבדלים עמוקים ביניהם ופלורליזם פוליטי שהתפתח, רוב מכריע בקרב הערבים בישראל, מאז ועד היום, תומך בנוסחה הבאה כפתרון למעמדם שלהם ולסכסוך הישראלי-פלסטיני: השגת שוויון אזרחי מלא בתוך ישראל בדרך של מאבק במסגרת החוק ועל פי כללי הדמוקרטיה, והשגת הסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 4 ביוני 1967, שבירתה ירושלים המזרחית. הסכמה רחבה זו התגבשה, כאמור, כבר לקראת סוף העשור השלישי. התקופה מאופיינת במאבקים מיליטנטיים להשתלבות ול"דו-קיום" עם המדינה ועם הרוב היהודי ובאמונה כי הדבר אפשרי למרות הנסיבות הסבוכות והמכשולים הרבים.

  התגובות למלחמת ששת הימים, יוני 1967

 תגובות התדהמה וההלם נוכח התבוסה המוחצת של העולם הערבי במלחמת 67 לא פסחו גם על הערבים בישראל, אולם דווקא הספרות המקומית, ששנה קודם לכם זכתה לכינוי "אדב אל-מקאומה" [ספרות ההתנגדות]  על ידי אחד הסופרים הפלסטינים המובילים ע'סאן כנפאני, הגיבה בצורה יוצאת דופן. הסופרים הפלסטינים בישראל ביקשו לראות במפלה נקודת זינוק חדשה לקראת עתיד מזהיר. הם לא התמסרו לרגשות האשמה וחוסר האונים, אולי כי לא היו חלק מן הכשלון, אלא קראו לעמי ערב ללמוד מהנסיון ולצעוד קדימה ביתר בטחה. בסיפוריהם ובשיריהם הם ניסו לנתח את הסיבות לתוצאות המלחמה, האשימו את האימפריאליזם העולמי, את קשרי השליטים הערבים עם אמריקה, אינטרסים של נפט, וגורמים חיצוניים נוספים.

"אנו, בחמישה

בחודש יוני

נולדנו מחדש…"

כתב סמיח אל-קאסם, משורר בולט ומוערך בכל העולם הערבי מן הכפר ראמה בגליל, ב- 1969.

הוא ביקר קשות את מדינת ישראל וטען כי היא איננה עוד היונה המחפשת את השלום, כפי שהתימרה להציג את עצמה, המסכות נפלו, השאיפות האמיתיות שלה הן לשלוט, כתב. אל-קאסם אף פנה אל העם בישראל ואמר, כי ההתרחבות הטריטוריאלית אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס שלו. במקביל תקף גם את החולשה הערבית, שלדבריו נובעת מנחיתות תרבותית. הערבים ממשיכים להתפאר בעברם ומזניחים את האתגרים של ההווה והעתיד[iii] .

"זוהי רק מעידה

וקורה שהאציל מועד!

זה היה צעד אחד אחורה

למען עשרים צעדים קדימה"…

כך כתב ב-1970 תופיק זיאד, לימים ראש עירית נצרת וחבר כנסת מטעם רק"ח, בנסיון לעודד את בני עמו. הוא האמין כי מאזן הכוחות יכול להשתנות וכי אפשר וצריך להחזיר לערבים את השטחים שנלקחו מהם בכוח. אמיל חביבי, שאף הוא שילב ספרות ופוליטיקה, פירסם  בבטאון הספרותי של המפלגה אל-ג'דיד ב-4.4.68  את יצירתו הנודעת "שישיית ששת הימים" – שישה סיפורים על איחוד שני חלקי העם, על קרובי משפחה שנפגשו שוב, קשרי חברות שנתחדשו, מאבק משותף ועוד. אולם הקרע עדיין רחוק מאיחוי, כתב חביבי, והכבוד טרם הוחזר לפלסטינים[iv] .

גם הפוליטיקאים הרבו להתייחס, באופן טבעי, להשפעת התבוסה הערבית. מוחמד ותד, איש מפ"ם שהיה חבר כנסת מטעמה ואחר כך חצה את הקווים לרק"ח, דיבר על כך בכינוס של מפלגתו: "מלחמת ששת הימים עוררה והנביטה גרעין לאומי, שהיה קיים כל השנים… לפני 67 היו ערביי ישראל פאן-ערביסטים, נאצריסטים. לאחר 67 נתקלו במציאות שלדידם היתה מרה מאד – של הדיפרנציאציה הכמעט בלתי ניתנת לגישור בין עמי ערב לבין עצמם, כשהפלסטינים הם הכבשה השחורה. אפשר לומר שמלחמת 67 החזירה אותם למקורות, הם התחברו מחדש לתודעת הסבל הפלסטיני"[v], כתב .

 פתיחת הגבולות והשפעת המגע  עם הפלסטינים בשטחים

 ואכן, תוצאות מלחמת ששת הימים והקו הירוק שנפתח מחדש הביאו למגע מחודש של הערבים בישראל עם אחיהם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. נהירה המונית של בני משפחות שהיו מנותקים אלה מאלה כמעט שני עשורים הביאה, בצד השמחה וההתרגשות האישיים, גם להשוואה בין החיים פה לחיים שם, ומאוחר יותר לתהליכים חברתיים ופוליטיים חדשים. אמנם רוב היישובים הערבים בישראל היו מפותחים כלכלית יחסית לאלו שבגדה ובוודאי ברצועת עזה, ורמת החיים שלהם היתה גבוהה יותר מאשר של בני עמם, אך מצד שני ההתקדמות הפוליטית, התודעה הלאומית והקשר עם מדינות ערב היו מפותחים וחזקים יותר בקרב הפלסטינים שנשארו תחת שלטון ירדן. השלטון ההאשמי אמנם ניסה לדכא התארגנות פלסטינית נפרדת ואף פעל בכוח נגד ארגונים אופוזיציוניים, אולם איפשר מוביליות חברתית ופוליטית לפלסטינים בשני צידי הנהר, וכמה מהם הגיעו לתפקידי מפתח בממשל כולל ראשות הממשלה, מה שנמנע לחלוטין מהפלסטינים שנותרו תחת שלטון ישראל.

ה"התלכדות לאחר הפירוד", או "הלידה מחדש" כפי שכונתה התקופה, הסירו את המצור והחנק התרבותי שחשו הפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל אחרי המלחמה ב-1948, והם יכלו מעתה להתחבר שוב למקורות שפתם ותרבותם, לספרות, לעיתונות וליצירה האמנותית הערבית, שדרכם אליהן היתה חסומה במשך שני עשורים. סופרם ויוצרים ערבים מישראל הפכו להיות אורחים רצויים על במות פלסטיניות וערביות. בנוסף לקשרים החברתיים והתרבותיים החלו להיווצר גם שותפויות כלכליות וקשרי מסחר. פועלים זולים מן השטחים דחקו בהדרגה את מקומם של הערבים הישראלים ממקומות עבודה מסורתיים בבנייה ובחקלאות, והללו הפכו להיות קבלנים או מתווכים בינם לבין המעסיקים היהודיים. חלו שינויים מפליגים במבנה המקצועי והתעסוקתי שלהם ורובם נהנו מן השגשוג הכלכלי שהיה מנת חלקה של המדינה שיצאה מן המיתון החריף לאחר המלחמה. קשרי נישואין בין קרובים שגשגו באותה תקופה, בעיקר נישאו נשים מן השטחים לגברים ערבים מישראל, שכן, מצד אחד המוהר היה נמוך יותר ומצד שני היתה זו דרך למשפחות פלסטיניות לדחוף את בנותיהן לקבלת אזרחות ישראלית.

אך המגע הישיר לאחר המלחמה הוליד גם דימויים שליליים חזקים. חיילים דרוזים, בדואים וצ'רקסים שימשו בתקופה הראשונה כמתווכים בין הפלסטינים לשלטון הצבאי בשל ידיעת השפה הערבית, ולכן לפחות חלק מן הערבים בישראל נתפסו כזרוע של מנגנון הכיבוש[vi] . האכזבה נוכח התבוסה וחוסר הישע של אחיהם בשטחים, הפערים ברמת ההתפתחות הכלכלית, התחרות על מקומות העבודה הזולים בישראל וקבצנים ממחנות הפליטים שניסו לעורר רחמים – הגבירו את הניכור והפער בין שני הצדדים.

בספר מ-1976 סיכם שריף כנאענה את מערכת הדימויים השליליים כדלהלן:

בעיני הפלסטינים בשטחים הערבים הישראלים הם: מטריאליסטים, אנוכיים ויש להם הרבה כסף; כולם פועלי בנין לא משכילים לא מתורבתים; אפאטיים כלפי הבעיה הפלסטינית; הרחיקו לכת בהתקרבותם ליהודים ולמדינת ישראל; לא אחראים; אין לסמוך עליהם.

בעיני הפלסטינים בישראל, אלו שבשטחים הם: חסרי אינטליגנציה; לא מסודרים, חסרי ארגון; אוהבים לעשות כסף וקמצנים; קשה להאמין להם.

סטריאוטיפים אלה נחלשו במשך הזמן ופינו מקום ליחס חיובי יותר ולהערכה הדדית, במיוחד אחרי יום האדמה במרץ 1976 [vii].

השפעה אסלאמית-דתית חזקה ניכרה במיוחד בכפרי המשולש, בגלל הקירבה הגיאוגרפית לגדה. זרימה של כתבי קודש, ספרים ודרשנים למסגדים בארץ, עיתונות וחומרי הסברה של האחים המוסלמים ולימודים במכללות האסלאמיות בשטחים השפיעו רבות והצמיחו קבוצה של מנהיגים מוסלמים דתיים בתוך ישראל, בה לא היתה עד אז אפשרות ללמוד לימודי דת גבוהים. שיח' עבדאללה נימר דרויש מכפר קאסם, אחד הבוגרים הראשונים של המדרסה בשכם פרסם ספר על האסלאם כבר בראשית שנות השבעים, בו קרא לחזור לשורשים. עשר שנים לאחר מכן, בראשית שנות השמונים, ייסד את התנועה האסלאמית בישראל, שהינה גוף פוליטי מוביל כיום. בשנת 1977 נפתחה בפני המוסלמים בישראל אפשרות ראשונה לעלייה לרגל למכה להשתתפות בחג', מה שתרם עוד יותר להתעוררות הדתית שהתפשטה ברחבי המזרח התיכון, והועצמה בהשפעת המהפכה האסלאמית באיראן שפרצה שנתיים לאחר מכן.

ההערצה לנשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר ששררה בקרב הערבים בישראל מסוף שנות החמישים והאמונה באידיאולוגיה הפאן-ערבית הועמו בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים. חזון האחדות הערבית התפוגג עם מותו ב-1970, ואת מקומו תפסה בהדרגה ההזדהות עם הסבל הפלסטיני שניבט ממחנות הפליטים והעקורים וממצבם של אחיהם בשטחים שכבשה ישראל. רעיון זכותם של הפלסטינים להקים להם מדינה עצמאית, בדומה למדינות הלאום הערביות האחרות, נראה טבעי ומקובל בעיני הערבים בישראל, עוד בשנים שהיה מוקצה מחמת מיאוס בעיני היהודים ורשויות השלטון בארץ. כמה פעילים בולטים  שעזבו את הארץ והצטרפו לשורות אש"פ בלבנון הביאו לשינוי ביחסו של הממסד הפלסטיני אל חלקו הזנוח של עמם, שנחשד בשיתוף פעולה ובהזדהות יתר עם הכובש הישראלי. ביניהם היו המשורר מחמוד דרויש (יליד הכפר בירווה, 1942, כיום חי ברמאללה), שהיה אז בתחילת דרכו הספרותית והפך אחר כך למשורר הלאומי הפלסטיני בהא הידיעה, המשפטן צברי ג'ריס (יווני-קאתולי יליד פאסוטה, 1941 בוגר האוניברסיטה העברית, חזר לישראל בעקבות הסכמי אוסלו וכיום מתגורר בכפרו) וחביב קהואג'י (נוצרי מארוני מפאסוטה, יליד 1931, חי בסוריה) שלושתם ממייסדי "אל-ארד" שעזבו את ישראל בראשית שנות השבעים, לאחר מעצרם והצרת צעדיהם הפוליטיים. הם נחשבים לאלה שבנו מחדש את האמון הכלל-פלסטיני כלפי הערבים בישראל וגם למי שהביאו מאוחר יותר לגיבוש מדיניות ריאליסטית יותר של אש"פ כלפי המדינה. השלושה צורפו רשמית למועצה הלאומית הפלסטינית בכנס השמיני שלה שנערך בקאהיר בתחילת 1971, כנציגי "ערביי פלסטין שתחת הכיבוש מאז 1948". שנה לאחר מכן קיבלה המועצה לראשונה החלטה לחיזוק קשריה עם "ערביי 48", ול"טיפול במצב אזרחינו בשטח הכבוש משנת 1948 ותמיכה במאבקם, לשם שמירה על זהותם הלאומית והערבית, אימוץ בעיותיהם וסיוע להם להתלכד עם מאבק השחרור"[viii] . אולם סקרים חוזרים ונשנים והתבטאויות של מנהיגי הציבור הערבי ואנשים מן השורה הראו כי למרות התרבות המשותפת עם הפלסטינים וחרף הצהרות אש"פ, הערבים בישראל אמנם ראו בארגון זה מייצג לגיטימי של הפלסטינים, אך לא שלהם. הם תמכו בזכותם של הפלסטינים בשטחים למאבק מזויין נגד הכיבוש הישראלי, אך תמיכתם בפעולות טרור נגד אזרחים היתה חלקית בלבד, ובכל מקרה הם לא היו שותפים לה בצורה מאורגנת[ix].

 מלחמת יום הכיפורים שחשפה את חולשתה של ישראל, עליית קרנו של אש"פ בעולם, שהגיעה לשיא עם הופעתו של יאסר ערפאת באו"ם בנובמבר 1974 וקבלת ההחלטה כי הציונות היא גזענית, האיצו את התהליך. במסגרת תחושת הדכדוך שפקדה את החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומסקנות ועדת אגרנט, רווחה גםה דעה כי מערכת היחסים עם האזרחים הערבים נפגעה קשות. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים שמואל טולידנו התבטא בעניין ודחה השערה זו: "טעות היא לומר שכאילו מלחמת יום הכיפורים היא שהפכה את הקערה על פיה. עד למלחמה הכול היה טוב ויפה, באה המלחמה ושינתה הכול כליל. אין זה אמת". לדבריו, הבעיות שהטרידו את הערבים בישראל בעבר כמו ממשל צבאי, הפקעת קרקעות, שטחים סגורים וקשיים מנהליים נעלמו כמעט כליל, יש שגשוג כלכלי והפרט נהנה מרווחה. אולם, לפי הניתוח שלו, צצו בעיות חדשות שתלכנה ותגברנה ללא קשר למלחמת יום הכיפורים, שכן מדובר במיעוט לאומי שכבר לא מחפש לחם ועבודה אלא "השתלבות אמת בחיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של המדינה… הנוער הערבי מחפש זהות ותוכן. הוא שואל מה מקומו במדינה ובחברה ואת התשובות אנו חייבים לתת לו – למענו ולמעננו"[x].

כך הצביע טולידנו על השינוי שחל בקרב האוכלוסיה הערבית בעשור השלישי למדינה – מקבוצה מפוררת ומוכה שבראש מעייניה הישרדות, פרנסה והיצמדות לבית, למשפחה ולקרקע – למיעוט לאומי המגבש את זהותו הייחודית מול המדינה והרוב היהודי ודורש שוויון אזרחי מתוך עמדה של מודעות לזכויותיו, ולא מתוך חולשה או פחד. ככל שתעלה רמת ההשכלה – כן יגבר הרצון לחיפוש אחר זהות לאומית, וככל שיעלה מספר המשכילים  שלא ימצאו תעסוקה ההולמת את כישוריהם – כן יגברו התסכול והתסיסה, אמר. הוא חזר והמליץ לתת להם הרגשה של השתייכות ומעורבות בכל מה שקורה במדינה, כדי שלא ירגישו עצמם כמשהו נפרד. הם חייבים להשתתף בהחלטות ובהכרעות, על ידי שילובם במשרדי הממשלה במוסדות הציבור ובמערכת הפוליטית, לפחות בנושאים הנוגעים בהם ישירות, אמר. אך דומה שדבריו נפלו על אוזניים אטומות.

צעד משמעותי להידוק הקשר וזהות האינטרסים עם העם הפלסטיני כולו היתה ההכרה הגוברת של אש"פ בחשיבותם של הפלסטינים בישראל בעקבות יום האדמה, מרס 1976 (ראה להלן). הבטאון הרשמי של הארגון "פלסטין אל-ת'ורה" קרא "להכשיר את עמנו בגליל, במשולש ובנגב לשתפו במאמץ הלאומי ובמאבק המהפכה הלאומית הפלסטינית לשחרור אדמות המולדת הכבושה". בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בקאהיר באפריל 1977 הושמעה לראשונה קריאה להקמת קשרים גם עם "כוחות יהודים פרוגרסיבים ודמוקרטיים בתוך ומחוץ למולדת הכבושה", וחודש לאחר מכן התקיימה פגישה ראשונה מני רבות שבאו בעקבותיה, בין אנשי רק"ח לנציגי אש"פ בפראג, במהלכה זכתה המפלגה בשבחים על "מאבקה לשימור המורשת והשפה הערבית ומאמציה לפיתוח האישיות הפלסטינית…"[xi].

 הקמת הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות

 אחרי 1967 הפכה הפוליטיקה המוניציפאלית הערבית לזירת פעילות כלל ארצית ולאומית בה היו מעורבות גם המפלגות, ובמיוחד רק"ח שהתחרתה על ראשות עיריות ומועצות מקומיות באמצעות חזיתות שיצרה. התארגנות ראשונה של ראשי רשויות בגליל כדי לקדם את ענייניהם המקומיים מול מוסדות השלטון  ומשרדי הממשלה החלה כבר במחצית 1970. הם הקימו ועדה שגיבשה המלצות משותפות שהוגשו למשרד הפנים, ולאחר הבחירות לרשויות המקומיות ב-1973, הגבירו את פעילותם לקראת הקמת מסגרת משותפת. בפברואר 1974 נערך בנצרת כנס היסוד של הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות בהשתתפות יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים שמואל טולידנו, שנתן ברכתו להקמת הוועד ואף ניסה לשכנע ראשי רשויות מהססים להצטרף אליו. היועץ סבר כי יקל על רשויות המדינה להידבר עם הערבים דרך מנהיגותם הנבחרת והמייצגת. ייתכן שהממסד הישראלי רצה לבלום באמצעות הוועד את השפעת רק"ח ברחוב הערבי, כי היוזמים להקמתו היו כאלה שתמכו במפלגות הממסדיות. גם מנכ"ל משרד הפנים חיים קוברסקי  ונציג מרכז השלטון המקומי נכחו בכינוס, מה שהעיד על התמיכה הרשמית בהתארגנות זו. בדצמבר אותה שנה הגיש הוועד לראשונה תזכיר מפורט לראש הממשלה דאז יצחק רבין ובו רשימת הנושאים העיקריים שהטרידו את האזרחים הערבים: מצב מערכת החינוך, הצורך בפיתוח חקלאי, מענקים לרשויות המקומיות ותקציבי פיתוח, שיכון ותיעוש יישובים ומעמד רשמי לשפה הערבית. תשובת היועץ הגיעה מספר חודשים לאחר מכן ובה הבטחה לתקן את המצב. ועד ראשי הרשויות התכנס מאז באופן קבוע ואף הקים שלוש תת-ועדות לטיפול בענייני חינוך והסברה, תקציבים ושרותי רווחה, חקלאות ותיעוש. בשנת 1975 התגייס הוועד למסע הסברה נגד המשך הפקעת אדמות מן הערבים, פעולה אותה החלה כבר רק"ח, באמצעות ה"וועד להגנה על האדמות" שהקימה באותה תקופה. הוועד הארצי של ראשי הרשויות, בראשו עמד אז חנא מויס ראש מועצת הכפר ראמה,  ניסה למנוע את חידוש ההפקעות בגליל באמצעות פגישות עם שרי ממשלה ועם היועץ, וביקש להיפגש עם ראש הממשלה עצמו, אולם לא נענה. ב-25 במרץ 1976 נפגשו שני הוועדים בשפרעם לדיון על דרכי המחאה נגד הפקעת הקרקעות. להפתעתם הוקף בניין המועצה בכוחות משטרה מצוידים בקסדות, אלות ורימוני עשן, מה שהלהיט את האווירה ואת הקהל שנאסף סביב. גם בפנים נתגלעו חילוקי דעות קשים על הדרך בה יש לנקוט. ראשי הרשויות לא הצליחו לגבש עמדה אחידה לגבי ההכרזה על שביתה הכללית, בעיקר בשל לחצים שהופעלו עליהם מן הממסד ומחוגי מפלגת העבודה. הוצע כי כל ראש מועצה יחליט לפי ראות עיניו והוועד לא יקרא רשמית לשביתה. הובלת הנושא מכאן ואילך נשמטה מידי הוועד ועברה לאנשי "הוועד להגנה על האדמות" מיסודה של רק"ח, שהכריז על שביתה כללית שהתפתחה לאירועי דמים. לאחר יום האדמה ניסה ועד ראשי הרשויות לשקם את מעמדו שנפגע ולהחזיר את אמון הציבור בו, מה שהוליך אותו לנקוט בקו מיליטנטי יותר ולהתרכז שוב בדרישה תקיפה לביטול הפקעת האדמות ולהעלות דרישה חדשה להכרה במיעוט הערבי כקבוצה לאומית בעלת מעמד מיוחד במדינה.

הפגישה שהתקיימה בין נציגי הוועד לבין ראש הממשלה יצחק רבין במאי 1976 נחשבת לפגישה "הסטורית" ול"נקודת מפנה" בעיני חוקרים[xii]., בשל העובדה כי לראשונה הועלה בה בפומבי הנושא הלאומי. רבין השיב כי ישראל היא מדינה יהודית ומחובתה להעניק את מלוא הזכויות לערבים כיישות תרבותית ודתית ייחודית, אך סרב להתייחס לעניין האדמות וההכרה בהם כמיעוט לאומי, ולא הבטיח לשחרר את עצורי יום האדמה, כפי שדרשו נציגי הוועד.

במכתב שכתבו לראש הממשלה בעקבות כשלון הפגישה, הנקרא כנבואה לעתיד לבוא, אומרים ראשי ועד ראשי הרשויות, כי "נקודת המחלוקת העיקרית שיש בה סכנה להתרחקות שני העמים זה מזה, היא ההתכחשות לסטטוס שלנו כמיעוט לאומי ואי הכרה בזכותנו להיות בעלים על האדמה שעליה חיו אבות אבותינו"[xiii]. מכתב זה והתזכיר  שהוגש לרבין מהווים נקודת מפנה באורינטציה של המנהיגות הערבית שלא היתה מזוהה עם רק"ח. בפעם הראשונה תפסו נושא המעמד הלאומי והזכויות הקולקטיביות על האדמה מקום כה מרכזי בשיח ושיג שלהם עם המדינה, ובפעם הראשונה הוצגו עניינים מקומיים כחלק מתביעות לאומיות משותפות לכלל האוכלוסיה הערבית. הבעלות על האדמה הוצגה מכאן ואילך כזכות הסטורית ולאומית, ולא רק כאמצעי לשיפור כלכלי לרווחת הפרט.

אז נולדה גם האסטרטגיה העצמאית המכוונת לטווח ארוך של הוועד הארצי, שהמשיך לקיים קשרי עבודה עם גורמים ממשלתיים עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977. החל משנה זו ואילך, סרבו שרים ופקידים רשמיים לפגוש את חברי הוועד ואת ראשיו כנציגי האוכלוסיה כולה, אלא רק כל אחד מהם לחוד כראש רשות נפרדת. כמה שנים לאחר מכן, ב-1982 הוקמה גם ועדת המעקב של הערבים בישראל, הכוללת לבד מראשי רשויות גם את חברי הכנסת הערבים ומנהיגים בולטים מתחומי חיים אחרים והיא נחשבת עד היום למוסד העליון המייצג קהילה זו.

 יום האדמה ומסמך קניג

 האירוע המכונן של הערבים בישראל בשלהי העשור השלישי למדינה הוא יום האדמה, שחל ב-30 במרץ 1976. ההכרזה על שביתה כללית ביום זה באה במחאה על כוונת הממשלה להפקיע כעשרים אלף דונם אדמה במרכז גליל,  אף כי רק כשליש מהם היו בבעלות ערבית. למרות ההבטחה לפצות את בעלי הקרקע וההצהרה כי הפיתוח ייעשה לטובת התושבים היהודים והערבים כאחת, הוכרזה השביתה והובע חוסר אמון של הערבים בכוונות הממשלה, בטענה כי ההפקעות המחודשות מהוות המשך למגמת "ייהוד הגליל". הדבר נבע מהצטברות של מרירות ותסכול, על רקע של קיפוח מתמשך וחרדה אמיתי לגורל האדמות שנותרו בבעלות ערבית, אך גם בשל הקונסטלציה הפוליטית הפנימית והשפעת האירועים בשטחים. אי השקט ששרר בגדה המערבית וברצועת עזה באותה שנה היה קשור לדיוני מועצת הבטחון בשאלה הפלסטינית, להכנות לבחירות המוניציפאליות הראשונות שם לאחר הכיבוש הישראלי, שנועדו להיערך באפריל והמתיחות סביב הר הבית. כל אלה השפיעו גם על הפלסטינים בתוך הקו הירוק ועל דרכי מחאתם.

ההפגנות ההמוניות הסוערות בגליל התפתחו לטרגדיה, כאשר במספר מקומות ירו כוחות הבטחון אל עבר המפגינים ובסופו של יום נמנו 6 הרוגים מקרב האזרחים הערבים. מאז ועד היום מצוין יום האדמה באותו תאריך, כמועד זכרון קולקטיבי של כל חלקי העם הפלסטיני של אובדן אדמתו והמאבק להשבתה. יום האדמה נחשב ל"תרומה הלאומית" העיקרית של הערבים בישראל לכלל הפלסטינים.

יש הרואים באירועי יום האדמה ראשית "כינונה הציבורי הפתוח והמתריס של זהות קולקטיבית חדשה,  ערבית-פלסטינית בישראל"[xiv], וכניסה ממשית של הערבים לפוליטיקה הישראלית. תגובות התסכול והמחאה שהתפרצו ביום האדמה פתחו של מסע גיוס פוליטי ומחאה פומבית מסוג שלא היה מוכר קודם לכן. ביום האדמה נשבר המחסום הפסיכולוגי של התנגדות גלויה למדינה ודור חדש של מנהיגים אסרטיביים הביא עימו שיטות פעולה שאתגרו את דפוסי השליטה היהודיים. מגמה זו השתלבה בתהליך הפוליטיזציה הכללי בחברה, שהוליד תנועות מחאה אחרות כמו הפנתרים השחורים, גוש אמונים ושלום עכשיו[xv]. למרות הגיוס המרשים לא הצליחו הערבים למנוע את המשך הפקעת הקרקעות ו"ייהוד הגליל", אך יום האדמה נתן להם תחושת כוח והחליף את הדימוי העצמי של מיעוט קטן וחלש לדימוי של קבוצה גדולה ובעלת עוצמה מול המדינה. מכאן ואילך התפתחה "תודעה מאבקית" מלוכדת, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שמאס באפליה, דרש את זכויותיו האזרחיות בזכות ולא בחסד ולא חשש מעימותים עם רשויות השלטון[xvi].

חודשים ספורים לאחר שוך הסערה הודלף לעיתונות דו"ח  פנימי שחיבר הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, ישראל קניג. הדו"ח המקיף כלל ניתוח המצב הדמוגרפי והטריטוריאלי בגליל, שעל פי נקודת ראותו של הכותב סיכן את השליטה היהודית באזור ואיים על האינטרסים הלאומיים היהודיים לטווח ארוך. הדו"ח כלל המלצות מפורטות להצרת צעדיה של האוכלוסיה הערבית בתעסוקה, בהשכלה ובפיתוח, לנקיטת צעדים פוליטיים נגד רק"ח ולהקמת מפלגה ערבית אחות למפלגת העבודה, עידוד הגירה של הערבים לחו"ל ומניעת שובם לארץ, הנהגת מדיניות של שכר ועונש כלפי מנהיגיהם ועוד. הדו"ח השתמש בשפה בוטה, שכללה ביטויים גזעניים כלפי התושבים הערבים והכללות קשות לגבי אופיים ואורחות חייהם, והאשים אותם בנטייה לאלימות, להסתה ולהקצנה במאבקם נגד המדינה. הוא גם קרא להחליף את בעלי התפקידים היהודים העוסקים בענייני ערבים בכל המנגנונים הממשלתיים, במשטרה ואף בדרגים קובעי המדיניות וטען, כי ליברליות יתר כלפי הערבים לא תביא למטרה לה מתכוונים יוצריה, אלא להיפוכה[xvii].

מטבע הדברים עוררו הדברים שנאמרו מפי פקיד רשמי בכיר תגובות של מחאה וזעם בקרב הציבור הערבי והנהגתו. ועד ראשי הרשויות שלח מכתב לראש הממשלה רבין בו הביע חרדה מן המחשבה שקיימת מדיניות מתוכננת להגבלת החירויות ולדיכוי התקדמותם החברתית והתרבותית של הערבים והוצאתם מחיי המדינה. כל מי שקורא את הדו"ח, נאמר במכתב "יזכור את הסבל שעבר על העם היהודי כתוצאה מהאפליה והדיכוי השפלים תחת עול הנאציזם והפאשיזם". אנשי הוועד הארצי הדגישו במכתבם את אמונתם בדו-קיום בשלום בין יהודים לערבים, את הצורך בשיתוף פעולה וב"הגשמת השוויון לתושבים הערבים בכל שטחי החיים, בהתאם למגילת העצמאות". הם קראו לרבין להנהיג מיד מדיניות של שוויון הלכה למעשה "ולהטיל את התפקיד של ביצוע מדיניות זו על אחראים המחוננים בשכל ישר ומאמינים בחיי הבנה, כבוד הדדי ושוויון בין התושבים הערבים והיהודים במולדת המשותפת"[xviii].

ניסוחים אלה מאפיינים את השיח הערבי בישראל בעשור השלישי. למרות התערערות היחסים עם המדינה, חרף סימנים בשטח כי האמון ההדדי מופר וכי הדור הנוכחי איננו מוכן להסתפק עוד ביחס שקיבלו הוריו מן המדינה אלא שואף לשותפות אמיתית ולהכרה בשונותו ובייחודו, למרות הכעס והתסכול על מה שארע ביום האדמה ובעקבותיו, ולנוכח מה שקרה יום יום בשטחים הפלסטיניים – לא ניכרה באותה תקופה חצייה של הקווים או שבירת כלים. ההנהגה הערבית בישראל, ועימה מרבית האוכלוסיה, המשיכו לשחק לפי הכללים במסגרת הגבולות שהציבה להם המדינה. הם עברו אמנם מפוליטיקה סתגלנית לפוליטיקה של מחאה ואופוזיציה[xix], אולם דאגו לשמור על מחאה בגבולות החוק ועל קשר רצוף עם השלטון.


1 אורי שטנדל, ערביי ישראל בין פטיש לסדן, אקדמון, 1992, עמ' 70     .

[ii] דני רבינוביץ וח'ואלה אבו בקר, הדור הזקוף, כתר, ירושלים 2002.

[iii] ג'ורג' קנאזע, "השתקפות מלחמת ששת הימים בספרות הערבית המקומית" בתוך: ארנון סופר (עורך) עשרים שנה

  למלחמת ששת הימים, עיונים בחקר המזרח התיכון מס' 7, המרכז היהודי-ערבי, אוניברסיטת חיפה, 1988 עמ' 61.

[iv] שם, עמ' 65

[v] בשער, שנה י"ח חוברת 2-3 (120-121) מארס-יוני 1975, עמ' 113.

 [vi]מאג'ד אלחאג', "ההשלכות החברתיות והפוליטיות של המיפגש בין הפלסטינים משני עברי הקו הירוק" בתוך: ארנון

  סופר (עורך) עשרים שנה למלחמת ששת הימים, עיונים בחקר המזרח התיכון מס' 7, המרכז היהודי-ערבי,

  אוניברסיטת חיפה 1988, עמ' 44.

[vii]  שם, עמ'  46.

[viii] יהושפט הרכבי (עורך), ערב וישראל (3-4): החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית, עם עובד ומכון טרומן,  1975,

  עמ' 181.

[ix]  סמי סמוחה "השוואה בין הפלסטינים בשטחים ובישראל כמבחן לתיזת הסיפוח הזוחל הלא-הפיך" בתוך אלחאג' (הערה 6) ע"ע 37- 40.

 [x] שמואל טולידנו, "מערכת היחסים בין המדינה והחבה הישראלית עם המיעוט הלאומי הערבי" בשער, שם, עמ' 107.

 [xi] אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל – בין קומוניזם ללאומיות ערבית 1965-1991, הקיבוץ המאוחד ומרכז משה דיין

  אוניברסיטת תל אביב תשנ"ג, עמ' 92

  [xii]מאג'ד אלחאג' והנרי רוזנפלד, השלטון המקומי הערבי בישראל, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1990,

   עמ' 134.

[xiii] שם, עמ' 136.

[xiv] אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך: עדי אופיר (עורך) 50 ל-48 – מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל,

   תיאוריה וביקורת, ון ליר ,1999, עמ' 279.

[xv] שם, עמ' 285.

[xvi] רכס, עמ' 83.

[xvii] הנוסח המלא בעל המשמר 7.9.1976.

[xviii] נוסח מלא של המכתב מיום 14.9.76,  בתיק  (9) 8 A "76", במרכז המידע בגבעת חביבה.

 [xix]  בנימין נויברגר, המיעוט הערבי: ניכור והשתלבות, ממשל ופוליטיקה יחידה מס' 11, האוניברסיטה הפתוחה 1998,   

   עמ' 67.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות