מרץ 202011
 

שרה אוסצקי-לזר

 אצ"ג, אחימאיר ובגין אל מול השואה

שואה ממרחק תבוא

 דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא, אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933-1948, יד יצחק בן צבי ירושלים, תשס"ט 2009, 552 עמ'.

  "ומה תעשו ליום פקדה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה" (ישעיהו י, ג')

  מתי ואיך נודע לאנשי היישוב היהודי בארץ על השואה? האם הבינו והפנימו את גודל האסון? האמנם התקשו להאמין למידע שהיה כל כך בלתי נתפס? ומה עשה היישוב להצלת יהודי אירופה כאשר כבר התברר שמדובר בזוועה יוצאת דופן? האם עשו מוסדות היישוב כל שביכולתם או שניצבו חסרי אונים ומשאבים, תחת שלטון המנדט המגביל, ולא הושיטו עזרה ממשית? האם יכולים היו לפעול אחרת? ואולי היו להם סדרי עדיפויות שונים?

שאלות כאובות אלה ועוד עלו בקרב הציבור בארץ ובגולה כבר במהלך המלחמה ומייד אחריה ולא זכו למענה מוסכם. כנושא למחקר אקדמי הן מעסיקות את הפרופ' דינה פורת, ראש המרכז לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב, כבר כשלושה עשורים. ב-1986 התפרסם ספרה החלוצי "הנהגה במילכוד, היישוב נוכח השואה, 1945-1942" (עם עובד) שעורר עניין רב, דיון וויכוח שלא תמו עד היום. בשנים שלאחר מכן המשיכה פרופ' פורת לחקור את הנושא ולפרסם חומרים נוספים, דוגמת קובץ התעודות "בין מגן דוד לטלאי צהוב" (יחד עם פרופ' יחיעם וייץ, בהוצאת יד ושם 2002) ו"העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה,

1945-1939 (יחד עם ד"ר מרדכי נאור, בהוצאת משרד הבטחון, 2002). חוקרים נוספים התייחסו רבות לנושא מהיבטיו השונים, והוא עדיין משמש כר נרחב הן למחקר והן לדיון ציבורי בפרספקטיבה לאחור, למרות השנים שחלפו.

עתה יוצא לאור קובץ חדש בנושא חשוב זה, התורם נדבך נוסף לדיון. הקובץ עב- הכרס בודק את יחס היישוב לשואה על פי התייחסות מנהיגיו. עשרים ושניים המאמרים שנכתבו בידי חוקרים מובילים בתחום בודקים לעומק את התבטאויותיהם ומעשיהם של אישים בולטים שחיו בארץ בתקופת המלחמה – מתי וכיצד הגיעו לאוזניהם הידיעות המחרידות ומה עשו איתן? רוב הכותבים מתמודדים עם המתח שבין תחושת הכאב וחוסר האונים שחשו האישים הללו, לבין ההאשמה העצמית בדבר אוזלת ידם לפעול ולהציל את בני עמם שבאה לאחר מכן.

האסופה מחולקת לארבעה שערים: סופרים ומשוררים, רבנים, אנשי רוח ומנהיגים [פוליטיים]. התמונה המתקבלת איננה משנה בהרבה את הדברים הידועים: לרוב האנשים הללו היו משפחות באירופה וכולם חששו לגורל יקיריהם. מאידך, לא היו להם הכלים והיכולת לפעול בצורה משמעותית כדי לשנות ולו במעט את רוע הגזירה או להציל, ולו רק קומץ, מן היהודים שהובלו להשמדה. מה שנעשה בסופו של דבר – היה מעט מדי ומאוחר מדי. רוב הכותבים מגלים הבנה לאזלת היד הזאת ומסבירים אותה בנימוקים דומים. גם כשהם מביעים ביקורת מרומזת או גלויה על מושא מחקרם – הם אינם טוענים שאפשר היה אחרת. הרצף של המאמרים וכינוסם תחת קורת גג אחת מאפשר הבנה טובה יותר של האווירה ששררה בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה, של הפוליטיקה הפנימית של הנהגת היישוב ושל המרחק העצום שנוצר בינה לבין יהדות אירופה, מרחק גיאוגרפי ומנטאלי שגרם למעשה לחוסר התמודדות אמיתית שלהם עם השואה בזמן התרחשותה. לא כל המאמרים עוסקים באותן שאלות. חלקם מדגישים את התקופה שקדמה לשואה, עליית הנאציזם והיטלר לשלטון בגרמניה, וטוענים כי מנהיג זה או אחר הבין את הסכנה הטמונה בהן והזהיר. אחדים נוטים לדבר דווקא על מה שקרה אחרי השואה – חשבון הנפש וההכאה על חטא, והשלכות לקחי השואה על האידיאולוגיה ועל המאבק להקמת המדינה, ואחרים מפנים מבט אל ההתבטאויות והפעולות של המנהיגים בשנים הקריטיות של ההשמדה. לא כל האישים הנדונים היו באותה עמדה שאיפשרה להם פעולה. אין דינו של משורר כדינו של חבר הנהלת הסוכנות ואין דינו של רב כזה של מנהיג פוליטי. אולם כאמור, ניתן למצוא מכנה משותף רחב ביניהם, במיוחד בכל הנוגע לאי-ההבנה ולאי-ההפנמה של ייחודיותה של השואה בזמן אמיתי.

תקצר היריעה מלסקור כאן בפרוט את כל האישים הנדונים בספר, ומטבע הדברים יתעניינו קוראי "האומה"  בעיקר בשלושה מהם – המשורר אורי צבי גרינברג, איש הרוח אב"א אחימאיר והמנהיג מנחם בגין.

במאמר הפותח את הקובץ סוקר פרופ' דן מירון את קורותיו, רגשותיו ושירתו של אצ"ג בשנות המלחמה ואחריה, אותם ביטא להפליא בשורות הבאות שנכתבו ב-1943: 'הן נמשלתי לאיש העומד עלי חוף/ונושא קינתו אל דמויות הטובעים/הרחק שם באמצע ים המאדים…' כבר בשנות העשרים השמיע אצ"ג נבואות קודרות על הגורל הצפוי ליהודי אירופה. הוא שהה בוורשה ערב המלחמה ועזב בבהילות בנובמבר 1939. בשובו לתל אביב הסתגר בבית ידידיו יהושע ומרים ייבין, כשהוא שקוע במרה שחורה על שהשאיר את בני משפחתו מאחור ולא חזר ללבוב להציל את בן אחותו, כפי שהתחייב לעשות. הוא כתב שירים מרים באותה תקופה, אך לא פירסם אותם ברבים. מירון מנתח את הסיבות לשתיקתו הנמשכת ואת "היעלמותו ממפת השירה העברית" וגם את שיבתו הספרותית "שכמוה לא ידעה הספרות העברית עד אז ומאז". כחודשיים לאחר כניעת גרמניה פרסם אצ"ג שיר חדש בעיתון "המשקיף" תחת הכותרת "לישיבה של מטה", בה קרא לישיבת אבל לאומית. מייד אחר כך פרסם שתי קינות גדולות בעיתון "הארץ", "ששברו את הסכר הרגשי שהפריד בין אצ"ג לבין קהל הקוראים הרחב של התקופה", והביאו בעקבותיהם נחשול שירי גדול ו"נחשול של היענות ריגושית נסערת מן הציבור", שהחזיר את אצ"ג לקונצנזוס. בעשור שאחרי המלחמה שפע אצ"ג יצירה שנטבעו בה הן חווית החורבן והן הלהט נוכח תקומת מדינת ישראל והמאבק על דמותה הרוחנית והמדינית. מירון מצביע גם על התמוטטות מיתוס הנביא של המשורר, אשר ראה עצמו כמי שניבא את העתיד לבוא אך קול זעקתו לא נשמע: "אבוי לנביא שצדק בברקו ברקים/ללִבּות המונים. ובא אֵיד. ואינם", גם הנביא וגם אלוהיו נחלו כשלון מחפיר. כזכור, הפופולריות שלו הביאה את אורי צבי גרינברג להצטרף גם לזירה הפוליטית אחרי הקמת המדינה. הוא נבחר לחבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות, אולם היתה זו אפיזודה קצרה ולקראת הבחירות לכנסת השנייה ב-1951 לא הציג שוב את מועמדותו וחזר לעמדת העל של משורר.

איש רוח נוסף מן המחנה הלאומי הזוכה להתייחסות בספר הוא אב"א אחימאיר. החוקרת שושנה ברי (אישוני) מן האוניברסיטה העברית מחלקת את הדיון לתקופות חייו של אחימאיר ודנה גם בתפיסותיו ההסטוריות ובהשפעת קורות חייו עליהן. כידוע, לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה ראה אחימאיר את הפאשיזם כ"אחת התנועות המציבה כמטרה את האידאלים הנכונים מבחינה הסטורית, האידאלים הלאומיים", בעוד הבולשביזם והסוציאליזם מטשטשים את הזהות הלאומית בכלל ואת זו היהודית בפרט (ע"ע 328-327). כשהיא מתבססת על מאמריו בעיתון "חזית העם" מציינת המחברת כי לאחר אפריל 1933, עם הטלת החרם על בתי עסק יהודים, חל מפנה ביחסו של אחימאיר לתנועה הנאצית, והוא החל לראות בה אויבת  של העם היהודי. בשנות השלושים עבר אחימאיר כידוע חוויה אישית קשה כאשר הואשם ברצח ארלוזורוב ונעצר. יחד עם זאת המשיך לכתוב ולהתבטא בנושאים הבינלאומיים כאשר מצד אחד התריע מפני התפיסה הסוציאליסטית של הפתרון הציוני ותקף בחריפות את מעורבותם של יהודים במפלגות השמאל, אך מצד שני החל להבין את הסכנה הגדולה הטמונה גם בנאציזם. הוא אמנם סרב לפנייתו של ז'בוטינסקי להתמנות לנציב בית"ר בפולין, אבל הטיף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולעליית יהודי אירופה אליה בהקדם, ואף כתב על סכנת הכליה הפיזית האורבת לפתחם אם יישארו בארצותיהם.  

בפרוץ המלחמה שהו אחימאיר ומשפחתו בפולין אך הספיקו לחזור ארצה, כאשר גם הוא, בדומה לאצ"ג נותר אפוף רגשות מעורבים וחרדה לגבי הידידים ובני המשפחה שנשארו מאחור. על סמך ניתוח מאמריו בין השנים 1939-1945, שנות המלחמה עצמן, טוענת ברי כי אבחנותיו משופעות בסתירות פנימיות ו"נעות בין תחזיות קודרות על השמדת העם היהודי באירופה לבין חוסר מודעות של ממש לגודל הקטסטרופה המתרחשת" (עמ' 335). באותו זמן ראה אחימאיר בהיטלר צורר אחד משרשרת ארוכה של שונאי ישראל ואת השואה כאירוע הדומה לגירוש ספרד או לחורבן הבית השני. הוא ביקר את הנהגת היישוב על חוסר המעש שלה, אולם לא העלה הצעות לפעולה ממשית. הוא כתב באופן כללי על הצורך לעורר את דעת הקהל בעולם כדי שתלחץ לפתיחת שערי הארץ לעלייה וקבל על מיעוט הסרטיפיקטים הניתנים לרביזיוניסטים ועל כך  שלא-ציונים כן מקבלים אותם.  אחימאיר גם האשים את ההנהגה היהודית באירופה באחריות אידיאולוגית לאסון משום שהיא "הרדימה באורח מלאכותי את רוח העם". הוא היה גאה במורדי הגטאות והישווה אותם לקנאים מתקופת בית שני. בעיניו, היתה למרד משמעות הסטורית לגבי עתידו של העם היהודי, כי רק לעמים לוחמים  יש יכולת תקומה ואילו אלה המבליגים נעלמים מן העולם. למרות היותו הוא עצמו כותב ונואם פולמוסי, כאב אחימאיר מאד את היריבות הפוליטית בין המפלגות והתנועות הפוליטיות בתקופת השואה והצביע על כך שאפילו הרשימה השמית של הנופלים במרד גטו ורשה נערכה על פי מפתח מפלגתי ולא נמצא בה אפילו בית"רי אחד! (עמ' 347) הכותבת עצמה, כמו מרבית הכותבים בקובץ זה, איננה קובעת מסמרות באשר לשאלה – האם העריך אחימאיר נכונה ובזמן את גודל הסכנה הקיומית בפניה עמדה יהדות אירופה, ובמקרה שלו גם האם אהדתו לאידיאולוגיה הלאומנית של הנאציזם בתחילת דרכו לא היכתה אותו בעיוורון לגבי כוונותיו האמיתיות?

ובאשר למנחם בגין, מאמרו של יחיעם ויץ שופך אור מחודש על האמביוולנטיות שלו בנושא הנדון. בגין היה ראש הממשלה היחיד בישראל שהגיע מ'שם' בעצם ימי המלחמה. רבות נכתב על עזיבתו, ויש אומרים בריחתו, של בגין את פולין בהשאירו מאחור את חניכיו ומשפחתו, ועל השימוש הקונטרוברסיאלי שעשה בשואה לכל אורך דרכו הפוליטית. ויץ קובע כי מנחם בגין ראה עצמו כניצול שואה, למרות שלמעשה לא היה כזה, וכי לחוויה זו היתה השפעה מכרעת על זהותו ועל עולמו הפנימי. הוא מצטט את שולמית הראבן שכתבה אחרי מלחמת לבנון כי "יתכן, ולא לנו לשפוט, שהכֶתם הזה רודף את מר בגין עד היום הזה… אולי בשל כך הוא מתעקש לראות שואה בכל מקום, על מנת שיינתן לו סיכוי שני, והפעם יתפקד כראוי" (עמ' 377). המאמר מתייחס לא רק לבגין אישית אלא גם לתהליכים שקרו באצ"ל בשנים שלאחר המלחמה ולחלחול תודעת השואה לתנועת החרות בראשית דרכה. הכרזת המרד על ידי האצ"ל נקשרה בעיני הארגון למרד בגטו ורשה שהתחולל רק חודשים ספורים קודם לכן, הדימוי של הבריטים עבר הסבה ממשתפי פעולה לנאצים ובהודעת מפקדת האצ"ל ממאי 1946 נכתב – "או מדינה – או מאידנק". חוקי הספר הלבן הושוו לחוקי נירנברג והובלת ספינות המעפילים לקפריסין הושוותה להובלה של היהודים מוורשה לטרבלינקה. עולם הדימויים של השואה הוחל גם על מנהגי היישוב – חיים וייצמן הושווה למרשל פטן וגורמים מתונים בתנועה הציונית נקראו "קוויזלינגים". חלוקת המולדת כבר כונתה "שואה" עוד טרם התבצעה, והנושאים ונותנים באשר לעתידה של הארץ כונו "מועצת הגטו" או יודנראט. כך, השפעת השואה על האצ"ל ומפקדו היתה מיידית, לא בדרך של הכאה על חטא ורגשי אשמה, אלא דווקא בלקחים הלאומיים הרדיקליים ובהשוואות, פגומות יש לומר, בין הנאצים לבין הבריטים, שהיו בין אלה שנלחמו בגרמניה והביאו לתבוסתה. ויץ מביא גם טיעון מעניין, שבוודאי יעורר מחלוקת, האומר כי השואה שיחקה תפקיד "מכריע, רדיקלי ובוטה" בדרכו של בגין למרוד בז'בוטינסקי כדי להפוך למנהיג התנועה הרביזיוניסטית ולא רק לממשיך דרכו של מייסדה.

 מאמרים נוספים בקובץ מציעים פרשנויות וזוויות ראייה מקוריות לגבי תפקודם של מנהיגים אחרים. כך למשל טוביה פרילינג מתפלמס עם מבקריו הרבים של בן גוריון ומנסה להפריך את הדימוי השלילי שדבק בו בשל התנהגותו בתקופת השואה; אביבה חלמיש (שהיא גם עורכת המשנה של הספר) כותבת על מאיר יערי שאמנם חווה טלטלה רגשית עזה בעקבות השואה, אך היא לא שינתה את השקפת עולמו. ברוך כנרי דן ביחסו של יצחק טבנקין לשואה ומתמקד בשליחויותיו לאירופה אחרי המלחמה ובפעולותיו הנמרצות לקליטת הניצולים בארץ. דינה פורת  מטפלת בזהירות רבה בדמותו המורכבת של יצחק גרינבוים ובפרשה הידועה כ"השתקה", של מידע שהצטבר בידי הנהגת היישוב על ההשמדה ב-1942, אשר הוסתר והודחק. גרינבוים אמר בישיבת הנהלת הסוכנות כי "כולנו רוצים לעזור, אבל איש מאיתנו אינו יודע את הדרך" (עמ' 454). גם בקבוצת הרבנים לא היתה הבנה מוקדמת של השואה. הרב הרצוג, על פי שולמית אליאש, "התייחס לשואה מעמדה דתית דוגמטית של צידוק הבורא וקבלת דינו ללא כל הרהור, מתוך הכרה כי דרכיו נשגבות מבינת האדם" (עמ' 128)  והרב בר אילן (הנסקר במאמרה של חוה אשכולי)  קרא לאבל לאומי ולארגון הפגנות, שהן "הנשק הידוע שלנו", ולמסע התעוררות פנימית של היישוב למען ייטיב דרכיו ויפעל להושטת עזרה (עמ' 161). והרשימה עוד ארוכה.

ככל שנעמיק בקריאה, במרחק של שבעה עשורים, נשפשף את עינינו ונשאל – כיצד קרה שטחו עיני רבים כל כך מלראות? כיצד מנהיגים, משוררים, אנשי רוח ורבנים – כולם יחד וכל אחד לחוד, לא הצליחו להבין ולתרגם את הבנתם לכדי פעולות אפקטיביות למחאה, עזרה והצלה, למרות הקשיים האוביקטיביים שעמדו בדרכם? למקרא המאמרים המלומדים והמעניינים בספר, המנסים – ומצליחים – ברובם לתרץ ולהבין את המנהיגים ששהו בארץ האותה עת, לא יכולתי אלא להיזכר בדברים שאמי המנוחה חיה לזר נהגה לחזור עליהם שוב ושוב בעת דברה על הימים הקשים בגטו וילנה: "אילו רק היתה חולפת יונה מעל הגטו ומשליכה פיסת נייר אחת ובה דרישת שלום מארץ ישראל – היו חיינו משתנים". התחושה של בידוד, בדידות ונטישה בידי אחיהם היתה כה חזקה, עד כי הוסיפה מכאוב נפשי עצום לסבל שנגרם מידי הגרמנים.

 

פורסם בהאומה 175, סתיו 2009

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות