העולם החופשי נגד הגרמנים והנאצים

העולם החופשי נגד הגרמנים והנאצים

שרה אוסצקי-לזר

 העולם החופשי נגד הגרמנים והנאצים

 אריה י' כוכבי, הדרך למשפטי נירנברג: גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה, מכון בן גוריון ויד ושם 2006,  336 עמ'.

  בשנים 1935 ו- 1945 ידעה העיר נירנברג שבגרמניה שני אירועים הסטוריים רבי משמעות – בראשון שבהם פורסמו חוקי הגזע הידועים לשמצה ובשני נערכו המשפטים המפורסמים נגד פושעי המלחמה הנאצים. בעשר השנים האיומות שחלפו בין שני המאורעות הללו שונו פניה של אירופה ואולי של האנושות כולה. תלי תלים  של מחקרים ניסו להתמודד עם המשמעויות האין-סופיות של עליית הנאציזם, מלחמת העולם השנייה, השואה ותוצאותיה, וגם עם המדיניות וההתנהגות של העולם החופשי נוכח מה שהתרחש.

מחקרו של פרופ' אריה כוכבי מאוניברסיטת חיפה "הדרך למשפטי נירנברג" עוסק בהיבט פחות מוכר של התקופה – והוא, גיבוש התפיסה של מיהו "פושע מלחמה" והוויכוח שהתחולל בין בעלות הברית עצמן, עוד במהלך המלחמה, האם וכיצד יש לפעול באמצעות המערכת השיפוטית נגד מחוללי הזוועות. הדבר המזדקר מייד לעין הוא שהסכסוכים בין המעצמות ושיקולים זרים – פוליטיים ואחרים – השפיעו על ההחלטות בעניין זה, כמו גם על התמוססות המשפטים וההענשה הדלילה בשנים שאחרי המלחמה. אותן בעלות ברית שלא היססו לשלוח מאות אלפים מבניהן להילחם בגרמנים, לא גילו את אותה החלטיות בהבאה לדין של האשמים.

כבר בתום מלחמת העולם הראשונה ביקשו הבריטים להקים בית דין מיוחד לשיפוט מנהיגים שנתפסו בעיניהם כ"פושעי מלחמה". אולם הדבר לא צלח, בשל התנגדות האמריקנים ומדינות אחרות. פשרה שהושגה בהסכמי ורסאי הסתיימה בהבאתה של קבוצה מצומצמת של  גרמנים בפני בית דין בלייפציג ב-1921, והפכה למה שהמחבר מכנה "בזיון" מבחינתן של בעלות הברית (עמ' 3). הכשלון הזה קיבל מאוחר יותר פרשנות שונה אצל אנשי ממשל בריטים ואמריקנים, שכן, כותב כוכבי:  "כפי שקורה לעתים קרובות כל כך בכל הנוגע ללקחים הסטוריים, אנשים מסיקים מסקנות העולות בקנה אחד עם מטרותיהם שלהם, עם הקדימויות שלהם, עם השקפת עולמם ועם מגבלות משרתם" (עמ' 4).

בעלות הברית לא מיהרו להחליט על הענשת הפושעים, ובשנים הראשונות למלחמה אף רווחה הדעה כי מי שפוגעים באזרחי מדינתם שלהם אינם בבחינת פושעי מלחמה. כך, אי אפשר היה לפי תפיסה זו לשפוט גרמנים שרצחו יהודים שהינם אזרחי גרמניה או פולנים שהשתתפו בהשמדת בני ארצם. נראה כי הדבר מסתדר היטב עם אזלת היד שגילו בעלות הברית בשנים הללו במניעת ההשמדה ובפגיעה במחנות הריכוז ובמתקני המוות, גם לאחר שהתברר בוודאות מה מתרחש בתוכם.

מי שדחף ופעל להענשת הנאצים היו דווקא הממשלות הגולות של המדינות הקטנות שנכבשו בידי הגרמנים, ובמיוחד פולין וצ'כיה. כבר בתחילת 1940 ביקשה הממשל הפולנית הגולה מן הבריטים והצרפתים לאיים על הנאצים בעונשים, ולהצהיר כי בתום המלחמה הם יידרשו לפצות את הנפגעים על הפרת החוק הבינלאומי ועל הנזקים שגרמו. ההצהרה שפורמה בסופו של דבר היתה פושרת ובלתי נחרצת והעידה כי "משרד החוץ הבריטי ביקש להימנע מכל מחויבות לענישת פושעי מלחמה" (עמ' 12).

בניגוד לעמדה הסובייטית, הבריטים גם נמנעו מלשפוט לאלתר פושעי מלחמה שנפלו לידיהם במהלך המלחמה, כיוון שחששו מנקמה בשבויי המלחמה שלהם (עמ' 51).

הצעד המעשי הראשון בכיוון זה נעשה רק באוקטובר 1943, עת הוקמה לאחר דחיות חוזרות ונשנות, "ועדת האומות המאוחדות", שתפקידה היה לחקור את פשעי המלחמה של הגרמנים. שר החוץ הבריטי אנטוני אידן סבר, כי יש להבחין בין המנהיגים, שלגביהם תהליך משפטי רגיל אינו מהווה תגובה הולמת, לבין שאר המבצעים. כנס היסוד של הוועדה התקיים בלונדון בהשתתפות נציגים מ-17 מדינות בעלות הברית וכצפוי התגלעו חילוקי דעות באשר לאופן תפקודה ודרכי עבודתה. על מנת להימנע ממתיחות מיותרת פרסמו צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין את "הצהרת מוסקבה" ב-1 בנובמבר ,43 בה נאמר במפורש כי פושעי המלחמה יֵרדפו "עד קצות תבל" ויבואו על עונשם "כדי שהצדק ייעשה" (עמ' 65).

עבודת הוועדה נתקלה בקשיים מרובים, החל מהגדרת תחומי פעולתה, דרך אי יכולתה לנסח הגדרה כוללת ומקובלת של המונח "פשע מלחמה" (עמ' 111) והאבחנה בינו לבין "סתם" פתיחה במעשי תוקפנות, ועד למבצע המסובך של תיעוד, רישום וזיהוי של האחרים לפשעים. כוכבי מתאר בפרוטרוט את התהליכים הללו בפרק ד' של הספר ומסיק, שלמרות הכל היתה חשיבות מרובה בעבודת הוועדה, שכן היא העמידה לרשות בעלות הברית חומר ותכניות שאיפשרו מאוחר יותר להעמיד לדין חלק מן הפושעים הנאצים (עמ' 158). הוועדה נקבה בשמותיהם של 36,529 חשודים בפשעי מלחמה אולם לא היו לה סמכויות חקירה וביצוע ורק מעטים מהם הובאו לדין (עמ' 276).

מקום נרחב מקדיש הספר לדיון ב"מעשי זוועה שאינם פשעי מלחמה" ולמחלוקות סביב הגדרת השמדת היהודים. ארגונים יהודים גילו כי המעצמות מבחינות בין פגיעה באזרחיהן שלהן בעת המלחמה לבין רצח היהודים שחיו במדינות הציר והקימו קול מחאה. יתרה מזאת, פקידי משרד החוץ הבריטי טענו בסוף 1942 כי אין לחשוף את תכנית הגרמנים להשמיד את יהודי אירופה ולאיים בענישתם שכן "אין השעה כשרה לשפוך אש וגפרית על הגרמנים בקשר להתיחסותם ליהודים, מפני שידידינו לשעבר בצרפת… נתונים עתה לחסדיו של היטלר" (עמ' 162). אישיות מרכזית בשינוי תפיסות אלה בסוף המלחמה היה שר האוצר האמריקני הנרי מורגנטאו, שהיה יהודי, ומטבע הדברים פעל לתיקון העיוותים בחוק הבינלאומי שהבחין בין סוגים שונים של קרבנות ולהרחבת המונח פשעי מלחמה ל"פשעים נגד האנושות" (עמ' 201). אך חילוקי הדעות בין בריטניה לארה"ב בלטו לכל אורך הדרך.

אמנת נירנברג שנחתמה זמן קצר אחרי תום המלחמה  הרחיבה את ההגדרה לא רק לאנשים כי אם גם לארגונים ושישה מהם הועמדו לדין, ביניהם הס"ס, הגסטפו, קבינט הרייך והנהגת המפלגה הנאצית (עמ' 268).

אך אפילו ברית המועצות, שעשרות מליונים מחיילים ואזרחיהם ניספו במלחמה קיימה במהלכה רק שני משפטים נגד פושעי מלחמה שהיו דגי רקק. למרות שעיתונות הסובייטית הירבתה להבטיח שצפויים עוד משפטים, ולמרות שסטאלין דיבר בגלוי על הצורך להוציא להורג ללא משפט רבבות גרמנים0 בני האליטה הצבאית, ראשי הקרמלין מעולם לא הסבירו מדוע לא עשו זאת בפועל. המחבר סבור כי מאחר שהם לא הצליחו לתפוס איש מבין המנהיגים הידועים, חששו הסובייטים שמשפטים של פושעי מלחמה זוטרים יהפכו ל"שיגרה משפטית אפורה". (עמ' 280)

פרשייה שאיננה קשורה ישירות לדיון זה אולם היא פועל יוצא של רדיפת פושעי המלחמה באירופה, הינה נסיונותיהם למצוא מקלט ברחבי העולם ובמיוחד במדינות שהיו ניטראליות בעת מהלחמה. כאן נחשפת שורה ארוכה של מדינות כאלה בהן התקיים דיון ועליהן הופעלו לחצים שלא לקבל לתוכן את פושעי המלחמה – שבדיה ותורכיה, ספרד, פורטוגל ואירלנד, וכידוע מדינות רבות בדרום אמריקה, בהן מצאו נאצים מקלט, לעתים לכל ימי חייהם.

הספר הנוכחי הינו תרגום לעברית של מחקר שכתב אריה כוכבי באנגלית לפני כמעט עשור. אכן יש חשיבות רבה להביאו בפני הקורא הישראלי ולידיעת אלה שהיו קורבנותיהם של אותם פושעי מלחמה, אך יש להניח כי במהלך השניים הללו נפתח חומר חדש בנושא רגיש זה, גם בארצות הגוש המזרחי לשעבר, וחשוב שהמחקר בו יימשך. פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ממשיכים להתרחש על פני כדור הארץ מאז מלחמת העולם השנייה, ובפני בית הדין הבינלאומי מובאים מדי פעם מנהיגים האחראים לרצח עם. הוויכוח סביב מהותם של פשעי מלחמה והענשתם של האחראים להם לא הסתיים, מה שהופך את הספר הזה מהסטורי גרידא לאקטואלי ורלבנטי גם לימינו אלה.

פורסם בהאומה 170, חורף 2007

כתיבת תגובה