צייד הנאצים מול הקאנצלר המעליל

שרה אוסצקי-לזר

 צייד הנאצים מול הקאנצלר המעליל

ויזנטל - הביוגרפיה

 תום שגב, ויזנטל – הביוגרפיה, כתר  2010 , 497 עמ'.

ינואר 2011

 שמעון ויזנטל – מוסד של איש אחד. ניצול שואה שהקדיש את חייו למצוד אחר מחולליה; ציוני שחי באוסטריה; אישיות ססגונית ורבת ניגודים; שנוי במחלוקת – נערץ ושנוא, אהוב ומעורר התנגדות, עקשן ורומנטיקן; איש שהאריך חיים וראה בהגשמת חלק משאיפותיו, אך ידע גם אכזבות מרות, ארכיון מהלך, צייד בודד. מרכזים על שמו פועלים בלוס אנג'לס ובירושלים, בולים הונפקו לכבודו, סרט נעשה על חייו ופעם כמעט קיבל פרס נובל. הוא עצמו כתב ותיעד את מעשיו, ובגוגל אפשר למצוא מידע עצום אודותיו. וכשחשבנו שהכול כבר ידוע – יוצאת לאור ביוגרפיה רחבת יריעה על ויזנטל, פרי עטו של ההסטוריון והעיתונאי תום שגב, זוכה מייד לשבחים מפליגים והופכת לרב-מכר בארץ ובעולם.

על כריכת הספר תמונתו של ויזנטל מחזיק בידו הימנית, בתנוחה בלשית שובבה, זכוכית מגדלת דרכה ניבטת עינו הפקוחה תמיד. הוא הפך את עצמו לבלש שמטרתו גילוי מקומות המסתור של פושעים נאצים, איסוף עדויות וראיות נגדם והבאתם לדין. בשיטות שפיתח בעצמו, כמעט ללא עזרה מוסדית, החל במשימת חייו מייד כשהשתחרר ממחנה מאטהאוזן ולא חדל עד יומו האחרון ב-2005.

אחרי המלחמה מצא את אשתו צילה ממנה נפרד לפני המלחמה  לאחר שהשיג לה ניירות פולניים מזוייפים, והיה בטוח שנספתה. השניים התאחדו שוב, ושנה לאחר מכן נולדה בתם היחידה פאולינקה. ויזנטל כבר עבד באזור החסות האמריקני ונטל על עצמו טיפול בפליטים ובעקורים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור בהם הוצג כ"נשיא הארגון היהודי של אסירי מחנות הריכוז" או  כ"נשיא הוועד היהודי לאזור הכיבוש האמריקני באוסטריה", כאילו היה מאחוריו ארגון מסועף – ולא היא. פעילות זו שיקמה במהירות את מצבו הנפשי לאחר התלאות והייסורים שהיו מנת חלקו. שלושה שבועות אחרי המלחמה כבר נסע למינכן לוועידה הראשונה של ניצולי המחנות ופגש שם את שמשון יוניצ'מן, לימים חבר כנסת מטעם חרות. ויזנטל שהיה רביזיוניסט לפני המלחמה והעריץ את ז'בוטינסקי נותר עד סוף ימיו, לדברי שגב,  ב"צידה הימני של המפה". אך ציוניותו לא הביאה אותו לעלות לישראל. הוא נשאר באירופה והתיישב דווקא בווינה, ממנה ניהל את הצייד חובק העולם אחרי הנאצים.

בשנים בהן מדינת ישראל ובעלות הברית שאחרי משפטי נירנברג לא נתנו דעתן לאלפי פושעי המלחמה שהסתובבו חופשי בעולם, הסתתרו תחת שמות בדויים או חיו בגלוי בקהילותיהם, הקים ויזנטל בעשר אצבעות ארכיון ומרכז דוקומנטציה, ואסף כל פרט אפשרי על מחוללי השואה. ללא מנגנון וכמובן בלי מחשבים, ועם מעט מאד עוזרים הצליח במהלך חייו לגרום להבאתם לדין של למעלה מאלף ומאה פושעי מלחמה ולספק מידע על עוד רבים אחרים. הוא עשה זאת בחוצפה, בדרך האופיינית לו, תחקר ניצולים, הפיץ ביניהם שאלונים, שלח אנשים למעקב, הפיץ שמועות, קיבל מכתבים, אסף קטעי עיתונים וחיבר ידיעה לידיעה עד שאיתר את מבוקשו.

הביוגרפיה המפורטת של שגב מבוססת בעיקרה על אלפי המסמכים שאסף ויזנטל בקפידה. הוא מיין ותייק אותם, השאיר עותקים גם ממכתבים שהוא עצמו כתב, אסף באובססיביות כל בדל מידע וניהל התכתבויות אין ספור עם מנהיגים, עמיתים ופשוטי עם. הספר מחולק לעשרים ושניים פרקים שכל אחד מהם בתורו מחולק לתת פרקים, מה שיוצר סיפור קופצני, דינאמי ומותח, מתועד היטב, אך לא מסורבל. דמותו המיוחדת של ויזנטל מתוארת ללא כחל וסרק – מעלותיו הרבות בצד חולשותיו, המניפולציות שעשה בצד הזכרון המופלא שלו שצירף צירופים וחיבר חיבורים והגיע למסקנות נכונות על סמך רסיסי מידע שאגר. ניכר ששגב מכבדו ומחבב אותו, אך למרות זאת אינו מייפה את דמותו ואת משוגותיו.

היו לו אוהבים ושונאים, הוא הצליח להסתכסך עם אנשים בגלל שיטותיו הבוטות ורצונו לכוון ולשלוט במהלכים שיזם. אחד הסכסוכים המתוקשרים המתוארים בספר באריכות הוא פרשת יחסיו הקשים עם ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה בשנות השבעים. קרייסקי צוטט באחד העיתונים כאומר כי ויזנטל הוא "פשיסט יהודי", ושר החינוך שלו תקף את המכון לדוקומנטציה באומרו שהוא משמש משטרה פרטית של מלשינים ומשמיצים.  בראיון לעיתון טען קרייסקי כי העם היהודי אינו שונה מעמים אחרים וגם ביניהם יש רוצחים וזונות וגם פשיסטים. לדבריו, "בשנות ה-30 פעלה באוסטריה תנועה ציונית פשיסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי… ובתנועת העבודה הציונית היה מנהיג ושמו חיים ארלוזורוב והוא נרצח בידי פשיסט יהודי" (עמ' 259)! שגב מסביר כי בצעירותו נכח קרייסקי באסיפה עם ז'בוטינסקי בה הופיעו לדבריו אנשי בית"ר בחולצות שחורות (למעשה היו חומות) ו"איש נוקשה בעל זרוע אחת" דיבר בפניהם (קרייסקי מבלבל כאן כמובן את ז'בוטינסקי עם טרומפלדור). ויזנטל האשים את הקנצלר באהדה לערבים ועוינות כלפי ישראל, הוא תקף אותו על שהוא מכניס נאצים לממשלתו ומסרב להעמידם לדין. קרייסקי מצידו הורה להציב מעקב וציתות על המרכז לדוקומנטציה ובדק אפשרות לתבוע אותו על דיבה.

גם עם מייסדי המרכז המפואר שהוקם בלוס אנג'לס על שמו הצליח ויזנטל לריב. הוא חש שהם משתמשים בשמו אך אינם פועלים בתאום איתו ולעתים עושים דברים המנוגדים לרצונו. התכתבות ענפה איתם מעידה על היחסים המתוחים בינו לבין הרב האייר מנהל המרכז, עד כדי כך, שויזנטל שקל לעבור להתגורר בלוס אנג'לס לתקופה מסויימת כדי לפקח על הפעילות מקרוב. לעומת זאת, דווקא בפרשת קורט ולדהיים שנבחר לנשיא אוסטריה ולמזכיר האו"ם על אף ידיעות על עברו הנאצי – לא הצטרף ויזנטל למעגל התוקפים והמוחים נגדו. שגב מתאר גם כאן, על סמך מכתבים ומסמכים, כיצד הסתבך ויזנטל בעניין זה ומסביר שפחד לאבד את אמינותו, לאחר שבמשך שנים אמר לכל מי ששאל שעברו של ולדהיים נקי. יחסים תמוהים אחרים רקם עם אלברט שֽפֶר, אדריכל הרייך השלישי ומי ששימש שר החימוש של היטלר שהיה ידידו הקרוב.  שפר נשפט לעשרים שנות מאסר בנירנברג ןולאחר שחרורו ביקש להיפגש עם ויזנטל, שהיה אדריכל בעצמו. השניים אכן נפגשו וקיימו יחסים מוזרים ביניהם וויזנטל אף התבטא כלפיו בסלחנות לא אופיינית: "האיש נשא בעונשו, הוא הודה באשמתו, הוא הראה חרטה – יותר מזה אי אפשר לדרוש ממנו ועל כך אפשר לקבל אותו" (עמ' 403).

נראה שנושא המחילה והסליחה העסיק את ויזנטל  רבות. בספרו "החמנית" שיצא לאור בשנת 1968, ספק סיפור אוטוביוגרפי שמרכזו הציב דילמה מוסרית סיפר כי  במהלך המלחמה הוזמן על ידי אחות בית חולים למיטתו של איש אס. אס. נוטה למות. הפצוע בן ה-21, היה עטוף כולו בתחבושות והתקשה לדבר. הוא לחש באוזני ויזנטל את קורות חייו  וסיפר על הפשעים בהם היה מעורב. עתה, כשמותו קרב, אמר, הוא מכיר באשמתו וזקוק למחילה מפי יהודי, כדי שיוכל להיפרד מן העולם בשלום. ויזנטל הביט מבעד לחלון, בחוץ זרחה השמש וחשב: "הנה שני אנשים שגורלם המשותף הפגישם לכמה שעות… האחד מבקש עזרה, והשני חסר אונים כמוהו ואינו יכול לעשות למענו דבר" (עמ' 247). ויזנטל עזה את החדר ללא מילה וללא מתן מחילה. הוא שלח את הסיפור לשורה של סופרים ואנשי רוח וביקש מהם לכתוב מה הם היו עושים במקומו, כיוון שזו דילמה מוסרית שאינו יכול להתמודד איתה לבדו. לא ברור אם הסיפור נכון או שהיה פרי דמיונו, אך פרויקט "החמנית" ובו תשובות מאנשים כמו הסופרים היינריך בל ואליאס קנטי, וההסטוריונים ברברה טוכמן ואי. ג'י. פי. טיילור ואחרים תורגם לעשרים שפות ושימש חומר לימוד בבתי ספר רבים ברחבי העולם.

בשנת 1986 הועלה שמו של ויזנטל כמועמד לפרס נובל לשלום. ארבעים שנה לתום מלחמת העולם השנייה, הוא היה כבר מפורסם ומוערך בכל קצות תבל. עתה הרבה לדבר גם על קורבנות אחרים של הנאציזם ולא רק על היהודים, ואפילו נסע לאתיופיה לחלק מוזן לרעבים במה שנראה כמאמץ לצייר את עצמו כהומניסט אוניברסאלי. המרכז האמריקאי התגייס לקמפיין חובק עולם למען מועמדותו, אולם האכזבה היכתה בו, כשהודיעה ועדת הפרס שהיא מעניקה אותו לאלי ויזל. זו היתה אכזבת חייו של ויזנטל, כותב שגב, "שוב ושוב דיבר על כך, כמו נעשה לו עוול גדול, עד סוף ימיו. אך הוא המשיך בעבודתו" (עמ' 394).

הביוגרפיה מכילה עוד עשרות סיפורים ואנקדוטות מחייו הסוערים של שמעון ויזנטל, שאחת הידועות שבהן – חלקו באיתור אדולף אייכמן שנים רבות לפני שנתפס בידי המוסד הישראלי והיריבות שלו עם איסר הראל שנטל את כל הקרדיט למבצע. אחד הגילויים המפתיעים בספר חושף שויזנטל עבד באופן רשמי עבור המוסד וקיבל שכר חדשי במשך שנים אחדות על מאמציו לאיתור פושעים נאציים.

דמותו המיוחדת של ויזנטל זכתה בספר זה לצדק הסטורי, לתיעוד, ניתוח, פרשנות והנצחה ראויים. פעם דמיין לו ויזנטל מפגש עם קורבנות השואה בשמיים, והחליט שיגיד להם רק שלוש מלים: "לא שכחתי אתכם" (עמ' 21). מן הביוגרפיה עולה בברור כי משפט זה עמד לנגד עיניו כל חייו ותורגם למעשים של ממש, וכי יש לו חלק נכבד בכך שהעולם כולו ומדינת ישראל בתוכו לא שכחו אף הם.

 

פורסם בהאומה 181, אביב 2011

כתיבת תגובה