מה משותף לקיסינג'ר ולשמגר?

שרה אוסצקי-לזר

 מה משותף לקיסינג'ר ולשמגר?

 זאב לקויר, דור אקסודוס, סיפורם המופלא של הצעירים היהודים שברחו מהיטלר, מאנגלית: מיקי גורן, דביר 2007, 367 עמ'.

 כשמאחוריו עשרות ספרים ומאמרים העוסקים בהסטוריה של אירופה, המזרח התיכון והציונות, ספר אוטוביוגרפי אחד, מאות מאמרים ופעילות ציבורית ענפה, מתפנה ההסטוריון זאב וולטר לקויר לשרטט דיוקן של דור, המכונה בפיו "דור אקסודוס", שהוא עצמו שייך אליו. אין הכוונה לאניית המעפילים המפורסמת, אלא לדור של צעירים היהודים שנולדו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה והצליחו לצאת ממנה לאחר עליית היטלר לשלטון. חלקם אף ברח אחרי שכבר פרצה המלחמה. הסופר יוצר פסיפס מופלא של סיפורים אישיים ואנושיים על צעירים שאיבדו בית, משפחה, מולדת, שפה ותרבות ובנו את עצמם מחדש בארבע כנפות תבל – בארץ ישראל, בארצות הברית, באנגליה, בדרום אמריקה, באוסטרליה, בסין, באפריקה ובפינות נידחות של העולם. רבים מהם עשו חיל וחיו חיים מלאים ותורמים למרות האובדן והטראומה, "האפשרות שניצבה בפניהם היתה לשחות או לטבוע" כותב לקויר (עמ' 11), והם אכן שחו, חלקם למרחקים ארוכים. הם כתבו מאות ספרי זכרונות, ודומה שלקויר קרא את כולם. חלקם כבר הלכו לעולמם, ואחרים (שייבדלו לחיים ארוכים) ומחבר הספר בתוכם, נמצאים עתה בעשור השמיני או התשיעי לחייהם ועוד ידם נטויה.

במקורו נכתב הספר באנגלית ויצא לאור ב-2001, עוד לפני הופעת ספרו של עמוס אילון, רקויאם גרמני, שתיאר את תולדות יהדות גרמניה ממשה מנדלסון ועד עליית היטלר ב-1933 ועשור אחרי ספרו של יואב גלבר מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם, 1933-1948. במידה רבה ספרו של לקויר ממשיך את אילון ומראה כיצד בני הדור הזה שעזבו את ארצם בעל כורחם, נשאו עימם מטען תרבותי עשיר, יכולות אינטלקטואליות ומוטיבציה חזקה להצליח אל כל אשר פנו, והתחילו מחדש במקומות שבדרך כלל לא קיבלו אותם זרועות פתוחות.

המחבר עצמו, יליד 1921, עזב את גרמניה בנובמבר 1938, השנה האחרונה בה הורשו יהודים לסיים את בית הספר. הוא נסע לארץ, חי בקיבוץ ואחר כך בירושלים עד ראשית שנות החמישים. אחר כך למד ועבד לסירוגין באנגליה ובארצות הברית, בה הוא מתגורר עד היום. כך שהוא התנסה באופן אישי בחיים בשלושת היעדים העיקריים אליהם פנו אותם צעירים יהודים ילידי גרמניה ואוסטריה, שהצליחו להיחלץ בעור שיניים מציפורני הנאצים ושרדו. פרקי הספר מחולקים לפי יעדים אלה ומראים את המשותף ואת השונה בגורלם של אותם צעירים. רובם ככולם היו בנים למשפחות מן המעמד הבינוני שסבלו מן האינפלציה הקשה של שלהי שנות העשרים, אך גם נהנו מן הפריחה התרבותית העצומה והחופש שאיפשרה הרפובליקה של ויימאר. "משמעותה של הגירה היתה בשבילם חיים דלים יותר, לא רק בחומר אלא גם ברוח" (עמ' 25).

בדרך כלל לא מניעים אידיאולוגיים הכתיבו את הבחירה בארץ המקלט אלא הנסיבות המיידיות, החלטת המשפחה או יד המקרה. היו ביניהם חילוניים גמורים ורחוקים מיהדותם, קומוניסטים וסוציאליסטים, כמו גם ציונים, חברי תנועות נוער, דתיים, אורתודוכסים, שמרנים, עניים ועשירים. "אחרי שנאמר להם שאינם גרמנים ושאין להם מקום בגרמניה, תרו צעירים יהודים אחר זהות חדשה, ואגב כך גילו מורשת" וחזרו לשורשיהם היהודיים(עמ' 301). הם התפזרו על פני כמאה ארצות ובחרו גם את משלח ידם ואת עיסוקיהם המגוונים לפי היכולת, ההכרח או סתם מזל. רבים היו לפרופסורים ומדענים ידועי שם, אחרים פנו לפוליטיקה, למסחר, לאמנות, עיתונות, ספרות ועוד ועוד. היו גם שחזרו לגרמניה אחרי המלחמה – מי כשהוא לבוש במדי בנות הברית ומי שנמשך בחזרה אל שורשיו, אל שפת האם והתרבות למרות זוועות המלחמה, והשתקע מחדש במולדת שהקיאה אותו מתוכה.

הספר בנוי משבצות משבצות, הוא שוזר חוטים צבעוניים שלכל אחד ייחוד משלו, לכלל תמונה גדולה, מפתיעה ומרתקת, המשתרעת על פני שישים שנה ויותר.  כחצי מליון יהודים חיו בגרמניה ערב המלחמה, לקויר לא מצליח לאמוד את מספרם של בני דור אקסודוס ששרדו, אך נראה כי מדובר בכמה עשרות אלפים. מבנה הספר אינו מספק תמיד את כל סקרנותו של הקורא. לעתים הוא מספר סיפור חיים שלם בפיסקה אחת. הדוגמאות מרובות לאין ספור, לקויר מוקסם מכולן, מכוחות הנפש ומאמצי ההישרדות. הוא מניח כי סוד הצלחתם היה היותם צעירים וחזקים בגוף וברוח. אמנם הוא נזהר מהכללות, אך בין הדפים נושבת הגאווה שלו על בני הדור, על נצחונם, על הישגיהם הגדולים. מהנרי קיסניג'ר לסטף ורטהיימר, מיהודה עמיחי למאיר שמגר ואברהם השל, אליקים העצני ונעמי פרנקל, רות וסטהיימר, מרסל רייך-רניצקי, אשר בן נתן, צבי יעבץ ושלמה להט, חנה מרון וטדי קולק וגם המרגל ישראל בר והאדם השלישי אברי אלעד – גלריה ארוכה של שמות ואישים, שספק אם מישהו חשב עליהם קודם לכן כבעלי מכנה משותף כלשהו. זהו נסיון מעניין ואמיץ לכתוב ביוגרפיה של דור, המורכבת מעשרות ומאות ביוגרפיות של בניו. הקורא מאבד לעתים את דרכו באין ספור הפרטים והדוגמאות, למרות שמדובר במחקר הסטורי מקיף ומעמיק, צורת הכתיבה של הספר איננה אקדמית אלא כשל סיפור מתמשך, אוסף של תמונות.

טרנספורט הילדים המפורסם לבריטניה, למשל, הציל אלפי ילדים וילדות שהופרדו ממשפחותיהם ומחייהם הנוחים בין לילה ונשלחו לעבוד בחוות ובמשקי בית. הור מספר בליווי דוגמאות אישיות על קשיי הקליטה שלהם ועל הלם התרבות, על ניצול ואפילו התעללות, חוסר יכולתם להתרגל לחינוך הנוקשה, לעבודות הקשות, לשפה, לריחוק האכזרי מן המשפחה. אין ספק שחייהם ניצלו, אך לקויר שואל "באיזו מידה רואים עצמם אלה שנשארו בבריטניה כבריטים? לכאורה הם נקלטו יפה, הצליחו בחייהם המקצועיים, התחתנו וגידלו ילדים. אבל רק מעטים סבורים שהם השתלבו ממש בחברה הבריטית… הם אומרים שאינם מרגישים ממש בבית בבריטניה, אבל בכל מקום אחר הם מרגישים בבית עוד פחות מזה" (עמ' 216). לעומתם אלה שעלו לארץ ונחשבים עד היום ל"ייקים", גם אם לא הגיעו לכאן ממניעים ציוניים "הצמיחו שורשים חדשים במהלך חייהם. לגבי רובם המכריע, ישראל הפכה לביתם – לא עוד אולם המתנה, כמו שנחאי או פרגואי… במבט לאחור מקץ ששים שנה הם יכולים לחוש סיפוק וגאווה רבים ואפילו פליאה על שכל כך הרבה הושג בעשורים אלה" (עמ' 143). אולם יש בקרבם גם ייאוש ואכזבה, הן מן הכיוון הכללי בו מתנהלת המדינה והן מכך שחלקם בכל זאת מרגישים זרים בארצם, לפחות מבחינה תרבותית. לעתים מנסה לקויר בכוח למצוא איזושהי "מורשת", קווים אופייניים לבני הדור ההוא ולבניהם. נכון, הם אוהבים מוסיקה קלאסית, נכון יום הולדתו של גתה צויין ביתר הבלטה במוספי הספרות בישראל מאשר בכל הארצות שאינן דוברות גרמנית, אך האמנם זהו בסיס מוצק לקביעתו כי הדור השני "ירש בדרכים נעלמות התעניינות בתחומי תרבות שונים וגם קווי אופי מסוימים, ועדיין מוקדם מדי לקבוע שתהליך זה הגיע לקיצו" (עמ' 144)?

ומה באשר לאלה שהיגרו לאמריקה? בשנות השלושים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא היתה יעד מועדף על יהודי גרמניה. היא היתה רחוקה ובלתי מוכרת, הנסיעה היתה יקרה ולפי סקרי דעת קהל 80% מתושביה התנגדו לכניסת פליטים (עמ' 145). היה קושי לקבל ויזות, קשיי קליטה עצומים (זכורה התאבדותו של הסופר סטפו צוויג), מקומות עבודה נצלניים ותנאי מגורים קשים. אבל סקר שנעשה בקרבם לאחר מספר שנים גילה כוחות התאוששות מדהימים והצטיינות בולטת בבתי הספר ובאוניברסיטאות. הם התלהבו מן החרות והדמוקרטיה, הוקסמו מכמות וממיגוון המזון וגם מן הבזבוז, התרשמו שאנשים ידידותיים וגלויי לב ותארו סיפור הצלחה גדול (עמ' 150). תהליך האמריקניזציה שלהם היה מואץ, אחדים נשלחו אל החזית באירופה אחרי שהצבא האמריקני גילה את הפוטנציאל הגלום בידיעתם את השפה הגרמנית. אחרי המלחמה עשו רבים מהם חיל בעולם האקדמי בכל התחומים. גם בהנהגת הזרמים הדתיים השונים של יהדות ארצות הברית ניתן למצוא נוכחות בולטת של בני דור זה, הידוע שבהם הוא אלכסנדר שינדלר שכיהן כנשיא ועידת הנשיאים של הארגונים היהודים.  לקויר מסכם: "אמריקה הערימה קשיים רבים על הפליטים של שנות השלושים שרצו להגר אליה ולהתחיל בחיים חדשים, אבל מרגע שהם התקבלו, מעט דלתות נשארו נעולות בפניהם" (עמ' 177).

בפרק הסיום חוזר המחבר שוב לחקור ולדון במאפיינים המשותפים לבני דור אקסודוס. "רבים מאלה ששרדו מאמינים שיש להם מאפיינים משותפים חרף המרחק הגיאוגרפי והתרבויות השונות אליהן הם משתייכים היום. הם בהחלט מרגישים קשר משותף, הבנה אינסטינקטיבית שקשה להסבירה אבל אף על פי כן היא אמיתית לגמרי" (עמ' 313). היתה בהם תחושת עליונות תרבותית, שנבעה לא פעם מתחושת הנחיתות החברתית. הם עשו מאמצים גדולים לרכוש השכלה, הצמא לדעת, הלהיטות להמשיך בלימודים גם בנסיבות הקשות ביותר והחתירה להישגים גבוהים אפיינה רבים מהם, "לא מעטים השיגו עמדה גבוהה יותר מזאת שהיו משיגים במולדתם", הוא אומר (עמ' 314).

עמודים אחדים מקדיש לקויר גם לדור הבא, לאלה שבילדותם היו נבוכים מן המבטא הייקי של הוריהם, מזרותם, משונותם. "אבל הדבר השתנה עם הזמן… הדימוי המסורתי של היהודים הגרמנים כדמויות בעייתיות, קוסמופוליטנים חסרי שורשים, חסרי עניין ומעורבות במסורת היהודית, נוקשים וחסרי הומור, פינה דרך למעין גל של נוסטלגיה – לו רק היו יותר מהם…" (עמ' 323) ואכן, גל הספרות העוסקת ביהדות גרמניה מעידה על ההתרפקות הזאת. ספרו של לקויר מוסיף בהחלט תרומה נכבדה לכך.

 

פורסם ב"האומה" 172, קיץ 2008

כתיבת תגובה