שרה אוסצקי-לזר
קולות הקורבנות ומחוללי הפשע
שאול פרידלנדר, שנות ההשמדה, 1945-1939: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד ויד ושם, 2009 848 עמ'. תרגם מאנגלית: יוסי מילוא.
מפעלו המונומנטאלי של פרופ' שאול פרידלנדר בחקר השואה זיכה אותו כבר בפרס ישראל בהסטוריה לפני שנים רבות ועל הספר הנוכחי בגירסתו המקורית באנגלית קיבל את פרס פוליצר לספרות עיון ב-2008. ספר זה מהווה השלמה לחיבור מקיף אחר של פרידלנדר, שראה אור לפני יותר מעשור ואשר התייחס ל"שנות הרדיפות, 1939-1933", (ספרית אופקים, עם עובד 1997). כקודמו, זכה "שנות ההשמדה" לביקורות נלהבות ברחבי העולם ולהתייחסות מצד חוקרים מובילים בתחום בני כל האומות. מה הופך אותו לכל כך מיוחד, מלבד דמותו הייחודית של פרידלנדר והביוגרפיה האישית שלו (אשר אגב איננה באה לביטוי בספר זה)? ולכאורה אפשר להוסיף ולשאול גם האם יש מקום לעוד ספר מקיף על השואה ומה עוד ניתן להוסיף על אלפי הספרים והמחקרים שכבר ניסו לתאר, להבין ולהסביר את הבלתי ניתן לתיאור, להבנה ולהסבר?
המייחד את כתיבתו של שאול פרידלנדר הוא מצד אחד הכשרון הספרותי והכתיבה הבהירה, השוטפת והקולחת ומצד שני השימוש הווירטואוזי שהוא עושה במקורות העומדים לרשותו והתובנות העמוקות שהוא מפיק מהם. הוא חורג מן הכתיבה ההסטוריוגרפית האקדמית ה"יבשה" הנשענת בעיקר על מסמכים ארכיוניים ומביא ציטוטים אין ספור ממכתבים, יומנים, עדויות וזכרונות אישיים הנשזרים בסקירה ההסטורית ונותנים לה פנים, מציבים תמונות פלסטיות של האירועים וגורמים לקורא להזדהות או להזדעזע, לבכות או לצעוק, להתרגש ומחות ובכל מקרה אינן משאירות אותו אדיש. בראיון לעיתון "הארץ" בעקבות הופעת התרגום לעברית (הארץ, 11.9.09) אמר פרידלנדר כי אחת ממטרותיו בספר זה היתה לגרום לקורא הלם, לגרום לו לעצור מדי פעם ולהגיד "זה לא ייתכן". הוא עושה זאת באמצעות השמעת הקולות האותנטיים מתוך האירועים עצמם – קולותיהם של מחוללי הפשע וקולות הקורבנות היהודיים. בנוסף לכך, הוא משתמש בחומרים שנחשפו רק בשנים האחרונות ומוכיחים את מודעותו של הציבור הגרמני הרחב להשמדה ההמונית כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה ואת יחסו של האיש הפשוט ליהודים. הוא מביא למשל ציטוט ממכתב שכתב איש מילואים של משטרת הסדר למשפחתו ביולי 41: "אנחנו כבר לא צריכים לעשות שום דבר… כל אחד מאיתנו קיבל יהודיה, אחת בת 15 ואחת בת 19; לאחת קוראים איידה ולשנייה חוה. הן עושות בשבילנו כל דבר שאנחנו רוצים ועומדות לשירותנו… כל אחד יכול לחטוף לו כל אחד מהם ברחוב ולהחזיק בו. לא הייתי מתחלף איתם… אפשר לתת ליהודים עצה טובה: אל תביאו ילדים לעולם; כבר אין שום עתיד" (עמ' 218). ואילו הטוראי ריכרד מ' כתב לחברתו: "העם הזה של בנדיטים וצוענים שורץ ברחובות ובסמטאות ומסרב לעשות כל עבודה בהתנדבות… הם מראים כשרון רב יותר בגניבה והתמקחות… היצורים האלה מכוסים בסחבות מלוכלכות ונגועים בכל מיני מחלות… הם חיים בבקתות עץ שגגותיהן עשויים עשב" (עמ' 220). וציטטה מצמררת במיוחד היא של חייל הוורמאכט, טוראי ה"ק, שכתב לבני משפחתו מן החזית: "בברז'ה-קרטוסקה, שם עצרתי לארוחת צהריים, נורו 1300 יהודים ביום שלפני כן. הם הובאו אל בור שנחפר מחוץ לעיר. גברים, נשים וילדים אולצו להתפשט לגמרי ואחר כך חוסלו בירייה בעורפם. הבגדים עברו חיטוי והוחזרו לשימוש. אני משוכנע שאם המלחמה תימשך עוד זמן רב יהפכו היהודים לנקניקיות ויוגשו לשבויים רוסים ולעובדים היהודים המומחים" (עמ' 409).
כאמור, פרידלנדר אינו מסתפק בעדויות הרוצחים אלא משלב את נקודת ראותם של הקורבנות בתוך הסיפור בעת התרחשותו. הוא מגיע למסקנה כי היהודים היו האחרונים לדעת מה עומד לקרות להם, הם נכנעו בצייתנות להוראות מתוך תקווה שאולי יימלטו מן הגורל האכזר וישרדו. כך למשל הוא סבור כי רוב תושבי גטו וילנה התנגדו להתקוממות בנשק כיוון שהאמינו כי מחנות העבודה באסטוניה הם חלופה בטוחה יותר (עמ' 503) זאת, למרות שהידיעות על ההוצאות להורג בפונאר היו כבר נחלת כולם. הם ניהלו פעולות תרבות נרחבות שסייעו להם להתגבר על מצוקות היומיום. לדוגמה, בדצמבר 42 כשמאחוריהם כבר כמה "סלקציות" חגגו התושבים ברוב עם את השאלתו של הספר ה-100 אלף בספריית הגטו, בהרצאתו של הרמן קרוק הממונה על הספריה וב"קונצרט של מלים ומוסיקה" וחלוקת ספרים במתנה לקורא הראשון של הגטו ולקורא הצעיר ביותר (עמ' 419). ביומן שנותר כתב אחד מיהודי גטו וילנה: "קנינו את חיינו ואת עתידנו באובדן של רבבות. אם גמרנו אומר שעלינו להמשיך את חיינו למרות הכול ועל אף הכול, אז עלינו ללכת עד גמירא. והאל הסולח ימחל… כך הוא המצב ואין בידינו לשנותו" (שם). תחושת חוסר האונים הזאת וקבלת הגורל המר מבלי לעשות דבר נגדו והתקווה ש"יהיה בסדר" אפיינה, כך נראה, את מרבית היהודים והקלה על הנאצים בביצוע מזימתם. פרידלנדר מביא שוב ושוב ציטוטים שקשה לעמוד מולם ולהאמין שאכן נכתבו בידי אנשים שכבר ראו את הנורא מכול ועדיין קיוו לטוב.
וכבר הזכרנו את הביוגרפיה המיוחדת של ההסטוריון עצמו, שהיה קורבן לשואה בעודו ילד. הוא נולד בפראג ב-1932 בשם פאבל ועבר עם הוריו לפריס כשפרצה המלחמה. כילד הוסתר במנזר בצרפת, זהותו שונתה והוא לא ידע כי הוריו נרצחו. בספרו האוטוביוגרפי "עם בוא הזכרון" (אדם, 1980), אותו פירסם יותר משלושים שנה אחרי המאורעות הטראומטיים הוא מתאר את שנותיו שם, את הפיכתו לנער קאתולי מאמין למרות שתמיד ידע כי הוא יהודי, את הצטיינותו בלימודים, בשפה ובדיבור שהפכו אותו למועמד טבעי לכמורה. רק לאחר שנודע לו מפי ידידת המשפחה על גורלם של הוריו ובעקבות פגישה עם כומר ישועי שסיפר לו לראשונה על אושוויץ החליט לחזור ליהדות ועלה לארץ על סיפון האנייה "אלטלנה". כאן הפך להסטוריון מן השורה הראשונה, פירסם עשרות ספרים ומאמרים וזכה בפרסים הרבה. כיום מרצה פרידלנדר באוניברסיטת לוס אנג'לס ומחלק את חייו בן שם לכאן.
האם הספר נותן תשובות מוחלטות לשאלות הגדולות הקשורות בנאציזם ובשואה?
התשובה היא כמובן – לא, ופרידלנדר מודה בכך, אך הוא מספק תאור אמין ומעמיק המובא בצורה כרונולוגית – צעד אחר צעד, חודש אחר חודש ומנסה ליצור נרטיב קוהרנטי מתוך שללש הידיעות והעדויות. החלק הראשון המכונה "טרור" פותח בספטמבר 1939 עד יוני 1941. החלק השני – "רצח המוני" עוסק בתקופה שבין יוני 1941 עד יולי 1942 ואילו החלק השלישי והאחרון נקרא כבר "שואה" ומכסה את התקופה הארוכה בין יולי 1942 עד תום המלחמה במאי 1945. במבוא פורש פרידלנדר את משנתו באשר לקונטקסט בו נכתב הספר והשינויים שעבר חקר השואה במשך השנים. הוא מצהיר כי הוא עצמו בחר להתמקד "במרכזיותם של גורמים אידאולוגיים ותרבותיים בתור הכוחות המניעים הראשיים של מדיניות הנאצים בסוגיית היהודים" (עמ' 16) זאת, מבלי לזנוח את השפעת מהלכי המלחמה וגורמים נוספים אחרים. הרקע האידאולוגי משמש לו גם חוט מחבר ומקשר בין שלושת המרכיבים העיקריים של ההסטוריה של השואה: גרמניה הנאצית, העולם האירופי שסביבה והקהילות היהודיות שהיו פזורות ברחבי היבשת. הוא אכן מתייחס לכולם במהלך הסקירה הארוכה, אך כאמור מנסה לפענח בעיקר את המרכיב האידיאולוגי. אחת התובנות החשובות שהוא מציע היא שהנאציזם הצליח להציג את היהודי כאויב "מֶטה-הסטורי" עד כדי כך שלא נמצאו שום קבוצה חברתית, עדה דתית, איגוד מקצועי או מוסד להשכלה גבוהה בגרמניה או באירופה כולה שהצהירו על סולידריות עם היהודים. כך, התפתחה המדיניות הנאצית והאמצעים שנקטה ללא הפרעה וללא כל גורם מאזן שיתערב ויפריע לה. הוא מביא פה ושם אזכורים למחוות קטנות ומרגשות של אזרחים בודדים כלפי היהודים, כמו קבוצת אנשים שהחליטו להקדים שלום לשכניהם היהודים שנשאו טלאי צהוב למרות האיסור על כך (עמ' 257), אך אלה לא היה בהן כדי לשנות ולהשפיע.
ועדיין נותרה השאלה כיצד הלכו מיליוני גרמנים בעיניים עצומות אחרי היטלר, ללא ביקורת, ללא ערעור בצורה כמעט דתית? זו שאלה חשובה מבחינה הסטורית ואנושית וגבולותיה משתרעים הרחק מעבר למקרה הספציפי של גרמניה והיטלר. פרידלנדר מציע כמה תשובות, שגם לדעתו אינן מספקות. האחת היא מתחום הרגש – קסמו הכריזמטי של היטלר, השימוש המניפולטיבי שעשה בתעמולה נוכח ה"סכנה" היהודית והצלחתו לגייס את הרגש והפסיכולוגיה של האוכלוסיה הגרמנית. יכולתו העל-טבעית כמעט של היטלר "לתפוס ולהעצים את הדחפים הבסיסיים של התשוקה העממית לסדר, סמכות, גדולה וגאולה" היתה מרכיב חשוב בהצלחת הנאציזם לתפוס את השלטון ולבצע את מדיניותו. הסיבה שנייה קשורה לחומר – תחת שלטונו של היטלר חזרה הכלכלה הגרמנית לצמוח, התעסוקה היתה מלאה ורמת החיים עלתה. יחד איתן גאתה גם הגאווה הלאומית והגרמנים הרגישו שהם אינם מושפלים יותר וכי גם עתידם מובטח. היטלר החדיר בהם תחושה של אחדות ומטרה "עד שהתרוממות הרוח הלאומית גאתה כמעט עד סף הטרוף הקיבוצי" (עמ' 614). סקרי דעת קהל שנעשו ברייך בראשית 1945 מאשרים את העיסוק הכפייתי בשאלת היהודים, את השנאה העמוקה כלפיהם ואת האמונה כי היהודים הם הם שאשמים במלחמה גם כשהיה ברור כי גרמניה עומדת בפני תבוסה. גם בעת שעריהם הופצצו ואלפים מהם נהרגו, גם כשידעו כי צבאם סופג מפלה אחרי מפלה, לא פסקה הערצת הגרמנים לפיהרר, הם האמינו בו עד הסוף, וחלקם גם אחרי הסוף. לא זו בלבד, אלא שמנגנון ההשמדה הלך והתעצם דווקא אז ומאות אלפי יהודים נרצחו בשלב האחרון של המלחמה למרות חולשת הצבא הגרמני. הדחף להשמדה גבר ככל שמצבו של הרייך הדרדר ומנגנון התעמולה של גבלס פעל ביתר שאת באותם חודשים כדי לאפשר אותו.
פרידלנדר מתייחס בספרו גם ל"עומדים מן הצד" – אלה שלא פעלו ולא עשו דבר כדי לעצור את הטרוף. בראש ובראשונה הכנסייה ומוסדותיה. הוא עסק בנושא זה כבר בעבר, ויש להניח כי גם כאן ההסטוריה האישית שלו דחפה ועדיין דוחפת אותו להבין כיצד קרה שהאפיפיור והוותיקן עמדו מנגד. למרות שאין גישה להסטוריונים לארכיוני הוותיקן, הוא נחוש להמשיך ולדון בשאלה זו ככל שהתיעוד מאפשר. במהלך הספר מתמודד המחבר גם עם מחקרים קודמים וגישות שונות כלפי השואה שהוצגו במשך השנים בידי הסטוריונים וחוקרים אחרים. הוא איננו מקבל את התיזה של חנה ארנדט על ה"בנאליות של הרוע", ומתווכח גם עם התיאוריות של דניאל גולדהאגן, המציע כי השנאה ההסטורית העמוקה של כלל הגרמנים כלפי היהודים איפשרה את השואה, ושל רוברט בראונינג שניתק את המניעים האידאולוגיים מן ההסברים הביורוקרטיים-מערכתיים.
כיצד מסביר פרידלנדר את העניין ההולך וגובר בשואה, את העיסוק הבלתי פוסק בה למרות הזמן שחלף? באותו ראיון עיתונאי אמר, כי הוא מרבה לחשוב על כך. הרי עברו שלושה דורות, ולכאורה האירוע הזה היה אמור כבר מזמן להפסיק להפנט. ובכל זאת, אנו עדים לשורה בלתי נגמרת של ספרים, סרטים, ייצוגים אומנותיים ואפילו משחקי מחשב העוסקים בו. הוא סבור כי "בתרבות המערבית יש איזושהי בעיה לא פתורה… פרשייה היסטורית שיוצרת תחושה של פצע שלא נסגר. כל הזמן עולה השאלה: איך זה קרה במאה ה-20, במדינה כל כך מפותחת כמו גרמניה?" לדבריו, "יש בנאציזם גם משהו מושך. האלימות מושכת. הסאדיזם מושך. הטקסים הגדולים יוצרים איזו משיכה אסתטית. זה הצד הפתולוגי בחברה המערבית: דווקא האלימות, הטקסיות הפסאודו-הרואית, מעוררים עדיין רגשות".
על כך אפשר להוסיף את העיסוק היהודי האובססיבי כמעט בשואה, שרק הולך ומתעצם ככל שחולפות השנים וככל שעולות שאלות חדשות בפני דורות המשך של חוקרים ומתעניינים. בפנינו איפוא, חיבור עצום ומאתגר, רחב יריעה ועמוס בפרטים שרבים מהם טרם נחשפו. הספר הזה ודאי אינו מהווה את המילה האחרונה בחקר הנאציזם והשואה. הם ימשיכו להעסיק חוקרים, כותבים ותלמידים עוד דורות רבים, אך לא ניתן יהיה שוב לכתוב על הנושא מבלי להתייחס לעבודותיו החשובות של שאול פרידלנדר.
פורסם בהאומה 177 אביב 2010